ליד קברו של הרמב"ם בטבריה שוכן קברו של רבי ישעיה הורביץ, הידוע בכינויו 'השל"ה הקדוש'. מקום קברו של השל"ה בטבריה מעורר פליאה. השל"ה היה מחבר ומקובל, מגדולי התורה בפולין, ושימש ברבנות בקהילות מפורסמות – פרנקפורט, פוזנה וקרקוב. לעת זקנתו עלה לירושלים, ונתקבל ברוב פאר והדר על-ידי תושבי עיר-הקודש, אשר אף מינוהו לרבה של ירושלים. מדוע אפוא עזב השל"ה את ירושלים ובחר לו למקום קבורה את טבריה, ולא את הר-הזיתים, המקום המיועד לתחיית המתים?
יודעי הקורות מספרים, שבסוף שנותיו סבל השל"ה מרדיפות ומהצקות השלטון, ובגללן נאלץ לעזוב את ירושלים ולעבור לצפת. על-פי גרסה זו, בחר השל"ה להיקבר בטבריה בגלל סמיכותה לצפת, מקום מגוריו האחרון.
אולם לאיש הממונה על קברי הצדיקים בטבריה – לפני כמה דורות – הייתה גרסה אחרת. לדבריו, לא איש כשל"ה הקדוש יברח מירושלים מחמת המציק. הוא היה רגיל לספר סיפור ששמע, לדבריו, מפי אחד המקובלים:
השל"ה היה גאון בחלק הנגלה של התורה, וגם העמיק-חקר בתורת הנסתר. ראשית פעולתו בירושלים הייתה חיבורו 'שער השמים', ושם גם חיבר את ספרו העיקרי והיסודי - 'שני לוחות הברית', שעל שמו הוא נקרא 'השל"ה'.
כשסיים את ספרו, הראה אותו לאחד הזקנים הנסתרים, מגדולי המקובלים באותה עת בירושלים. שאל אותו הזקן, כיצד העז לתת לספרו שם נועז כל-כך – 'שני לוחות הברית'.
השל"ה החוויר וליבו התחיל פועם בחוזקה. השאלה הייתה במקומה. אכן, השם היה נועז ויומרני! אולם מיד התעשת וענה לזקן הנסתר: "ומה בכך? למדתי מרבה המנוח של צפת, רבי משה אלשיך זצ"ל, הפרשן והמקובל, שקרא לספרו בשם נועז עוד יותר – 'תורת משה'!".
תשובתו לא הניחה את דעת הזקן. "אמנם נכון כי כך קרא האלשיך לספרו, אך מי יערוב לך שנכון נהג ושהוא אכן היה שלם עם מעשהו?", הקשה.
דבריו של הזקן המקובל עוררו מחשבות נוגות בליבו של השל"ה. לבטים קשים התרוצצו בליבו, וכשגברו הגזרות בירושלים, עלה לצפת. לא ברח חלילה מירושלים, אלא ראה בגזרות האלה מעין סימן בשבילו להעתיק את מגוריו לצפת, כדי להימצא בסמיכות לרבי משה אלשיך זצ"ל, לבית-מדרשו ולמקום-מנוחתו.
בצפת נודע לו, מפי אחד הזקנים, שאותה התלבטות כרסמה גם בליבו של האלשיך עצמו, ושמשום כך ביקש מידידיו שלא לקרוא לו בשם ספרו 'תורת משה' – כמנהג החכמים, אלא בשמו הפרטי, משה אלשיך.
לבטל כליל את שם הספר – לא רצה, שכן אין לבטל 'תורת משה'; להיקרא בו, גם-כן חשש; לכן ביקש להתעלם ממנו. תלמידיו מילאו את רצונו וקראו לו בשמו הפרטי, אף-על-פי שבדרך-כלל אין התלמידים קוראים לרבם בשמו הפרטי. כששמע כל זאת השל"ה – חלשה עליו דעתו, הצער השתלט עליו והוא חיפש לו תיקון.
כשנודע לאותו זקן מקובל מירושלים עד כמה גדול ועמוק הוא צערו של השל"ה, נתמלא ליבו חרטה על דבריו הראשונים, ובכל מאודו ביקש להפיג את צער השל"ה. יצא לצפת כדי לפגוש את השל"ה ולפייס את דעתו.
בהגיעו לצפת התייחד עם השל"ה ואמר לו: "האמת היא כי כשהאלשיך הקדוש קרא לספרו 'תורת משה', הסתמך אף הוא על קודמיו".
"על מי הסתמך?", שאל השל"ה בחרדת-קודש.
ענה לו הזקן: "על גדול רבותינו – רבי משה בן-מיימון, הרמב"ם, שקרא לספרו העיקרי 'משנה תורה'. זה שם נועז ביותר, השייך לחומש דברים, המכנס את דבריו של משה, גדול הנביאים, אשר דיבר עם השכינה פנים-אל-פנים. האלשיך הסתמך אפוא על הרמב"ם, ועליו סומך כל בית-ישראל". כך אמר הזקן המקובל מירושלים, בבקשו להפיג את הצער שנגרם לשל"ה בעקבות דברי הביקורת שהשמיע על השם שנתן לספרו.
כשהרגיש השל"ה הקדוש שימיו ספורים, עלה לטבריה, וביקש שיקברוהו ליד הרמב"ם, להסתופף בצילו. למקורביו הסביר: "אם ישאלוני בבית-דין של מעלה על השם שנתתי לספרי, 'שני לוחות הברית', אצביע על המורה הגדול בעל 'משנה תורה'".
כל השלושה – סיים הממונה על קברי הצדיקים – עשו את מה שעשו מתוך כוונה טהורה ואין להרהר אחריהם, אולם העם לא נטה לקבל את השמות שנתנו לספריהם. בלי לפגוע כמלוא נימה בכבוד ובהערכה למחברים הדגולים והקדושים, הוסיף הציבור תיקון משלו לספרו של רבנו ישעיה הורביץ, וקרא לספר בשם הקיצור 'של"ה' (ולא 'שני לוחות הברית'); לספרו של רבנו משה אלשיך קוראים 'אלשיך' (ולא 'תורת משה'); ולספרו של הרמב"ם קוראים 'היד החזקה'. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
