מדורים נוספים
	התקשרות 563 - כל המדורים ברצף
	הולכים לקראת משיח - בשמחה!
	"עשו כל אשר ביכולתכם!"
	"משיח צדקנו בפועל ממש!"
	פרשת קדושים
	הווי מתלמידיו של אהרון
	ערבית מוקדמת בציבור
	הלכות ומנהגי חב"ד

שמחה מצד זה שכל ההמשכות דלעתיד-לבוא נמשכות כבר עתה על-ידי קיום תורה ומצוות בזמן הזה דווקא * ואף-על-פי שלכאורה עתה הכול הוא בהעלם, מכל-מקום ישנו הצימאון והוא עצמו מרווה במקצת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר¹ שאנו הולכים לקראת משיח צדקנו, וכאשר הולכים לקראת משיח צדקנו - יש ללכת בשמחה.

אלא שכאשר עושה האדם חשבון, אליבא דנפשיה, ממעמדו ומצבו - יכול לחשוב: מצד איזה עניין יכול הוא להיות בשמחה?

מצד מצבו בעצמו - ידע איניש בנפשיה כו'; ואפילו מצד התורה ומצוות שמקיים - הרי אין הוא מרגיש מה שנפעל על-ידי קיום התורה ומצוות שלו, שהרי בזמן הזה כל העניינים הם באופן ד"מתן בסתר" (כפי שמצינו הלשון בזה²), וכמונח בתיבה סתומה³. ואם-כן, כיצד יכול הוא להיות בשמחה?

והמענה לזה:

יש לדעת שכל ההמשכות נעשים כבר עתה, בזמן הגלות, ולעתיד לבוא יתגלו העניינים שנמשכו על-ידי קיום התורה ומצוות בזמן הזה דווקא. וכאשר עושים חשבון, שלאמיתו של דבר כל העניינים ישנם כבר עתה, וסוף-כל-סוף הם יתגלו - הדבר מביא לידי שמחה.

וזוהי אחת מנקודות התוכן הפנימי שבניגון "ניע זשוריצי כלאפצי"⁴ - שאין צורך לדאוג ("ניע זשוריצי"), כיוון שכל העניינים ישנם כבר עתה, וכאשר יגיעו לפונדק ("דא קראטשאמקו"), ויפרקו את כל מה שיש בידם ("פאנאנדערפאקן וואס מען האט") - אזי יראו מה שיש להם באמת ("וועט מען ערשט יעמאלט זען וואס מען פארמאגט"), ודבר זה יביא לידי "יין" - (לא יין שנותנים לנידונים בעונש קשה⁵, אלא) יין "המשמח"⁶, שמגלה את העניינים הנעלים ביותר⁷.

ב. אמנם, אף-על-פי שכבר עתה נפעלים כל העניינים, וסוף-כל-סוף (כשיגיעו ל"פונדק") יבואו לידי גילוי כו' (כנ"ל) - הרי סוף-סוף בינתיים, בשעת ההליכה בדרך, הכל הוא בהעלם, ונמצא שבפועל - אין בידינו שום דבר ("מען פארמאגט גארניט"). ואם-כן נשאלת שוב השאלה - מצד איזה עניין תהיה השמחה?

והעצה לזה היא - עניין הצימאון:

כאשר ישנו צימאון לגילוי אלוקות - הרי צימאון זה גופא מרווה במקצת, כיוון שהצימאון מרומם את האדם לאותה מדריגה שאליה הוא צמא, וכמאמר הבעש"ט⁸ "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא".

[ועל-פי זה מבאר הבעש"ט מה שכתוב⁹ "שרפים עומדים ממעל לו":

מעמדם של השרפים הוא בעולם הבריאה, וחיותם נמשכת משם אדנ-י. ואף-על-פי-כן נאמר "שרפים עומדים ממעל לו" - דקאי על מה שכתוב לפני זה¹⁰ "ואראה את אדנ-י יושב על כיסא גו'", שם אדנ-י שמחיה אותם בעולם הבריאה, עולם הכיסא¹¹, היינו שעומדים למעלה ממקור חיותם.

וטעם הדבר - כיוון שמתבוננים בעניין ההבדלה באין-ערוך של עולם האצילות, שהוא מובדל באין-ערוך מעולם הבריאה (שהוא מקומם, כנ"ל) - שזהו מה שאומרים¹² "קדוש קדוש קדוש גו'", והתבוננות זו גופא מרוממת אותם, עד שהם אכן נמצאים באותה מדריגה שאליה הוא הצימאון שלהם - עולם האצילות].

ועניין זה מודגש בימי הספירה, שעניינם הוא הצימאון למתן-תורה, שמטעם זה סופרים את הימים עד שיהיה מתן-תורה¹³.

וזהו גם-כן מה שאמר דוד המלך¹⁴ "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי גו' כן בקודש חזיתיך", ופירש אדמו"ר הזקן בשם מורנו הבעש"ט נ"ע¹⁵: "כן בקודש חזיתיך" - "הלוואי בקודש חזיתיך". והיינו, שאף שנמצא במדריגה תחתונה ביותר, "בארץ ציה ועיף בלי מים", מכל-מקום הרי הוא מתברך "הלוואי בקודש חזיתיך" - "בקודש" דייקא, "קודש מלה בגרמיה"¹⁶ שלמעלה גם מ"קדוש".

והטעם לזה - מצד גודל מעלת הצימאון (כנ"ל), שעל-ידי הצימאון גופא יכול להתעלות למדריגה שאליה הוא הצימאון, גם כאשר נמצא במדריגה תחתונה ביותר.

[וסיים כ"ק אדמו"ר: ישנו ניגון מאדמו"ר הזקן על הפסוק "צמאה לך נפשי", - וצוה שינגנו ניגון זה. המסובים לא ידעו את הניגון, וניגנו כ"ק אדמו"ר בעצמו כמה פעמים].

ג. אמנם, גם כאשר נמצאים במצב שאין אפילו עניין של צימאון - אזי העצה לזה היא להתבונן בעניין זה גופא - עד כמה גדול ריחוקו מהקב"ה עד שאפילו צימאון אין לו, ועל-ידי זה לבוא לידי מרירות והתעוררות רחמים רבים על נפשו, על גודל ריחוקו מהקב"ה.

וזהו תוכן הבקשה בתפילה¹⁷ "ברחמיך הרבים רחם עלינו כו' ותן בלבנו בינה להבין כו'" - שהרחמנות היא גדולה עד כדי כך, שהאדם עצמו אינו יודע עד כמה גדלה הרחמנות עליו, כיוון שמצד גודל הירידה אינו מרגיש את גודל הרחמנות עליו, ולכן מבקשים "ברחמיך הרבים רחם עלינו", ברחמיך דייקא (רחמיו של הקב"ה), כיוון שאין אנו יודעים עד כמה גדלה הרחמנות עלינו. וזהו מה שממשיכים ומבקשים "ותן בלבנו בינה להבין כו'" - שנבין את גודל הרחמנות עלינו¹⁸.

ועל-ידי המרירות והתעוררות רחמים הנ"ל - באים לידי כך שמרגישים את גודל הרחמנות, ומתעוררים בצימאון לאלוקות.

וזהו תוכנו הפנימי של הניגון שחסידים ניגנו זה כמה דורות: "עסן עסט זיך... דאווענען דאוונט זיך ניט"¹⁹ - מרירות והתעוררות רחמים על כך שכאשר מדובר באכילה אין צורך בהתבוננות והשתדלות כו', והעניין נעשה בדרך ממילא, מה-שאין-כן כשבאים להתפלל, שהוא עניין הצימאון לאלוקות - יש צורך בהכנות והתבוננות כו'.

[כ"ק אדמו"ר ציווה לנגן "עסן עסט זיך"].

ד. ידוע²⁰ החילוק בין חודש ניסן לחודש תשרי - שהעבודה דחודש תשרי היא עבודת הבעלי-תשובה, והעבודה דחודש ניסן היא עבודת הצדיקים.

והנה, החילוק בין עבודת הצדיקים לעבודת הבעלי-תשובה הוא²¹ - שעבודת הבעלי-תשובה היא בבחי' רצוא, "למעלה מעלה עד אין קץ"²², ועבודת הצדיקים היא בבחי' שוב, המשכה "למטה מטה עד אין תכלית".

אמנם, על-פי מה שנתבאר לעיל (בהמאמר²³) שהעבודה צריכה להיות בהתכללות ב' הקווים יחד, שבה"למטה מטה עד אין קץ" גופא יורגש העניין ד"למעלה מעלה עד אין תכלית", וזהו חידושו של משיח, ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"²⁴ - הרי מובן שגם בחודש ניסן וחדשי הקיץ (שעניינם עבודת הצדיקים) צריך להיות גם עבודת התשובה.

ה. ביאור העניין:

מי שנמצא במעמד ומצב נעלה ביותר, ועד למדריגת "צדיק" - עלול לעשות "חשבון" שאינו זקוק לעבודת התשובה, שכן, לשם מה עליו לעשות תשובה, ועל מה יעשה תשובה?

ועל כך המענה הוא, שגם אצלו צריך להיות באופן תמידי התנועה דתשובה, כדי לעלות על-ידי זה למדריגה נעלית יותר - "אסורה מכאן להתקרב לשם"²⁵.

והטעם לזה:

ככל שיהיה האדם במדריגה נעלית, הרי לגבי מדריגה נעלית ממנו - אין לעבודתו ערך כלל ("זיין גאנצע עבודה איז גארניט"), ולכן, כשיתבונן במדריגה נעלית ממנו - יתעורר אצלו הרצון להתעלות למדריגה זו.

והרי ידוע²⁶, שהעלייה למדריגה נעלית יותר היא דווקא על-ידי ביטול המדריגה הקודמת ("אסורה מכאן להתקרב לשם"), שהוא עניין התשובה.

ועל-דרך שמצינו בגמרא²⁷ ש"ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא (או ארבעים תעניות²⁸) דלשתכח גמרא בבלאה מיניה" - אף שגם לפני זה היה לימודו במדריגה נעלית ביותר, שלמד לשמה ונתעצם עם תורתו שלמד (עד ש"הווה בדיק נפשיה... ולא הווה שלטא ביה נורא") - כיוון שלגבי תלמוד ירושלמי, שהוא עניין נעלה עוד יותר, היה עליו לשכוח את אופן הלימוד דתלמוד בבלי²⁹.

ועל-דרך זה בענייננו - שככל שיהיה במדריגה נעלית ביותר, בעליות עד אין קץ (שהרי מדובר גם במדריגות שהן בבחינת בלי-גבול), הרי לגבי בלי-גבול נעלה יותר אין לזה שום ערך, ולכן צריך להיות עניין התשובה - "אסורה מכאן להתקרב לשם".

והטעם שהסדר הוא באופן זה דווקא (שדווקא על-ידי עבודת התשובה אפשר להתעלות לדרגה נעלית יותר) - כיוון שהקב"ה הוא בלי גבול, ולכן, הדרך היחידה להתקשר אליו היא על-ידי עבודת התשובה, שהיא בבחינת יציאה מעצמו ומההגבלות שלו.

ובפרטיות יותר:

עבודת הצדיקים - היא עבודה בדרך אור ישר, במדידה והגבלה שעל-פי טעם ודעת. ולכן, אם יסתפק בעבודה זו - יישאר לעולם בתוך ההגבלות שלו, ולא יוכל להתקשר עם הקב"ה שהוא בלי גבול.

ודווקא על-ידי עבודת התשובה, שתוכנה הוא שאינו שבע רצון ממעמדו ומצבו, ולכן הוא בתנועה של יציאה מעצמו - אזי אפילו "בשעתא חדא וברגעא חדא"³⁰, בפנייה אחת³¹ אל הקב"ה ("מיט איין קער וואס ער קערט זיך אפ פון זיך צום אויבערשטן"), נעשה היציאה מההגבלות שלו, ומתאחד עם הקב"ה.

ו. כל האמור - הוא גם בנוגע למי שאכן נמצא במדריגת צדיק, ועל-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בנוגע למי שנמצא למטה מזה:

גם מי שאינו במדריגת צדיק - יכול לעשות "חשבון": מכיוון שבשעה שמקיים מצווה או לומד תורה, נעשה מיוחד עם הקב"ה בייחוד "נצחי לעולם ועד" (כמו שכתוב בתניא³²) - הרי הוא כבר מיוחד עם הקב"ה באופן נצחי, ולמה לו לעשות תשובה?...

אמנם, עליו לזכור, שהן אמת שעל-ידי מצווה אחת, או לימוד תורה למשך זמן קצר, מתאחד הוא עם הקב"ה בייחוד נצחי - אבל לאידך גיסא, הרי כשישנו רגע אחד שאינו עוסק בתורה, נאמר עליו³³ "כי דבר ה' בזה גו' הכרת תכרת", שנעשה נפרד חס-ושלום מהקב"ה!

ולכן, בכל מעמד ומצב שבו נמצא האדם, תמיד עליו לזכור, שאם הפסיק לרגע לעסוק בתורה ומצוות, נעשה "נפרד", ולכן עליו לשוב בתשובה, לצאת מעצמו, "אסורה מכאן".

ז. העניין האמור - שייך גם למה שכתוב בפרשתנו³⁴ "מפני שיבה תקום גו'":

איתא בזוהר:³⁵ "מני קודשא-בריך-הוא לבר-נש לאהדרא בתיובתא בבחרותיה קודם דיזקין ביה יצר-הרע, הדא הוא דכתיב מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך".

ובחסידות מבואר, שהכוונה היא שיש לעשות תשובה עוד לפני בואו של היצר-הרע שנקרא בשם "מלך זקן וכסיל"³⁶, "שיבה". והיינו, שעוד בקטנותו, כאשר היצר אינו כל-כך בתוקף עדיין (דהיינו בתחילת העבודה) - עליו לצבור כוחות, כדי שבעתיד (לאחר שיתחזק היצר-הרע) לא יהיה שבע-רצון ממעמדו ומצבו, ויהיה בתנועה של יציאה מההגבלות שלו.

ועניין זה מתאים להאמור לעיל - שגם אצל מי שנמצא במצב נעלה כו' צריך להיות התנועה דתשובה, כיוון שהדרך היחידה להתקרב להקב"ה היא על-ידי יציאה ממציאותו:

הטעם שמיד בהתחלת העבודה צריך להיות התנועה דתשובה (דהיינו שלילת הקא-סלקא-דעתך שבהתחלת העבודה צריך להיות עבודה על-פי טעם ודעת דווקא, ורק לאחרי זה צריך להיות עבודה שלמעלה מטעם ודעת) - כי, כאשר ההתחלה היא על-פי טעם ודעת, שזהו עניין הקשור עם מציאותו שלו, הרי גם אחר-כך יישאר במציאותו, כפי שהוא מציאות בפני עצמו מאלוקות.

ובפרט לאחר שיתחזק אצלו היצר-הרע ("שיבה"), כשהוא עדיין נמצא במציאותו - הרי ודאי שבסופו של דבר יהיה נפרד מאלקות חס-ושלום.

ולכן, מיד בהתחלת העבודה צריך להיות עניין התשובה - "אסורה מכאן", שהוא עניין היציאה מעצמו ("אפטרעטן פון זיך"), ודווקא על-ידי זה ביכלתו להתקשר עם הקב"ה ולהתאחד עמו.

ח. ההוראה מהאמור - בנוגע לעבודה הפרטית דחדשי הקיץ, שלאחרי חודש ניסן:

זמן הקיץ בכלל הוא זמן של תוקף הטבע, הכל מתחיל לפרוח כו', וניכרת ביותר הדרת הטבע.

ובהתאם לזה, הרי הסדר בחודשים אלה הוא לנסוע למקום מנוחה כו'. וגם אצל בחורי ישיבה נעשה סדר זה - שבימי הקיץ מתמסרים לבריאות הגוף, נוסעים ל"נאות דשא" ("דאטשע") ל"תקופת נופש" ("אויף א וועקיישן צייט"), ובכלל - סדר ה"עבודה" בתקופה זו הוא בהעניינים ד"בכל³⁷ דרכיך דעהו"...

- (כ"ק אדמו"ר אמר בבת-שחוק:) בנוגע להעניין ד"דעהו" - הרי פעם כך ופעם כך ("ווי אמאל")... אבל העניין ד"דרכיך" - ישנו בוודאות!... -

וההוראה היא - שגם בזמן זה צריך להיות עבודת התשובה, עניין היציאה מעצמו ומהמדידות והגבלות שלו.

יש לזכור³⁸, שאפילו ר' אלעזר בן ערך, כאשר נמשך אחרי "חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת", גרם לו הדבר ש"בעא למיקרא החודש הזה לכם³⁹, קרא החרש היה לבם"⁴⁰, דהיינו שבמקום "החודש הזה לכם", שהוא עניין תכלית הגאולה והיציאה מהמצרים וגבולים - קרא "החרש היה לבם"!...

ולכן יש לדעת, שאף שזהו זמן הקיץ, זמן תוקף הדרת הטבע כו' - אף-על-פי-כן, צריכים לעמוד תמיד (לא רק בתנועה של עבודת הצדיקים, עבודה בדרך "אור ישר", אלא גם) בתנועה של עבודת התשובה - היציאה מעצמו.

ט. עניין זה מודגש גם בהתחלת פרקי-אבות שלומדים בשבתות שלאחרי חג הפסח, החל מהשבת הראשונה לאחר חג הפסח - "משה קיבל תורה מסיני"⁴¹:

אמרו חז"ל⁴² "בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה", והיינו, שמצד ההגבלות שלו לא היה באפשרותו לקבל את התורה (ואילו היה משה רבינו מתחשב במדידות והגבלות כו' - לא היה ביכלתו בשום אופן לקבל את התורה), ורק לאחר שנתבטל ממציאותו ויצא מההגבלות שלו - "ניתנה לו במתנה"⁴³.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת קדושים, מברכים החודש אייר תשי"ד; 'תורת מנחם - התוועדויות' חלק שני (יא) עמ' 249-242 - בלתי מוגה)

----------

1)  ראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"י עמ' 243, ובהנסמן שם בהערה 100.

2)  ראה לקו"ת שלח לט,א. סה"מ תקס"ב ח"ב עמ' שפב. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א עמ' נה.

3)  ראה לקו"ת דברים א,ב. סה"מ תרכ"ז ס"ע תלג ואילך (בהוצאת תש"ס - עמ' תסז). תרכ"ט ריש עמ' רט (בהוצאת תשנ"ב - ס"ע רכח ואילך). תרנ"א ריש עמ' צו. 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ב עמ' 198. וש"נ.

4)  ראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ז עמ' 94. ח"ח עמ' 240. וש"נ.

5)  ראה סנהדרין מג,א. תנחומא פקודי ב. רמב"ם הל' סנהדרין פי"ג ה"ב-ג.

6)  ס' שופטים ט,יג. וראה ברכות לה,א. וש"נ.

7) ראה לקו"ת שה"ש ב, סע"א ואילך. ובכ"מ.

8)  ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סמ"ח. וש"נ.

9)  ישעיה ו,ב.

10) שם,א.

11)  ראה לקו"ת אמור לב,ב. האזינו עד,ד. סה"מ מלוקט ח"ה ריש עמ' רלח. וש"נ.

12)  ישעיהו שם,ג. וראה חולין צא, סע"ב ואילך, ובתוד"ה ברוך שם.

13)  אגדה הובאה בר"ן סוף פסחים. וראה חינוך מצווה שו. הנסמן בלקו"ש חכ"ב עמ' 114 הערה 2.

14)  תהילים סג,ב-ג.

15)  ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סס"ד. וש"נ.

16)  זח"ג צד,ב.

17)  נוסח ברכות ק"ש.

18)  ראה לקו"ת פינחס עח,ג. ובכ"מ.

19)  ראה גם שיחת אחש"פ (תשי"ד) סט"ז ואילך ('תורת-מנחם - התוועדויות' חי"א עמ' 220 ואילך).

20)  ראה אוה"ת בא עמ' רנז ואילך. וראה גם תו"מ שם עמ' 199. וש"נ.

21) ראה סה"מ תרס"א עמ' קסג ואילך. ועוד.

22) ראה תקו"ז סוף תיקון נז (וראה שם תיקון יט - מ,ב). ז"ח יתרו לד, סע"ג.

23)  פ"ב ואילך ('תורת-מנחם - התוועדויות' שם עמ' 232 ואילך).

24)  ראה לקו"ת דרושי שמע"צ צב,ב. שה"ש נ, סע"ב. וראה זח"ג קנג,ב.

25) פרש"י שמות ג,ג. וראה סה"ש תש"ב עמ' 46 ואילך.

26)  ראה גם סה"מ מלוקט ח"ג עמ' לו. וש"נ.

27)  ב"מ פה, סע"א.

28) גירסת הרש"ל (נעתק עה"ג) שם. וראה לקו"ש חל"ד עמ' 24 הערה 6. וש"נ.

29)  ראה לקו"ש שם עמ' 30. וש"נ.

30) זח"א קכט, סע"א.

31)  ראה לקו"ת דרושי ר"ה סא,א. סג,ד. סה"מ תרל"ו ח"ב עמ' שמז. תרנ"ד ריש עמ' שכט. סה"מ קונטרסים ח"ב שצו,ב. ח"ג עמ' קד.

32) פכ"ה (לב,א).

33)  שלח טו,לא. וראה סנהדרין צט,א.

34)  יט,לב.

35)  ח"ג רכז, רע"ב. וראה זוהר סוף פרשתנו (פז,ב) - הובא במכתב י"ד אייר תשי"ד (אגרות-קודש ח"ט ס"ע לז ואילך).

36)  קוהלת ד,יג ובפרש"י.

37)  משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

38) ראה גם שיחת ש"פ תזריע ס"ו ואילך ('תורת-מנחם - התוועדויות' שם ס"ע 175 ואילך).

39) בא יב,ב.

40) שבת קמז,ב.

41)  אבות רפ"א.

42) נדרים לח,א.

43)  ראה גם לקו"ש חט"ו עמ' 329.