החסיד הגדול ר' הילל מפאריטש נהג לסבוב בין הערים והעיירות, להביא את דבר החסידות לכל מקום ומקום ולעורר יהודים לתקן את מעשיהם ולשוב בתשובה שלמה. הוא עשה זאת במצוות רבו - רבי דובער מליובאוויטש, המכונה 'אדמו"ר האמצעי', בנו וממלא מקומו של רבי שניאור-זלמן מלאדי.

ר' הילל היה יהודי מורם מעם. בגיל צעיר מאוד כבר היה בקי בש"ס ובפוסקים, למד קבלה והרבה בתעניות ובסיגופים. הוא התחתן עוד קודם שמלאו לו שלוש-עשרה, ומכיוון שהתחיל להתעטף בטלית בטרם החל להניח תפילין, דבק בו, בפי חבריו, כינוי-החיבה 'חול-המועד'...

בתחילה היה רב בפאריטש. אחר-כך כיהן ברבנות בעיר בוברויסק. בשלב מסויים הטיל עליו הרבי תפקיד של משפיע נודד ביישובי היהודים, ומאז התמסר לשליחותו זו. אף-על-פי שהיה חסיד נאמן ובטל לרבו, ומעולם לא נהג בעצמו מנהג אדמו"רות - דבריו של ר' הילל היו נשמעים בחרדת-קודש ובכל מקום שאליו הגיע נהגו בו הבריות כבאיש קדוש.

פעם אחת הגיע ר' הילל לעיר אחת, שבה היו כמה מפעלים לייצור יי"ש, בבעלות יהודית. ר' הילל נחרד לגלות כי מפעלים אלה פתוחים גם ביום שבת-קודש. הזמין אליו את כל בעלי המפעלים לאספה דחופה. בהגיעם הסביר להם את גודל קדושת השבת ואת חומרת עוון חילולה, והפציר בהם לחדול מהפעלת המפעלים בשבתות.

לאחר שעה ארוכה של הסברים והפצרות נענו לו בעלי המפעלים בהסכמה, אולם התנו זאת בתנאי אחד - שגם פלוני העשיר, בעליו של בית-החרושת הגדול ביותר ליי"ש בעיר, יסגור את המפעל בשבת. אם לא, הודיעו, יתקשו לעמוד בתנאי התחרות הבלתי-הוגנים וייאלצו להוסיף לייצר יי"ש גם בשבת.

שלח ר' הילל לקרוא אליו את העשיר - איש גס-רוח ופורק-עול - אך זה סירב לבוא. הזמינו שנית ושלישית - ולא נענה.

ר' הילל נשאר לעשות בעיר גם את השבת שלאחר מכן. בעיצומה של השבת חש לפתע אותו עשיר דקירות עזות בבטנו. משעה לשעה גברו כאביו עד שנעשו קשים מנשוא. רופאים הוזעקו אליו, אך לא הצליחו לאתר את סיבת הכאבים וכל תרופותיהם לא הועילו. האיש גנח מייסורי-תופת ואין מושיע לו.

אשת העשיר, שידעה את שאירע בין ר' הילל לבין בעלה קודם השבת, חששה שמא בעוון פגיעתו בכבוד האורח באו עליו הייסורים. אזרה האישה עוז ויצאה לכיוון בית-הכנסת שבו התפלל ר' הילל, כדי לבקש רחמים על בעלה.

בהגיעה לבית-הכנסת הסב ר' הילל בקרב קבוצה גדולה של יהודי העיר לסעודת שבת, שהייתה עמוסת דברי-תורה, פירושים חסידיים וניגוני התעלות. פתאום התפרצה האישה פנימה ובבכי ובתחנונים ביקשה מר' הילל כי יברך את בעלה בהחלמה.

ר' הילל שתק ולא ענה. האישה הוסיפה להתחנן לפניו, ור' הילל אינו פוצה פה. נתעוררו רחמיהם של הסובבים. "יאמר לה, כבודו, לפחות 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא'!", דחקו הסועדים בר' הילל. אולם הוא אינו אומר דבר.

פנתה האישה והלכה משם במפח-נפש, בעוד ייסורי בעלה גוברים והולכים.

במוצאי שבת, לאחר ההבדלה, הסב ר' הילל עם המתפללים. על השולחן עמד מיחם תה, לקיים את דברי חז"ל "חמין במוצאי-שבת מלוגמא" (רפואה). גם עתה נשא ר' הילל באוזני הסובבים דברי תורה וחסידות, והוסיף ותיבלם בסיפורי צדיקים משובבי-נפש ומחזקי אמונה.

והנה שוב התפרצה אשת העשיר לבית-הכנסת. הפעם הרקיעו יללותיה שחקים. "חוסה-נא, רבי, והתפלל על בעלי!... עוד מעט תפרח נשמתו מרוב ייסורים!".

נענה ר' הילל ואמר - "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא".

נאלמה האישה דום וגם הנוכחים תמהו: "בשבת עצמה לא אמר כבודו דבר, ועכשיו, לאחר צאת השבת, הוא אומר 'שבת היא מלזעוק'?!".

נענה להם ר' הילל ופירש את דבריו:"'שבת היא מלזעוק' - אם תחדל השבת מלזעוק על פלוני העשיר המחלל את קדושתה ודורס את כבודה ברגל גסה ובעזות-מצח; אזיי 'ורפואה קרובה לבוא'. לכו אמרו לו כי אם יתחייב בתקיעת-כף לפני שלושה אנשים שלא יפעיל עוד את בית-החרושת שלו בשבת, יתרפא".

מיהרו הנוכחים לעשות כדברי ר' הילל. בחרו מביניהם שלושה שהלכו לבית העשיר ומסרו לו את הדברים כלשונם. באותה שעה התפתל העשיר על מיטתו בייסורים נוראים. בשומעו את דברי השלושה, התחייב לפניהם בתקיעת-כף כי שוב לא יחלל שבת ובית-החרושת שלו יהיה מעתה סגור ומסוגר בשבת.

ואמנם נתקיימה הבטחת ר' הילל - בתוך דקות אחדות פחתו ייסוריו וכעבור ימים אחדים הבריא מחוליו כליל. מאז והלאה שוב לא הופעלו מפעלי היי"ש בעיר בשבת, וכבודו המחולל של היום השביעי - הושב על כנו.