היהודי ניצב בפתח חדרו של רב העיר, בגדיו מוכתמים בחלמוני וחלבוני ביצים. "רבי", רעד קולו, "זה עתה חוויתי את פגיעתו הרעה של המלשין!".
בדמעות רותחות תיאר האיש את שאירע. הוא בא מהכפר הסמוך ובידו סל מלא ביצים, למוכרן בשוק. עם כניסתו לעיר פגע בו המלשין.
פניו של הרב נפלו למשמע זהותו של התוקף. זה היה איש רע-מעללים, שהטיל את חיתתו על בני המקום. כל מי שעמד בדרכו קיבל עלילה שהוגשה לשלטונות, ומצא את עצמו מסובך בחקירות ובמשפטים. קרבנותיו נאלצו לנשוך שפתיים ולתת לו את מבוקשו.
היהודי ניסה לחמוק מהמלשין, אך הלה חסם את דרכו והניח את ידיו על סל הביצים. הרמז היה ברור: הסחורה הזאת שייכת לי.
באין ברירה נאלץ היהודי לשאת את הביצים אל ביתו של המלשין. שם העז וביקש בשפה רפה את מחירן. בתגובה תפס המלשין את סל הביצים והטיח את כל תכולתו באיש האומלל.
"אני מבקש לזַמן אותו לדין תורה אצל הרב!", חתם היהודי את דבריו.
פניו של הרב התכרכמו למשמע התיאור הקשה. הרב ציווה על משמשו לצאת מייד ולזַמן את המלשין לדין תורה, מול תביעת הממון שהוגשה נגדו.
"מה?!", נהם הלה כחיית טרף למשמע דברי השמש. "לבוא לדין תורה?! צא מביתי מייד!", שאג בחמת זעם והניס את המשמש ממפתן דלתו.
המשמש חזר ובפיו תשובת הנתבע. "גש אליו שנית", הורה הרב בפנים חמורות סבר, "ואמור לו שאם לא יציית ויתייצב כאן מייד – ינודה מקרב הקהל!".
גם הפעם נפלו האזהרות על אוזניים ערלות. האיש גיחך בלעג למשמע האיומים, וכאשר המשמש חזר בשלישית על דבריו, התחלפה הזחיחות של המלשין בחימה גדולה. הוא הסתער על השמש והיכה אותו מכות נמרצות.
באה השבת. המלשין הקפיד לפקוד את בית הכנסת מדי שבת בשבתו. כעת עמדו איומיו של הרב למבחן. המלשין סימן לגבאי להעלותו לתורה, וזה לא העז לסרב לבקשתו. אלא שאז, בטרם בירך את הברכה, עלה הרב אל הבימה והוכיח אותו נמרצות: "רשע שכמותך! מסרב לדין תורה ומעז לעלות לתורה?!".
פני המלשין חוורו. בלי אומר ודברים ירד מבימת הקריאה, ופסע בשתיקה אל מקומו. תחילה כבש את כעסו, אולם כשהתיישב במקומו סינן בזעם: "אני אנקום בו!".
עברו כמה ימים והרב כובד בסנדקאות בברית מילה בכפר סמוך. הרב יצא לדרכו, מלוּוה בשניים מתלמידיו, אחד מהם רבי נחום לעווי משאדיק. באמצע הדרך זיהו התלמידים ממרחק את המלשין רוכב על סוסו ודוהר לעברם. "רבי!", קראו התלמידים בחרדה, "המלשין מבקש לפגוע בנו!".
הרב ביקש מהעגלון לעצור את העגלה. הוא ירד ממנה, עמד בלי ניע שקוע במחשבותיו. רגעים ארוכים חלפו, כאשר המלשין והרב עומדים זה מול זה בלי אומר ודברים. ואז החל המלשין להצעיד את סוסו לעבר הרב.
ליבם של התלמידים החסיר פעימה. המתח היה גדול. האם יממש האיש השפל הזה את איומיו ויהין לפגוע ברבם האהוב?
ואולם למרבה ההפתעה עצר הרוכב, ירד מסוסו, ניגש אל הרב ובמבט מושפל אמר: "האם תרשה לי להכות את תלמידיך?".
"חס וחלילה!", הזדעק הרב.
"מכה אחת קטנה", התחנן האיש בנימה כנועה, שלא אפיינה את דיבורו הבוטה.
"בשום פנים!", פסק הרב בהחלטיות.
"יריקה כלפיהם!", הפציר המלשין.
"לא בא בחשבון", חתם הרב את הדיון המוזר.
פתאום פרץ האיש בבכי. כל גופו היטלטל ברעד בלתי-נשלט. "רבי", נקטע קולו, "מחל לי על הצער ועוגמת הנפש שגרמתי לך!".
"עליך לשלם על הנזק שגרמת ליהודי. פייס אותו על הבושה שגרמת לו, ואז אסלח לך!", נענה הרב.
האיש הוציא מכיסו עשרה רובלים, נתן אותם לרב ואמר: "אנא, תנו זאת ליהודי כפיצוי על הנזק שנגרם לו. את העודף ישמור אצלו, תמורת הצער שהצטער". הרב ניאות ומחל למלשין.
הרב ותלמידיו המשיכו במסעם לברית המילה. "מה אירע שהמלשין הפך את עורו ונתקף הרהורי חרטה?", שאל רבי נחום.
הרב השיב: "למדתי מרבותיי שאין מצוקה שפתרונה אינו מצוי בתורתנו הקדושה. עלה במוחי הפסוק 'כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם'. התחלתי לפשפש בתוכי: אולי גם בליבי יש שנאה כלפיו? התחלתי לנסות ללמד זכות עליו, כדי להפיג את כעסי עליו. מן הסתם גדל בסביבה רעה. אולי התכוון לשלם ליהודי על הביצים, אלא שנתקף זעם בלתי-נשלט. ושמא ניסוח הזימון לדין תורה היה חריף מדיי. ואולי טעיתי כשביישתי אותו ברבים בבית הכנסת.
"מרגע לרגע הצטברו בדעתי דברי סנגוריה על המלשין ועל נסיבות חייו. הכעס שהיה בליבי עליו התחלף בחמלה. בעקבות זאת התרכך גם ליבו והוא פנה אליי באהבה ובחיבה".
שאלו רבי נחום: "אם כן, מדוע רצה להכותנו?".
השיב הרב: "מפני שאתם לא עשיתם כמוני אלא הוספתם לחשוב עליו רעות. אילו הייתם מתאמצים ללמד עליו זכות – אין לי ספק שגם כעסו עליכם היה נעלם".
(על-פי 'עבד המלך') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
