נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת ברכה | מה חידשה תורת החסידות?
	אפשר שיֵעָשֶׂה חסיד
	השמחה מצד עצם הנשמה
	הכוח והעוז גם כנגד קשיי הגלות
	"ופרוס עלינו סוכת שלומך"
	עבודת הקודש
	סדר ההקפות
	פרשת וזאת הברכה
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד
	מקורות

כל ההמשכות הן על-ידי שמחה, אך מעלת השמחה בשמחת-תורה היא מצד עצם הנשמה, כי אז מתגלה בה בחירת העצמות שהיא אצל כל ישראל בשווה * מכיוון שהפיכת הגשמיות לכלי לאלקות היא רצון העצמות, הרי שמחת-תורה הוא הזמן המתאים לפעול את ההמשכה בענייני גשמיות, ובאופן של "רויחי" * על ידי השמחה ברגליים בפשטות ובקבלת עול – רוקדים עם העצמות!... * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. דובר לעיל¹ אודות דברי הילקוט² בנוגע למעלת השמחה בחג הסוכות לגבי שמחת שאר המועדים – ש"בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת... וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב³ ועשית חג שבועות לה' אלוקיך גו' ושמחת גו'", מה-שאין-כן בחג הסוכות – "אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג, ושמחת בחגך⁴, והיית אך שמח⁵, ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים"⁶.

והנה, אחת מג' השמחות שנאמרו בחג הסוכות קאי על שמיני-עצרת⁷. אלא שלהיותו שמיני לחג הסוכות, הרי זה שייך גם לחג הסוכות, ולכן נחשב שבחג הסוכות נאמרו ג' שמחות.

ומזה מובן שגם בשמיני-עצרת נאמרו שלוש שמחות, כי, עם היות שמיני-עצרת "רגל בפני עצמו"⁷, הרי הוא גם "שמיני" והמשך לחג הסוכות.

ונמצא, שגם בשמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכה להיות שמחה גדולה ביותר.

ב. וגדולה מעלת השמחה – שכל ההמשכות נמשכות על-ידי שמחה, כפי שמצינו⁸ בנוגע להאריז"ל שזכה לכל העניינים הנעלים על-ידי שמחה של מצווה, כיוון שעל-ידי השמחה נמשכות כל ההמשכות, הן בגשמיות והן ברוחניות.

ובפרטיות יותר:

בנוגע להמשכות בעניינים גשמיים – בוודאי שבשבילם צריך להיות עניין השמחה, שהרי בשביל גשמיות צריכה להיות התעסקות, כמו שכתוב⁹ "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", וכיוון שיש צורך בהתעסקות כדי שתומשך ההמשכה, לכן צריך להיות גם עניין השמחה.

ובהקדם ביאור הטעם שיש צורך בעניין "בכל אשר תעשה": כל המלאכות הגשמיות – הם בעצם עניינים רוחניים, כמרומז בכך שלמדים כל הל"ט מלאכות, עובדין דחול, ממלאכת המשכן¹⁰.

ויש להוסיף בזה שהלימוד הוא ממלאכת המשכן דווקא – שאף שהמקדש הוא נעלה יותר מהמשכן, כמו שכתוב¹¹ "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", מכל-מקום, יש גם מעלה במשכן על המקדש – שהמשכן היה רוחני יותר מאשר המקדש, כמובן מזה שהמקדש נבנה על-ידי שלמה המלך מכסף וזהב שהעלו לו מכל הארצות, היינו גם מאומות העולם, מה-שאין-כן המשכן נבנה רק על-ידי תרומותיהם של בני ישראל, ומה גם שכללות הנהגתם של בני ישראל בזמן המשכן היתה באופן רוחני יותר, שלא עסקו כל-כך בעניינים גשמיים, לפי שהיה להם "לחם מן השמים"¹², מים מבארה של מרים¹³, ועד שאפילו הלבושים היו באופן ש"שמלתך לא בלתה מעליך"¹⁴, היינו, שהיו לבושים רוחניים ונצחיים.

וזהו החידוש בלימוד ל"ט המלאכות ממלאכת המשכן – שדווקא ממלאכת המשכן שהיה רוחני יותר מאשר המקדש נמשכים כל ל"ט המלאכות שהם עובדין דחול.

והעניין בזה – שהעבודה היא לעשות מכל הדברים הגשמיים (שבהם נעשים המלאכות הגשמיות) משכן ומקדש לו יתברך, היינו, לא רק משכן, אלא גם מקדש, שמעלתו לגבי המשכן היא בכך שהוא בגשמיות יותר, והרי הכוונה העליונה היא שהגשמיות תהיה מכון לשבתו יתברך.

וזהו הטעם שצריך להיות "בכל אשר תעשה" – כיוון שצריכה להיות עבודה ויגיעה לעשות מהדברים הגשמיים שעוסק בהם שיהיו משכן ומקדש, היינו, מכון לשבתו יתברך, שזוהי הכוונה דדירה בתחתונים¹⁵.

ולכן, בנוגע להמשכות בעניינים גשמיים, שבשבילם צריך להיות עניין של התעסקות – בוודאי צריך להיות עניין השמחה, כנ"ל.

ועוד זאת, שגם בשביל ההמשכות בעניינים רוחניים צריך להיות עניין השמחה, כיוון שכך הוא סדר ההמשכה, שכל ההמשכות נמשכות על-ידי שמחה דווקא.

ג. נוסף על מעלת השמחה בכלל (כנ"ל), יש מעלה בשמחה שבשמיני-עצרת ושמחת-תורה בפרט – כיוון שהשמחה שבשמיני-עצרת ושמחת-תורה היא מצד עצם הנשמה, שלכן השמחה בשמיני-עצרת ושמחת-תורה היא בכל בני ישראל בשווה.

– בנוגע לשמחת בית-השואבה מצינו חילוקי דרגות, ש"לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה... אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע"¹⁶; מה-שאין-כן השמחה של שמחת-תורה היא בכל בני ישראל בשווה¹⁷.

כשם שביום-הכיפורים, המשכת הסליחה מחילה וכפרה, וכן איסור אכילה ושתייה ושאר העינויים, הם בכל בני ישראל בשווה – כן הוא גם בעניין שמחת שמיני-עצרת ושמחת-תורה בכלל, והשמחה שבהקפות במיוחד, שהיא בכל בני ישראל בשווה, כיוון שעניין זה הוא מצד עצם הנשמה, ועצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא.

ד. עניין זה מודגש גם בפסוקים שאומרים קודם הקפות, שהתחלתם – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלוקים אין עוד מלבדו"¹⁸.

בתיבת "אתה" ישנם ב' פירושים¹⁹: הפירוש הא' – ש"אתה" קאי על עצם הנשמה, והפירוש הב' – שקאי על עצמות  ומהות אין-סוף ברוך-הוא.

הפירוש הפשוט הוא ש"אתה" קאי על נשמות ישראל, היינו, שנשמות ישראל באו לידי ידיעה ש"הוי' הוא האלוקים אין עוד מלבדו"; ואדמו"ר הזקן²⁰ גילה את הפירוש הפנימי, ש"אתה" קאי על עצמות, היינו, שעצמות הראה את עצמו באופן שיוכלו לדעת אותו ("עצמות האט זיך באוויזן אז מען זאל אים קאנען וויסן").

וזהו מה שכתוב בשייכות לשמיני-עצרת ושמחת-תורה "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"²¹:

"אתך" – קאי על ב' העניינים ד"אתה" הנ"ל, עצם הנשמה ועצמות אין-סוף. ו"אין לזרים אתך" היינו שבשני העניינים של "אתה" (עצם הנשמה ועצמות אין-סוף) אין שום מקום כלל ל"זרים".

והעניין בזה:

"זרים" – לא קאי על אומות העולם דווקא, אלא על כללות ההשתלשלות (על-דרך שמצינו שגם דוד המלך נקרא "זר" לגבי כהנים²²), היינו, כל הדרגות ששם יש לאומות העולם אחיזה כלשהי ("עפעס א אחיזה"); מה-שאין-כן "אתך", בעצמות אין-סוף ("אתה" הא') שלמעלה מהשתלשלות – שם אין לאומות העולם שום מקום כלל, כי אם לנשמות ישראל דווקא ("אתה" הב'), עליהם נאמר²³ "יבחר לנו את נחלתנו", כידוע²⁴ ש"יבחר גו'" קאי על העצמות דווקא, כי בבחינת הגילויים אין עניין של בחירה, שהרי בבחינת הגילויים יש כבר עניין של הכרח כו', ועניין הבחירה הוא בעצמות דווקא, והבחירה היא בנשמות ישראל (ומטעם זה ישנו עניין הבחירה אצל בני ישראל²⁵).

וזהו עניין שמחת ההקפות – שאז הוא התגלות ה"אתה", בחירת העצמות שבחר בנשמות ישראל, שבחירה זו היא בעצם הנשמה, שהיא אצל כל בני ישראל בשווה, ולכן גם השמחה היא בכולם בשווה.

* * *

ה. דובר לעיל (ס"ב) שעבודת בני ישראל היא לעשות מהדברים הגשמיים משכן ומקדש לו יתברך, היינו מכון לשבתו יתברך.

ולכן נקראו בני ישראל בשם "ממלכת כהנים וגוי קדוש"²⁶, כיוון שעניינם הוא להביא קדושה בכל מקום – לברר את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, ולהמשיך קדושה במקום זה, שעל-ידי זה ממלאים את הכוונה של דירה בתחתונים.

והיינו, שעל-ידי זה שעושים מהדברים הגשמיים מכון לשבתו יתברך – ממשיכים עצמות, כיוון שבזה ממלאים את הכוונה ש"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"²⁷, שכוונה זו היא בעצמות, כידוע²⁸ בפירוש "דירה", ש"דירה" אינה להתפשטות, אלא דווקא לעצמות.

ו. אמנם, על זה נשאלת השאלה – "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואף כי הבית הזה"²⁹:

"השמים ושמי השמים", שהם מדריגות נעלות ביותר (כמבואר בחסידות³⁰ פרטי עניינם) – "לא יכלכלוך", כיוון שאינם כלים להעצמות; "ואף כי הבית הזה" – איך ייתכן ש"הבית הזה", שנבנה מדברים גשמיים, יהיה כלי לאלוקות ("ג-טליכקייט"), היינו, לעצמותו יתברך?!

[ולהעיר: אף שאומרים הלשון "ג-טליכקייט", אין הכוונה לבחינת ההתפשטות, כי אם לעצמותו יתברך, ורק מצד הזהירות מאמירת תיבת "גימ"ל אל"ף טי"ת" ("גאט")³¹, אומרים "ג-טליכקייט"].

אבל אף-על-פי-כן, זוהי המציאות – ש"השמים ושמי השמים" אינם כלים להעצמות, ודווקא "הבית הזה", היינו, כאשר עושים מדברים גשמיים כלים לאלוקות, אזי ממשיכים בזה עצמות. וטעם הדבר – לא משום שהדברים הגשמיים מצד עצמם הם כלים לזה, אלא מפני שזהו רצונו של הקב"ה, שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, בגשמיות דווקא.

ז. ועל-פי האמור לעיל (ס"ד) שהשמחה בשמחת-תורה בשעת ההקפות היא מצד העצמות – הרי זה הזמן המתאים לבקש ולפעול ("אויסבעטן"), על-ידי שמחה וריקודים, את כל העניינים הגשמיים, כי, הגשמיות היא בכוח העצמות, וממילא באה ה"גשמיות" ותובעת שתהיה השפעת הגשמיות בבני, חיי ומזוני רוויחי, ובאופן ש"רוויחי" קאי על כל ג' העניינים, "בני", "חיי" ו"מזוני", שכולם הם באופן של רוויחי. וכל זה בכוחו של יהודי לפעול בשמחת-תורה.

ולהעיר גם מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר³² שברכת "שהחיינו" בשמחת-תורה היא על התורה. והרי על-פי תורה צריך יהודי להיות בריא – כשם שבשעת מתן-תורה היו כל בני ישראל בריאים³³.

ועל-פי הסיפור על-דבר הרה"צ רבי לוי-יצחק מבארדיטשוב³⁴, שאמר, שכיוון שבני ישראל מברכים "מלך מוחל וסולח", מוכרח הקב"ה למחול להם, שאם לא כן תהיה זו ברכה לבטלה³⁵, כן הוא גם בנדון דידן, מכיוון שבני ישראל מברכים בשמחת-תורה "שהחיינו", וברכה זו היא על התורה, ועל-פי תורה צריך כל אחד ואחד מישראל להיות בריא, אזי בהכרח שיומשכו כל ההמשכות הגשמיות, בבני, חיי ומזוני רוויחי.

* * *

ח. דובר לעיל (ס"ג) על-דבר החילוק בין שמיני-עצרת ושמחת-תורה לשמחת בית-השואבה, שבשמחת בית-השואבה היו חילוקים, מה-שאין-כן בשמחת שמיני-עצרת ושמחת-תורה שווים כל בני ישראל.

וכשם שביום-הכיפורים אין שום חילוק בין בני-ישראל, בין משה רבינו ובין יהודי שאינו יודע דבר מענייני יהדות, ושייכותו היחידה ליהדות היא בכך שנולד בבית יהודי, שהרי כל בני-ישראל מחויבים בעינויים, ולכל בני ישראל נמשכת הכפרה – כן הוא בשמחה של שמחת-תורה, שאין בה שום חילוקים, וכל בני ישראל צריכים להיות שמחים בשמחת-תורה.

ושמחה זו צריכה להיות בגשמיות דווקא – על-ידי ריקוד ברגליים בפשטות. כשם שקיומן של כל המצוות הוא דווקא בגשמיות בפועל ממש, וכמו אכילת מצה, שאם יכוון אדם את כל הכוונות, אבל לא יאכל מצה בגשמיות, לא יצא ידי חובתו – כן הוא בשמחה של שמחת-תורה, שצריכים לרקוד ברגליים בפשטות, ולריקוד ברגליים – שייכים הכל.

ט. ועניין זה ראינו גם בהנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר:

ובהקדם מה שכתוב³⁶ "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זאת".

ובנוגע לענייננו – שכ"ק מו"ח אדמו"ר הבטיח והכין גם את המצב שלאחר ההסתלקות ("האט באווארנט און צוגעגרייט אויך אויף שפעטער").

ועל-דרך זה בנוגע לשמחת-תורה – שנהג להקדיש ריבוי זמן לשמחה וריקודים בתוך העם, והיינו, שאף שהיה ביכולתו לעסוק בזמן זה בתורת הקבלה ובתורת החסידות ובעניינים נעלים, מכל-מקום, התעסק בשמחה וריקודים, כיוון שהשמחה בשמחת-תורה צריכה להיות בגשמיות דווקא (כנ"ל), ועל-ידי זה המשיך ופעל גם בנוגע לזמן דעתה.

ולכן, יש לשמוח בשמחת-תורה, וכאמור, לרקוד ברגליים בפשטות, והרי רגלים בריאות יש לכולם – הן רגליים בריאות בגשמיות, והן רגליים בריאות ברוחניות, שהוא עניין הקבלת-עול – שזהו "ראשית העבודה ועיקרה ושורשה"³⁷, וגם תכלית וסוף העבודה, שהרי תכלית הכל היא קבלת-עול – שבזה שווים כל בני ישראל.

ועל-ידי השמחה בקבלת-עול רוקדים עם העצמות, והיינו, שעצמותו יתברך רוקד עם כל יהודי, כך, שעל-ידי הריקוד אפשר לזנק ולדלג החוצה ("ארויסשפרינגען און ארויסטאנצן") מעומק תחת לעומק רום, "אריינטאנצן אין עצמות"!...

י. ישנם גם אנשים שהתקבצו בחצר ("יארד"), וגם הם רוקדים – אלא שלעת-עתה עומדים הם "מבחוץ" ואין ברצונם להיכנס "פנימה".

ובכן: צריכים לצאת אליהם ולבאר להם, שקיום התורה ומצוות והשמחה של שמחת-תורה הם עניינים שנוגעים להם בגשמיות.

– אודות עניין הריקוד עם עצמות קשה להסביר להם, כיוון שבעניינים כגון-דא: עצמות, השתלשלות, אצילות ובי"ע (בריאה, יצירה, עשייה) – אין להם חוש, לפי שאין להם כלל תענוג ("געשמאק") ברוחניות; אבל אודות גשמיות – הרי בזה לכולם יש חוש... שהרי לכולם יש חוש ותענוג בכך שיהיו להם ידיים בריאות, רגליים בריאות וילדים בריאים.

יש להסביר להם מה שכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתב³⁸, שהסיבה לכך שאדם רוצה לאכול מאכל מסויים היא מפני שהנשמה רעבה לניצוץ אלוקי שבמאכל, כדי לבררו כו', וכדי שהנשמה תוכל לפעול זאת, פועלת היא תחושת רעבון בגוף, שיהיה רעב ויחפוץ בגשמיות המאכל, אבל באמת מקור העניין הוא בהנשמה.

ועל-דרך זה בענייננו: כל אלה שהתקבצו כאן לרקוד – הרי הסיבה האמיתית לכך היא מפני שנשמתם רעבה, ורצונה לרקוד בשמחת-תורה עם עצמות, ולכן פעלה הנשמה בגוף, שגם הגוף ירצה לרקוד; אלא כיוון שבגוף לא נרגש הטעם הפנימי שבדבר (רצונה של הנשמה לרקוד עם עצמות) – יכול הדבר להשתלשל ולרדת באופן של דבר האסור, אבל האמת היא שמקור העניין הוא בהנשמה.

ולכן עליהם להיכנס פנימה, ולרקוד באופן המותר, וריקוד זה ייתן להם סיוע ותוספות כוח לקיום התורה ומצוות בכל השנה.

ועניין זה נוגע להם לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות כפשוטו – שיהיו להם ידיים בריאות, רגליים בריאות וילדים בריאים, כיוון שאצל בני ישראל ההשפעה בגשמיות באה על-ידי הרוחניות, ורק לזמן קצר – כדי שיהיה עניין הבחירה – יכולה ההשפעה לבוא גם שלא על-ידי הרוחניות, אבל סוף-כל-סוף בהכרח שתבוא ההשפעה על-ידי הרוחניות³⁹.

יא. (לקראת סיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר:)

עומדים אנו עתה כבר סמוך לחצות הלילה, וצריכים כבר לחשוב על-דבר הליכה ל"הקפות"...

ברצוני רק לומר, שמובא בספרים⁴⁰ שאלה שבדעתם להיות ניעורים כל הלילה, וממילא אינם אומרים קריאת-שמע על המיטה, הנה בשעת חצות צריכים לקרוא את ג' פרשיות קריאת-שמע ועל-כל-פנים פרשה ראשונה.

את הזמן שנותר עד להקפות – יש לנצל כדי לדבר עם אלה הנמצאים ב"יארד", כנ"ל.

ויעזור ה' יתברך, שתהיה השמחה מתוך קבלת-עול, ברגליים בריאות שיש לכל אחד ואחד,

– ואין הכוונה שהריקודים יהיו ברגליים בלבד, ואילו שאר האיברים יהיו "במקום אחר" ("ערגעץ אנדערש וואו"), כך שהעיניים יביטו למקום אחר (שגם שלא בשעת ההקפות אסור להסתכל שם כו'), אלא שכל האיברים יהיו בהתכללות עם הרגליים –

ועל-ידי זה יומשכו כל ההמשכות ברוחניות ובגשמיות, בבני, חיי ומזוני רוויחי.

(שיחת ליל שמחת-תורה (קודם הקפות) ה'תשי"ד.

תורת-מנחם כרך יו"ד, עמודים 83-90 – בלתי מוגה)

_______________________________

1)    שיחת יום ב' דחג הסוכות ס"ה.

2)    יל"ש אמור רמז תרנד (בתחילתו).

3)    פ' ראה טז, י-יא.

4)    שם טז,יד.

5)    שם,טו.

6)    אמור כג,מ.

7)    ראה סוכה מח,א. וש"נ.

8)    תו"א תולדות כ,ב. וראה הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב עמ' קמז הערות 7-26.

9)    פ' ראה טו,יח.

10)  שבת מט,ב.

11)  פרשת ראה יב,ט.

12)  בשלח טז,ד.

13)  תענית ט,א.

14)  עקב ח,ד.

15)  ראה תניא פל"ד ואילך.

16)  רמב"ם הל' לולב פ"ח הי"ד.

17)  ראה גם לקו"ש חי"ד עמ' 166 ואילך. וש"נ.

18)  ואתחנן ד,לה.

19)  ראה רד"ה אתה הראת לדעת תרפ"ט (סה"מ תרפ"ט עמ' 227). וש"נ.

20)  ראה גם סה"מ ה'ש"ת ס"ע 146. תש"ד עמ' 54. שם עמ' 220.

21)  משלי ה,יז. וראה סה"מ מלוקט ח"ה ריש עמ' כג. וש"נ.

22)  שבת לא,א.

23)  תהילים מז,ה.

24)  ראה לקו"ש חי"ט עמ' 232, ובהנסמן שם בהערה 42.

25)  ראה רמב"ם הל' תשובה רפ"ה. לקו"ת אמור לח,ב. ובכ"מ.

26)  יתרו יט,ו.

27)  ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

28)  ראה בהנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב עמ' רמא הערה 32.

29)  מלכים-א ח,כז.

30)  סה"מ תרמ"ג עמ' פז. ועוד.

31)  ראה שו"ע אדמוה"ז או"ח ספ"ה ס"ג. סה"ש תש"ג עמ' 62 ובהערה 19 שם.

32)  שיחת שמחת-תורה לפני הקפות תרצ"ז ס"ד (סה"ש תרצ"ז עמ' 196). וש"נ. וראה שיחת ליל שמחת-תורה לפני הקפות תשי"ב ('תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ד עמ' 72). וראה גם לקו"ש חי"ט עמ' 371 ואילך. וש"נ.

33)  מכילתא ופרש"י יתרו יט,יא. כ,טו. ועוד.

34)  ראה תולדות רלוי"צ מבארדיטשוב שבסו"ס קדושת לוי בהוספות אות עג. וראה גם לקו"ש ח"כ עמ' 384.

35)  ראה גם תניא אגה"ת פי"א.

36)  קהלת ז,י.

37)  תניא רפמ"א.

38)  נעתק תוכנו בלקו"ש ח"א עמ' 177. וראה כתר-שם-טוב סקצ"ד. וראה גם "רשימות" חוברת ט עמ' 15 (איגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ חי"ד עמ' תמה).

39)  ראה תניא אגה"ת פ"ו. קונטרס ומעין מ"ז.

40)  ראה שיחת ליל א' דחג הסוכות תרצ"ו ס"ב (סה"ש תרצ"ו בתחילתו). וש"נ.

סיכום:

בנוגע לשמחת חג הסוכות ביחס לשאר המועדים, מביא הילקוט שבחג הסוכות נאמר בתורה שלוש פעמים על עניין השמחה, משא"כ שאר הימים טובים בהם נאמר הציווי לשמוח פעם אחת בלבד.

אחת משלוש השמחות שבתורה נאמרה בנוגע לחג שמיני עצרת, ומזה מובן שאמנם הוא 'רגל בפני עצמו', אך הוא גם 'שמיני' לחג הסוכות. נמצא, שהשמחה בשמיני עצרת צריכה להיות גדולה ביותר.

גדולה מעלת השמחה, מפני שעל ידה נמשכות כל ההמשכות בגשמיות וברוחניות.

בעניינים גשמיים – אנו למדים ל"ט מלאכות ממלאכת המשכן ולא מהמקדש, מאחר והמשכן היה יותר רוחני מהמקדש, הן מצד תרומות המשכן, שבאו רק מבני ישראל, והן מצד מצבם הרוחני של בני ישראל בזמן המשכן. דווקא מהמשכן הרוחני לומדים את כל הל"ט מלאכות הגשמיות, ללמדנו, שתפקיד היהודי בעולם הוא להפוך את הגשמיות לרוחניות. ולכן, בכדי להמשיך ההמשכות בגשמיות צריך להיות עניין השמחה.

בעניינים רוחניים – סדר המשכתם הוא על-ידי שמחה.

וזו מעלת השמחה בכלל. מעלת השמחה בשמיני עצרת ושמחת תורה בפרט, היא שהשמחה בהם מצד עצם הנשמה, ואז כל בני ישראל עומדים בשווה ממש.

את העניין הזה מוצאים אנו בפסוק שנאמר קודם הקפות: "אתה הראית לדעת", ובו שני פירושים: 1) 'אתה' קאי על עצם הנשמה, 2) 'אתה' קאי על עצמות ומהות אין-סוף-ב"ה.

הפירוש הפשוט הוא ש'אתה' קאי על נשמות ישראל, אך אדמו"ר הזקן גילה את הפירוש הפנימי ש'אתה' קאי על עצמות, שעצמות הראה את עצמו באופן שיוכלו לדעת אותו.

בני ישראל נקראו גוי קדוש משום שתפקידם להביא קדושה לכל מקום, וכך ממשיכים את ה'עצמות' ומשלימים הכוונה של דירה בתחתונים. דווקא 'הבית הזה' – הגשמי, יהיה כלי לעצמות, ולא 'השמים ושמי השמים'.

שעת ההקפות היא הזמן המתאים לבקש ולפעול על-ידי השמחה והריקודים את כל העניינים הגשמיים בבני חיי מזוני רוויחי, כי הגשמיות מגיעה בכוח העצמות.

השמחה צריכה להיות בגשמיות, בריקוד ברגליים גשמיות דווקא. כמו שראינו את הנהגת הרבי הריי"צ, שהקדיש זמן רב לריקודים בתוך העם אף שהיה ביכולתו לעסוק בזמן הזה בתורת הקבלה והחסידות, כיוון שהשמחה בשמח"ת צריכה להיות בגשמיות דווקא.

מי שאינו מבין את מעלותיו הרוחניות הגבוהות של הריקוד, יש להסביר לו את מעלותיו בגשמיות – שהריקוד יפעל שיהיו לו ידיים ורגליים בריאות וילדים בריאים. ויש להשפיע על כל מי שנמצא בסביבה שיבוא לרקוד, משום שסיבת המצאו במקום זה היא מפני שנשמתו רוצה להשתתף בשמחה.