נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת שמיני | השראת השכינה בגלוי
	לא לעבור את קו התאריך
	ימי הקיץ – ימי הוספה בתורה
	עשו כל אשר ביכולתכם!
	עיני הרבי צופות על העיר ערד
	פרשת שמיני
	מיקום ספירת העומר בסוף הסידור
	לימוד מתוך יראת שמים
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

מדוע אדמו"ר הזקן מיקם את ספירת העומר בסוף הסידור, בשונה מסידור האריז"ל? * הכוונות והייחודים העליונים אינם יורדים למטה * ספירת העומר – תכלית ושלימות עבודת האדם * סוגיה בתורת רבינו – מעובדת בידי מערכת 'התקשרות'

מסופר בליקוטי דיבורים (חלק ה' ע' 1032 – מתורגם ללה"ק):

"בעשרת הזכויות (של אדמו"ר הזקן) מנו זקני החסידים: סידור השולחן ערוך, נוסח התפלה, תיקון המקווה, השחזת הסכין, פרסום תורת החסידות, החזקת בני ארץ הקודש ת"ו, הישיבה במאסר והגאולה, ספריו התקבלו בכל העולם כספרי הגאונים הקדמונים ונכתר בשם רב, עשרת הניגונים ושפועלים התעוררות תשובה ודביקות, וברכתו שבכל מקום אשר חסידים ישתדלו בהחזקת תורה ומצוות יצליחו והאחד יהיה לרבבה".

בין עשר הזכויות נכלל גם 'נוסח התפילה' כפי שנקבע בסידורו של אדמו"ר הזקן.

סידורו של אדמו"ר הזקן מיוסד על סידור האריז"ל, והדבר מודגש בסידור שהוא "על-פי נוסח האריז"ל". ובכל זאת, ישנם כמה שינויים בין סידור האריז"ל (להר"ש מרשקוב) לסידורו של אדמו"ר הזקן.

[רוב השינויים בסידורים הם בעיקר במיקום קטעים שונים, אבל התפילות עצמן (מלבד שינויי נוסחאות) הן בשווה בכל הסידורים, החל מסידור ר' עמרם גאון שזהו הסידור הראשון, וכפי שמצאנו בכמה מקומות בש"ס שלומדים הלכה למעשה משינוי הסדר שעניין פלוני נכתב לפני עניין פלוני]

ידוע, שכאשר סידור אדמו"ר הזקן את נוסח התפילה, "היו לפניו שישים סידורים מנוסחאות שונות, ומכולם בירר וליבן את הנוסחא שבסידור שלו" (הקדמה לשער הכולל). בוודאי, שגם היה לפניו – לכל לראש – סידור האריז"ל. ולכן, כל שינוי בפרט הכי קטן, ובפרט שינוי הסדר, הוא בתכלית הדיוק. וכידוע גודל הדיוק בספריו של אדמו"ר הזקן, ועל-אחת-כמה-וכמה בנוסח התפילה, שהיא צריכה להיות "כעבדא קמיה מריה" ו"חותמו של הקב"ה אמת".

הסדר בסידור האריז"ל

סדר התפילות בסידור האריז"ל הוא כך:

בתחילה מופיעות התפילות של ימות החול, ואחריהן: תפילות השבת, תפילות של שלוש רגלים ובכללן הגדה של פסח, ספירת העומר, תפילת ראש השנה ויום הכיפורים, ואחר כך – הכוונות של סוכות, הלולב ונענועיו, סדר ההושענות, ובסיום הסידור – הכוונות של שמיני-עצרת ושמחת-תורה.

[כן הוא הסדר בפרי עץ חיים שבו מבוארות כוונות התפילות, שמסיים גם שם בכוונת של שמע"צ ושמח"ת, ועד"ז בשער הכוונות (אלא ששם לאחר שמע"צ ושמח"ת באים הכוונת דחנוכה ופורים, והטעם הוא מפני שהם באים לאחר שמע"צ ושמח"ת)].

מובן בפשטות, שבכל העניינים המבוארים בספרים הנזכרים לעיל (האריז"ל, פע"ח ושער הכוונות) ישנם רזי תורה בטעם סדר הדברים.

אף-על-פי-כן, סידור אדמו"ר הזקן מסתיים בספירת העומר.

והדבר תמוה ביותר: מדוע בוחר אדמו"ר הזקן לסיים את סידורו בספירת העומר, באופן שונה מסדר הדברים בסידור האריז"ל?!

שינוי נוסף שקיים בין הסידורים: התחלת סידור האריז"ל היא בעניין "כללות תיקון ועליות העולמות... ע"י מעשה ותפלה", ומבאר שם את עניינן של ד' הפעולות המובאות בגמרא (ברכות טו, א) "נפנה ונוטל ידיו כו'". ואילו התחלת סידור אדמו"ר הזקן היא "מודעת זאת מעלת קימת חצות לילה וכו'".

ויש להבין את טעם השינויים.

יחודו של סידור אדמו"ר הזקן

בכדי להבין את העניין, יש להקדים ולבאר את ההבדל היסודי בין סידורו של אדמו"ר הזקן לסידורו של האריז"ל:

בסידור האריז"ל ישנן ריבוי כוונות ששייכות לעולם הסוד, רזין דאורייתא. אבל אדמו"ר הזקן לא מביא בסידורו כוונות אלו.

מהי הסיבה לכך?

סידורו של אדמו"ר הזקן יועד להיות שווה לכל נפש. בלימוד התורה ישנם חילוקים בין "בן חמש שנים למקרא", "עשר למשנה וכו'", אבל הסידור הוא דבר השווה לכל נפש, ועד ש'מנהג ישראל' לחנך ילד קטן עוד לפני הגיעו לגיל חינוך (גיל חמש) לומר "מודה אני" שמובא בסידור!

[ובפרט על פי הוראות רבותינו נשיאנו, שמיום גזיזת השערות והנחת הפיאות "נהגו להרגיל את התינוק בענין נשיאות טלית-קטן וברכות-השחר, וברכת-המזון, וקריאת-שמע שעל המטה", שכל עניינים אלו שייכים לסידור התפלה].

וכל זה מפני, שהסידור לא נועד רק עבור צדיקים, ובפרט לצדיקים שהם בדרגה נעלית ביותר, שכאשר הקב"ה גוזר גזירה הצדיק יכול לבטלה (ראה מו"ק טז, ב), וכן מי שהוא בדרגת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", מפני שצדיקים אלו מועטים ביותר, אבל סידור התפילה הוא דבר השווה לכל נפש, לכלל הציבור, 'ציבור' ראשי תיבות צדיקים בינונים רשעים.

ולכן, אדמו"ר הזקן לא מביא בסידורו את כל הכוונות המובאות בסידור האריז"ל, כי כוונות אלו אינן שייכות לכל נפש, ואין מקומן בסידור השווה לכל נפש.

את פרטי הכוונות מבאר אדה"ז בשאר ספריו כגון: תניא, לקוטי-תורה וכיוצא באלו, וכן בדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה, אך אין מקומם בסידור.

[ישנן כמה כוונות שכן מובאות בסידור אדה"ז ולדוגמה – בהלל הגדול דתפילת שבת, ובהגדה של פסח, שיכוונו מספר פסוקים בשם הוי' וכיוצא בזה, והסיבה לכך שכוונות אלו שייכות לרבים (ראה 'פתח דבר' לסידור עם דא"ח הערה 3)]

התפילה היא עבודת האדם

כללות עניין התפילה היא פעולת ועבודת האדם – "עבודה שבלב זו תפילה", וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א): "חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו".

וזהו גם סדר התפילה: ג' ראשונות – סיפור שבחו של הקב"ה, י"ב האמצעיות – בקשת צרכיו, וג' אחרונות – הודאה לקב"ה.

מאחר ועיקר עניין התפילה היא פעולת ועבודת האדם, מובן, שבזה לא נכלל עניין השכר הבא מלמעלה על-ידי הקב"ה, מאחר ועניין השכר הבא מלמעלה אינו שייך לפעולת ועבודת האדם. ובפרט על פי המבואר במאמר חז"ל (עירובין כב, א) "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", שישנו חילוק ברור בין עבודת האדם שהיא "היום" לבין קבלת השכר מלמעלה שהיא "מחר" – לעתיד לבוא.

[והדברים אינם בסתירה למאמר חז"ל (ברכות יז) "עולמך תראה בחייך", וכדבר המשנה (אבות ד, ט): "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר", שממנה משתמע שקיום התורה יהיה בעולם הזה מתוך עושר. מכיוון שהשכר המגיע בעולם-הזה אינו בערך לגבי עיקר השכר שיהיה לעתיד לבוא (כמבואר באגה"ק ס"ג. סט"ז).]

הכוונת והייחודים נשארים למעלה

הכוונות והייחודים העליונים הנפעלים למעלה על-ידי עבודת התפילה בכלל, עניינם הוא בדוגמת כללות עניין השכר, ולכן הם אינם נכללים בסידור התפילה, שהיא כאמור עבודת האדם, ולכן, אין מקום בסידור לעניינים השייכים לשכר הבא מלמעלה ולא מכוח האדם העובד.

ידועה הקושיה, מדוע לא רואים תיכף ומיד לאחר התפילה את מילוי בקשת צרכיו, והרי מצוות עשה מהתורה לבקש צרכיו, וכאשר יהודי מתפלל עליו לראות מיד את מילוי בקשותיו?!

והביאור בזה: אכן בעולמות הרוחניים נפעל תכף ומיד מילוי בקשת צרכיו, אבל כאשר צריכים להוריד זאת לעולם-הזה הגשמי והחומרי, הרי שמפני חומריות העולם השכר נעצר ואינו ממשיך למטה, כי לכל לראש צריכים לזכך את החומריות שבעולם, וכשיהיה העולם מזוכך, הוא יוכל לקבל גם למטה את השכר מיד לאחר בקשת צרכיו.

אך בעולמות הרוחניים, תיכף ומיד מסופקים לאדם צרכיו, מאחר ואין שם מניעה ועיכוב מצד עניינים חומריים. ובעבודת האדם – נשמתו מצד עצמה היא במעמד ומצב ד"נפש כי תחטא, תווהא" [מספר הזוהר (חלק ג, יג ב) אורייתא תווהא עלה (התורה תמהה עליו)], כלומר שאינו שייך לחטא – מובן, שכאשר התפילה היא מתוך ידיעת הכוונות והייחודים העליונים הנפעלים למעלה, יש לו כבר את עניין השכר כפי שהוא בעולמות העליונים.

אך מאחר שעיקר עניינו של הסידור הוא עבודת ופעולת האדם למטה, ולא עניין השכר השייך למעלה, לכן הביא אדמו"ר הזקן בסידורו דברים השייכים לעבודת האדם בלבד, ולא את כל הכוונות שבסידור האריז"ל, שכלל גם את התוצאות הבאות על-ידי עבודת ופעולת האדם (שהם בדוגמת ענין השכר).

מי קובע את החג

על פי כל הנ"ל תובן סיבת החילוק בין סידור האריז"ל לסידור אדמו"ר הזקן לגבי מיקומה של ספירת העומר, ובהקדים:

יש מעלה נפלאה בספירת העומר, שאינה נמצאת בשאר ענייני התפלה, ביחס לפעולת ועבודת האדם.

חילוק ידוע בין שבת ליום-טוב הוא, ששבת "מקדשא וקיימא (ביצה יז, א), כלומר, קדושתה קיימת מעצמה, זאת לעומת הימים טובים שנקבעים על ידי פעולתם של בני ישראל, בהתאם לקידוש החודש בבית-דין. וכמו שכתוב: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם גו'", "בין בזמנן בין שלא בזמן", "אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין" (ר"ה כה, א).

אף-על-פי-כן, גם בשבת יש מקום לפעולת ועבודת האדם. על ידי העבודה הרוחנית של השבת, ובפרט בתפילות השבת, יהודי פועל הוספה בקדושת השבת, ועל ידי עבודתו נפעלת קדושה נעלית יותר, נוסף על היותה "מקדשא וקיימא" גם לולי עבודתו.

מאידך, פעולת קידוש החודש שקובעת את תאריך החג מסורה בידי בית-דין, והם אלו שמעורבים בכך, אבל יחיד מצד עצמו אינו יכול לקדש את החודש, ולכל היותר הוא יכול להיות אחד מהעדים שמעידים בפני בית דין על מולד הלבנה.

יוצא מן הכלל הוא חג השבועות, שקביעותו נעשית על ידי ספירת העומר. קביעות החג אינה תלויה בקביעות ראש חודש סיוון אלא לאחר ספירת מ"ט יום, "שבעה שבועות תמימות" - ביום החמישים חל חג השבועות. וזה עניינה של ספירת העומר: פעולת ועבודת האדם בתור יחיד, "וספרתם לכם", ולא על ידי בית-דין בלבד.

ועל כן מובן, שכאשר מדברים אודות עבודת ופעולת האדם – הדרגה הכי נעלית בזה היא ספירת העומר:

כאמור, שבת – "מקדשא וקיימא" גם ללא עבודת בני ישראל. יום-טוב – תלוי בקביעות ראש חודש בידי בית הדין, ורק בספירת העומר ישנה עבודה ופעולה של כל אחד מישראל, כי על ידי ספירת העומר נקבע היום טוב של חג השבועות בכל סדר ההשתלשלות, כולל אצל הקב"ה בעצמו!

תפילה שהיא עבודה

כעת נבין מדוע בסידור אדמו"ר הזקן מובא ספירת העומר בסיום הסידור:

מאחר ובסידור אדמו"ר הזקן מובאים רק עניינים השייכים לפעולת ועבודת האדם, הרי שהם מסודרים בסידור מן הקל אל הכבד:

לכל לראש מבאר את מעלת הקימה בחצות הלילה, "שהיא עת רצון למעלה", והדבר יסייע לו להתגבר על יצרו שמפתה אותו להמשיך בשנתו.

לאחר מכן, אומר "מודה אני" עוד כשידיו אינן טהורות וכו', כי יודע שה' ניצב עליו, ואמירת "מודה אני" בתחילת היום נמשכת ופועלת על כל היום.

לאחר מכן באה עבודת התפילה: לכל לראש תפילות ימי החול, בזמן שעסוק ב"עובדין דחול", ולכן עבודת התפילה הזו קשורה עם בקשת ומילוי צרכיו; לאחר מכן באה עבודת התפלה של יום השבת בה נמצא במעמד ומצב של "וקראת לשבת עונג", כשנמצא בתכלית השלימות; לאחר מכן, עבודת התפלה של הימים טובים, בהם השמחה גלויה "ושמחת בחגך".

ומובן בפשטות שעבודת התפלה בשבת וחג היא באופן נעלה יותר מאשר עבודת התפלה בימי החול, אך מאידך – פעולת האדם בשבת וחג היא באופן של הוספה על העניינים הקיימים בלבד, ואיננה פועלת דבר חדש לגמרי.

לאחר מכן באים לתכלית השלימות בעבודת ופעולת האדם, שזה העניין של ספירת העומר. באמצעות ספירת העומר של כל אחד ואחד מישראל נפעל ביום החמישים חג השבועות.

וזה נוסף על המעלה המיוחדת בספירת העומר כפי שאומרים בתפילת 'ריבונו של עולם': "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות", וכמבואר בדרושי החסידות, שספירת העומר קשורה עם בירור שבע המידות כפי שכל אחת מהם כלולה כו'.

מעלה זו בספירת העומר היא מיוחדת לגבי כל העניינים הקשורים לעבודת התפילה, ואפילו לגבי התפילה של חג השבועות.

ולכן, בסידור האריז"ל אינו מסיים בספירת העומר, משום שבסידורו מובאים לא רק עניינים השייכים לעבודת ופעולת האדם אלא גם עניינים של כוונות וייחודים עליונים. ועל כן, אף שעבודת האדם בספירת העומר היא בדרגה הנעלית ביותר, זו הכנה בלבד לחג השבועות, ולכן אינו יכול לסיים בזה את הסידור, אלא בעניין שמיני עצרת ושמחת תורה בהתאם לסדר המועדים.

ואילו אדמו"ר הזקן מסיים את סידורו בעניין ספירת העומר, כי היא תכלית השלימות היא בעבודת ופעולת האדם, וזו כללות עניין סידור התפילה.

(תורת מנחם תשמ"ב ח"ב ע' 704 ואילך)