גם כאשר יודעים שלוחות שניים יהיו באופן ד"כפליים לתושייה" - אין זה מבטל את הצער הגדול על שבירת לוחות הראשונים * עד כדי כך גדול הצער - שהקב"ה צריך לומר למשה "אל תצטער", שלא יבוא לידי יאוש! * כך גם בנוגע לפטירת צדיק ששום הסבר אינו ממעט את הצער על חסרונו של הצדיק בעולם הזה! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. מכיוון שכל העניינים התחלתם בתורה, כמאמר, "אסתכל באורייתא וברא עלמא" - מובן, שגם העניינים דיום ההילולא צריכים להתחיל בתורה.
ובתורה גופא יש להתחיל מתורה שבכתב דתורת החסידות - ספר התניא, שהרי התורה בפירושה ניתנה - תורה שבכתב ביחד עם תורה שבעל-פה, כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספרו "משנה תורה", "יד החזקה", ומזה מובן גם בנוגע לתורת החסידות, שתורתם של נשיאי חב"ד, עד לבעל ההילולא, קשורה וניתנה ביחד עם ספר התניא - תורה שבכתב דתורת החסידות.
ובנוגע לעניין ופרק שבו יתחילו את הלימוד בספר התניא עצמו - שישנם בו ריבוי עניינים - הרי מובן, שבעמדנו ביום ההילולא, מתאים ביותר הלימוד בספר התניא בקשר לעניין דיום הילולא: איגרת הקודש סימן ז"ך וכ"ח, ששם מבואר בארוכה בעניין דיום הסתלקות והילולא של צדיקים.
[ולהעיר - שאיגרות אלו (ז"ך וכ"ח) הן מהאיגרות שסודרו על-ידי הרבנים בני הגאון המחבר (כולל בנו וממלא מקומו) כחלק מספר התניא, מה-שאין-כן האיגרות שבחלק האחרון דספר התניא (קונטרס-אחרון)].
ב. איגרת-הקודש סימן ז"ך פותחת בתיבות: "אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי כו' וצאצאיהם איתם כו'".
"אהוביי" - מדגיש את העניין ד"ואהבת לרעך כמוך", אהבת-ישראל ואחדות-ישראל, שזהו "כלל גדול בתורה" (ספרי ופירוש רש"י קדושים יט,יח), ויתירה מזו: "זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא" (שבת לא,א), כלומר: לא זו בלבד שמצווה זו היא "כלל בתורה", ובזה גופא - לא רק "כלל" סתם, אלא "כלל גדול", שאז יכול להיות שישנם עניינים נוספים בתורה שגם הם "כלל גדול", אלא עוד זאת, "זו היא כל התורה כולה", ושאר כל ענייני התורה - "ואידך" - אינם אלא הפירוש והביאור ("פירושה הוא") דמצוות "ואהבת לרעך כמוך".
וממשיך - "(אהובי) אחיי ורעיי אשר כנפשי כו'":
באהבת-ישראל ישנן כמה וכמה דרגות - עד לאהבה ביחס ל"בריות בעלמא", "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", כמבואר בתניא פרק לב. וזוהי ההדגשה "אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי" - שהעניין דאהבת-ישראל ("אהוביי") צריך להיות בתכלית השלימות, בדוגמת האהבה ל"אחיי ורעיי אשר כנפשי".
ומוסיף "כו'" - שבזה כלולים כל שאר התוארים ששייך להוסיף בעניין זה.
וממשיך - "וצאצאיהם איתם":
הפירוש ד"צאצאיהם" הוא - כמדובר בהתוועדות שלפני זה אודות פירושו של אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך (או"ח רסמ"ז) בתיבת "צאצאינו", ש"בכלל צאצאינו הם גם כן בני בנים", בניו ובני בניו עד סוף כל הדורות.
וזהו הפירוש "וצאצאיהם איתם", הינו, שהעניין ד"אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי כו'" הוא לא רק ביחס לחסידים שלהם נכתבה איגרת-הקודש זו, אלא גם ביחס ל"צאצאיהם" - בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות, ובאופן ד"צאצאיהם איתם", היינו, שהאהבה ל"צאצאיהם" היא באותו אופן ודרגת האהבה אליהם בעצמם, - "אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי כו'".
ג. תוכן האיגרת עצמה הוא - "באתי לדבר על לב נדכאים... ולנחמם בכפליים לתושייה" בקשר לפטירת צדיק:
העניין ד"כפליים לתושייה" מובא במדרש (שמו"ר פמ"ו,א) בנוגע לשבירת הלוחות: "התחיל משה מצטער על שיבור הלוחות, ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות, מדרש ואגדות, הדא הוא דכתיב ויגד לך תעלומות חכמה כי כפליים לתושייה".
ולכאורה, דרוש ביאור והסבר: לשם מה מספרת התורה "שהתחיל משה מצטער על שיבור הלוחות" - מהו הלימוד וההוראה שיש ללמוד מצערו של משה, כאשר תיכף ומיד ממשיכים "אמר לו הקב"ה אל תצטער"?! ויתירה מזו: סיפור זה הוא - לכאורה - היפך שבחו של משה רבנו, שהיה לו להבין מעצמו שלוחות שניות יהיו באופן ד"כפליים לתושייה"?!
והביאור בזה:
גם כאשר יודעים שלוחות שניות יהיו באופן ד"כפליים לתושייה" - אין זה מבטל את הצער על שבירת הלוחות ראשונות, כמובן בפשטות שמאורע של שבירת הלוחות גורם לצער גדול ביותר, וזאת - גם אם תכלית הכוונה בזה היא כדי להשיג דבר חשוב ונעלה ביותר!...
וזוהי ההוראה שיש ללמוד מסיפור המדרש "התחיל משה מצטער על שיבור הלוחות" - שאכן יש להצטער על עניין זה! ועד כדי כך גדול הצער - שהקב"ה צריך לומר למשה "אל תצטער", היינו, שלא יבוא לידי יאוש, מכיוון שהכוונה דשבירת הלוחות היא - כדי לבוא לעילוי דלוחות שניות באופן ד"כפליים לתושייה".
[והא בהא תליא: על-ידי הצער של שבירת הלוחות - זוכים לעילוי דלוחות שניות באופן ד"כפליים לתושייה"].
ועל-דרך זה מובן בנוגע לפטירת צדיק:
איתא בגמרא (מו"ק כה,א) שפטירתו של יהודי, רחמנא ליצלן, היא בדוגמת "ספר-תורה שנשרף", ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות פטירתו של צדיק, צדיק וגדול וכו' בנגלה דתורה, צדיק וגדול וכו' בפנימיות התורה! ומובן שאין להתנחם על שריפת ספר-תורה, חס ושלום, בכך שבמקומה יהיו ב' וג' ספרי-תורה, מכיוון שסוף כל סוף נשרף ספר-תורה!...
ולכן, לאחרי כל הביאורים שירידה זו היא לצורך עלייה באופן ד"כפליים לתושייה" - גדול ביותר הצער על פטירת הצדיק, ובלשון חז"ל (הובא בפרש"י עקב י,ז): "קשה מיתתן של צדיקים... כיום שנשתברו בו הלוחות" - הייתכן שחסרה מציאותו של הצדיק בעולם הזה הגשמי, נשמה בגוף, שמוסר את נפשו על ענייני התורה ומצוותיה, מנהיג את בני-ישראל ודואג לכל צורכיהם!...
ואם מפני גודל העילוי שיבוא כתוצאה מזה באופן ד"כפליים לתושייה" - הרי הרבה דרכים למקום, ובוודאי יכול למצוא דרכים שונות כדי להביא עילוי זה! ואפילו אילו לא היתה דרך אחרת כו' - אין זה ממעט את הצער על חסרונו של הצדיק בעולם הזה!...
ועל דרך זה מובן בנוגע לכללות עניין הגלות - שלאחרי כל הביאורים שעל-ידי זה באים לעילוי גדול יותר וכו', הרי סוף כל סוף גדול הצער מזה שנמצאים בגלות רע ומר ביותר!
וכאמור - דרושה רק זהירות שלא לבוא לידי יאוש חס ושלום, מכיוון שיודעים שתכלית הכוונה בירידה זו היא - כדי לבוא לעילוי גדול יותר באופן ד"כפליים לתושייה", עילוי שנפעל (גם) אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו, גידולין וגידולי גידולין כו'.
ונמצא, שהתוכן דאיגרת-הקודש זו הוא - נחמה על עניין בלתי רצוי, על-ידי הביאור שתכליתו - עילוי גדול יותר באופן ד"כפליים לתושייה".
ד. ויש לומר שתוכן עניין זה מרומז גם במספרה של איגרת-הקודש זו - סימן ז"ך:
המושג "זך" שייך רק כאשר ישנה אפשרות לעניין הפכי, שאז צריכים להדגיש שדבר זה הוא "זך", ולדוגמא: "שמן זית זך כתית למאור" - שמן שאגור בתוך הזית, שצריכים להוציאו מקליפת הזית כו', ובזה גופא ישנו שמן זית שאינו זך, ובלשון המשנה (מנחות פו,א): "שלושה זיתים הן ובהן שלושה שלושה שמנים וכו'", ולכן מדגיש הכתוב ש"למאור" - צריכים "שמן זך" דווקא.
ועילוי זה ("זך") נפעל על-ידי "כתית" - כתישת הזית, עניין של ירידה כו', שעל-ידי זה נפעל עילוי גדול יותר ("כפליים לתושייה") - לא רק "אור", אלא באופן של "יתרון האור" - עניין ה"מאור" ("כתיר למאור").
ה. עניין זה מרומז גם באיגרת-הקודש סימן כ"ח:
באיגרת-הקודש סימן כ"ח מבאר אדמו"ר הזקן שפטירת צדיקים היא בדוגמת העניין דפרה אדומה, שהיא "בחינת קודש העליון... בחינת חכמה עילאה ומוחא סתימאה דאריך אנפין, ועלה איתמר... בחכמה אתברירו ואתהפכא חשוכא לנהורא", ועד שהיא מטהרת את העניינים התחתונים ש"למטה מטה מנוגה", באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא, וכמו כן פטירת צדיקים, שאז "מאיר חסד ה'... ופועל ישועות בקרב הארץ לכפר על עוון הדור, אף גם על הזדונות שהן מג' קליפות הטמאות שלמטה מנוגה... ואתהפכא חשוכא לנהורא כו'".
ונמצא, שבאיגרת-הקודש זו מודגש עניין הירידה למטה מטה ביותר, כדי לבוא לתכלית העילוי, עד לעילוי דפרה אדומה, שזוהי הדרגה הכי נעלית שבעניין הטהרה - כדברי המשנה (חגיגה יח, רע"ב) שישנן חמש דרגות בטהרה: חולין, מעשר, תרומה, קודש וחטאת, שזוהי דרגה החמישית, על-דרך ובדוגמת "החמישית לפרעה", דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין.
ויש להוסיף בזה - שהעניין דפרה אדומה קשור עם משיח צדקנו:
בנוגע לכללות עניין הקורבנות - ישנן דעות שיכולים להקריב קורבנות גם לפני ביאת המשיח, וכידוע השקלא וטריא שבזה בנוגע להקרבת קרבן פסח בזמן הזה, כמדובר כמה פעמים (ראה לקוטי-שיחות כרך יב 220 ואילך).
אמנם, בנוגע לפרה אדומה - ישנה הוראה (בדרך סיפור) מדברי המדרש שתיעשה על-ידי משיח צדקנו דווקא: "ט' פרות נעשו עד שחרב הבית, עשירית עתיד לשרוף מלך המשיח" (יל"ר ר"פ חוקת, רמב"ם הל' פרה אדומה ספ"ג).
ונמצא, שעל-ידי הירידה למטה מטה כדי לעסוק בעבודת הבירורים כו', באים לתכלית העילוי שאין למעלה ממנו - פרה אדומה, שתיעשה בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.
ו. ויש להוסיף - שעניין זה מרומז גם במספרה של איגרת-הקודש זו - סימן "כח":
בהמשך "באתי לגני" דבעל ההילולא פרק י"ד מבואר החילוק שבין החיות שבבחינת אור לחיות שבבחינת כוח, שרק בחיות שבבחינת כוח יכול להיות שינוי על-ידי ההתלבשות כו', מה-שאין-כן באור המחיה שלא שייך בו שום שינוי והתפעלות כלל, לפי שאינו מתערב כו'.
כלומר: תכונתו של ה"כוח" לרדת מטה מטה באופן של התלבשות דווקא כדי לעסוק בבירור המטה, ובאופן שהתלבשות זו פועלת בו ירידה ושינוי כו', עד כדי כך ששייך לומר על זה "וכל מלבושי אגאלתי" (ישעיה סג,ג), כמבואר בדרושי חסידות (ראה אוה"ת אמור עמ' תקעח ואילך, סה"מ תרכ"ז עמ' רמח ואילך. סה"מ תרכ"ט עמ' קסט ואילך).
והכוונה בזה היא - כדי לפעול את בירור המטה, עד לבירור דתחתון שאין למטה ממנו, שדווקא על-ידי זה באים לתכלית העילוי שאין למעלה ממנו.
וטעם ההכרח בירידה באופן של התלבשות דווקא, דלכאורה, מדוע לא ישאר ה"כוח" למעלה ומשם יפעל את בירור המטה - מכיוון שאמיתית ושלימות הבירור יכול להיות רק כאשר המברר מתלבש בלבושי המתברר באופן ד"בכל צרתם לו צר", היינו, שמרגיש זאת עד כדי כך שנעשה "נוגע בדבר", שאז פעולת הבירור היא באופן שבאין-ערוך.
ז. עניין הנ"ל (העבודה דבירור המטה שעל-ידי זה באים לעילוי ד"כפליים לתושייה", ועד לעילוי דגאולה העתידה) מרומז גם בשמו של בעל ההילולא:
שמו הראשון של בעל ההילולא הוא - "יוסף", שעניינו - "יוסף ה' לי בן אחר", שזוהי העבודה לעשות מ"אחר" - "בן", עבודת התשובה שעל-ידי זה באים לעילוי ד"כפליים לתושייה".
וזו היתה עבודתו של בעל ההילולא - שמסר את נפשו על הפצת התורה והיהדות לכל אחד ואחד מישראל בכל מקום ומצב שהוא, גם כאשר נמצא במעמד ומצב של "אחר" - לעשות ממנו "בן".
והנה, על-ידי התשובה פועלים את ביאת משיח צדקנו - כמאמר, "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", היינו, שהחידוש של משיח הוא - עבודת התשובה.
ומובן, שאין הכוונה לעבודת התשובה דצדיקים בלבד, אלא בוודאי הכוונה היא גם (ובעיקר) לעבודת התשובה של אלו שלמטה מדרגת צדיקים - בינונים, שאודותם מדובר בספר התניא - "ספר של בינונים", ואפילו רשע וטוב לו, ויתירה מזו - אפילו יהודי שנמצא בדרגת רשע ורע לו, רחמנא-ליצלן, שהרי גם עליו נאמר "לא ידח ממנו נדח", ובוודאי סופו לעשות תשובה.
וכללות עניין הגאולה העתידה (הנפעלת על-ידי עבודת התשובה) מרומז בשמו השני של בעל ההילולא - "יצחק", כמאמר רז"ל (שבת פט,ב) שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק "כי אתה אבינו", וכמבואר בארוכה בדרושי חסידות (תו"א ויצא כא, רע"ג) שאז "יתגלה בחינת התענוג העליון שלמעלה והוא על-ידי הבירורים שלמטה בבחינת אתכפיא ואתהפכא מחשוכא לנהורא כו'".
ח. ויהי-רצון שכל אחד ואחד יעסוק ביתר שאת וביתר עוז באופן עבודתו של בעל ההילולא - "יוסף ה' לי בן אחר", לעשות מ"אחר" "בן", שזהו כללות העניין דהפצת התורה והיהדות והמעיינות בכל מקום ומקום שידו מגעת, בדרכי נועם ודרכי שלום, מתוך אהבת-ישראל ואחדות-ישראל.
ובוודאי אין להתפעל מקשיי הגלות, כולל - העניין ד"עמלק", "אשר קרך בדרך", מכיוון שיודעים שהכוונה בזה היא - לבוא לעילוי גדול יותר, באופן ד"כפליים לתושייה".
ובפרט כאשר יודעים שהגלות האחרון אינו "בחומר ובלבנים" כפשוטו, בדוגמת ה"עבודת פרך" שהיתה בשעבוד מצרים, אלא - "בחומר דא קל-וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא כו'", עבודה ויגיעה בלימוד התורה, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתורה אור (ר"פ שמות) - שידיעה זו פועלת שהעבודה דזמן הגלות תהיה בנקל יותר, ועד לאופן ד"קרוב אליך הדבר מאוד גו'".
ועל-ידי העבודה בכל העניינים האמורים לעיל - זוכים בקרוב ממש לקיום הייעוד "דבר הוי' זה הקץ" [כמובא בגמרא (שבת קלח,ב) - באותה סוגייה שבה מבואר ש"דבר הוי' זו הלכה"], בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.
והקיצו ורננו שוכני עפר, והם בתוכם - אדמו"ר הזקן, ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומו, עד לבעל ההילולא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו,
וכל זה - במהרה בימינו ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח, י' בשבט ה'תשד"מ.
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשד"מ, כרך ב, עמ' 863-853 - בלתי מוגה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
