תיקון טעות בקריאת-התורה
ב'התקשרות' גיליון תקס"ו עמ' 16, מסופר בין השאר על הרה"ח הגר"י לנדא ע"ה, ש"נהג להחזיר את הקורא אפילו על טעות בטעמי המקרא שאינה משנה את המשמעות". בנו, הרה"ח הרב אליהו שיחי', הבהיר, שלא היתה הנהגה זו שיטה של הקפדה מוחלטת "כך ולא אחרת", וגם לא בדרך קבע, אלא בעיקר כשבעל-הקריאה היה אחד מבניו שיחיו.
אבל היה מי שהעיר ממעשה שהיה: באחת השנים, בשבת פרשת ויחי, סעד הגר"י לנדא כדרכו על שולחנו של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, והרבי אמר לו: בקריאת-התורה היום טעית פעמיים: בפסוק "מטרף בני עלית" [מט,ט] קראת את המילה "מטרף" במרכא במקום בטפחא (וזה משנה את משמעות המשפט, "מטרף בני [יוסף]" או "בני [יהודה] עלית"); ובפסוק "ויראו אחי יוסף" [נ,טו] קראת את המילה "ויראו" בשבא-נע כמו וייראו בשני יו"דים (והוא מלשון יראה) במקום ויראו ביו"ד אחת בשבא-נח (שהוא מלשון ראייה) - כפי ששמע ממנו הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה ופרסם זאת בספרו "למען יראו... בנים יולדו" עמ' 139.
אמנם כאן, שהנהגה זו, שלא לתקן מיידית אף אם טעה בדבר שמשנה את המשמעות (אף שכן היא דעת הב"ח סי' קמב ע"פ ס' המנהיג) מנוגדת לדעת השו"ע, הרמ"א והאחרונים (שם), ואף להנהגת רבותינו הקבועה, כפי שסיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ב'לקוטי דיבורים', ברור שאין זו הוראה למעשה. ואכן כבר סופר שגם הגר"י לנדא בעצמו לא נהג כמותה.
המערכת
נגיעה בתינוק באמצע הלילה
בגיליון תקנ"ו עמ' 17 נדפס: "שאלה: האם מותר לגעת בתינוק... לפני שהספקנו ליטול את ידינו בבוקר או באמצע הלילה? תשובה: כמובן, כדאי ליטול ידיים תחילה בכל מקרה. אם לא נטלנו... אין לנגוע בפה, בעיניים, באוזניים ובאף...".
העירנו הרהמ"ח 'סידור רבנו הזקן עם ציונים והערות' ממה שהביא שם ב'סדר הנטילה' דשחרית (עמ' י הערה 61) דעות שונות בעניין הנטילה (והנגיעה) לגבי מי שקם בלילה לצרכיו וכדומה וחוזר לישון, ויש שכתבו לסמוך על המקילין בזה "לצורך גדול" [וציין לדבריו להלן בסוף סדר קריאת-שמע שעל המטה (עמ' ת הערה 34)].
כמו-כן העיר מהנהגת הרבנית רחל, אימו של ר' ברוך אבי אדמו"ר הזקן* (ספר-הזכרונות ח"ב פרק צג, עמ' 168 ובהוספות עמ' 435 - תרגום מאידיש. יש להדגיש במיוחד את ההוספות, שכנראה לא עברו עיבוד ונשארו כפי שכתבם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע. ויש לזכור, שאם-כי הדברים לא נכתבו להלכה, הרי נכתבו כדי להציג לפני הציבור היהודי הרחב בארה"ב של אז חיים יהודיים מקוריים), שכאשר התינוק בכה והיתה מתעוררת להניק אותו, היתה נוטלת תחילה את ידיה ליד המיטה וגם את ידי התינוק, ורק אז היניקה אותו. בעוד התינוק בן פחות מחודש ימים נזהרו כבר ליטול עמו/עמה נטילת-ידיים-שחרית ("נעגל-וואסער") בקומו משנתו, הן ביום והן בלילה. הזהירות בנטילת-ידיים-שחרית, הן להורים והן לילדים, היתה לפי הוראת הצדיק ר' יואל בעל-שם, באומרו, שבנוסף להלכה שאסור לעשות שום דבר לפני נטילת-ידיים, הרי נטילת-ידיים נוגעת ביותר לבריאות הילד, ושצריך ליטול שלוש פעמים לסירוגין, ע"כ.
הרי לנו כמה הכרעות:
א. קודם כל בנושא ההלכה, שלכאורה קבע שם שאסור מדינא "לעשות שום דבר" דהיינו לנגוע במאכלים, באיברים שונים, ולהתלבש, לפני נטילת-ידיים, גם למי שישן ביום (כפשטות לשון הזוהר ח"א קפד,ב, כמ"ש בס' שו"ע הזוהר סי' ד באבן-יקרה ס"ק כב. וראה לקט "טהרה למי שישן ביום", ב'התקשרות' גיליון תפט עמ' 15. וזה מתאים לאפשרות השנייה שם, שהשינה בלבד מביאה את רוח הטומאה, וכן כתב מספק בקצות-השולחן סו"ס ב (-העתיק משו"ע רבנו הזקן מהדו"ק סי' ד סט"ו), בתוספת הזהירות מנגיעה אז, מה שאינו רווח כל-כך).
ב. שרק בלילה צריכים ליטול הידיים ליד המיטה.
הפרט הבא, עשוי להיות "הוראה פרטית":
ג. לגבי הגיל, "פחות מחודש". זה קרוב לדברי אדמוה"ז בשו"ע מהדו"ת סו"ס ד "הנזהר מנגיעת הקטן מיום המילה ואילך - קדוש ייאמר לו". וראה ב'ספר התולדות - רבי ישראל בעש"ט' כפר-חב"ד תשמ"ו, סוף כרך א. סיפור זה תרגמתי בשעתו מתוך ה'שמועסן' משנת תש"ג ופירסמתיו בשבועון 'כפר חב"ד' עם דברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הנלווים לו שם) שהבעש"ט אכן הורה לאשה להיזהר בנטילת-ידיים מיום הברית ואילך, ואדמו"ר מהוריי"צ מסר בשם אדמו"ר הזקן, שיש ללמוד מסיפור זה בין השאר את "גודל הזכות שבחינוך למצוות, המתחיל משעת לידת הילד [ההדגשה שלנו. ובמיוחד בקשר לבת, שמעת לידתה "כמאן דמהילא דמיא"], כי חינוך הוא כלי טהור לאור האמונה".
מאידך - הרה"ח הרב אליהו שיחי' לנדא מסר, שמשתדלים ליטול, אבל בעוד לילה אין מקפידין על הנגיעה (כמו על ד' אמות). וע"ע.
המערכת
*) הפירוט דלהלן - שלנו.
עוד בעניין אימוץ ילדים
הנה על דבר שאלתכם בהבנת שיטת כ"ק אדמו"ר זי"ע בעניין אימוץ ילדים, ראיתי תשובתו של הגר"י אליעזרוב שליט"א הנדפסת ב'התקשרות' (גיליון תקנ"א עמ' 19), לחלק בין משפחה-מאמצת ששומרת תורה ומצוות, שאז דעתו של הרבי היא שעדיף לקחת ילד נוכרי ולגיירו, ואז אין החששות של ממזרות, וכן שאח יישא אחותו; מה-שאין-כן במקרה שהמשפחה-המאמצת אינה שומרת תורה ומצוות, או שיש ספק בכך - אז דעתו של הרבי היא לאמץ רק ילד מהורים יהודים, ולא לאמץ נוכרי ולגיירו, שמא כשיגדל יפקע הגיור למפרע.
אמנם הנראה לפע"ד שאין הכרח לומר שזאת כוונתו של הרבי, לחלק בין משפחה ששומרת תורה ומצוות למשפחה שאינה שומרת (כי גם במשפחה שומרת מצוות יש חששות, אבל לא כל-כך גדולים כמו במשפחה שאינה שומרת). אלא נראה לומר שדעתו של הרבי היא, שבכל מקרה העדיפות הראשונה היא לאמץ ילד שנולד להורים יהודים על טהרת הקודש, ושזה יבטיח שהילד יגדל בתורה ומצוות ושימשיך בכך, ולכן הרבי שלל את האפשרות לאמץ ילד שנולד מהורים יהודים אבל לידתו לא הייתה בקדושה, כאשר ההורים לא שמרו טהרת-המשפחה. אמנם במידה שלא ידוע אם אותו ילד שנולד מהורים יהודים נולד גם הוא בקדושה, אז נותן הרבי את העדיפות השנייה - לאמץ ילד נוכרי, ולגיירו כדת וכדין, ובכך מורידים את כל הספקות.
וכך מוצאים במכתב מתאריך ג' בסיוון תשי"ב (אג"ק כרך ו עמ' צה) אודות אימוץ ילדים, שהרבי עונה (בתרגום ללה"ק): "אם אפשר לקחת ילד אשר נולד בכשרות ובטהרה, זה גם נחשב לסגולה שייוולדו לכם ילדים משלכם, כשלוקחים את הילד לחנכו בדרך של תורה ומצוות, והשי"ת יעזור לך ולבעלך שיחיו וימלא משאלתכם לטובה...".
לפי זה רואים שהרבי מדגיש את העניין שקודם-כל עדיף לאמץ דווקא ילד יהודי שנולד בטהרה, ולא חילק כלל אם המשפחה שומרת בעצמה תורה ומצוות או לא.
וכן גם במכתבו מיום י"ז באייר תשי"ח (שם, כרך יז, עמ' קד, המכתב הראשון שנזכר בשאלה ב'התקשרות') - שולל בתכלית ("חס ושלום לחשוב על דבר כזה"!) את האפשרות לאמץ ילד שנולד להורים גויים, אלא מציע רק שאם מחליטים לאמץ ילד, צריך להיות [המאומץ] דווקא ילד לאב ואם יהודים, ושנולד בכשרות (דהיינו בטהרה) והרבי מציע לו לחפשו בקרב אחינו בני-ישראל הספרדים, שיש להם ב"ה משפחות ברוכות ילדים, וילדיהם נולדו בכשרות.
וכן מצאנו שהרבי כותב במכתב מיום ח' במנחם-אב תשכ"ב (שם, כרך כב, עמ' רצז, המכתב השני שנזכר בשאלה האמורה), שלגבי אימוץ ילד יהודי צריך להיות בטוח שהוריו היו זהירים בתורה ומצוות, ולרוב אין בטוחים בזה - הלכך כשיש בזה איזה ספק (דהיינו - לא ביהדות, אלא רק אם הילד נולד בטהרה. וכל-שכן אם יש חשש ממזרות), עדיף לקחת ילד שאימו אינה יהודיה, ואז כאשר יעשו את הגיור לאותו ילד "נדחים כל הספקות והבעיות". והכוונה לנושאי ממזרות, נישואי אח ואחות וכיו"ב.
אמנם במקרה של ילדים שכבר אומצו במשפחות יהודיות, ויש ספק ביהדותם, אלא שיש לנו השפעה עליהם, כותב הרבי להרה"ח ר' יעקב-יוסף גורקוב ז"ל מלונדון מיום ח' בתמוז תשכ"ב (שם, עמ' רסח), שבעניין אימוץ ילדים, אם אין ודאות שהאם יהודייה, צריך לשאול רב האם ואיך לגיירם, "ואז על הרב וכיו"ב להשתדל לגיירם, כיוון שמתחנכים כיהודים ויתערבו בכל אופן בבני ישראל". ומדגיש: "מובן שהחינוך צריך להיות על פי התורה והמצוות".
וראיתי מקום להוסיף, שבגיור של ילד נוכרי מאומץ, אף שהמשפחה המאמצת היא שומרת תורה ומצוות, מכל מקום יש עדיין כמה חששות בגיור זה:
א) יש מקום לחשוש לשיטת הפוסקים* שסוברים שאין מגיירים שלא מדעת, והרי כאן אותו ילד קטן אינו מבין כלל בעניין הגיור, והווי כגיור שלא מדעת.
ב) מי יערב לנו שהמאמץ, אפילו אם הוא יהודי שומר תורה ומצוות, יודיע לו שהוא גר, והרי פשיטא שצריך להודיע לילד קודם שנתגדל שהוא גר, דאם לא כן - הלא אף שנוהג מנהג יהדות, מכל-מקום כשיתוודע לו אחר-כך שהוא גר, יוכל עוד למחות; דדווקא אם ידע שהוא גר ולא מיחה אלא שנתגדל ונהג מנהג יהדות שוב לא יכול למחות, אבל אם לא ידע שהוא גר, בוודאי יכול למחות כשיתוודע, שאפשר לו לומר: "מה שלא מחיתי מקודם - היה מחמת שחשבתי שאני יהודי מלידה". ואם כן, שוב יש לחוש למה שחששו בש"ס ופוסקים שמא ימחה, דלא שייך מה שאמרו "כיוון שגדל שעה אחת ולא מיחה...". ובמיוחד לפי שיטת התוס', שמה שנוהג מנהג יהדות כשנתגדל הוי "קבלת המצוות" שלו, א"כ אם עושה מחמת שסובר שנולד יהודי, יש לומר דהוי קבלה בטעות (כמבואר בשו"ת מנחת-יצחק ח"ג סי' צט ובשו"ת אגרות-משה יו"ד ח"א סי' קסב).
ג) ואפילו אם נאמר שחלה הגירות, הרי אם לא נודע שהוא גר יכול לבוא לידי כמה מכשולים, כגון - לקוראו על שם מגדליו, כאילו הוא ילדם הטבעי. ועיין בתשו' מאמר-מרדכי (סימן ס') במעשה שהיה בפנויה שילדה בן וקראו אותו משה בן אברהם, והואיל והייתה טומאה ישנה לא זכרו בבירור, רק ששמו הוכיח עליו כי בן הפנויה היה, דהוא בן [אב] המון גויים וכו', ומזה הוכיחו לשאלה הנוגעת לחליצה, ועיי"ש. הרי כמה גדול כוח העניין "לדייק בשמא" לקוראו כנ"ל, כדי להינצל ממכשולות. אלא שמכל-מקום יש הסוברים בבן הפנויה שאפשר לקוראו בשם אבי אמו, עיין בדברי הרמ"א (או"ח סימן קל"ט ס"ג) ורק בט"ז (שם) ס"ל לקרותו בשם בן אברהם, ובחיי-אדם הובא במשנה-ברורה (שם אות י') כתב שזה יותר נכון עיי"ש. אבל כל זה בבן הפנויה. אבל בגר - פשוט בכל הפוסקים דיש לקרותו "בן אברהם" דווקא. וזאת בכתובה ובגט, שיש לכתוב בן אברהם אבינו, או הגר, כדי להודיע שהוא מקהל גרים. ואם ההורים המאמצים אינם מגלים לילד אף אחר-כך שהוא גר, מכל-שכן שיעלימו זאת מאחרים, ויש לחוש לכמה מכשולים הכרוכים בזה.
הרב יעקב חביב, רב ודומ"ץ בשכונת קריית-משה, ירושלים
הערת הרב חביב
*) במרדכי יבמות סי' מ בשם הראבי"ה, וכן הובא בד"מ יו"ד סי' רסח אות ד וכן כתב הב"ח שם ד"ה כתב במרדכי, וכן הובא בשיטה מקובצת כתובות טו,ב. וע"ע בשו"ת זרע יצחק יו"ד סי' לו שילד מאומץ דינו כתינוק המושלך בשוק, ולכן אם באים לגיירו צריך שיבין היטב עניני גיור, ואם לאו - לא רק דלא הוי מדעתו אלא נחשב בעל כרחו. וא"כ אליבא דרוב הפוסקים אם גיירו בעל כרחו לא הוי גר. ועיין בש"ך יו"ד סי' רסח ס"ק טו שאם הגיור נעשה בעל כרחו אינו גר. והרי אותו הילד אם לא היה מגיע למשפחה יהודית לעולם לא היו מגיירים אותו, והוי כאן כבעל כרחו.
הערת המערכת:
א) במכתב משנת תשי"ב - ייתכן שהרבי אישר את האימוץ מכיוון שהיתה זו משפחה השומרת מצוות, או שהיתה לה הדרכה נכונה.
במכתב משנת תשי"ח - לפי דעת הרב הכותב (שאינו סובר שהחשש היה ממשפחה שאינה שומרת מצוות, מביטול הגיור למפרע) נצטרך לומר שהחשש הגדול של הרבי מגיור שם נובע מפגם רוחני וחינוכי ("שסורו רע", וזה סוג החשש, מאידך, מילד שלא נולד בטהרה). ואכן רואים תוצאות קשות בכמה מקרים כאלה.
מהמכתב לרב גורקוב ברור לכאורה, שילדים הנמצאים כבר במסגרת חינוך יהודית חייבים לגיירם (כנראה - רק אם הם בחינוך דתי), ואף אם לעת-עתה ההורים אינם שומרים מצוות כראוי (ראה גם במכתב שתורגם ב'כפר חב"ד', גיליון 1128 עמ' 25: "למה נוצרו בעיות באימוץ הילדה"), אלא יש להשפיע גם על ההורים שינהגו איתו כהלכה, וסוף-סוף גם עליהם בעצמם. ועצ"ע.
ב) כאשר הרבי מעדיף גיור על אימוץ ילד יהודי שלא נולד בטהרה (פגם שאינו הלכתי), ועד כדי כך, שהרבי כותב שבאימוץ ילד נוכרי וגיורו "נדחים כל הספיקות והבעיות", מסתבר שגם הבעיה של הפגם האמור נדחית אז. כנראה שהרבי לא חשש לדעות שאין לגייר "על דעת בית-דין". ולגבי שאר החששות, אם זו משפחה השומרת מצוות ומקבלת הדרכה נכונה, והיא תיזהר בייחוד וחיבוק ונישוק, הרי אף שקשה מאד לספר לילד שהוא גר, ובפרט כשהוא גדל לתפארת, בהכרח יודיעו לו זאת בשלב מוקדם, כדי להסביר לו מדוע אין נוהגים בו כבילד טבעי, וכך יקראו לו בשמו בעליה לתורה ובשטרות בצורה הנכונה, וממילא תדע זאת גם הסביבה, ולכשיגדל תהיה זו גרות גמורה.
הצעת פתרונות לספק ברכה על הציצית שלובשים בלילה
בתגובה למה שנאמר ב'התקשרות' בגיליון הקודם על ברכת הציצית:
גם לדעת האומרים שמקווה מהוה הפסק בלבישת הציצית - עדיין אין מוציא אותנו מספק-ברכה, כי לשיטתם - אם אנו פוסקים כהרמב"ם - צריך לברך פעמיים:
גם לפני המקווה וגם אחריו (ואולי צריך לומר שבערב שבת-קודש וכיו"ב צריך לברך שוב על
הציצית לאחר המקווה בפעם השנייה).
כך גם לגבי ה'פיתרון' להחליף ציצית בכל בוקר - גם מי שמחליף ציצית בכל בוקר יכול לברך אחרי שהחליף, אך אין זה פוטר אותו מהספק שהיה לו על הציצית שבה הוא ישן בלילה.
הפתרונות המוצעים לפענ"ד הם:
א) להחליף ציצית בכל לילה (ולא ביום) - כך לכו"ע כשמגיע הבוקר מחוייב בברכת הציצית ללא ספק (רצוי להחליף כשהידיים אינן נקיות - כך לא תהיה בעיה לדעת הרא"ש על כך שלא בירך "עובר לעשייתן").
ב) לפשוט את הציצית בלילה, באופן המהוה "הפסק" לכולי-עלמא (כגון "מרחץ" שגדרו תלוי במחלוקת בין רבני אנ"ש ואין בידי להכריע בזה) - וגם כך הדין כנ"ל.
ג) להחליף ציצית בכל לילה וגם בכל יום - כך לכולי-עלמא כשמגיע הבוקר מחוייב בברכה על הציצית שבה ישן (ובפשטות אין היא כסות-לילה כיוון שאינה מיוחדת ללילה, וגם ישן בה כמה שעות בכל יום - בבוקר - שזהו אחד הטעמים ללבישת ציצית בעת השינה), ואחר-כך כשמחליף את הציצית מתחייב בברכה נוספת - לכולי-עלמא!
(כמובן שאם יכול לפטור את שתיהן בברכה אחת על-ידי שיברך על הראשונה וללא הפסק ילבש את השנייה - מחויב הוא לעשות כן כדי להימנע מברכה שאינה צריכה(.
ד) (פיתרון זה טוב לכל מקרה של ספק בברכת הציצית) ללבוש ציצית נוספת על הציצית הקיימת, לברך על שתיהן כאחת ואחר-כך לפשוט את הציצית שהיה לבוש בה בעת השינה (ולא את הציצית השנייה, מכיוון שאז יוצא שלבש אותה לזמן קצר בלבד ויש מקום לדון אם הוא מחויב בציצית בלבישה עראית כזו - כן נראה לענ"ד).
הת' עזריאל ברגר - 770 |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
