מדורים נוספים
	התקשרות 549 - כל המדורים ברצף
	במתן-תורה ניתן הכוח לכל אחד שעבודתו תהיה באופן ד"אחת דיבר אלוקים"
	הדור של מתן-תורה קשור לדור הגאולה
	"גברת שניאורסון מרחוב פרזידנט"
	פרשת יתרו
	'ברכת הבנים' בערב שבת * סיום שמונה-עשרה
	הלכות ומנהגי חב"ד

במתן-תורה ניתן הכוח לכל אחד שעבודתו תהיה באופן ד"אחת דיבר אלוקים"

התחלת העבודה היא באופן ד"שתיים זו שמעתי", התחלקות לב' קווים - עשה ולא תעשה * שלימות העבודה בקיום התורה ומצוות היא שנרגש בעבודת האדם בעולם שהעיקר הוא - לא מציאות העולם, אלא - התורה והמצוות, גילוי חכמתו ורצונו של הקב"ה *  משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על הפסוק¹ "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה" דרשו חז"ל²: "מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד, מה שאי-אפשר לאדם לומר כן. אם-כן מה תלמוד לומר עוד אנוכי ה' אלוקיך ולא יהיה לך? שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו".

ונוסף על כללות אמירת כל עשרת הדברות בדיבור אחד, מצינו שהאמירה בדיבור אחד נתפרשה בפרטיות יותר:

א) בנוגע לשתי דברות הראשונות³ - "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום"⁴, "דכתיב⁵ אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי"⁶.

ב) בנוגע ל"זכור" ו"שמור"⁷ - "זכור ושמור בדיבור אחד, וכן מחלליה מות יומת⁸ וביום השבת שני כבשים⁹ הוא שנאמר אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי"¹⁰, כלומר, "זכור¹¹ היינו מצוות עשה ושמור היינו מצוות לא תעשה¹², כמו ששנו רבותינו¹³ כל מקום שנאמר הישמר, פן ואל - אינו אלא לא תעשה"¹⁴, ואף-על-פי-כן, נאמרו בדיבור אחד, כמו הדיבור אחד ד"אנוכי ולא יהיה לך", ש"אנוכי" הוא מצוות עשה ו"לא יהיה לך" הוא מצוות לא תעשה¹⁵.

ב. ויש לבאר תוכן כללות העניין דאמירת הדברות על-ידי הקב"ה "בדיבור אחד" "אחת דיבר אלוקים" - דלכאורה צריך להבין¹⁶:

כיוון ש"שתיים זו שמעתי" לפי ש"אי-אפשר לפה לומר ואי-אפשר לה לאוזן לשמוע", שלכן "חזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו" - למה דיבר אלוקים אחת וחזר ופירש שתיים, ולא דיבר מלכתחילה שתיים?

ועוד וגם זה עיקר: על-פי הידוע שכל ענייני התורה הם הוראות בעבודת האדם ("תורה" מלשון הוראה¹⁷) - מהו הלימוד וההוראה בעבודת האדם מזה ש"אחת דיבר אלוקים", "מה שאי-אפשר לאדם לומר כן"?!

גם צריך להבין:

מהו הטעם להכפל דאמירה בדיבור אחד ("אחת דיבר אלוקים") - לא רק בנוגע ל"אנוכי ולא יהיה לך" (ש"מפי הגבורה שמענום" - להיותם כללות עשרת הדברות, וכללות כל התורה כולה), אלא גם בנוגע ל"זכור ושמור".

ובפרט שהתוכן ד"זכור ושמור בדיבור אחד", עשה ולא תעשה בדיבור אחד - כלול בה"דיבור אחד" ד"אנוכי ולא יהיה לך", כידוע¹⁸ ש"אנוכי" כולל כל רמ"ח מצוות עשה, ו"לא יהיה לך" כולל כל שס"ה מצוות לא תעשה¹⁹.

ג. ונקודת הביאור בזה - שבהוספת "זכור ושמור בדיבור אחד" על ה"דיבור אחד" ד"אנוכי ולא יהיה לך" מרומזת השייכות "אחת דיבר אלוקים" לעבודת האדם:

ובהקדם הביאור במה שכתוב "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר"²⁰ - ש"פירושו הוא לאמר ולדבר את כל דברי התורה מה שכבר נאמר למשה מסיני... כעניין דברי אשר שמתי בפיך²¹, וכוח זה ניתן לישראל (בזמן קבלת התורה בעשרת הדברות) להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה' ממש שנאמרה למשה מסיני"*²¹.

וכיוון שתיבת "לאמר" (שפירושה לומר דבר ה', שה' מדבר מתוך פיו) נתפרשה בנוגע ל"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה", "שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד", "אחת דיבר אלוקים", על כן צריך לומר שעניין זה ("אחת דיבר אלוקים") שייך וישנו גם ב(לימוד התורה ד)האדם - לא בכוח עצמו (ש"אי-אפשר לאדם לומר כן"), אלא בכוח זה ש"ה' מדבר בו ממש... פי יגיד תהילתך".

ועניין זה (שגם בעבודת האדם יש העניין ד"אחת דיבר אלוקים", עשה ולא תעשה ביחד) מרומז ב"זכור ושמור בדיבור אחד":

ב"זכור ושמור בדיבור אחד" בא ומתגלה החיבור דעשה ולא תעשה ("אנוכי ולא יהיה לך") במעשה האדם - "מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים" - שהלאו ("מחלליה מות יומת") והעשה באים בפועל ביחד ותוכנם אחד ("בדיבור אחד").

כלומר, קדושת השבת היא עניין אחד שנעשה על-ידי הלאו (שלילה) ד"מחלליה" והעשה (חיוב) ד"שני כבשים"²² - שקיום הלאו ד"מחלליה" (שבדרך כלל מתקיים על-ידי שלילת העשייה) הוא על-ידי העשה (פעולה חיובית) ד"שני כבשים" (פעולה שבמקום אחר²³ היא חילול שבת), כיוון שעל-ידי זה נוסף בקדושת השבת²⁴ (כשם שקדושת שבת מוסיפה בהקרבת שני כבשים²⁵), כדלקמן.

ד. ויש לבאר תחילה העניין דמצוות עשה ומצוות לא תעשה - "אנוכי ולא יהיה לך", "זכור ושמור":

החילוק בין מצוות עשה למצוות לא תעשה הוא - בפשטות - שמצוות עשה עניינם "עשה טוב", ומצוות לא תעשה עניינם "סור מרע". כלומר: מצוות עשה הם (בעיקר²⁶) עניין חיובי, קום ועשה, שעל-ידם ממשיך האדם גילוי אלוקות בנפשו ו(על-ידי זה גם) בעולם, ומצוות לא תעשה הם (בעיקר²⁶) עניין שלילי, שב ואל תעשה, שהאדם מתרחק ושולל העניינים שהם היפך רצונו של הקב"ה, ועל-ידי זה נעשית גם שלילת וביטול רוח הטומאה שבעולם²⁷.

ואף שבהשקפה ראשונה התוכן דמצוות לא תעשה הוא (רק) שלילה, דחיית הרע, בהכרח לומר שיש בזה (גם) עניין של חיוב.

ובהקדם ביאור המהרש"א (בחידושי-אגדות) בפירוש מאמר רז"ל²⁸ "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה, שס"ה לאוין... ורמ"ח עשה... תורה ציווה לנו משה מורשה²⁹, תורה בגימטרייה תרי"א הווי, אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר³⁰ וצדיק באמונתו יחיה" - ש"הריבוי (תרי"ג מצוות) מצד המקבל, כי מצד הנותן ברוך-הוא כולם הם כמצווה אחת, וזה שכתוב אנוכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום, ואמרו במדרש... שאמר המקום עשרת הדברות בדיבור אחד מה שאי-אפשר לבשר ודם לומר כן... כי הוא אחד ומצוותיו אחד ולא יקבלו ריבוי מצדו יתברך ברוך-הוא, והוא כי במצוות אנוכי שהיא אמונת הייחוד והיפוכה, לא יהיה לך... נכללו כל הלאוין ועשין, אלא שאי-אפשר לאדם לומר כן, כי מצד שהוא מוטבע בחומר ובזמן בא לו הריבוי... ושוב כלל כולם במצוות אמונה שהיא השורש ומקור לכולם".

ויש לומר, שעניין האחדות שבמצוות התורה הוא גם לאחרי ההתחלקות לב' הקווין דחיוב ושלילה ("אנוכי ולא יהיה לך"), ועד ל"הריבוי שמצד המקבל", רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, כדלקמן.

ה. וביאור העניין:

גם מצוות לא תעשה עניינם המשכת וגילוי אלוקות (בנפש האדם, ועל-ידו גם בעולם)³¹, עניין חיובי, אלא שפעולת ההמשכה והגילוי (במצוות לא תעשה) היא (לא על-ידי עשייה, כבמצוות עשה, אלא) על-ידי העדר העשייה³², וטעם הדבר - "לפי ששורש הלא תעשה ממקום גבוה מאוד... על כן אין להם כלי למטה רק על-ידי שב ואל תעשה"³³, "שורשם מבחינת... שאינו בא עכשיו בהשגה נגלית (השגת החיוב) רק בבחינת השגת השלילה³⁴, לכן הכלי למטה להמשיך גילוי זה אי-אפשר להיות על-ידי מצוות עשה שהיא קום ועשה... לא שייך כלי דהא לית מחשבה תפיסא ביה כלל, רק על-ידי לא תעשה, שלא לעשות המנגד... שהוא עניין השלילה מן המנגד כו'"³⁵.

ועל-פי זה יש לבאר תוכן עניינם של שס"ה מצוות לא תעשה לעתיד לבוא [דכיוון ש"התורה הזו לא תהיה מוחלפת"³⁶, בוודאי יהיו גם אז כל תרי"ג מצוות התורה (בשלימותם³⁷), הן רמ"ח מצוות עשה והן שס"ה מצוות לא תעשה³⁸], אף שלא יהיה צורך בדחיית וביטול הרע מפני ש"את³⁹ רוח הטומאה אעביר מן הארץ"⁴⁰ - כי, עיקר המכוון במצוות לא תעשה הוא (לא דחיית וביטול הרע, אלא) גילוי והמשכת דרגה נעלית באלוקות שיכולה לבוא רק בדרך השגת השלילה, שעניין זה נעשה רק על-ידי שלילה. - אלא, שכשישנו מציאות של מנגד (בזמן הזה), נעשית על-ידי זה גם דחיית וביטול מציאות המנגד, וכשאין מציאות של מנגד (לעתיד לבוא, ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"), בוודאי שעל-ידי זה לא נגרע מאומה בעיקר המכוון דמצוות לא תעשה - המשכת וגילוי האלוקות שבא בהשגת השלילה⁴¹, על-ידי שלילת העשייה⁴².

ו. והנה גם התחלקות המצוות לב' סוגים דחיוב ושלילה (עשה ולא תעשה) אינה אלא "מצד המקבל" - "שתיים זו שמעתי", אבל "מצד הנותן" עניינם אחד הוא - "אחת דיבר אלוקים":

הסיבה לכך שיש מצוות שקיומן באופן של שלילה, שב ואל תעשה, היא - מצד הגבלת האדם והעולם:

לכל לראש - בנוגע להשלילה מעניינים בלתי רצויים, "סור מרע" - דכיוון שיש בעולם דברים בלתי רצויים, צריכה להיות עבודת האדם (גם) בדרך השלילה, שב ואל תעשה, "שלא לעשות המנגד".

ונוסף לזה - לאחרי ביטול הרע, "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" - שמצד הגבלת האדם והעולם יכול לקבל רק גילוי אלוקות שמדוד ומוגבל ולפי-ערך מציאותו, ואינו יכול לקבל גילוי אלוקות בדרגה שבאין-ערוך אליו, כי אם באופן של שלילה, על-דרך השגת השלילה.

וכיוון שמצד הגבלת האדם והעולם מוכרח להיות גם עניין של שלילה, נתחלקו המצוות לב' סוגים, עשה (חיוב) ולא תעשה (שלילה) - "שתיים זו שמעתי" - שמצד שמיעת האדם ישנם "שתיים".

אבל המצוות כפי שהם מצד הקב"ה עניינם אחד - המשכת וגילוי אלוקות - "אחת דיבר אלוקים".

והחידוש בזה - ש"אחת דיבר אלוקים":

העניין ד"אחת דיבר" (שכל המצוות עניינם אחד) הוא לא רק מצד המצוות כפי שהם למעלה מגדר של התחלקות - מצוות התורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, "תורה אחת", שנמשכת מ"הוי' אחד" שלמעלה מההתחלקות שמצד גדרי העולם, אלא גם כפי שהם בציור של מצוות, ציוויים לאדם איך להתנהג בעולם, שאז באים באופן של התחלקות (תרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה) לפי ערך וביחס להתחלקות שבאדם ובעולם (רמ"ח אברים ושס"ה גידים שב"עולם קטן זה האדם"⁴³, ודוגמתם בעולם כפשוטו), על-ידי המשכתם משם "אלוקים", לשון רבים⁴⁴ - גם בדרגה זו עניינם אחד, המשכת וגילוי אלוקות בעולם.

ז. וכיוון שבמתן-תורה ניתנה התורה (כמו שהיא אצל הקב"ה, "חמודה גנוזה"⁴⁶) למטה בארץ דווקא ("לא בשמים היא"⁴⁶) - יש לומר, שניתן הכוח לכל אחד ואחד מישראל שעבודתו בקיום התורה ומצוות למטה בארץ תוכל להיות ותהיה (לא רק מצד גדרי האדם והעולם, "שתיים זו שמעתי", אלא) גם כפי שהם מצד הקב"ה - "אחת דיבר אלוקים":

ובהקדמה - שהסדר דמתן-תורה הוא שתחילה באה ההמשכה מלמעלה למטה ("עליונים ירדו לתחתונים", "ואני המתחיל"⁴⁷), ואחר-כך נעשית ההעלאה מלמטה למעלה ("תחתונים יעלו לעליונים"⁴⁷), ועל-דרך זה בנידון דידן, שתחילה באה ההמשכה מ"אחת דיבר אלוקים" ל"שתיים זו שמעתי", ואחר-כך נעשית ההעלאה מ"שתיים זו שמעתי" ל"אחת דיבר אלוקים"⁴⁸.

והביאור בזה:

התחלת העבודה בקיום התורה ומצוות היא באופן ד"שתיים זו שמעתי" - דאף שמצד הקב"ה כל המצוות הם עניין אחד, "אחת דיבר אלוקים", מכל מקום, מצד גדרי האדם והעולם ("שמעתי") הרי הוא באופן של התחלקות, "שתיים זו שמעתי", לב' קווין: חיוב, עשה - המשכת אלוקות בעולם, ושלילה, לא תעשה - דחיית וביטול הרע.

ושלימות העבודה בקיום התורה ומצוות היא באופן שבהתחלקות ד"שתיים זו שמעתי" מודגש עניינם העיקרי של המצוות כפי שהם מצד הקב"ה, "אחת דיבר אלוקים" - שנרגש בעבודת האדם שהעיקר הוא התורה ומצוות, גילוי חכמתו ורצונו של הקב"ה, ומציאות העולם אינה אלא בשביל קיום התורה ומצוות, שיומשך ויתגלה חכמתו ורצונו של הקב"ה.

כלומר: גם בדרגת המצוות כפי שהם ציוויים והוראות להאדם איך להתנהג בעולם - אין זה באופן שהעיקר הוא הפעולה בעולם, שאז מודגשת ההתחלקות לב' קווין ("שתיים זו שמעתי"), דחיית וביטול הרע (שלילה), והמשכת וגילוי הקדושה (חיוב), אלא באופן שהעיקר הוא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ולכן, גם כאשר העבודה בפועל צריכה להיות בב' קווין, בקו של חיוב ובקו של שלילה, נרגש בהשלילה (לא תעשה) החיוב - שגם ה"לא תעשה" הוא ציווי (רצונו) של הקב"ה, ובמילא, נעשה על-ידי זה צוותא וחיבור עם הקב"ה, ויתירה מזה, שעל-ידי השלילה (לא תעשה) נמשכת ומתגלה דרגה נעלית יותר באלוקות שאי-אפשר להשיגה אלא בדרך של (השגת ה)שלילה.

ועל-פי זה יש לבאר תוכן הפלוגתא באופן המענה של בני ישראל על עשרת הדברות, "שהיו אומרים על הן הן ועל לאו הן", או "על הן הן ועל לאו לאו"⁴⁹ (וכיוון ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"⁵⁰, שניהם אמת) - ש"על לאו הן" מדגיש העניין החיובי שישנו (גם) במצוות לא תעשה ש(גם) על-ידם נמשך גילוי אלוקות, ו"על לאו לאו" מדגיש המעלה דמצוות לא תעשה בהמשכת דרגה נעלית יותר באלוקות על-ידי השגת השלילה⁵¹.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו, ח"י בשבט ה'תנש"א;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א, כרך ב, עמ' 249-254)

----------

1) פרשתנו כ,א.

2) מכילתא ופרש"י עה"פ.

3) פרטי הדעות באופן אמירת עשרת הדברות ושמיעתן על-ידי בנ"י - ראה מילואים לתו"ש (פרשתנו) כרך טז עמ' רכא ואילך. וש"נ.

4) מכות בסופה (כד, רע"א).

5) תהילים סב,יב.

6) פרש"י מכות שם. - ומציין המקור: "במכילתא". ולהעיר, שבמכילתא* הובא הפסוק "אחת דיבר אלוקים גו'" בהדרשה "זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד... שנאמר אחת דבר אלוקים שתיים זו שמעתי, ואומר הלא כה דברי כאש נאם ה'" (כדלקמן בפנים). וראה פרדר"א פמ"א: "מנין תורה תרי"א, ושתיים דבר ה'"**, שנאמר אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי". ועד"ז בזוהר פרשתנו פא,ב: "כתיב אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי, כד"א אנוכי ולא יהיה לך".

*) ובמכילתא דרשב"י הובא פסוק זה בנוגע לכל עשרת הדברות - "וידבר אלוקים, מלמד שהדברים שנאמרו כאן הן שנאמרו להלן שניהם לעניין אחד מה שאי-אפשר לפה לומר ואי-אפשר לה לאוזן לשמוע, כאן הוא אומר וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, ולהלן הוא אומר אחת דבר אלוקים שתיים זו שמעתי, ואומר הלא כה דברי כאש נאום ה', מה אש זה נחלק לכמה ניצוצות כך דיבור אחד יוצא לכמה מקראות". וראה תו"ש עה"פ ש"להלן" קאי על עשה"ד שבמשנה תורה ששם נאמר "שמור", ועפ"ז מתאים ושווה תוכן ב' הדרשות.

**) כבמכות שם: "תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום".

7) בהציווי דשבת: בעשה"ד שבפרשתנו - "זכור", ובעשה"ד שבמשנה תורה - "שמור".

8) תשא לא,יז.

9) פינחס כח,יט.

10) מכילתא ופרש"י עה"פ (פרשתנו שם,ח). ושם: "וכן לא תלבש שעטנז, גדילים תעשה לך, וכן ערות אשת אחיך, יבמה יבוא עליה". וראה לקו"ש חט"ז עמ' 231 הערה 2. וש"נ.

11) ריב"א וחזקוני עה"פ.

12) ועפ"ז מובן "היכי דמי זכור ושמור למחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים", כיוון ש"זכור ושמור נמי סותרים זה את זה, שזכור מצוות עשה שפוטר בנשים מקדושת שבת, דמצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, ושמור הוא... לא תעשה ומחייב הנשים בקידוש דכל מצוות לא תעשה נשים חייבות" (מפרשים שבהערה הקודמת).

13) עירובין צו,א.

14) ומסיים: "ובא לומר שנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, שכל שישנו בשמור ישנו בזכור" (כדרשת חז"ל - שבועות כ,ב).

15) ראה שמו"ר (פרשתנו) פכ"ח, ד: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור, שהוא עושה את הכל בבת אחת... וכן דיבור זכור את יום השבת לקדשו ואומר וביום השבת שני כבשים... כולן אמרן בבת אחת".

16) ראה תו"א פרשתנו ע,ד: "וצריך להבין כי מאחר שאין האוזן יכולה לשמוע, למה השמיענו ה' כזאת, ולאיזה תועלת היה בחינה זו".

17) ראה רד"ק לתהילים יט,ח. זח"ג נג,ב. ועוד.

18) תניא רפ"כ.

19) וראה זוהר פרשתנו צא, רע"א: "אנוכי ולא יהיה לך... ודא איהו זכור ושמור".

20) "דלכאורה, מילת לאמור אין לה הבנה, ואינה כמו כל לאמר שבמקרא שפי' לאמור לזולתו, משא"כ בעשה"ד א"א לפרש כך, שהרי כל ישראל שמעו, ופב"פ דיבר ה' את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה כו'" (תו"א פרשתנו סז,ב. וראה לקו"ת שה"ש מ,ב).

21) ישעיה נט,כא.

*21) לקו"ת שם מא,א. ובכ"מ.

22) ולא באופן שהעשה דוחה או מתיר הלאו, ואפילו לא באופן שהעשה הוא תנאי בהלאו (שבמקום זה לא נאמר האיסור מלכתחילה) - כי, לימוד דין זה יכול להיות בשאר אופנים, ואין צורך באמירה "בדיבור אחד", "מה שאי-אפשר לאדם לומר כן" (ראה לקו"ש חט"ז עמ' 237 ואילך. וש"נ).

23) גם בנוגע להקרבת קרבנות בביהמ"ק - קרבנות שאין זמנם קבוע (ראה פסחים ריש פ"ו).

24) ועד"ז בפיקוש נפש בשבת - להדעה שלמדין ממש"נ "ושמרו בני ישראל את השבת", "כדי שישמור שבתות הרבה", ש"אין זה קרוי חילול אדרבה זה קרוי שמירת השבת" (נסמן בלקו"ש שם).

25) ראה זבחים צא, רע"א. צפע"נ ר"פ קרח.

26) כי, מצד עניין ההתכללות שבכל ענייני קדושה, הרי, גם על-ידי המשכת וגילוי אלוקות נדחה ומתבטל רוח הטומאה (כמו שאור דוחה חושך), וגם על-ידי דחיית וביטול רוח הטומאה נמשך ומתגלה אור הקדושה, כיוון שעי"ז מתקיים רצונו של הקב"ה.

27) ראה תניא פל"ז (מז,ב): "שס"ה מל"ת - להפריד שס"ה גידים של דם נפש החיונית שבגוף שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלוש קליפות הטמאות... ורמ"ח מ"ע - להמשיך אור א"ס ב"ה למטה להעלות לו ולקשר ולייחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף", ובהמשך העניין (מח,א ואילך), שעבודתו של כאו"א מישראל פועלת גם בחלקו בעולם, ובצירוף כולם נעשית הפעולה בכל העולם כולו.

28) מכות בסופה (כג, סע"ב ואילך).

29) ברכה לג,ד.

30) חבקוק ב,ד.

31) וכמודגש גם בשמם - "מצוות" - מצווה מלשון צוותא (וחיבור), שעל-ידם נעשה החיבור דהאדם והעולם עם הקב"ה (ראה לקו"ת בחוקותי מה,ג. מז,ב. ובכ"מ).

32) ובלשון חז"ל "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצווה" (קידושין לט, סע"ב).

33) לקו"ת פקודי ג,ב. ובכ"מ.

34) "ההפרש בין תוארי השלילה לתוארי החיוב, שתוארי החיוב הם מורים על מהות הדבר מהו, ותוארי השלילה לא יודיענו דבר בשום פנים מן העצם המבוקש מה הוא, אלא שיודיענו שהוא מושלל מדבר המנגד וסותר לאותו העצם המבוקש ומהותו. ולכן לפי שהקב"ה הוא למעלה מהשגה ואין אפשר להשיג מהותו בשום פנים, ע"כ לא יתכן לומר עליו ית' התוארים יכול וחכם ורוצה... בלשון תוארים עצמיים (תוארי החיוב), רק שהם נאמרו בלשון שלילה, היינו, עניין יכול שנאמר עליו ית' הוא מפשיט ממנו ית' כל מה שהוא היפך היכולת כו'" (שם ו,ג).

35) שם ג,ד ואילך.

36) עיקר הט' מי"ג העיקרים.

37) ואדרבה - קיום המצוות בזמן הזה הם "ציונים" לקיום המצוות לעתיד לבוא (ראה רמב"ן אחרי יח,כה), שאז יהיה קיומם בתכלית השלימות, "כמצוות רצונך" (ראה תו"ח ר"פ ויחי. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ובכ"מ).

38) ובפרט ע"פ הידוע שרמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים של האדם (זח"א קע,ב. ועוד) - גם (ובעיקר) דאדם העליון [רמ"ח אברים דמלכא (ראה תקו"ז ת"ל (עד, סע"א)), ומזה מובן גם בנוגע לשס"ה גידים דמלכא] - שבזה תלוי קיום מציאות האדם, גם דאדם העליון (כביכול).

39) זכריה יג,ב.

40) ראה תניא קו"א קס,א: "לע"ל כשיושלם הבירור יהיה עסק התורה בבחי' עשה טוב לבד... וגם בשס"ה ל"ת בשרשן למעלה שהן גבורות קדושות כו'".

41) דכיוון שהקב"ה הוא אין סוף, הרי, לאחרי כל העילויים בהשגת אלוקות, ישנם עניינים נעלים יותר שאי-אפשר להשיגם כי אם בהשגת השלילה, ולאחרי שמתעלה עוד יותר ומשיג עם עניינים אלה בהשגת החיוב, נעשית השגת השלילה בעניינים נעלים עוד יותר, וכן הלאה, עד אין סוף (ראה לקו"ת ואתחנן ז,ב. ובכ"מ).

42) והטעם שהשלילה היא בעניינים אלה דווקא - י"ל (בפשטות) שאילו היתה אפשרות למציאות של מנגד - היתה נכללת בשלילת העשיה גם שלילת המנגד, "שלא לעשות המנגד" (דוגמא לדבר - מצוות איבוד ז' עממין ומחיית עמלק גם לאחרי שבטלו, כיוון שאילו היתה מציאותם קיימת, היו חייבים לאבדם (סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קפז)).

43) תנחומא פקודי ג. זח"ג לג,ב. תקו"ז תס"ט (ק,ב. קא,א).

44) פרש"י וירא כ,יג. וישלח לה,ז.

45) שבת פח,ב.

46) ניצבים ל,יב. וראה ב"מ נט,ב.

47) תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.

48) שלכן, גם לאחר הריבוי - "שוב כלל כולם במצוות אמונה", "העמידן על אחת" (חדא"ג מהרש"א - לעיל ס"ד).

49) מכילתא פרשתנו כ,א.

50) עירובין יג,ב. וש"נ.

51) ראה סה"מ עטר"ת עמ' קכו: "לאו קודם להן, דהן מגיע במה שהוא רצונו, אבל כשלא יש גילוי הרצון הרי א"א להמשיך על-ידי הן, כ"א הלאו מגיע גם למעלה מבחי' הרצון כו'".