ובני-ישראל יוצאים ביד רמה (יד,ח)
ביציאת מצרים אנו מוצאים דבר והיפוכו: מצד אחד היתה יציאת מצרים מתוך חיפזון, "ואכלתם אותו בחיפזון" (בא יב,יא) וכן, "כי ברח העם" (בשלח יד,ה). מאידך גיסא, בני ישראל יצאו "ביד רמה", מלך-מלכי-המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה עליהם וגאלם גאולה שלימה, ותכף ומיד לאחר היציאה הוקפו בענני הכבוד ולא נחפזו עוד.
שתי תכונות אלה, המנוגדות לכאורה זו לזו, רומזות לשתי נקודות מרכזיות בעבודת השם: "סור מרע" - "לא תעשה"; ו"עשה טוב" - "עשה".
סור מרע - בשעה שקיים חשש של רע, יש 'לברוח' ממנו תכף ומיד. בני-ישראל, בהיותם במצרים, הבינו כמה שפל הוא הרע של מצרים, ולכן בהזדמנות ראשונה שניתנה להם לברוח משם, אצו-רצו בכל כוחם ומרצם וברחו משם מהר ככל האפשר.
ועשה טוב -עם זה, נהגו באופן ד"ביד רמה" בכל ענייני "ועשה טוב". אמנם, גם בכיוון של "ועשה טוב" נדרשת זריזות - "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" - אך בכל זאת אין הדבר מגיע לגודל החיפזון שבו יש לנקוט כשמדובר ב"סור מרע".
(מתוך מכתב-כללי, ראש-חודש ניסן תשמ"ו)
והנה מצרים נוסע אחריהם (יד,י)
משל לאדם שהוא בעל ייסורים וכדי להיפטר מייסוריו משנה את מקומו והולך למקום אחר, כלום על-ידי שינוי המקום ייפטר מהייסורים?! הלוא ברור שלכל מקום שילך, הייסורים ילכו עמו! אלא העצה להפטר מייסורים היא להתפלל לה' יתברך שיסיר ממנו את הייסורים.
זהו שאמר הכתוב, "והנה מצרים נוסע אחריהם... ויצעקו בני ישראל אל ה'" - כאשר ראו בני ישראל את מצרים רודפים אחריהם ועדיין אינם נפטרים מהם, הבינו שלא היציאה ממצרים כשהיא לעצמה תצילם מיד פרעה ועמו, אלא התפילה לה' יתברך היא שתביא להם תשועה והצלה.
(כתר-שם-טוב עמ' 28)
מה תצעק אליי, דבר אל בני-ישראל וייסעו (יד,טו)
באותה שעה לא היו בני-ישראל ראויים לנס מצד הקב"ה, כי לא היו בידיהם שום זכויות. לכן התפללו שהקב"ה יעשה את הנס למענו יתברך - לפרסם ולהודיע את שמו בעולם.
על כך השיב להם הקב"ה: "מה תצעק אליי". כלומר, מדוע אתם מבקשים שאעשה את הנס למעני? אמנם אין לכם זכות מצד עצמכם, אך יש לכם זכות אברהם אביכם, ובזכותו אני עושה לכם נס - "דבר אל בני-ישראל וייסעו"!
וכדאיתא במכילתא שקריעת ים-סוף היתה בזכות אברהם אבינו. באברהם אבינו (בראשית כב) "וישכם אברהם בבוקר" וכאן נאמר "לפנות בוקר".
(אור-תורה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
