אתה החילות להראות את עבדך את גדלך... אעברה נא (ג,כד-כה)

מבואר בחסידות כי כשם שקריעת ים-סוף היתה הכנה למתן-תורה, כן גם לעתיד-לבוא יהיה "והניף ידו על הנהר" (ישעיה יא) כהכנה לגילוי סודות התורה.

זהו שרמז הכתוב:

"אתה החילות להראות את עבדך את גדלך" - "גדלך" רומז לקריעת ים-סוף, כמאמר רז"ל (ברכות נח) "הגדולה - זו קריעת ים-סוף". משה רבנו ע"ה מבקש מהקב"ה: כשם שזכיתי שקריעת הים היתה על-ידי, כן אזכה גם ש"והניף ידו על הנהר" יהיה על-ידי, "אעברה נא".

(אור-התורה דברים עמ' קיב)

עלה ראש הפיסגה (ג,כז)

לא נענה אלא בתפילה, שנאמר אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה, עלה ראש הפסגה (בדבר תפילה זו נתרציתי להראותך אותה, רש"י) (ברכות לב)

לכאורה, כל מי שתורתו אומנותו פטור מן התפילה (שבת יא), ולפי זה מדוע נזקק משה רבנו לתפילה, הרי אין לך אדם שתורתו אומנותו יותר ממשה?

אלא שני סוגי תפילה יש - תפילה רגילה, שהיא חובה בכל יום, ותפילה שמטרתה לבטל גזרה רעה. מי שתורתו אומנותו פטור אך ורק מן הסוג הראשון של תפילה, אבל אינו פטור מן התפילה שנועדה לבטל גזרה רעה.

(אור-התורה דברים עמ' קלו)

ונשב בגיא מול בית פעור; ועתה ישראל שמע אל החוקים (ג,כט-ד,א)

מה פשר חיבור העניינים - הישיבה בגיא וקבלת חוקי התורה?

ההסבר:

"ונשב בגיא" - רומז לעניין ה'ביטול', שהיא תכונה טבעית בישראל; 'ביטול' שהביאם למאוס בתענוגי העולם ולקבל את דיני וחוקי התורה, "שמע אל החוקים".

"מול בית פעור" - 'ביטול' זה הוא ההפך המוחלט של אומות-העולם, שבגלל ה'ישות' שלהן סירבו לקבל על עצמן את עול התורה ובחרו בתענוגי העולם. משום כך עבדו לפעור, "שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי" (רש"י בלק כה,ג), כדי להמשיך שפע רב של תענוגי העולם, שהם הפסולת של התענוג שבלימוד התורה.

(אור-התורה)

ועתה ישראל (ד,א)

השם ישראל מורה על ניצחון במלחמה, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (וישלח לב). דווקא בזמן הזה נקראת הנפש האלוקית "ישראל" - על שם ניצחונה על הנפש הבהמית. אבל לעתיד-לבוא, שאז יתבטל הרע לגמרי ולא יהיה צורך במלחמה, לא תקרא עוד בשם זה.

(ליקוטי-תורה דברים עמ' לח)

לא תוסיפו... ולא תגרעו (ד,ב)

סמיכות הציוויים מלמדת אותנו שמי שעובר על "לא תוסיפו", סופו שיעבור גם על "לא תגרעו", וכמאמר רז"ל (סנהדרין כט): "כל המוסיף - גורע".

(ליקוטי-שיחות כרך טו עמ' 491)

ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום (ד,ד)

יש שני סוגים של "חיים" - "חי בעצם", היינו דבר שחי מצד עצמו, ו"חי במקרה", כלומר, דבר שחי מסיבה חיצונית גרידא. לדוגמה - האש היא מציאות חמה בעצם. לעומת זאת מים רתוחים חמים כתוצאה מסיבה צדדית.

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" - מי שדבק תמיד בהקב"ה, שהוא חיי-החיים, "חיים כולכם" - הוא חי חיים אמיתיים, חי בעצם, "היום" - אף בעולם-הזה הנקרא "היום", כדכתיב (להלן ז), "היום לעשותם".

(כתר-שם-טוב עמ' יא)

* * *

וכך מבואר פסוק זה בזוהר: הדבקות בהקב"ה וההתבטלות אליו יתברך אינן ממעטות את חיותו של האדם, אלא להפך - הן גורמות לחיים אמיתיים. כדכתיב (משלי יט), "יראת ה' - לחיים"; ככל שתגדל יראתו וביטולו של האדם, כן יתרבה שפע חיותו.

באותו עניין מוסיף המגיד ממזריטש:

מדוע חיים המלאכים חיים נצחיים, שלא כמו הנשמות? כי במלאכים יש יותר יראת-שמים.

(סידור עם דא"ח עמ' 164)

כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקנו (ד,ז)

"אלוקים" - רומז לשבעים השרים שלמעלה, שדרכם עוברת ההשפעה לשבעים האומות (אלוקים מלשון שר ומושל).

"מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו" - אין אף אומה אחת קרובה לשר שלה "כה' אלוקינו" - כפי שהקב"ה קרוב לעמו ישראל.

(אור-תורה עמ' נא)