כשאדם אינו מעריך את מעמדו ומצבו הרוחני, הוא מדמה שהכול מגיע לו והוא צריך הכול ורודף אחרי מותרות * אבל כשמשער נכון את מהותו, הוא מרגיש שמה שנותנים לו מלמעלה, זהו רק מצד חסדו יתברך, וממילא אינו מתלונן ואינו רודף אחרי יותר מזה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בשולחן-ערוך1 אורח-חיים2 מביא הרמ"א ב' דעות, אם יש להרבות במשתה ושמחה בפורים קטן, והרמ"א מכריע, ש"ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים", ומסיים: "וטוב לב משתה תמיד"3.
ובזה גופא ישנם ב' דעות: אם קאי על י"ד באדר ראשון, פורים קטן, דווקא4, או גם על ט"ו, שושן פורים קטן5.
ומלשון הרמ"א נראה כדעה הב'. דכיוון שהרמ"א מסיים "וטוב לב משתה תמיד", הרי מתיבת "תמיד"6, מוכח, שאם רק יש איזו סברא שצריכה להיות שמחה, יש לעשות כן.
וכאשר ינהגו בהנהגה זו, שכאשר יש איזו דיעה על ענין השמחה, יחמירו בכך, אזי נבוא על ידי זה למה שנאמר בפסוק - "וטוב לב משתה תמיד".
ב. על הפסוק "וטוב לב משתה תמיד", איתא בגמרא7: "זה שדעתו רחבה". ורש"י מפרש על הפסוק: "וטוב לב ... שמח בחלקו".
וצריך לומר שישנה שייכות בין שני פירושים אלו, היינו, שעל-ידי זה שהוא בעל דעת רחבה, הרי הוא שמח.
לכאורה, קשור הדבר עם אופן ההנהגה שמתנהגים עמו מלמעלה: אם מתנהגים עמו במידת החסד, ונותנים לו כל צורכיו - אינו דואג, ואם מתנהגים עמו בהנהגה אחרת - שייך שיהיו לו דאגות.
אבל מדברי הגמרא "וטוב לב משתה תמיד" זה שדעתו רחבה", מוכח, שכאשר הוא בעל דעת רחבה, הרי הוא שמח בכל האופנים.
ג. ויובן בהקדים פירוש אדמו"ר מהר"ש8 בשם אדמו"ר הזקן9 על מאמר הפיוט10 "מרובים צורכי עמך ודעתם קצרה": מדוע "מרובים צורכי עמך" - לפי "שדעתם קצרה", אבל אילו היתה דעתם רחבה - לא היה העניין ד"מרובים צורכי עמך".
ועל-פי זה יובן גם מאמר הגמרא שכאשר "דעתו רחבה" הרי הוא "טוב לב" - כיוון שלא חסר לו דבר; יש לו כל צורכיו.
ד. בהסבר הטעם שבגלל ש"דעתם קצרה" לכן "מרובים צורכי עמך", ישנם שני עניינים:
א) על-פי רוב משפיעים לאדם מלמעלה את כל העניינים שצריך להם; אלא, שכאשר האדם רודף אחר ענייני מותרות, אז אפשר שלא זו בלבד שלא יקבל את המותרות, אלא שיאבד, חס-ושלום, גם את ההשפעה מלמעלה בהעניינים שצריך להם.
וכידוע המשל מכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק נ"ע11, שהלבושים צריכים להיות מתאימים למידת האדם, ואם הלבושים גדולים ממידתו, הרי לא זו בלבד שאינם מסייעים לההליכה, אלא אדרבה - הם עוד מסתבכים בין הרגליים ומפריעים לההליכה.
וכן הוא ברוחניות - "וגלחה12 את ראשה ועשתה את צפרניה"13: כשמחפשים תחבולות בעניינים הגשמיים ולהוטים אחר מותרות - הרי לא זו בלבד שאין זה מועיל, אלא זה גם מקלקל.
ה. מהיכן מתחיל עניין זה - מ"דעתם קצרה": הוא אינו משער את מהותו, מעמדו ומצבו הרוחני, ובמילא מדמה הוא שהכל מגיע לו, הוא צריך הכל, ולכן רודף הוא אחרי מותרות.
אבל בשעה ש"דעתו רחבה" - משער הוא נכון את מהותו, ובמילא מרגיש, שמה שאכן נותנים לו מלמעלה, הרי זה רק מצד חסדו יתברך, ובמילא אינו מתלונן ואינו רודף אחרי יותר מזה, בידעו שגם מה שיש לו הוא רק מצד מידת החסד.
ו. ב) בהיותו בעל דעת רחבה - לא תופס מקום אצלו עניין הגשמיות, שהרי גשמיות היא במיצר ובהגבלה ("גשמיות איז פארקלעמט און באגרענעצט"), ובדעת רחבה אין לזה שום תפיסת מקום;
העניין שאחריו הוא כן רודף - הרי זה תורה ומצוות: תורה ומצוות אינם מוגבלים בההגבלה דעולם הזה, ואפילו לא בההגבלה דעולמות העליונים. זהו בלי גבול האמיתי ומרחב האמיתי, ומצד דעת רחבה - הרי זה הדבר היחיד שיש לו תפיסת מקום.
מצד דעת רחבה אינו חושב כלל אודות גשמיות, להיותם עניינים שאינם תופסים מקום כלל אצל מי שהוא בעל דעת רחבה. הוא חושב רק אודות רוחניות, וגשמיות נוגעת לו רק במידה שיש לה שייכות לתורה ומצוות כו'.
וכמו שכתב הרמב"ם14, שלא נתאוו החכמים לימות המשיח בגלל גודל העושר והתענוג הגשמי שיהיה אז - שהרי עניין זה אין לו תפיסת מקום כלל, ומביא ראיה לזה ממה שכתוב15 "ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן", שיסתפקו במועט, אלא מה שנתאוו לימות המשיח הרי זה בשביל קיום התורה ומצוות והשגת אלוקות שיהיה אז.
- מעשה ביהודי חסידי שהיה ביכולתו, אבל לא רצה, להיות רב, ונעשה סוחר. בהיותו סוחר, השקיע עצמו במסחר יתר על המידה. כתב לו הרבי במכתב16: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם"17, היינו, שהגוף רעב ללחם הגשמי, בגלל שהנשמה רעבה להניצוץ אלוקי שבמאכל, וזה פועל על הגוף שיהיה רעב ללחם הגשמי18. ונמצא, שהעיקר הוא העניין האלוקי שבזה, ולא הגשמי. -
וזהו "מרובים צורכי עמך ודעתם קצרה", שמצד קוצר הדעת, יש תפיסת מקום אצלו להגשמיות, ומצד זה "מרובים צורכי עמך". אבל כש"דעתו רחבה", הנה מצד הרחבת הדעת, אין הגשמיות תופסת מקום כלל, ובמילא הרי הוא תמיד במצב ד"וטוב לב משתה תמיד".
ז. אמנם, אנו מבקשים על "מרובים צורכי עמך ודעתם קצרה" - שהקב"ה ימלא את כל צורכי עמך המרובים, אף שהם נמשכים מזה ש"דעתם קצרה".
והביאור בזה:
"שבע יפול צדיק וקם"19, היינו, שאפילו צדיק אינו תמיד במצב שווה, ומכל-שכן מי שהוא למטה ממדריגת צדיק, שאפשר לפעמים שיפול ממדריגתו, יאבד את הדעת הרחבה ויקבל דעת קצרה: א) שגשמיות תתפוס אצלו מקום, ב) ושלא ישער את מהותו.
וזוהי הבקשה, שגם בשעה שתהיה לו דעת קצרה, לא יחסר לו דבר.
וההמשכה היא על-ידי דעת רחבה - שכאשר עומד בכללות בדעת רחבה, אזי ממלאים את כל צורכיו, עד שגם בשעה שנופל ממדריגתו יהיו לו כל צורכיו.
ועל-פי זה יובן מאמר הגמרא "וטוב לב משתה תמיד - זה שדעתו רחבה": מי שבכללות דעתו רחבה, פועל הוא את כל ההמשכות מלמעלה, שממלאים לו כל צורכיו, ובמילא "וטוב לב משתה תמיד" - שתמיד, אפילו כשנופל ממדריגתו ויש לו קוצר הדעת, גם אז "וטוב לב", כיוון שיש לו כל צורכיו.
* * *
ח. בהפטרת20 פרשתנו21 מסופר אודות אליהו הנביא, מה שעשה כשהיתה עת צרה - שבאה, כמו כל עת צרה, מצד טשטוש הדיעות ובלבול המוחות. אליהו הנביא קיבץ את כל נביאי הבעל, עם כל ישראל, ואמר להם "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"22.
לכאורה, מדוע תבע מהם אליהו "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"? היה לו לתבוע: עד מתי אתם עובדים לבעל, הגיע הזמן שתפסיקו לעבוד את הבעל ותתחילו לומר "הוי'23 הוא האלוקים"24.
ויובן בהקדמת ביאור החילוק בין עבודה-זרה ל"פוסחים על שתי הסעיפים".
ט. לאמיתו של דבר אינו מובן: איך ייתכן שיהודי יעבוד עבודה-זרה? הרי ישראל הם "מאמינים בני מאמינים"25, ואינם שייכים לכפירה חס-ושלום כלל26.
ויובן על-פי מה שכתב הרמב"ם27 שההתחלה דעבודה-זרה באה מצד זה שההשפעה שמלמעלה נמשכת על-ידי הכוכבים ומזלות, ולכן השתחוו ונתנו כבוד להכוכבים ומזלות ישפיעו להם השפעות.
האמת היא, שאף-על-פי שההשפעה נמשכת על-ידי הכוכבים והמזלות, אין לתת להם כבוד כלל, כיוון שאינם אלא "כגרזן28 ביד החוצב"29.
וכמבואר בחסידות30 החילוק בין אב ואם, שנצטווינו לחלוק להם כבוד, לכוכבים ומזלות, שלא זו בלבד שלא נצטווינו לחלוק להם כבוד, אלא עוד זאת, שזוהי גם עבירה - כי אב ואם הם בעלי בחירה, מה-שאין-כן כוכבים ומזלות שהם "כגרזן ביד החוצב".
ובשעה שנותנים כבוד ומשתחווים לכוכבים ומזלות - הרי זו עבודה-זרה, שהיא מהעבירות החמורות ביותר, כדאיתא בגמרא31: "חמורה עבודה-זרה שכל הכופר בה כאילו מודה בתורה כולה"32.
ונמצא, שהסיבה שעבדו עבודה-זרה היתה כדי שיקבלו מהם - לפי תפיסתם המסולפת - השפעות גשמיות, דהיינו, בשביל פניות אישיות.
וזוהי הסיבה שיהודים, שהם "מאמינים בני מאמינים", עלולים להיכשל, רחמנא ליצלן, בחטא עבודה-זרה - כי אין זה באופן שהם עובדים עבודה-זרה באמת חס-ושלום, כי אם בשביל פניות.
(זה שיהודי עובד את הקב"ה, אין זה רק בכדי שישפיע לו את צורכיו, אלא להיותו מסור ונתון אליו באמת ובלב שלם, "שלא על מנת לקבל פרס"33. מה-שאין-כן עובד עבודה-זרה, להבדיל, הרי זה רק בשביל ההשפעות שמשפיעה).
וזהו גם-כן הטעם שעבדו את הבעל, כמו שכתוב34 "ומן אז חדלנו גו' חסרנו כל".
י. הגם שכללות העניין דעבודה-זרה הוא בשביל ההשפעות שמקבלים על-ידה, הרי בזה גופא ישנם שני אופנים: עבודה-זרה, ו"פוסח על שתי הסעיפים".
עבודה-זרה פירושה, שהוא אמנם חושב באמת שהעבודה-זרה נותנת לו השפעה. ולכן, אף שעניין זה הוא בשביל פניה, אף-על-פי-כן, הרי פניה זו היא אצלו באמת, שהוא אכן סבור שעל-ידי זה שיעבוד את הכוכבים ומזלות, יתנו לו השפעה.
מה-שאין-כן "פוסח על שתי הסעיפים" - הרי זה בספק, וישנם כאלו שעומדים תמיד בספק, ומזמן לזמן תופס את עצמו ("כאפט ער זיך") שהעבודה-זרה אין בה ממש. ועוד אופן ב"פוסח" - עניין השיתוף: הוא מאמין בהקב"ה וגם בהעבודה-זרה, להבדיל.
והרי האמת היא, שאפילו לעבוד עבודה-זרה בשיתוף או משום ספק - אפילו אם אין זה אלא בדיבור או במעשה בלבד, בלי שום אמונה בלב כלל - גם זו עבירה גדולה ביותר, עד שגם על זה מוסר יהודי את נפשו, כדאיתא בתניא35.
יא. ועל-פי זה יובן שבכמה וכמה פרטים גרוע העניין ד"פוסח על שתי הסעיפים" יותר מעבודה-זרה:
אף שבכללות עבודה-זרה היא גרועה יותר, שהרי הוא מקולקל בקביעות ("שטענדיק פארדארבן"), והוא כופר רחמנא לצלן - מכל-מקום, בנוגע לתשובה, ה"פוסח על שתי הסעיפים" גרוע יותר, כי קשה יותר שה"פוסח על שתי הסעיפים" יעשה תשובה שלימה אמיתית.
ושני פרטים בזה:
א) מי שהאמין בעבודה-זרה, הרי בשעה ש"תופס את עצמו" ש"הוי' הוא האלוקים", ועד עתה היה בטעות מרה, מרגיש הוא את גודל החטא שעשה, ובמילא עושה הוא תשובה כדבעי, "ושב ורפא לו"36.
לעומת זאת, ה"פוסח על שתי הסעיפים", כיון שמאמין גם בהקב"ה, הרי אפילו לאחרי זה, אינו מרגיש כל-כך את גודל החטא, בחשבו לעצמו: וכי מה חטאתי כל-כך? הרי מלכתחילה הייתי בספק אפילו בחיצוניות, ובאמת הרי אני כמו כל בני-ישראל, תמיד הייתי מאמין וכו' וכו'. ובמילא אין חרטתו באמת ואין תשובתו שלימה37.
ב) מי שמאמין בעבודה-זרה שלא בשיתוף הרי הוא מקולקל בתכלית רחמנא-ליצלן, הוא טועה וסבור שהבעל הוא - חס ושלום - האלוקים. אבל ייתכן, שאף-על-פי שהוא נפרד מאלוקים אמת, מכל-מקום, כללות עניין הרוחניות נוגע לו38.
לעומת זאת, ה"פוסח על שתי הסעיפים" בשיתוף, הרי זה מורה על השחתה גדולה כל-כך ("אזא פארדארבנקייט"), שלא זו בלבד שאין רצונו בשייכות לאלוקים אמת, אלא שאין לו שום שייכות לכללות עניין הרוחניות36. וראיה על זה, שבידעו את האמת ש"הוי' הוא האלוקים", נכון בעיניו להמיר - חס-ושלום - את הקב"ה תמורת גשמיות, להמיר "מקור מים חיים" כדי "לחצוב... בארות נשברים"40.
עובד עבודה-זרה, אם רוחניות נוגעת לו, הרי בשעה ש"תופס את עצמו" בטעותו, יעשה תשובה. לעומת זאת, ה"פוסח כו'", כיוון שעניין הרוחניות אינו נוגע לו, אלא נוגע לו רק הגשמיות שלו, הרי אפילו כשיבוא אל האמת, שגשמיות תלויה רק בהקב"ה, גם אז לא ישוב בתשובה להקב"ה באמת, אלא בשביל הגשמיות.
יב. כל זה הוא רק בנוגע לעצמו. אבל ישנו עוד עניין שבו "פוסח על שתי הסעיפים" הוא גרוע מעבודה-זרה, והוא: בנוגע לזולתו.
מי שעובד עבודה-זרה רחמנא-ליצלן, אף יהודי לא ילמד ממנו. ביודעם שהוא כופר, אין לאף אחד עסקים עמו. לעומת זאת, ב"פוסח על שתי הסעיפים", כיוון שהוא גם מאמין, הרי הוא בכלל "מחטיא את הרבים", והמחטיא את הרבים קשה מכולם41.
יג. איתא בגמרא42, שיצר הרע של עבודה-זרה - ביטלו את כוחו. אבל העניין ד"פוסח על שתי הסעיפים", גם היום הוא חזק יותר מיצר הרע דעבודה-זרה, אם בדקות דדקות, אם בדקות, או עוד יותר מזה.
ישנם כאלו שבשביל פניות גשמיות - פרנסה, כבוד המדומה, ו"מה יאמרו הבריות" - מוותרים לפי שעה על כמה וכמה עניינים של תורה ומצוות. למשך מספר ימים או מספר שבועות, מעמיד הוא את השולחן-ערוך יחד עם הקב"ה, כביכול, על המדף, בכדי שלא יאמרו עליו שהוא "בטלן", שאינו מבין את הזמן ההווה, ובפרט שכאן ב"אמריקא" צריכים לוותר על הדברים הישנים, להתנהג במקצת לפי רוח הזמן כו'.
ובשביל זה, כדי שלא יאמרו עליו שהוא "בטלן", כדי שיהיה לו כבוד המדומה, או עוד ממון (שלאמיתו של דבר מתבזבז הממון על רופאים וכו', דכיוון שהממון בא שלא לפי רצונו של הקב"ה, הרי הוא מתבזבז על עניינים בלתי-רצויים43, כיוון שחסר העניין ד"יברכך גו' וישמרך"44 "מן המזיקין"45) - נכון בעיניו "למכור", לפי שעה על-כל-פנים, את הקב"ה, כביכול, יחד עם הנשמה שלו.
יש לדעת, שבכמה וכמה פרטים הרי זה גרוע עוד יותר מעבודה-זרה, מצד הטעמים הנ"ל:
א) קשה יותר לעשות תשובה באמת, כיוון שאינו מרגיש בתוקף כל-כך את החטא. הוא ישלה את עצמו שחטאו אינו גדול כל-כך, שהרי בכלל הוא יהודי ירא-שמים ("אן ערליכער איד"), ומה רעש אם למשך זמן קצר וויתר על עניין מסויים בשביל פרנסה וכדומה.
ב) הוא מושחת. הוא יכול להמיר עניינים רוחניים, שהם עניינים נצחיים, בעניינים גשמים שאינם אלא לפי שעה, הוא מוכר את העולם-הבא הנצחי בשביל ממון וכבוד.
ג) הוא מחטיא את הרבים. אם ייצא, חס-ושלום, בכפירה גלויה, אזי יסלקוהו מד' אמות אלו, אבל כשעוטף ומכסה את העניינים שהם היפך התורה, באומרו שדבר לפי שעה לא נורא ("מאכט ניט אויס"), ומביא עוד "ראיה" מפסוק או מאמר רז"ל - הרי הוא מחטיא את הרבים.
יד. על כך היא ההוראה מההפטרה, שעיקר התביעה היא: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", דבר זה גרוע עוד יותר מעבודה-זרה.
וכפי שהיה אז, שכל ישראל עשו תשובה ואמרו "הוי' הוא האלוקים, הוי' הוא האלוקים", ב' פעמים, עוד יותר מבשעת מתן תורה, שבו נאמר "אנוכי הוי' אלוקיך"46, פעם אחת47, כמבואר בכמה מקומות שעל-ידי תשובה מגיעים למעלה יותר מהמצב שקודם החטא, "כפלים לתושייה"48;
ולא רק ב' פעמים ככה בכמות, אלא יתירה מזו, שהפעם הב' היא מדריגה נעלית באין ערוך מהפעם הא'49 -
כן הוא גם עתה: כל אלו ה"פוסחים על שתי הסעיפים" - צריכים לעשות תשובה, ובכפלים לתושייה.
וכיוון שישראל הם ערבים זה בזה50, מעורבים זה בזה51, לכן, האור שיקבלו על-ידי תשובתם, יומשך גם על אותם מישראל שהחטיאו, רחמנא לצלן.
ויתן ה' יתברך שיהיה זה בחסד וברחמים, והמחטיאים יחד עם אלו שגררו אחריהם יעשו תשובה בכפליים לתושייה, ויאמרו כולם יחד "הוי' הוא האלוקים, הוי' הוא האלוקים".
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת תישא, שושן פורים קטן ה'תשי"ז - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ז, חלק שני (יט), עמ' 105-97 - בלתי מוגה)
----------
1) מכאן עד סוס"ז - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"א עמ' 175 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) סתרצ"ז.
3) משלי טו,טו.
4) ראה עטרת-זקנים בשם ב"י והגמ"י בשם הסמ"ק. פמ"ג א"א סק"א.
5) ראה לבוש ס"א. ספר מנהגים לר"י טורנא הל' פורים. אליהו רבה סק"ב.
6) שהכוונה בתיבה זו - לרבות עניין נוסף (מהנחה בלתי מוגה).
7) ב"ב קמה, סע"ב.
8) מים רבים תרל"ו פ"א נתבאר בד"ה באתי לגני דיו"ד שבט פ"ז.
9) ראה תו"א וישלח כו, רע"ג.
10) סליחות לער"ה ולנעילה - ע"פ נוסח "תפלה קצרה" (ברכות כט,ב).
11) סהמ"צ מצוות תגלחת מצורע פ"ג (דרמ"צ קז,ב). וראה לקו"ת תצא לז,ג.
12) תצא כא,יב.
13) ראה לקו"ת תצא שם,ב: וגלחה את ראשה - הוא עניין ההתחכמות היתירה במילי דעלמא. וראה גם סהמ"צ שם.
14) הל' מלכים פי"ב ה"ד.
15) ישעיה ז,כא. וראה סנהדרין צד,ב. מכתב ט"ו כסלו תשי"ז (אג"ק חי"ד ע' קפא) וראה גם תו"מ חט"ז ס"ע 282. וש"נ.
16) ראה גם "רשימות" חוברת ט עמ' 15. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ חי"ד ע' תמה.
17) עקב ח,ג.
18) ראה כש"ט סקצ"ד.
19) משלי כד,טז. וראה תניא חינוך קטן.
20) מכאן עד סוסי"ד - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"א עמ' 183 ואילך. במהדורה זו ניתווספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
21) מלכים-א יח,א ואילך.
22) שם,כא.
23) שם,לט. - וכפי שאכן אירע בסופו של דבר, שהתחילו בעצמם להכריז "הוי' הוא האלוקים" (מהנחה בלתי מוגה).
24) ומזה משמע, שהעניין ד"פוסחים על שתי הסעיפים" גרוע יותר, בפרטים מסויימים, מהעניין דעבודה-זרה עצמו, ולכן תביעתו של אליהו הנביא היתה (לא כל-כך על העניין דעבודה-זרה עצמו, אלא) על זה ש"פוסחים על שתי הסעיפים" (מהנחה בלתי מוגה).
25) שבת צז,א.
26) כמבואר בתניא (פי"ח-יט) באריכות (מהנחה בלתי מוגה).
27) הל' עכו"ם פ"א ה"א.
28) זח"א לו,א (ע"פ לשון הכתוב - ישעיה י,טו).
29) ואלו שעבדו עבודה-זרה החליפו בין ה"גרזן" ל"החוצב בו" (מהנחה בלתי מוגה).
30) ראה ד"ה מים רבים דש"פ תולדות, מבה"ח כסלו תשי"ז פ"ד (תו"מ חי"ח עמ' 199 ואילך). וראה גם סהמ"צ להצ"צ מצות מילה פ"ג (דרמ"צ ו,א ואילך).
31) נדרים כה,א. וש"נ.
32) וכן לאידך גיסא (ראה ספרי ופרש"י שלח טו,כג. ועוד). - מהנחה בלתי מוגה.
33) אבות פ"א מ"ג.
34) ירמיה מד,יח.
35) ספי"ט.
36) ישעיה ו,י.
37) בעניין זה ראה גם רבינו יונה ריש ברכות, הובא ברמ"א ושו"ע אדה"ז או"ח סתר"ג. קונטרס ומעין מאמר יד פ"ב. וראה גם מכתב י"ג תשרי שנה זו (אג"ק חי"ד ריש עמ' כא).
38) והיינו, שחסרונו הוא שהוא מקולקל בדיעות ר"ל, ולא בעניין האנושיות (מהנחה בלתי מוגה).
39) דהיינו ששום דבר אינו נוגע לו, מלבד הפניות האישיות שלו (מהנחה בלתי מוגה).
40) ירמיה ב,יג.
41) ראה ספרי ופרש"י תצא כג,א. ועוד.
42) יומא סט,ב ובחדא"ג שם.
43) ראה גם שיחת י' שבט סמ"ד. וש"נ.
44) נשא ו,כד.
45) ספרי ופרש"י עה"פ. במדב"ר פי"א, ה. ועוד.
46) יתרו כ,ב.
47) ראה לקו"ת דרושים לשבת שובה סה,ג. סהמ"צ להצ"צ מצות וידוי ותשובה פ"ב (דרמ"צ לח,ב) ובכ"מ.
48) איוב יא,ו. וראה שמו"ר רפמ"ו.
49) ראה גם תו"מ חי"ח עמ' 133.
50) סנהדרין כז, סע"ב. שבועות לט, סע"א.
51) ראה תו"מ חי"ח עמ' 261. וש"נ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
