בשבת בראשית עדיין שרתה אווירת החגים בחצר ה'חוזה' בלובלין. החסידים ביקשו לנצל כל רגע של שהייה במחיצת הצדיק, כדי לעכב את הירידה מהפסגות שאליהן הגביהו עוף בחודש תשרי אל שגרת החולין.
לבית המדרש נכנס יהודי, שחזותו העידה עליו כי אין הוא נמנה עם החסידים. עד מהרה התבררה זהותו. זה היה רבי צבי-הירש בנידהרט, ובכינויו המוכר – 'המגיד מוואדיסלב'. הוא היה דרשן נודד, שעבר ממקום למקום והשמיע דרשות מעוררות לב. תמורת זאת קיבל פרוטות מעטות ושיגר אותן לבני משפחתו.
דבר בואו ללובלין סיקרן את פרחי החסידים, ואלה התכנסו סביבו. "באתי להיות חסיד!", הצהיר בפתח דבריו. סיפורו הותיר אותם פעורי פה.
זה קרה כמה חודשים קודם לכן. ה'מגיד' היה בעיצומו של מסע בקהילות ישראל. הוא התברך בשפה עשירה ומשופעת במשלים ודימויים, ודבריו חדרו ללבבות. בדרכו הציורית היטיב לתאר את חומרת החטאים ואת העונשים הכבדים הצפויים לרשעים. השומעים התעוררו בהרהורי תשובה, ומהקהל אף עלו התייפחויות.
יום אחד נשא את נאומו בעיר ללוב. בתום הדרשה פנה לפקוד את ביתו של רבי דוד מללוב, מתוך כבוד ונימוס. מייד עם כניסתו למקום הבחין בתכונה השוררת בו. מקורבי הרבי הסבירו לאורח כי בעוד זמן קצר ייצא הרבי לדרך.
"האם כבודו יעבור במסעו בעיירה וואדיסלב?", שאל האורח. כשנענה בחיוב, פנה אל הצדיק בבקשה: "אנא מכבודכם, אולי תואילו להעביר את שלושת הרובלים שבידי אל משפחתי. בני ביתי משוועים למעט פרנסה. במחילה מכם, עשו עמי חסד זה".
"בוודאי!", נענה הרבי במאור פנים. הוא קיבל מידי האיש את הרובלים ואת כתובת ביתו, והבטיח למלא את השליחות.
בחצות הלילה בא הצדיק לוואדיסלב. רחובות העיר היו חשוכים ושקטים. הצדיק פנה אל בית קטן ונקש קלות על דלתו. מהבית לא נשמע הגה. ניסה הצדיק שנית, והפעם ביתר חוזקה. פתאום נשמע רחש קל מן הבית. הרבי הסב את פניו לעבר הקול, וראה חלון קטן הנפתח כדי סדק צר. זוג עיניים קטנות של ילדה הציצו בעדו.
הרבי הושיט לעבר הילדה את הכסף. "אביכם שלח את המטבעות האלה", אמר בנעימות, "שתהיי בריאה!". הילדה הושיטה יד ולקחה את הכסף, החלון נסגר, והצדיק המשיך בדרכו.
כשהילדה קיבלה את הכסף ירדה ממיטתה והלכה אל אימהּ, העירה אותה משנתה והציגה לפניה את הכסף. צווחת השתאות נמלטה מפי האֵם. לא מהמשלוח הכספי. באותו רגע המטבעות לא היו חשובים כלל. היה עליה לצבוט את עצמה כדי להשתכנע שאין זה חלום: בתה המשותקת הולכת על רגליה!
עד מהרה ניעורו כל בני הבית לחזות בפלא, והשמחה הייתה גדולה. מילדותה אובחנה כבעלת מגבלה חמורה שמנעה ממנה לעמוד על רגליה. כדי להקל עליה הגביהו הוריה את מיטתה לגובה החלון, כדי שתוכל לראות את הרחוב ולהפיג את שעמומה.
"איך הצלחת?", שאלה האם, לאחר שהתאוששה קצת מתדהמתה. "לא יודעת", השיבה הילדה בתמימות. "האיש שהביא את הכסף בירך אותי שאהיה בריאה, ובאותו רגע הרגשתי שאני יכולה לעמוד על רגליי וללכת!".
השמועה הנרעשת נפוצה כאש ברחובות וודיסלב. הילדה הקטנה הלכה ברחוב כאחד האדם, והכול צפו בפלא בהשתאות. היחיד שלא ידע על דבר הנס המופלא היה אביה, ה'מגיד', שהיה בעיצומו של מסע הנדודים.
רק בשלהי אלול, בתום העונה מלאת הביקוש לדרשותיו, שב לביתו, וכעת היה תורו להיחשף למופת המופלא. "איך קרה הדבר?", נזעק בהתרגשות. בני הבית סיפרו בהתלהבות על אליהו הנביא שפקד את ביתם באישון ליל והעניק את הברכה והישועה.
"האם אליהו הנביא נתן עוד משהו מלבד ברכה?", שאל האב.
"כן", מיהרה הילדה להשיב, "הוא העביר לי שלושה רובלים בעבור אימא!".
ה'מגיד' נאלם דום. רגעים ארוכים עמד נרעש ומשתומם. "לא אליהו הנביא הושיע אותך, בתי, אלא הצדיק רבי דוד מללוב. סברתי שאך טובה אחת גמל עמי, והתברר כי הביא מזור למחלתך!".
מוקף טבעת מתהדקת של חסידים, שהתעבתה מרגע לרגע, הוסיף ה'מגיד' לחלוק את סיפורו המרעיש באוזני תלמידי ה'חוזה'. "הנס הזה לא נתן לי מנוח. אכן, לא חונכתי על ברכי החסידות, אך מפלא כזה אי-אפשר להתעלם.
"הלכתי שוב לללוב, והפעם לא כ'מגיד' אלא כחסיד הבא אל רבו. ואולם רבי דוד הורה לי לבוא לכאן, לחצר מורו ורבו, ה'חוזה'".
למחרת השבת נכנס ה'מגיד' אל ה'חוזה' ונעשה תלמידו המושבע. לימים נודע רבי צבי-הירש כמחבר הספר 'עשרה למאה', ובנו הוא הצדיק הנודע רבי שמחה-בונם מפרשיסחה, שהאיר את שמי החסידות.
(על-פי 'זכותא דאברהם') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
