זה היה יום עמוס במיוחד, במרפאתי הפרטית, בדרום-אפריקה. הימים ימי שנות השמונים המוקדמות. מטופלים נכנסו אליי זה אחר זה, ואני הקשבתי לתלונותיהם בתחום מומחיותי – מערכת העיכול. בדקתי, אבחנתי ורשמתי תרופות.
ופתאום הבחנתי בדמות מוכרת נכנסת לקליניקה. זה היה הרב נחמן ברנהרד, רבה של קהילת אוקספורד ביוהנסבורג. הוא ביקש לפגוש אותי מייד. הערכתי שאילולא היה מדובר במקרה דחוף, לא היה בא אליי בבהילות שכזו.
קיבלתי אותו. ידיו אחזו ערימת צילומי רנטגן. "מדובר בבת קהילתי", פתח הרב ברנהרד. "לפי הצילומים שבידי היא צריכה לעבור ניתוח דחוף. אלא שעל-פי בקשתה נועצתי ברבי מליובאוויטש, ותשובתו הייתה שאין לעשות את הניתוח".
"ומה אתה מצפה ממני?", שאלתי את הרב.
"הייתי שמח אם תבחן את צילומי הרנטגן ותחווה את דעתך", השיב.
באותה עת אמצעי הדימות היו מוגבלים למדיי. המכשור הרפואי לא היה משוכלל ומתקדם כבימינו, ורופאים נאלצו לבסס את אבחנותיהם על צילומי רנטגן. אלו בוצעו לאחר הזרקה תוך-ורידית של חומר ניגוד, האטום לקרני רנטגן ומדגיש את החלקים הפנימיים בגוף.
דיי היה בסקירת הצילומים כדי לזהות את הגידול הממאיר שפשׂה בקוטב העליון של הכִליה הימנית. הממצא אישש את מסקנת הרופאים. "אני מכיר את האבחנה", הודה הרב ברנהרד, "אבל הרבי דבק בעמדתו שלא לנתח את האישה".
בחנתי את הצילומים שנית. לא היה מקום לספק. האישה מוכרחה לעבור ניתוח להסרת הגידול. "אתה רב, ואינך רופא", הדגשתי לפני הרב, "ואינך רשאי להתערב בטיפול הרפואי של החולה. היא חייבת לעבור ניתוח מייד!".
הרב ברנהרד הניד בראשו לשלילה. "חייבת להיות סיבה רצינית שגרמה לרבי לשלול בנחרצות את הניתוח", אמר.
בשלב הזה כמעט פקעה סבלנותי. בחוץ המה חדר ההמתנה, וגם בלא כך נגררתי לפיגור ניכר בלוח הזמנים. התרגזתי על התעוזה שמביע אדם שאינו רופא, לחוות דעה שלילית על דיאגנוזה רפואית ברורה כל-כך.
ובכל-זאת, מתוך הכבוד שרחשתי לרב ברנהרד, התאפקתי וסקרתי שוב את תשלילי הצילום. עיינתי בהם היטב, ומבטי לכד את השם שהופיע בשולי לוחות הצילום. קראתי את שמה של המטופלת: הגברת פנדמובה. זה במובהק איננו שם יהודי. "ממתי אתה מעניק שירותי דת ללא-יהודים?", תמהתי באוזני הרב.
"אינני עושה כן!", תמה הרב על שאלתי.
"גברת פנדמובה יהודייה?", הקשיתי.
"איזו גברת פנדמובה?", התפלא הרב, "האישה שמהּ לוין".
סימני השאלה במוחי התרבו. "ראה", קירבתי לעיניו את הצילומים, "רשום עליהם שמה של הגברת פנדמובה! לעומת זה, על דו"ח מפענח הצילומים מופיע שמה של הגברת לוין. זו תעלומה בעיניי. עוד היום אפנה אל המרכז הרפואי שבו בוצעו הצילומים".
באותו יום הצלחתי לאתר את המפענח האחראי לצילומים. "אמור לי", פניתי אליו, "בתאריך פלוני, כמה בדיקות דימות מסוג זה ביצעתם?".
האיש שב אליי עם תשובה: "שתי בדיקות. האחת לאישה ושמה לוין, והשנייה למטופלת ושמה פנדמובה".
תדהמה אפפה אותי. המילים נעתקו מפי. איזו טעות איומה!
"אדוני", ניסיתי לשמור בתוכי את סערת הרגשות שגאתה בי, "יש לך בעיה רצינית! לקחת את הצילומים של הגברת פנדמובה, ופענחת אותם כשייכים לגברת לוין! כך קבעתם שהגברת לוין סובלת מגידול ממאיר, בשעה שהגידול מצוי בגופה של הגברת פנדמובה. אני ממליץ לך לבוא למשרדי במהירות, שכן הגברת לוין כמעט עברה ניתוח מיותר!".
הוספתי וסיפרתי לו מה מנע את השגיאה האיומה: הצילומים נשלחו לייעוץ רוחני מעבר לים, ובזכותו נמנע ההליך. "דע לך", הוספתי, "שהעצה הזאת הצילה למעשה שלושה אנשים: את הגברת לוין מניתוח מיותר, את הגברת פנדמובה שתזכה עתה בטיפול מציל חיים, וגם אותך – מתביעה משפטית בגין רשלנות רפואית".
הגברת לוין ניצלה מניתוח מיותר. היא סבלה מדלקת חריפה ותו לא, טופלה כראוי והחלימה במהירות. מצאתי עצמי מהרהר מה היה קורה אילו הרבי לא היה עוצר בעדנו מלקיים את הניתוח כמתוכנן. בניתוח לא היו מוצאים דבר, והאישה הייתה נחשפת לסבל ומתח מיותרים. גם הליך ההרדמה כרוך בסיכונים, בפרט אצל מטופלים מבוגרים.
מאותו מקרה אני נושא בזיכרוני את הרגע המופלא, שבו היכתה בנו ההכרה המדהימה, שהרבי, ממרחק אלפי קילומטרים ובלי הכשרה רפואית כלשהי, ידע מה הדבר הנכון בעבור האישה הזאת.
הסיפור מוסיף להדהד בתודעתי עד היום. אני רואה בו מוסר השכל לחיים, בדבר המחויבות שלא להתנשא. יהירות מובילה למפלה, וזה שיעור לחיים שלקחתי עמי, נוסף על הסקרנות הגוברת שפיתחתי מאז לתורתו של הרבי ולאישיותו הכבירה.
(סיפורו של הד"ר הרולד סרברו, על-פי ראיון וידאו ל-jem) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
