השיעור היומי בתניא של י"ט כסלו כולל את כל שיעורי הלימוד של כל השנה כולה, בנגלה ובחסידות * התחלת השיעור הוא בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד" שקאי על עניין התשובה הכוללת את כל התורה והמצוות * סיום השיעור רומז לתכלית הכוונה הפנימית של תורת החסידות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. דובר לעיל ש"י"ט כסלו... החג אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו... הוא ראש-השנה לדא"ח אשר הנחילונו אבותינו הקדושים... והיא-היא תורת הבעש"ט ז"ל".

וידוע הביאור של רבינו הזקן בלקוטי-תורה¹ בדיוק הלשון "ראש-השנה", ולא תחילת השנה - שזהו בדוגמת ה"ראש" שכולל את החיות של כל אברי הגוף קודם שנמשך לכל אבר ואבר, וכמו כן גם היום דראש-השנה כולל את החיות של כל ימי השנה שלאחרי זה (ועל-דרך זה היום דראש חודש בנוגע לכל ימי החודש).

וכאמור לעיל, כל עניין בפנימיות התורה ישנו גם בנגלה, בפירוש או ברמז:

איתא בגמרא במסכת הוריות²: ש"בריש שתא" יכולים לידע מה יקרה במשך השנה.

וכן איתא בגמרא³ "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש-השנה ועד יום-הכיפורים", וכיוון ש"שלושה ספרים נפתחין בראש-השנה... צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים"⁴, הרי מובן, שכאשר הנהגתו היא כדבעי, אזי כבר בראש-השנה נקבעים כל העניינים בנוגע לכל השנה כולה.

ומזה מובן שעל-דרך זה הוא גם ביום י"ט כסלו, "ראש-השנה לדא"ח", בנוגע להעניין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" בכל השנה כולה.

ועל-פי האמור לעיל (גוף השיחה סעיף כ"ב) שכל עניין בעולם משתקף בתורה ונלקח מהתורה, הרי מובן, שהעניין ד"ראש-השנה לדא"ח" צריך להשתקף בהשיעור תניא שקבע כ"ק מו"ח נשיא הדור (בחלוקת השיעורים דלימוד התניא על כל השנה כולה) עבור ראש-השנה לחסידות, י"ט כסלו, ובאופן שהשיעור דיום זה כולל את כל השיעורים בספר זה במשך כל השנה (ועל-ידי זה גם את העניינים שבאים על-ידי הלימוד, להיותו לימוד שמביא לידי מעשה), שלכן נקרא "ראש-השנה (ולא תחילת השנה) לדא"ח".

וכיוון שזהו שיעור היומי בפנימיות התורה, הרי זה כולל גם את כל השיעורים של כל ימות השנה בשאר חלקי התורה, כי, סדר המשכת התורה מלמעלה למטה, ש"נסעה וירדה... ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות כו'"⁵, הוא באופן שתחילה ישנו חלק הסוד שבתורה, פנימיות התורה, שכנגד עולם האצילות, ומשם נמשך גם בדרוש ורמז עד לפשט, ולכן, בהשיעור שבפנימיות התורה נכללים כל העניינים שנמשכים אחר-כך בכל שאר חלקי התורה, וכיוון ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"⁶, נכלל בזה גם כל עניין פעולת המצוות, שזהו תפקידו של איש הישראלי בעולם.

ב. התחלת שיעור תניא די"ט כסלו: "ספר לקוטי-אמרים חלק ראשון הנקרא בשם ספר של בינונים... מיוסד על פסוק⁷ כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזרת ה' יתברך".

[וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁸ שהנכתב בדף-השער לאחרי זה הוא הוספה מאוחרת, אבל התיבות מ"ספר לקוטי-אמרים" עד "בעזה"י" נכללים בספר התניא, כיוון שזהו לשונו של "המלקט לקוטי אמרים הנ"ל", שהוא רבינו הזקן].

והעניין בזה:

ספר התניא לגבי פסוק בתורה - הפסוק "כי קרוב גו'" שעליו מיוסד ספר התניא - הוא על-דרך תורה שבעל-פה לגבי תורה שבכתב.

ובעניין החילוק שבין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה, מבאר רבינו הזקן באגרת-הקודש שבתניא⁹, שתורה שבעל-פה נקראת "תורת אמך", ואילו תורה שבכתב נקראת "מוסר אביך"¹⁰, "משום שעל-דרך משל כמו שכל אברי הולד כלולים בטיפת האב בהעלם גדול והאם מוציאתו לידי גילוי בלידתה ולד שלם ברמ"ח אברים ושס"ה גידים, ככה ממש כל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא-עשה באים מההעלם אל הגילוי בתורה שבעל-פה".

וכיוון שכל ספר התניא "מיוסד על פסוק כי קרוב גו'", נמצא, שבפסוק זה (שהובא במילואו בהשיעור תניא די"ט כסלו) כלול כל ספר התניא, בדוגמת התכללות כל האברים והגידים בטיפת האב.

וסיום הפיסקא: "בעזרת ה' יתברך" - כיוון שבתורה צריך להיות העניין ד"ברכו בתורה תחילה"¹¹, "נותן התורה", שברכה זו היא העזר מלמעלה ("בעזה"י") על החיבור של הפסוק "כי קרוב גו'" עם הביאור בספר התניא המיוסד עליו.

ג. וככל העניינים שבפנימיות התורה - משתקף גם עניין זה בנגלה דתורה:

הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" - קאי בפשטות על מצוות התשובה¹², והרי מצוות התשובה כוללת את כל התורה והמצווה כולה, שלכן, לא זו בלבד שעל-ידי התשובה יכולים לכפר על כל ענייני התורה ומצוות, אלא עוד זאת, שיכולים גם למלא ולהשלים את כל ענייני התורה ומצוות, כדאיתא בגמרא¹³ "יש קונה עולמו בשעה אחת" [ועד כדי כך, שעל זה "בכה רבי", אף-על-פי שהיה כולו קדוש לה', כפי שאמר ש"לא נהניתי (בעולם הזה) אפילו באצבע קטנה"¹⁴], היינו, שעל-ידי התשובה יכולים לפעול בשעה אחת את כל העניינים.

וכללות עניין התשובה הוא "בעזה"י" - כמאמר רז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו".

ונמצא, שהפירוש הפנימי האמור לעיל מתאים גם עם הפירוש הפשוט על-פי נגלה דתורה.

ד. והמשך השיעור תניא די"ט כסלו - ההסכמות על ספר התניא:

נתבאר לעיל (גוף השיחה, סעיף ב ואילך) מה שכתוב באגרת-הקודש של אדמו"ר נ"ע בנוגע לתורת החסידות ש"היא היא תורת הבעש"ט". ובהתאם לכך לומדים בי"ט כסלו (ראש-השנה לדא"ח) גם את ההסכמות שבהם נאמר "וכעת ישמח ישראל - הבעש"ט¹⁵ - בהיגלות דברי קודשו כו'"¹⁶, היינו, שעל-ידי חיבור התניא נעשה אצל הבעש"ט עניין השמחה, שפורצת גדר, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך שמח תשמח¹⁷, שמצד עוצם השמחה מתגלה העצם והפנימיות של האדם.

וכיוון שהשיעורים בספר התניא על כל השנה כוללים גם את אגרת-הקודש וקונטרס-אחרון, עד להסיום וחותם "הוכח תוכיח... כי זה לעומת זה כו'" - לכן מוסיפים ולומדים גם את "הסכמת הרבנים שי' בני הגאון המחבר", שבה נתבארה השייכות של איגרת-הקודש וקונטרס אחרון "לחברם עם ספר ליקוטי-אמרים".

ועוד זאת, שבסיום וחותם דאגרת-הקודש וקונטרס-אחרון - "זה לעומת זה כו'" - מרומזת התכלית ופנימיות הכוונה דתורת החסידות:

"זה לעומת זה" כפשוטו - הוא עניין ג' קליפות הטמאות לגמרי. והתכלית היא - להעלות אותם מלמטה מטה עד למעלה מעלה, ועל-דרך שמצינו בנגלה דתורה בעניין התשובה ש"זדונות נעשו לו כזכיות"¹⁸.

וזהו גם עניינה של תורת החסידות, פנימיות התורה, שכנגד עולם האצילות - שהרי בעולם האצילות "לא יגורך רע"¹⁹, ששם כל העניינים (גם העניין ד"זה לעומת זה") הם באופן שכולו טוב, וצריכים לפעול בהעניין ד"זה לעומת זה" כפשוטו שיתהפך להיות "זה לעומת זה" כפי שהוא בעולם האצילות, בפנימיות התורה.

וכל זה הוא באופן ד"קרוב אליך גו' בפיך ובלבבך לעשותו" - ככל ענייני התורה ש"נסעה וירדה... עד שנתלבשה... בצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר" (על-ידי הכתיבה על-גבי הקלף ועל-דרך זה על-ידי הדפסה על-גבי הנייר), "בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה כו'", באופן ש"משיג ותופס ומקיף בשכלו... ותורתך²⁰ בתוך מעי"²¹,

ועל-ידי זה פועלים אמיתית העניין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" - עד לג' קליפות הטמאות לגמרי,

וכמו שכתוב "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"²², "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד"²³, והיינו, שהעניין ד"הוי' אחד ושמו אחד", "כשאני נכתב אני נקרא", שיגלה משיח למטה מעשרה טפחים - יומשך גם אל כל העמים, ב"זה לעומת זה",

ויקויים היעוד²⁴ "ועמדו זרים ורעו צאנכם", ואז יהיו בני-ישראל "פנויין (לעסוק) בתורה וחכמתה" ללא בלבולים (כמו שכתב הרמב"ם²⁵), ועד לאופן ד"כמים לים מכסים"²⁶.

* * *

ה. דובר לעיל בהמאמר²⁷ (ד"ה "פדה בשלום נפשי") בפירוש מאמר רז"ל²⁸ "משביעין אותו תהי צדיק", שב"צדיק" יש שני פירושים שהם מן הקצה אל הקצה:

א) המבואר בתניא²⁹ בנוגע לדרגת צדיק - ש"נהפך הרע שלו לטוב", היינו, שעבד עבודתו לברר כל כוחות נפשו עד שנעשה כולו טוב, ולכן מואס ברע בתכלית. וגם על זה "משביעין אותו תהי צדיק" - שיגיע לדרגה זו³⁰.

ב) הפירוש הפשוט - שכל נשמה שיורדת להתלבש בגוף ונפש הבהמית לעסוק בענייני העולם, משביעין אותה שתתנהג בדרך התורה והמצווה, שזהו הפירוש ד"צדיק" ב"שם המושאל לעניין שכר ועונש לפי שנידון אחר רובו ומקרי צדיק בדינו מאחר שזוכה בדין"³¹.

וכשם שהדברים אמורים בנגלה דתורה, על-דרך זה הוא גם בפנימיות התורה - ב' הפירושים בעניין "פדה בשלום נפשי":

א) עבודה באופן של פדייה בשלום, כיוון שנמצא במעמד ומצב שאינו צריך כלל למלחמה, ואפילו לא ל"חרב של שלום"³², שעניין זה שייך רק אצל צדיק גמור, שאין אצלו אחיזה כלל לעניין שאינו טוב, עניין שאינו מתאים לרצון הבורא.

ב) הפירוש הפשוט - "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"³³ - שפסוק זה אמרו דוד בשם כל ישראל, היינו, שכל אחד מישראל יכול לומר "פדה בשלום נפשי", אם הוא רק "עוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור" (כדרשת הגמרא³⁴ על פסוק זה).

ובפרטיות יותר:

"עוסק בתורה" - יכול להיות גם כדברי הגמרא במסכת מנחות³⁵ "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", ויתירה מזה, "אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית", "קיים מצוות לא³⁶ ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".

"ובגמילות חסדים" - שאפילו עני יכול וחייב לקיימה, כמבואר בשולחן-ערוך הלכות צדקה³⁷.

"ומתפלל עם הציבור" - שבשביל זה מספיקה ההצטרפות עם הציבור בלבד, שהרי על-פי הדין מוציא הש"ץ את כל הציבור ידי חובתן אפילו אם הם שותקים אלא רק שומעים תפלתו, כיוון ששומע כעונה³⁸.

ועד שישנו עניין עמוק יותר ב"מתפלל עם הציבור" - שהש"ץ מוציא ידי חובה "עם שבשדות... משום דאניסי"³⁹, היינו, שאף-על-פי שלא שמעו תפילת הש"ץ, כך, שלא שייך אצלם כל העניינים של הבנה והשגה כו', מכל-מקום, כיוון "דאניסי", היינו, שהוא עשה כל התלוי בו, ולא הועיל, כיוון שאנסו יצרו הרע (כמו שכתב הרמב"ם⁴⁰), אזי מוציאו הש"ץ ידי חובתו - לפי שעה, ואחר-כך יקויים אצלו עניין הפדייה שיוכל להיות נכלל בתוך הציבור,

- וכידוע מה שכתוב בספרי קבלה⁴¹ ש"צבור" ר"ת צדיקים בינונים רשעים, ובתוספת ו' ("ורשעים"), "דא אות אמת"⁴², שזהו עניין נקודת האמת שבכל אחד מישראל, שהיא פנימיות נפשו, ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך"⁴³, שלכן אמרו⁴⁴ "נפש כי תחטא⁴⁵, תווהא", שזהו פלא גדול -

וכאשר מצטרף אל הציבור - אזי מתעלה מדרגה לדרגה, שנעשה עוסק בגמילות חסדים, ולאחרי זה נעשה עוסק בתורה,

ואז נעשה העניין ד"פדה בשלום נפשי", "אמר הקב"ה... מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"³⁴, היינו, שלא זו בלבד שהוא יוצא מהגלות, אלא עוד זאת, שעל-ידו נעשית גם הפדייה דשכינתא בגלותא, על-ידי פדיית ה"ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל" (כמבואר באגרת-הקודש¹⁰³) - "נפש השנית בישראל (ש)היא חלק אלוקה ממעל ממש"⁴⁶.

ו. ומב' הקצוות הנ"ל כפי שהם בפנימיות התורה ובנגלה דתורה - נמשך גם למטה בעבודת האדם בפועל, על-פי הוראת תורת החסידות, החל מהמייסד הראשון, הבעש"ט, שהיו אצלו ב' קצוות⁴⁷:

התחלת עבודתו בקודש היתה (אפילו לא בתור "מלמד", אלא רק) בתור עוזר ("באהעלפער") למלמד, ועבודתו בקודש היתה להוליך ל"חדר" תינוקות של בית רבן - ילדים קטנים שמצד עצמם אין להם עניין בלימוד התורה, והלימוד שלהם הוא רק "מיראת הרצועה שביד הסופר" (כמובא בתניא⁴⁸) - לומר עמהם "ברכות", ולראות שיענו "אמן יהא שמיה רבא".

ועל-דרך זה ברוחניות - שא' החידושים של תורת החסידות על-ידי הבעש"ט הוא העזר וההשתדלות בנוגע ל"ילדים קטנים" בהבנה והשגה, בלימוד התורה וקיום המצוות, "להוליך" אותם באופן הראוי.

וביחד עם זה היה עניינו גילוי רזין דרזין דאורייתא שעד אז לא נתגלו בעולם, ובפרט באופן של הבנה והשגה.

ועל-דרך זה בנוגע לתורת חסידות חב"ד - ש"היא-היא תורת הבעש"ט", כפי שנתבארה ונמשכה באופן שיחדור בכל כוחות הנפש ועד להגוף ונפש הבהמית - שגם בהנהגתו של רבינו הזקן (שמסרה לכל אלו השייכים וקשורים אליו) היו ב' הקצוות הנ"ל:

מחד גיסא - שיטה היותר עמוקה בהבנה והסברה של רזין דרזין דאורייתא, באופן שיהיה מובן לא רק בשכל אנושי אלא גם בשכל של נפש הבהמית.

וביחד עם זה, הרי ידוע הסיפור⁴⁹ שאירע אצל רבינו הזקן בליאזנא ביום-הכיפורים, שבקצה העיירה היתה יולדת שנשארה לבדה בבית, כיוון שכל בני-הבית הלכו לבית-הכנסת להתפלל, ורבינו הזקן פשט את טליתו - פריסו דמלכא⁵⁰ - והלך לביתה של היולדת להכין עבורה מאכל ומשקה להחיות את נפשה.

והגע עצמך:

מובן מעלת דרגתו של כל יהודי ביום-הכיפורים אפילו עתה, ועל-אחת-כמה-וכמה בשנים ההם, בעיירה קטנה שבה היה רבינו הזקן "מגיד מישרים", ועל-אחת-כמה-וכמה גודל מעלתו של רבינו הזקן בעצמו.

ואף-על-פי-כן, בעת דביקותו בייחודים עליונים, הרגיש שבקצה העיירה נמצאת יולדת שנשארה ללא מאכל ומשקה הדרוש לה, בגלל שבני הבית הלכו לבית-הכנסת.

וזהו העניין⁵¹ שכאשר נמצאים בעולם האצילות... אזי ה"געשמאק" הוא בעשיית טובה ליהודי!...

אמנם, גם ה"געשמאק" בעשיית טובה ליהודי, שזהו עניין של עונג שלמעלה מכל הכוחות הפנימיים, ולמעלה אפילו מכוח הרצון - הרי זה רק העבודה שמצד בחינת חיה, ועדיין אין זה העניין ד"פדה בשלום נפשי", כפי שמבאר רבינו הזקן⁵², ואדמו"ר האמצעי מבאר זאת בארוכה יותר⁵³, שזהו עניין היחידה.

וגדולה מזו מצינו - כידוע הסיפור שרבינו הזקן סיכן את עצמו להיפגש עם צורר היהודים דערזשאווין (בעת ביקורו בעיירה שבה דר רבינו הזקן, במסגרת שליחותו לערוך חקירה ודרישה בנוגע למצב היהודים בערי רוסיה⁵⁴), להשתדל עבור אשה (אלמנה) אחת מישראל שלחצו אותה בעניין של ממון, אף-על-פי שבשביל זה צריך להתעסק עם עניין של "זה לעומת זה" (כנ"ל מסיום התניא).

ז. וזוהי גם ההוראה לכל אחד ואחד:

אף-על-פי שמדובר אודות הנהגתם של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, אשר, מי ידמה להם ומי ישווה להם, ובלשון רבינו הזקן בתניא⁵⁵ "מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג כו'", מכל-מקום, כיוון שגילו וסיפרו לנו אודות הנהגה זו, הרי זה נתינת-כוח לכל אחד ואחד במעמדו ומצבו, שיהיה אצלו לכל הפחות מעין זה, שיוכל לעמוד בניסיון של ויתור על העולם הבא בשביל לעשות טובה ליהודי.

יש לדעת, שהשיטה של אלו האומרים שכיוון שפלוני בן פלוני הוא רשע, אין להתעסק עמו, כדי שלא להיות בבחינת "המתאבק עם מנוול" ש"מתנוול גם-כן"⁵⁶, אף-על-פי שעל-ידי זה יכולה לבוא טובה ליהודי - היא היפך הסדר של עבודת ה' כפי שנתבארה על-ידי תורת החסידות.

וכמדובר לעיל (בהמאמר⁵⁷) בנוגע לעבודת התפילה, "שעת צלותא שעת קרבא"⁵⁸, שכאשר העבודה היא באופן שנפש האלוקית עומדת במעמד ומצב של יחודים עליונים, ואינה נלחמת עם הגוף ונפש הבהמית, ומניחה להם להתפטם ("פאשען זיך") כרצונם, כך, שיכולים להיות מונחים מי יודע איפה... - הנה לאחרי כן, כאשר סוף-כל-סוף מפסיק מהייחודים כו', יכול להיות אצלו עניין של ירידה, ועד לנפילה, ועד לנפילה שלא בערך.

וכשם שבנוגע לעצמו אין צריך להיות סדר העבודה באופן כזה, הרי על-אחת-כמה-וכמה שבנוגע להזולת אסור להתנהג כן, להימנע מהתעסקות עם הזולת שאינו לפי רוחו כו'.

וכמסופר בגמרא⁵⁹ אודות כהן גדול ש"פעם אחת יצא וסיפר עם ערבי אחד בשוק ונתזא צנורא (רוק) מפיו על בגדו כו'" - שסיפור זה הוא חלק מתורה, מלשון הוראה:

אפילו כאשר מדובר אודות יהודי שנמצא בדרגה של כהן גדול, ואפילו לפני יום-הכיפורים⁶⁰, כאשר עוד מעט ("אט-אט") צריך לילך לשמש בקודש, בקודש-הקדשים, ובעבודתו תלויה הכפרה עבור "אני וביתי", "שבט משרתך", ו"עמך בית ישראל"⁶¹ - אבל, עניין זה יהיה מחר, ואילו היום יש ביכולתו לעשות טובה ליהודי, אלא מאי, יש לחשוש (חשש שיש לו יסוד במציאות) שעל-ידי זה יעמיד בסכנה את עבודתו ביום-הכיפורים בקודש-הקדשים - אזי עליו לוותר ("פארבויגן") על הטהרה והקדושה שלו, בשביל שתהיה טובה ליהודי.

ויתירה מזה: אפילו ביום-הכיפורים עצמו⁶², הנה לפעמים, גם כהן גדול שמצד עצמו מקומו ועבודתו בקודש-הקדשים, צריך דווקא לצאת לשוק לספר דברים עם ערבי וכו'*, ואף אם זה יעמיד בספק עבודתו ביום זה בקודש-הקדשים.

-----------

*) וסרה קושיית החדא"ג שם. ובלאה"כ לא זכיתי להבין דבריו, כי, הרי ז' ימים לפני יו"כ מפרישין כה"ג למחנה שכינה דווקא (עיין ירושלמי ריש יומא), ופשיטא בערב יו"כ.

ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע לאלו שאינם בדרגת כהן גדול, ואפילו לא בדרגת כהן, ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר טובתו של הזולת היא דבר ודאי - הרי בוודאי שהפסק-דין הוא שיש להעמיד את עצמו בסכנה שמא תינתז צנורא מפיו של ערבי על בגדו, ובלבד להציל אשה מישראל מהלחץ של הלעומת-זה.

(קטעים מהתוועדות י"ט בכסלו ה'תש"כ, יצא לאור אשתקד על ידי ועד הנחות בלה"ק – בלתי מוגה)

----------

1) דרושי ראש-השנה נח,א ואילך. ובכ"מ.

2) יב,א.

3) ביצה טז, רע"א.

4) ראש-השנה טז,ב.

5) תניא פ"ד (ח,ב).

6) קידושין מ,ב. וש"נ.

7) ניצבים ל,יד.

8) ראה גם שיחת י"ט כסלו דאשתקד סכ"א (תו"מ חכ"ד ריש עמ' 270). וש"נ.

9) ססכ"ט.

10) משלי א,ח.

11) ראה נדרים פא,א ובר"ן שם. וש"נ.

12) ראה רמב"ן עה"פ (שם,יא). ליקו"ת ניצבים מה,ב ואילך.

13) ע"ז י, סע"ב. וש"נ.

14) כתובות קד,א.

15) ראה לקו"ד ח"א סא,א.

16) הסכמת "הרב... יהודא ליב הכהן".

17) סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך

18) יומא פו,ב.

19) תהילים ה,ה. וראה לקו"ת במדבר ג, סע"ג. וש"נ.

20) תהילים מ,ט.

21) תניא פ"ד-ה.

22) זכריה יג,ב.

23) צפניה ג,ט.

24) ישעיה סא,ה.

25) הל' מלכים בסופן.

26) ישעיה יא,ט.

27) פ"ג ואילך.

28) נידה ל,ב.

29) פ"י.

30) ראה שם פי"ד.

31) שם פ"א.

32) ראה תענית כב,ב.

33) שבת סג,א. וש"נ.

34) ברכות ח, רע"א.

35) צט,ב.

36) יהושע א,ח.

37) יו"ד רסרמ"ח.

38) ראה סוכה לח,ב. שו"ע אדה"ז או"ח רסקכ"ד. וש"נ.

39) סוף ראש-השנה.

40) הל' גירושין ספ"ב.

41) כיכר-לאדן (להחיד"א) ס"ז בפירוש המשנה (אבות פ"ב מ"ד) אל תפרוש מן הצבור. דברים אחדים (להנ"ל) דרוש כב (שבת הגדול) קטו,ג. קה"י ערך שליח ציבור (השני).

42) זח"ג בתחלתו.

43) תניא ספכ"ד.

44) זח"ג יג, רע"ב. טז,א.

45) ויקרא ד,ב.

46) תניא רפ"ב.

47) ראה גם שיחת ש"פ חיי-שרה תש"כ בסופה. וש"נ.

48) קו"א קנה,א.

49) ראה "רשימות" חוברת קעט עמ' 9. וראה גם תו"מ ח"א עמ' ס"ע 44. ח"ב עמ' 199.

50) ראה זח"ב צז,ב. אמרי-בינה שבהערה 96 בגוף השיחה. סהמ"צ להצ"צ מצוות ציצית פ"ב (דרמ"צ טז,א), ובהנסמן שם במ"מ וציונים (בהוצאת תשנ"ט - עמ' רטו).

51) כ"ק אדמו"ר דיבר ברוב התרגשות, בקול חנוק בבכי (המו"ל).

52) ראה מאמרי אדה"ז הקצרים ע' רטז.

53) ראה ד"ה פדה בשלום בשעה"ת פי"א (נה,ג ואילך).

54) ראה ספר-התולדות אדה"ז (הוצאת תשמ"ו) ח"ב עמ' 490 ואילך.

55) פמ"ד.

56) תניא ספכ"ח.

57) פ"א.

58) ראה זוהר ח"א רמ,ב. ח"ג רמג,א. לקו"ת ר"פ תצא. ובכ"מ.

59) יומא מז,א.

60) ראה חידושי-אגדות מהרש"א שם (מירושלמי) ש"ערב יוה"כ הוה".

61) נוסח "סדר עבודה" ליום-הכיפורים.

62) ראה פרש"י שם: "יום הכפורים היה".