לפעול לקירוב הגאולה מתוך רצון פנימי
לעתיד לבוא, יהיו שני הקווים גם יחד... ב' העניינים: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה" היינו עניין של רצון ומרוצה תמידיים, ו"ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" – עניין של עונג...
מצד אחד צריך להיות עניין "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח כו' כי לישועתך קיווינו כל היום", אשר עניין "קיווינו" משמעו תקווה ושאיפה, העדר המנוחה; האדם אינו יכול לנוח ולשקוט כל זמן שמשיח אינו בא!
ולכן הוא עושה את כל העניינים המקרבים את הגאולה לא באופן של לצאת ידי חובתו, אלא מתוך רצון, רצון פנימי ורצון אמיתי.
וביחד עם זה, ישנו גם עניין העונג – כי "טועמיה חיים זכו": על-ידי לימוד החסידות, לימוד תורתו של משיח, שהטעימה מתורתו של משיח היא על-ידי תורת הבעל שם טוב, ובאופן ד"יתפרנסון מיניה", עד שזה נעשה לו מזון ודם ובשר כבשרו – הרי זה עניין של עונג אמיתי.
ושתי התנועות הללו נתבעות מיהודי ביחד, למרות היותם שני הפכים!
כי עניין "אין להם מנוחה" פירושו שאין להם מנוחה אפילו לרגע, אלא הם בעלייה והליכה מתמדת
[שהרי ישנו עניין של מנוחה ברגע אחד, על-דרך המסופר בגמרא גבי שמחת בית השואבה, כאשר השמחים לא טעמו טעם שינה, שהכוח שהיה להם להמשיך בשמחתם במשך כל הזמן היה משום שהיו מנמנמין אחד על כתפי חברו],
וכן הוא גם אופן התשוקה והציפייה והתקווה והשאיפה לביאת המשיח – שהיא בכל רגע ורגע; ויחד עם זה, צריך להיות תמיד במוחו לימוד תורתו של הבעל שם טוב, עניין התענוג, וכמבואר בליקוטי-תורה דיבור המתחיל "והדרת פני זקן", שאפילו הלימוד פעם אחת חודר לתוך מוח הזיכרון, שהיא נקודת החיות של האדם, עניין החכמה שבו, ושם הוא קיים תמיד בגלוי (למרות שהאדם עוסק בהבנתו בעניין אחר).
ויהי רצון, שעל-ידי ההוספה ברצון לקבל פני משיח צדקנו, ובתענוג מתורת משיח על-ידי הטעימה ממנה בלימוד תורת הבעל שם טוב ותורת חסידות חב"ד, נמהר עוד יותר את ביאת משיח צדקנו.
ונלך כבר עתה באופן ש"לכל בני-ישראל היה אור במושבותם" עוד בזמן מיצר הגלות, וקהל גדול יבואו הנה לקבל פני משיח צדקנו.
ויחד עמו, יחד עם שכינתא בגלותא, כי "גלו לאדום שכינה עמהם", לארצנו הקדושה, בגאולה האמיתית והשלימה, וכפסק דין הרמב"ם – "מיד הן נגאלין".
(משיחת י"ג בתשרי תשד"מ; התוועדויות תשד"מ, כרך א, עמ' 168-166 - בלתי מוגה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
