סיפור שליטתו של רבי חנינא בן-דוסא על הגשמים, צופן בתוכו סוגי השפעה רוחנית והבדלים בין צדיקים שונים * יש צדיקים בבחינת 'רועים', המכוונים השפעה פרטנית ומותאמת לכל נשמה כמו רועה צאן המטפל בכל פרט בעדר * צדיקים מבחינת 'נסיכים' התרכזו בעבודת ה' עצמאית, וזו הקרינה החוצה לסביבתם, ודמותם המאירה העניקה השראה ומופת לכל * רשימת רבינו מכ"ד טבת תש"א מעובדת בידי מערכת 'התקשרות'
מסופר בגמרא (יומא נג, ב):
רבי חנינא בן-דוסא הוה קאזיל באורחא (הלך בדרך), שדא מיטרא עליה (ירד עליו גשם). אמר לפניו: "ריבון העולם! (גרסת העין-יעקב), כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער!". פסק מטרא (פסק הגשם).
כי אתא לביתיה (כשהגיע לביתו) אמר: "רבון העולמים, כל העולם בצער וחנינא בנחת" (שאין לו זריעה בשדות – רש"י). אתא מטרא! (ירד גשם).
אמר רב יוסף: "מאי אהניא ליה צלותיה דכהנא רבא לגבי חנינא בן-דוסא?".
(פירוש: מה הועילה תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים – "לא תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים" (שם), אם קדושתו של חנינא גדולה ממנו, והקב"ה עושה כרצונו).
הסיפור שלפנינו מעורר תמיהה: כיצד ייתכן שצדיק כמו רבי חנינא בן-דוסא יתפלל שגשמים שהעולם זקוק להם, יפסקו מפני שהוא בצער?!
והביאור בזה, בהקדים:
ירידת הגשמים תלויה במעשי בני-אדם. היינו, על-ידי אתערותא דלתתא המביאה לאתערותא דלעילא, וכדברי הגמרא במסכת תענית (ז, ב): "אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהם של ישראל", ועל דרך זה מובא בבראשית רבה (פי"ג יד) "'יערוף כמטר', כיון ששברו הבריות את ערפן מיד מטר יורד".
נסיכים או רועים
והנה, רבי חנינא בן דוסא היה במדרגת 'שמונה נסיכים' ['שמונה נסיכי אדם' (מיכה ה, ד) הן שמונה אישים המשפיעים לנשמות ישראל מבחינת 'מקיף']. במדרגתו היה מובדל ומופרש מהעולם, וכמאמר גמרא (ברכות יז, ב) "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: "כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני (רבי חנינא בן דוסא), וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", מפני שהיה מבחינת "וחד חרוב" שאמרו רז"ל על האלף השביעי, שהיה מופרש מהעולם.
ולמרות שרבי חנינא היה פרוש מהעולם, בכל זאת פעל בעולם וזיכך אותו, אלא שההשפעה הייתה בדרך ממילא, בבחינת 'מקיף', כהשפעת 'נסיכי אדם' ולא השפעה פנימית של 'רועים'. (ב'תורה אור' מביא דוגמא לסוג השפעה זו: "כמו אחד המתפעל מתפלת צדיק המתפלל בדחילו ורחימו ומסירות נפש, שעל-ידי-זה מתפעל גם הוא... בבחינת מקיף". וראה להלן).
[ליתר ביאור: ב'תורה אור' דרושי חנוכה (מקץ לג, ד ואילך) מבאר בהרחבה את החילוק באופן השפעתם של ה'שבעה רועים' (אברהם יעקב משה כו') לעומת 'שמונה נסיכי אדם' (ישי ושאול וכו'), וזה לשונו: "ענין 'נסיכי אדם' היינו, שאינן בחינת רועים ומלמדים לישראל כמשה והאבות, רק הם צדיקים תמימים... על דרך שמציני ברבי יוחנן בן זכאי, שהיה שר התורה המלמד תורה לישראל... ומרבי חנינא בן דוסא לא נמצא שהיה מלמד תורה על דרך רבי יוחנן בן זכאי, ולא נמצא משמו דינים במשנה, וזהו על דרך ההפרש שבין הרועים לנסיכי אדם כו'. כי ר' יוחנן בן זכאי היה רועה ומפרנס לישראל כמו משה רבנו עליו השלום, ור' חנינא בן דוסא לא היה בו בחינה זו, אבל היה צדיק תמים בלי שום דופי".
ומבאר שם:
"נסיכי אדם... מהם נמשך גם כן כוח לנשמות ישראל בעבודה בדרך בחינת מקיף... ואינו השפעה בפנימיות ממש (רק הוא על דרך משל כמו אחד מתפעל מתפילת צדיק המתפלל בדחילו ורחימו ומסירות-נפש, שעל-ידי-זה מתפעל גם הוא... בבחינת מקיף) אך נודע שהמקיף הוא מבחינה גבוה יותר... וכעל-דרך-זה אמרו רז"ל: 'גדולה שמושה יותר מלימודה'... ה'שימוש' הוא חיצוניות, [ו]אף-על-פי-כן מקבל על-ידי-זה יותר יראת שמים, והוא כענין המשכה בבחינת מקיף... רבי חנינא בן דוסא... היו מקבלים ממנו נשמות ישראל דרכי העבודה והחסידות על דרך גדולה שימושה".
ושם:
"על-ידי שמונה נסיכי אדם ידחו הרע בבחינת א' יותר מעל-ידי הרועים, שהם המשכה בבחינת פנימיות, הנה, בריבוי השתלשלות המדרגות יכול ימשך מזה יניקה לחיצונים... (משא"כ) בחינת המקיפים שהמקיף מסמא עיני החיצונים".]
ולכן, למרות שרבי יוחנן בן זכאי לימד תורה במשך ארבעים שנה (ר"ה לא, ב) ואילו אצל רבי חנינא בן דוסא לא מצאנו זאת, הרי שבנוגע לתפילה, שעניינה הוא התדבקות בבורא, מספרת הגמרא (ברכות לד, ב) שרבי יוחנן בן זכאי שלח לרבי חנינא בן דוסא דווקא שיתפלל עליו:
"מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: 'חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה'. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו... הוא (רבי חנינא בן דוסא) דומה כעבד לפני המלך (בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות - רש"י) ואני (רבי יוחנן בן זכאי) דומה כשר לפני המלך (שאינו רגיל לבוא לפניו - רש"י)".
[וכפי שהובא לעיל (בסוגריים המרובעים) המבואר בתורה אור: "רבי יוחנן בן זכאי, שהיה שר המלמד תורה לישראל ("ורבי חנינא בן דוסא לא היה בו בחינה זו", "לא נמצא שהיה מלמד תורה על דרך רבי יוחנן בן זכאי, ולא נמצא משמו דינים במשנה"), ועם כל זה, אמר לרבי לחנינא בן דוסא: "בַּקש עלי רחמים, שתפלתו גדולה יותר הרבה משלו, עד שאלמלי הטיח רבי יוחנן בן זכאי כו'... תפלתו היה נשמעת יותר מרבי יוחנן בן זכאי... תפלת רבי חנינא בן דוסא להפוך הטבע... על ידי המשכה מבחינת סובב כל עלמין כו'".]
גשם - שלילי או חיובי?
וזהו הביאור בסיפור הגמרא: "רבי חנינא קאזיל באורחא".
הגמרא לא מספרת רק על מאורע חד-פעמי בזמן מסויים, אלא מרמזת למסע חייו של רבי חנינא בן דוסא ופועלו בעולם.
מבאר אדמו"ר מוהריי"צ במכתב (ז' אלול תרצ"ג, נדפס באגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ חלק ב' עמ' תקמב ואילך), שהמשמעות של "בלכתך בדרך" מורה גם על פעולתו ועבודתו של האדם בעולם:
"הנה כתיב 'ודברת בם בשבתך בביתך... ובלכתך בדרך'... ומבאר כל המדרגות בעסק התורה, בשבתך בביתך, שהוא מעמד הנשמה למעלה באוצר הנשמות קודם ירידתה למטה, ועוסקות שם בתורה. 'ובלכתך בדרך', דקאי על הזמן דהנשמה יורדת מעולם לעולם וממדריגה למדריגה עד בואה למטה לעולם התחתון להתלבש בגוף גשמי... ומתחיל ללכת בדרך עולם זה עד ימי זקנה ושיבה, וזהו ובלכתך בדרך, עד ובשכבך בבוא ימי פקודתו כו'".
ידוע, שדווקא על-ידי העבודה בעולם הזה התחתון, בירידת הנשמה למטה, נעשה האדם בבחינת 'מהלך', כלומר, שהוא מתקדם ומתעלה ברוחניות מדרגה לדרגה.
ובעת הילוכו והתעסקותו בעולם של רבי חנינא בן דוסא "שדא מיטרא עליה" – החלו לרדת גשמים. ירידת הגשמים היא סימן שהעולם נמצא במדרגה נעלית, שבה שנמחלו עוונותיהם של ישראל, שהרי "אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהם של ישראל" (כנ"ל).
ברם, אף שירידת הגשמים היא אות למצב רוחני משופר, הרי שיש דרגה גבוהה מזו, שבה אין צורך בגשמים כלל, ויתירה מכך: ירידת הגשמים איננה מצב חיובי כי אם שלילי! נאמר בגמרא (בבא-מציעא פה,א): "קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא" [קשה יום המטר כיום הדין], וכן: "כולי שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא" [בכל שנות ייסוריו של רבי, לא הוצרך העולם לגשם].
ולפי זה יובן מדוע היה רבי חנינא ב"צער" מירידת הגשמים:
מעל לעולם
מספרת הגמרא: "וחנינא בצער".
רבי חנינא בן דוסא היה שרוי 'בדרך', כלומר בשיא פועלו בעולם, ורומם אותו למדרגה רוחנית גבוהה. סבר רבי חנינא, שמן הראוי שהעולם יזכה לשפע שלא באמצעות אתערותא דלתתא, המרומזת בגשמים, אלא ממקום נעלה יותר, בהתאם למדרגתו של רבי חנינא עצמו, בבחינת "כל העולם ניזון בזכות חנינא בני!".
אופן השפעתו בבחינת 'מקיף', פועל שהעולם לא יזדקק לגשם כלל, או שעל-כל-פנים יסתפק בממטרים שיירדו בלילות בלבד, כדברי הגמרא על הנאמר בתורה "ונתתי גשמיכם בעתם" (בחוקותי כו, ד): "בעתם, בלילי רביעיות ובלילי שבתות, שכן מצינו בימי שמעון בן שטח, שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות" (תענית כג, א).
כעת הגשמים הומטרו על רבי חנינא בעת הילוכו ביום, כמוכח מכך שהיה עסוק בהליכה בדרך, ובודאי נכנס ליעדו ב"כי טוב" – באור יום – כמאמר רז"ל (פסחים ב, א) "לעולם יכנס אדם בכי טוב" ופרש"י: "בעוד שהחמה זורחת... שהאור טוב לו".
ירידת הגשמים בפרט בשעות היום, גרמה לרבי חנינא בן דוסא להסיק כי ירד ממדרגתו. שכן, אילו היה עומד במדרגתו הנעלית ('נסיכי אדם') לא היה נזקק העולם לגשמים כלל, כיוון שהיה מזדכך (בדרך ממילא, באופן 'מקיף') מאורו של רבי חנינא בן דוסא! כך היה בימי "יסורי דרבי", שלא היו זקוקים לגשמים, ובורות התהום התברכו, או שעל-כל-פנים היו הגשמים יורדים רק בלילות. ירידת הגשמים גרמה, אפוא, צער לרבי חנינא. ומדויק הלשון 'צער' מלשון 'מִצְעָר' – מיעוט, שמורה על ירידה ומיעוט במדרגתו של רבי חנינא.
לכן, דבריו של רבי חנינא גרמו לכך ש"פסק מיטרא" – הגשמים חדלו מיד, כפי שמתבקש מצד מדרגתו של רבי חנינא המהלך ומאיר בעולם, שאז העולם יכול להתקיים בלא גשמים, או על-כל-פנים שירדו הגשמים רק בלילות, "בעתם".
ברם, כל זה היה במשך הליכתו – "קאזיל באורחא", היינו, במצב של פעולה בעולם. אבל, "כי אתא לביתיה" – בהיותו במצב של התבודדות בפני עצמו, "בשבתך בביתך" כפי הפירוש במכתב הנ"ל ("שהוא מעמד הנשמה למעלה... קודם ירידתה למטה"), ולא במצב של הליכה ופעולה בעולם, "אמר: רבון העולמים כל העולם בצער" – כעת העולם אינו מקבל מהארת מדריגתו של רבי חנינא בן דוסא, עקב היותו במצב של התבודדות בפני עצמו, והעולם בבחינת מיעוט וצער, כפי שנאמר לעיל, ש'צער' מלשון מִצְעָר. והסיבה לכך היא, כיון ש"חנינא בנחת" – כיון שרבי חנינא בן דוסא מחזיק עתה בהתקשרותו למעלה, דוגמת המעמד ומצב שקודם הירידה למטה והיפך מצבו כמשפיע בעולם. מצב זה מסב לו 'נחת', שהרי הירידה וההתעסקות בעולם היא קושי עבורו, על דרך מסירות נפשו של אברהם אבינו לירד ולהתעסק בעולם. ובמילא, התקשרותו למעלה היא מצבו הטבעי, היא ה'נחת' שלו.
[בלקוטי דבורים (חלק א פו, ב) הובאו הדברים אודות מסירות נפשו של אדמו"ר הזקן, בעל ההילולא דכ"ד טבת, בפירוש המאמר שאברהם היה נדיב בממונו, בגופו ובנפשו: אברהם אבינו היה חכם גדול, שהתענוג הכי גדול וטוב שלו הוא להיות מונח במושכלות לעצמו. אלא, שאברהם אבינו מסר נפשו, הניח הצידה את התענוג השכלי שלו, והקדיש את זמנו לאנשים פשוטים, להסביר להם את אחדות הבורא].
ולכן, בהיות רבי חנינא בהתבודדות בביתו, נסוג העולם ממדרגתו, כי פסקה השפעתו של רבי חנינא על העולם. או-אז "אתא מיטרא" – חזרו הגשמים לרדת, והעולם חזר לסדר העבודה הרגיל, שבו השפע תלוי בעבודת בני-אדם.
ולפי ערכם של אנשי אותו דור, ירדו הגשמים גם בשעות היום ולא 'בעיתם', וכל-שכן שלא היו במדרגת דורו של רבי שמעון בן שטח ללא כל צורך בגשמים.
דברים אלו מבארים גם את לשון רש"י בפירושו: "וחנינא בנחת – שאין לו זריעה בשדות". היינו, שמצד עצמו רבי חנינא אינו שייך לענייני עולם הזה.
שכן, העולם הזה הוא דוגמת שדה, וששת-אלפי שנות קיומו של העולם מכוונים לששת ימי המעשה. תקופה זאת, "שש שנים תזרע שדך" (בהר כה, ג), כוללת את מעשינו ועבודתנו במשך ו' אלפי שני דהוי עלמא (ראש השנה לא, א), שמהן באים לשנה השביעית, שנת השמיטה, שמרמזת לאלף השביעי. ואילו רבי חנינא, השתייך לכתחילה ל"חד חרוב" – האלף השביעי, "ובשנה השביעית" (שם, ד), ומצד עצמו לא היה שייך לענייני העולם של זריעה בשדה וכו'.
שינוי כפוי
אמר רב יוסף: "מאי אהניא ליה צלותיה דכהנא רבא לגבי רבי חנינא בן דוסא".
רב יוסף היה זה שהדגיש את העילוי של מתן תורה, באמרו: "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" (=אילולא יום מתן תורה, כמה יוסף ישנם בשוק; פסחים, סח ב).
עניינו של מתן תורה הוא חיבור שמיים וארץ, גשמיות ורוחניות. ובלשון המדרש (שמו"ר פי"ב, ג): "בני רומי ירדו לסוריא" – נתבטלה ההפרדה המובנית בין עליונים ותחתונים, וקדושה יכולה לחדור בגשמיות.
לכן תמה רב יוסף: "מאי אהני ליה צלותיה" – מה הועילה תפילתו של הכהן גדול ש"לא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים" (יומא שם)? שהרי, תוכנה של תפילה זו הוא בקשת הכהן הגדול שירידת הגשמים תיקבע לפי מצבו הרוחני של העולם, היינו גשם שבא בהתאם למעשי בני אדם ב'אתערותא דלתתא', ולא לפי מדרגתם של 'עוברי דרכים' – של צדיקים הפועלים בעולם כרבי חנינא, שאומנם זיכך את העולם עד שהפך נעלה שאינו זקוק לגשמים ("פסק מיטרא"), אך זה זיכוך שאינו בא ביוזמת העולם עצמו כי אם נכפה עליו מצד דרגתו הנעלית של רבי חנינא, ולא מותיר בו שינוי פנימי.
מדייק ר' יוסף ואומר: "צלותא דכהנא רבה" – תפילת הכוהן הגדול. ביום הכיפורים נכנס היה הכהן הגדול, המקודש מכל בני ישראל, למקום המקודש ביותר שהוא קודש הקודשים, בזמן הקדוש של יום הכיפורים – "אחת בשנה" (אחרי טז, לד). ואף-על-פי-כן, תפילתו התרכזה בעניינים גשמיים, כדי לחבר את הבחינה הקדושה ביותר עם עניינים גשמיים, חיבור עליון ותחתון בשלימותו. בירידת העליון למטה לא די, מכיוון שאז לא ייגרם זיכוך ועלייה בתחתון. זה מה שקרה במעשה של רבי חנינא בן דוסא, שהשפיע בעולם מצד מדריגתו העליונה, אך לא זיכך אותו מצד עצמו.
(רשימות חוברת כ', עמ' 12) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
