לאחר הסתלקות רבנו הזקן עברה נשיאות חב"ד לבנו, רבי דובער, שכונה לימים 'אדמו"ר האמצעי'. אחד החסידים יעץ לו אז 'עצה טובה': לעבור לאזור אחר ברוסיה. כאן, טען, לא יהיה לו מה לחדש לחסידים, ואילו באזור החדש יתקבלו דבריו כחדשים. השיב אדמו"ר האמצעי: "אומר לכם ואומר לכם, עד שייצא מאפכם". ואכן, הוא הרים כל-כך את רמת ההשגה בחסידות, עד שהיו לו חסידים, שבעומדם בשוק, בסתם יום של חול, היו יכולים לשקוע שעות בהתבוננות בסוגיות העמוקות של תורת החסידות.

בחתונת בתו עם רבי יעקב-ישראל מצ'רקאס אמר אדמו"ר האמצעי מאמר חסידות ארוך, כדרכו, שבו הסביר עניינים עמוקים בתורת החסידות. כשסיים את הדרוש, העיר המחותן: הרי נאמר בתורה "יוקח-נא מעט מים", מעט מים... (רמז שאין לגלות דברי חסידות בהרחבה ובאריכות). במעמד נכח הגאון החסיד רבי יצחק-אייזיק, רבה של הומל, ואמר: הדברים אמורים על המלאכים שבאו לאברהם אבינו, אשר נדמו לערבים; להם נותנים רק מעט מים. אולם לנשמות ישראל חייבים לתת הרבה מים.

"שיהיה ממך בצל"

אדמו"ר האמצעי היה תובע מחסידיו להפיץ חסידות. לאברכים הצעירים, שהיו באים אליו, היה מורה לעצור בדרכם חזרה בריכוזי יהודים ולחזור על מאמרי החסידות. בין האברכים הללו היה אחד, בעל כישרון הסברה מופלא. כשהיה חוזר על דברי החסידות, היה נאסף סביבו קהל רב ומאזין לדבריו בהנאה רבה. האברך הרגיש שהדבר מעורר בו רגשות גאווה, ולכן עלה בדעתו להפסיק לדבר לפני הציבור. כשאמר זאת לרבו, גער בו הרבי: "שיהיה ממך בצל, אבל דברי חסידות עליך לחזור!".

היה לאדמו"ר האמצעי משרת, שנהג ללמוד בכל יום שיעור קבוע במשניות וכמו-כן שיעור בספר הזוהר. פעם שאלו הרבי: "אמור-נא לי, מאיזה לימוד יש לך הנאה רבה יותר, מלימוד המשניות או מלימוד הזוהר?". השיב המשרת: "רבי, משניות אני מבין פחות או יותר, ואילו את הזוהר איני מבין כלל. אף-על-פי-כן אני נהנה יותר מלימוד הזוהר". נענה הרבי: "אכן, הנשמה נהנית יותר מלימוד הזוהר; הנשמה מבינה".

פעם אחת יצא אדמו"ר האמצעי לחצר בית-מדרשו, ששם התקיימה 'חזרה' על מאמרי החסידות שאמר לאחרונה. הנוהג היה, שלאחר אמירת המאמר מפי הרבי, היו החסידים נאספים ושומעים 'חזרה' מפי חסידים מוכשרים וזכרנים, שיכלו לחזור על הדברים כפי שנאמרו. בשעה שיצא הרבי לחצר נמסרה ה'חזרה' מפי אברך צעיר, אך מוכשר מאוד, שחזר על המאמר מתוך חשק רב והתלהבות. הרבי הקשיב זמן-מה ואחר-כך ביקש למסור לאותו אברך: "כשמבינים דברי חסידות בשכל האנושי בטוב טעם ודעת - הדבר אכן מביא הנאה גדולה מאוד. אבל אין לשכוח על מי מדברים - מדברים על האין-סוף ברוך הוא!".

נעקר 'הר' הגאווה

פעם אחת הגיע אדמו"ר 'האמצעי' לעיר שקלוב. בין ההמונים שבאו לקבל את פניו היה יהודי נכבד ושמו ר' משה. הוא היה בעל-צדקה ואיש חסד, מכובד בעיני הבריות אך גם בעיני עצמו, והדבר היה ניכר בכל תנועותיו. לאחר שנסע הרבי, הבחינו האנשים כי חל שינוי מהותי באישיותו של אותו ר' משה - גסות-רוחו פקעה ממנו. הדבר היה לפלא בעיני כול. כשהגיעו הדברים לאוזני חתנו של הרבי, ה'צמח-צדק', אמר: חז"ל אמרו, 'אמר מלכא - עקר טורא' (=אמר המלך, נעקר ההר). וכן אמרו חז"ל: 'מאן מלכי? - רבנן' (=מי הם המלכים? - החכמים). אם-כן, הרבי, בדברי תורתו, עוקר את ה'הר' של הגאווה וגסות-הרוח".

אדמו"ר האמצעי נסתלק ביום-הולדתו, ט' בכסלו, כשהוא משמיע דברי חסידות, ויצאה נשמתו בפסוק: "כי עמך מקור חיים".