להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך

"להשכיחם את התורה" לא נאמר, אלא "להשכיחם תורתך". ויש לומר הכוונה בזה: ליוונים לא היה אכפת שישראל יעסקו בשכל ובחכמה שבתורה; הם התנגדו לאלוקות שבתורה, למה שלמעלה מהשכל - ללימוד תורת ה'.

כמו-כן יש לומר בפירוש "להעבירם מחוקי רצונך": היוונים לא התנגדו לקיום מצוות שכליות ("משפטים" ו"עדות"), אלא רק לקיום ה"חוקים" העל-שכליים. גם ב"חוקים" עצמם היוונים לא התנגדו שיהודים יקיימו אותם מפני שיש בהם טעם שכלי כמוס שלא נתגלה לנו, אלא רק לקיומם מתוך קבלת עול פשוטה, מפני שהם רצון ה' - "חוקי רצונך".

[ויש לומר שלכן טימאו היוונים את כל השמנים שבהיכל. כל עצם המושג של טומאה וטהרה הוא למעלה מטעם ודעת, וכמאמר, "לא המת מטמא ולא המקווה מטהר... אלא גזירה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזרותיי". בכך נאבקו היוונים].

(לקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 815)

מסרת גיבורים ביד חלשים

הפירוש בזה בעבודת האדם:

היצר הטוב נקרא "חלש" לעומת היצר הרע, וכמאמר רז"ל שהיצר הרע נקרא "מלך גדול". עבודת האדם היא אפוא לפעול מסירת ה"גיבור" ביד "החלש": לא לבטל את היצר הרע, אלא למוסרו לידי היצר הטוב, שגם הוא יבוא לבסוף לאהבת ה'. זאת כנאמר, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", ואמרו רז"ל, בשני יצריך". על-ידי זה מתחזק גם כוחו של היצר הטוב, כנאמר, "ורב תבואות בכוח שור" (שהיצר הרע שנמשל לבהמה).

(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 298)

מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים

אפשר להפיק מכאן שני לקחים בעבודת הבורא:

א) על-אף היותנו "חלשים" ו"מעטים" בגשמיות - בכל-זאת בני גוי קדוש אנו, "טהורים, צדיקים ועוסקי רצונך", והקב"ה עושה לנו לא סתם ניסים אלא "ניסים, פורקן, תשועות ונפלאות", ועד ל"תשועה גדולה".

ב) אמנם החשמונאים עשו "כלי" טבעי לניצחון המלחמה, אבל עשו זאת מתוך ביטחון גמור בקב"ה, שלכן לא התחשבו עם העובדה שהקמים נגדם הם גיבורים ורבים (בגשמיות). ללמדך: אף-על-פי שיהודי חייב לעשות "כלי" טבעי לברכת ה', העיקר הוא להיות בביטחון גמור שההצלחה תבוא מהקב"ה, כנאמר, "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו".

(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 284)

מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך

יש לדקדק בזה: בשני הפרטים הראשונים ("גיבורים ביד חלשים" ו"רבים ביד מעטים") מובן גודל הנס והפלא, אבל מהו הנס בשלושת פרטים שלאחר-מכן ("טמאים ביד טהורים", "רשעים ביד צדיקים", ו"זדים ביד עוסקי תורתך") - האם זה בלתי טבעי שטמאים יימסרו ביד טהורים כו'?

ויש לומר שב"טמאים", "רשעים" ו"זדים" הכוונה היא - לא ליוונים, אלא - לסוגים אלה בקרב עם-ישראל עצמו. לפי זה מובן הנס והפלא שבדבר, כי החשמונאים היו מיעוט בתוך עם ישראל, וסוגים הנ"ל היו הרוב; ובכל זאת נמסרו אלה בידי אלה.

מוסר ההשכל מזה לזמננו: גם כיום שומרי תורה ומצווה הם מיעוט בעם-ישראל. אין להתרשם מכך, כשם שהחשמונאים לא התחשבו בכך; ואם רק נעשה כמותם, בסופו של דבר יהיו כל ישראל "טהורים", "צדיקים", ו"עוסקי תורתך".

(משיחת שבת-קודש פרשת מקץ תשל"ב - בלתי מוגה)

וטיהרו את מקדשיך... וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול

ידועה השאלה הנזכרת בספרים: מדוע הוצרכו לחנוכת המקדש, והרי קדושתו הקודמת לא בטלה?

ויש לומר שאין הכוונה לחינוך בדין "עבודתן מחנכתן" אלא לחינוך כפשוטו - התחלה לאחר הפסק ארוך ולאחרי שפינו וטיהרו את המקדש. לפי זה יומתק מה שנאמר "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו (רק ועל-ידי) - להודות ולהלל".

(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 279)

והדליקו נרות בחצרות קודשיך

יש לדקדק בזה:

א) העיקר חסר מן הספר - ששמן שהספיק ליום אחד בלבד דלק לשמונה ימים?

ב. הדלקת המנורה היתה בהיכל, לא בחצר?

ויש לומר שתפילת "ועל הניסים" נקבעה כזיכרון לנס ניצחון המלחמה, לא לנס פך השמן; ו"הדליקו נרות בחצרות קודשיך" אינו מתייחס כלל לנס פך השמן אלא לנרות של שמחה וכבוד השכינה שהדליקו ישראל בכל מקום ומקום בעקבות הנס. מובן אפוא כי נרות אלה לא הודלקו (ואי-אפשר היה להדליקם) בהיכל כי אם בחצר. מובן גם כן הלשון "בחצרות", בלשון רבים, כי לגודל השמחה הדליקו נרות בחצרות רבות.

(לקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 279 ושיחת שבת-קודש פרשת מקץ תשכ"ו - בלתי מוגה)