מדוע מעוררים שוב ושוב על עניין הגאולה?
כיוון ש"כלו כל הקיצין", הרי בוודאי צריכה להיות הגאולה תיכף ומיד, "לא עיכבן המקום כהרף עין", ובלשון הידוע - "לאלתר לגאולה", והרי הפירוש ד"לאלתר" הוא - לא מחר, אלא תיכף ומיד.
[...] אמנם, בכל האמור לעיל - מתעוררת שאלה:
מהי תועלת הדיבור בכל זה - לאחרי שכבר דובר בזה פעמים רבות, התוועדות לאחרי התוועדות כו', וללא הזזה כלל, עד כדי כך, שלא נגע ולא פגע?!...
מדברים ללא הרף על-דבר הגאולה - כמפורש בתורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ובלשון הרמב"ם "שכל הספרים מלאים בדבר זה", ומדגישים ש"כלו כל הקיצין", עד לקץ האחרון שנתגלה על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בהכרזתו הידועה "לאלתר לגאולה" - וללא כל תועלת!
למרבה הצער והכאב כו' - הטענה אינה על כך שהפעולה בזה אינה במלוא המרץ והחיות, אלא באופן ד"קדירא דבי שותפי", שאינה דומה אופן הפעולה כשישנו שותף נוסף לגבי אופן הפעולה בדבר שהוא הבעל-הבית היחידי;
הטענה היא על העדר הפעולה לגמרי - גם לא באופן של "קדירא דבי שותפי", ואפילו לא באופן שיש שותפים רבים, שכל אחד מהם נוקף אצבעו, אפילו "אצבע קטנה", שגם על-ידי זה יכולים להעלות אבן גדולה לירושלים כדי לעלות לרגל באופן ד"לא ייראה את פני ה' ריקם" (כסיפור המדרש) - שהרי בנידון דידן גם "אצבע קטנה" לא נקפו!
בעניין זה נעשה כל אחד ואחד "עניו הכי גדול", באומרו, "מי אני ומה אני", ישנם גדולי ישראל, וכו' וכו', ובמילא, הוא מצידו יכול לשבת במנוחה "תחת גפנו ותחת תאנתו", ולעסוק במשא ומתן כו', באופן המותר על-פי התורה.
ולא עוד, אלא שגם כאשר מנגנים וצועקים כו' על-דבר הגאולה, הן על-ידי הדיבור והניגון בפה והן על-ידי שמטפחין בידיים - אין זה אלא מן השפה ולחוץ, וכנראה, גם מן הידיים ולחוץ...
ואם כן, נשאלת השאלה, כאמור, מהי התועלת בכך שמדברים על זה עוד פעם ועוד פעם?...
והמענה לזה - על-פי פסק-דין הרמב"ם שעל-ידי קיום "מצווה אחת", "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה", ובמילא, ייתכן שדיבור זה גופא יהיה ה"מצווה אחת" שעל-ידה תבוא הגאולה האמיתית והשלימה.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי, החודש, מברכים החודש ניסן, ה'תשמ"ז;
'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ז, כרך שני, עמ' 710 - בלתי מוגה) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
