פרשתנו מספרת בפירוט על נישואיו של יעקב אבינו. למעשה, הנישואים הראשונים המסופרים בתורה הם של יצחק אבינו, אך מתוארות רק ההכנות לחתונה. הנישואים הראשונים שבהם מפרטת התורה את סדר החתונה עצמה הם נישואי יעקב.

מנישואיו של יעקב נלמדים כמה דינים והלכות הנוהגים בחתונתו של כל יהודי. לדוגמה: לאחר שגילה יעקב כי נשא את לאה במקום את רחל, אומר לו לבן: "מלא שבוע זאת" (המתן שבוע ימים ואחר-כך תישא את רחל). מכאן למדים שני דברים: א) דין שבעת ימי המשתה שיש לחגוג לאחר החתונה; ב) הכלל ש"אין מערבין שמחה בשמחה" - שמחת החתונה אינה יכולה להיערך בזמן של שמחה אחרת.

מקורות ההלכה

כאן מתעוררת שאלה: יש כלל - "אין למדין מקודם מתן-תורה". דברים רבים היו מותרים לפני מתן-התורה ונאסרו אחר-כך, ולכן אי-אפשר ללמוד הלכות מהתקופה שקודם מתן-התורה. איך לומדים אפוא הלכות חשובות כל-כך מנישואיו של יעקב אבינו, שהיו קודם מתן-התורה?

יתרה מזו: מבין שתי ההלכות הללו, החובה של שבעת ימי המשתה אינה נחשבת חובה מדאורייתא אלא מדרבנן (על היום הראשון יש סברה שהוא מדאורייתא, אבל שאר הימים ודאי שהם מדרבנן), אף שהדבר מסופר בפירוש בתורה. אפשר להסביר זאת בכך שסיפור התורה אינו הופך זאת לחובה מדאורייתא, משום ש"אין למדין מקודם מתן-תורה". אם-כן, איך לומדים משם את ההלכה "אין מערבין שמחה בשמחה", שהיא דרשה גמורה מדאורייתא?

בירור תכונות הנפש

הסבר הדבר הוא, שהכלל "אין למדין מקודם מתן-תורה" חל רק על ענייני הלכה, אבל כאשר אנו מבקשים לדעת את עמדתה של התורה בעניינים של תכונות נפש האדם, אפשר ללמוד גם מסיפורי התורה שקודם מתן-התורה, משום שבזה אין הבדל בין קודם מתן-התורה לאחריו.

וזה ההבדל בין שתי ההלכות שנזכרו לעיל: החובה לערוך שבעת ימי המשתה היא הלכה, ובענייני הלכה איננו למדים הלכות מהתקופה שקודם מתן-התורה, אולם ההלכה השנייה, ש"אין מערבין שמחה בשמחה", קשורה לתכונת נפש האדם, ולכן אנו יכולים ללמוד זאת גם ביעקב אבינו.

להתרכז בשמחה

השאלה הנדונה כאן היא, איך האדם מגיב כאשר מערבים שמחה בשמחה. מצד אחד יש מקום לומר ששמחה אחת מסייעת לשמחה שנייה, משום שמדובר במצב-רוח דומה; מצד שני אפשר לטעון שכשאדם שמח מעניין כלשהו, הוא אמור להיות מרוכז לגמרי בשמחה המסויימת הזאת, ושמחה אחרת מפריעה ופוגמת בשמחה הראשונה.

על כך אנו יכולים ללמוד מיעקב אבינו, שההנחה השנייה היא הנכונה. כשאדם עוסק בעניין של שמחה, ובמיוחד בשמחת חתן וכלה, הוא אמור להיות מרוכז לגמרי בשמחה הזאת, ולהשקיע בזה את כל נפשו. התורה מגלה לנו ששמחה אחרת מפריעה ומבלבלת את האדם, ולכן אין מערבים שמחה בשמחה.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 65)