הגמרא (מגילה יד,א) ממשילה את המן ואחשוורוש לשני בני-אדם. לאחד יש תל בתוך שדהו ולשני חריץ. בעל התל מחפש מי שיקנה ממנו את תל העפר, ובעל החריץ מחפש מי שימכור לו עפר לסתום את החריץ. ואז הם נפגשים ובעל החריץ אומר לבעל התל: "מכור לי תילך". אומר לו בעל התל: "טול אותה בחינם, והלוואי".
כך המן מציע לאחשוורוש עשרת-אלפים כיכר כסף תמורת השמדת היהודים, ואילו אחשוורוש משיב לו: "הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך".
שני מקורות לשנאה
למה הגמרא רואה צורך במשל הזה? למרבה הצער, ההיסטוריה רצופה צוררים שונאי ישראל, ואין צורך לחפש סיבות לשנאתם. גם פרטי המשל דורשים הסבר: אפשר להניח שאחשוורוש, המולך על מדינות רבות, הוא בעל ה'שדה', שבני ישראל הם ה'תל' שמפריע לו; אך מה עניינם של היהודים כ'חריץ' אצל המן?
אלא שהמשל מצביע על שתי סיבות עיקריות הגורמות לאומות העולם לשנוא את עם ישראל, כפי הכלל "הלכה, בידוע שעשיו שונא ליעקב" (ספרי במדבר סט) – יש גויים שהיהודים הם כמו 'תל' בעיניהם, ויש הרואים בהם 'חריץ'.
תחושת הריקנות
יש גויים שעצם נוכחותו של היהודי היא לצנינים בעיניהם, כמו תל עפר שמתנשא באמצע השדה. היהודי אינו מפריע להם בשום דבר, אבל הגויים אינם יכולים לשאת את עצם קיומו, והם מעוניינים לסלק את ה'תל' הזה הרחק מחוצה להם.
ויש מצב שהיהודי מזכיר לגוי את חסרונותיו ואת החלל הריק שקיים אצלו. הוא רואה את היהודי שחייו מלאים תוכן של קדושה, תורה ומצוות ועבודת ה', והגוי מרגיש שאין לו בחייו תוכן כזה. אין הוא רוצה להתעלות לדרגה רוחנית גבוהה יותר, ולכן הוא מתמלא תחושה של "גם לי גם לך לא יהיה".
לפנות אל הרועה
המן הוא בעל ה'חריץ': הוא הכיר את המטען הרוחני שיש ליהודים, כפי שאמר: "דתיהם שונות מכל עם", והחיסרון שחש אל מול זה הציק לו. לכן אמר למלך: "אין שווה להניחם": לשם מה להיות מוטרד מהנחיתות הזאת – הבה נשמיד אותם! אחשוורוש השיב לו שעצם נוכחותם של היהודים היא בעיניו כ'תל' באמצע השדה.
מה העצה אל מול שני המקורות האלה של שנאת ישראל? מרדכי היהודי ידע שכל ניסיון לרצות את שונאי ישראל ולשכנעם שהיהודים נחמדים ומועילים – לא יצלח, כי מקורה של השנאה הזאת עמוק יותר. הדבר היחיד שיש לעשות הוא לפנות לעזרתו של הרועה, המגן על הכבשה מול שבעים הזאבים, וזאת על-ידי תענית ותפילה וקול תורתם של תינוקות של בית רבן. אחר-כך באה השתדלנות הטבעית, באמצעות אסתר המלכה, ופעלה את פעולתה, כפי שהתפתח נס פורים, עד ש"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".
(תורת מנחם, כרך מג, עמ' 34) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
