אבי, הרה"ח ר' ישראל לוין ז"ל, היה בן תשעים ושלוש כשהלך לעולמו לפני כחודש ימים. הוא נמנה עם קומץ קטן, פוחת והולך, של חסידים מהדור הקודם, שעדיין היו יכולים להעלות זיכרונות חיים מ'חג הגאולה' של הרבי הקודם (הריי"צ) מליובאוויטש ממאסרו בכלא הרוסי, בי"ב בתמוז תרפ"ז.
הוא נולד (בז' בתמוז תרע"ב) בעיר זיוויטוב שבאוקראינה. בן שלוש היה כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה, שאחריה באו מלחמת האזרחים ברוסיה - בין ה'אדומים' ל'לבנים' - והפוגרומים שבהם עברו כנופיותיו של סמיון פטליורה מעיר לעיר וטבחו ביהודים ללא רחם. הורי אבי נאלצו להימלט על חייהם, מעיר לעיר, איתו ועם כל בני המשפחה.
כעבור תקופה קצרה גבר שלטון המהפכה הקומוניסטי ועמו התעצמו הגזרות על הדת. כשהיה בן שמונה נדדה משפחתו לליפוביץ'. ימי ילדותו של אבי עברו עליו בסביבה רודפת ומציקה, ובקרב ילדים שלעגו לו על כל סממן יהודי שגילו אצלו. הלימודים היו בעיקר בבית, עם האב והאם.
זמן-מה לאחר הגיעו למצוות ראה אבי כי קלושים הסיכויים שיוכל לשמור על יהדותו בעירו, ונסע ללמוד תורה בקייב. ישיבה של ממש לא הייתה שם, אך הוא הצטרף לחבורה של נערים שביקשו ללמוד תורה ולקיים חיים יהודיים וחסידיים, גם במחיר של סיכון עצמי רב. הם אכלו בבתי אנשים טובים ולמדו בהיחבא בבתי-כנסת שהתחלפו מפעם לפעם, על-פי הסכנות והנסיבות. כך נתוודע אבי לרשת הישיבות המחתרתיות, שהקים הרבי הריי"צ ברחבי רוסיה.
שמונה שנים למד אבי תורה וחסידות במחתרת, עם חבריו. אחת לחצי שנה או שנה הייתה הישיבה מתגלה, ראשיה נתפסים ונאסרים או מוגלים, והתלמידים נמלטים בעור שיניהם.
כשהגיע לגיל צבא כתב אבי מכתב נרגש לריי"צ, שבאותה עת כבר התגורר בוורשה. במכתבו ביקש מהרבי עצה וברכה להינצל מהגיוס לצבא, שהיה מסוכן רוחנית לא-פחות מפיזית.
מדובר בשנים הקשות של תקופת סטלין, ועצם הכתיבה לחוץ-לארץ הייתה כרוכה בסכנה עצומה. את מכתביו אל הרבי שלח לאימו - שאותה לא ראה כבר כמה שנים - והיא הייתה מעתיקה אותם ושולחת אל הרבי בוורשה.
כעבור זמן קצר הגיעה תשובת הרבי לאבי - "ילביש משקפיים וה' יתברך יהיה בעזרו".
אבי פעל כעצת הרבי והרכיב על עיניו משקפיים במספר גבוה במיוחד. בדרך נס הצליח לשכנע את הרופאים כי ראייתו לקויה מאוד והם העניקו לו פטור מהשירות.
בראשית שנת תרצ"ו דיווח אבי בשמחה לרבי על הצלחתו, והרבי השיב לו במכתב. מסיבות מובנות נעשתה ההתכתבות ביניהם בלשון מעורפלת. כך, למשל, כשהרבי מאחל לאבי הצלחה "בעבודת מלאכתך" הוא מתכוון ללימוד תורה ולעבודת ה'. וכשאימו כותבת לריי"צ "שלחתי לו הכרטיס שכתבתי מאבי" היא מתכוונת ששלחה לבנה את המכתב שקיבלה מהרבי.
וכך כותב הרבי לאבי: "מזל-טוב. חילך לאורייתא. וברוך תהיה בעבודת מלאכתך בשקידה גדולה בסדר מסודר בנגלה ובחסידות, ולהשתדל לפעול עבודת המלאכה גם בזולתך, וה' יתברך יהיה בעזרך בגשמיות וברוחניות. ומסור פריסת-שלום וברכה לאחיך וחבריך העוסקים במלאכה. ומזמן לזמן תודיעו מהנעשה אתכם. ואיש את רעהו חזקו לנצח בשקידת המלאכה, וה' יתברך יעזרכם בגשמיות ורוחניות".
לאחר קבלת הפטור מהצבא, חשש אבי כי ייתפס בדבר רמייה (שהרי מעולם לא נזקק למשקפיים). הוא נאלץ אפוא לברוח לעיר אחרת.
הוא מדווח על המעבר לאימו, אשר ממהרת לדווח על כך לרבי: "עתה קיבלתי כרטיס [מכתב] מבני... ובו כתוב, 'אמא אני נוסע לזמן מסויים, למקום מסויים - אל תכתבי אליי מכתבים עד אשר אכתוב אני לך'". יותר מזה, חשש לפרט. מוסיפה האם וכותבת לרבי, הפעם בנימת טרוניה טבעית של אם הדואגת לבנה וחרדה לגורלו: "מה זאת עוד הפעם גלות?! הלוא השתחרר מעבודת הצבא, והלוא כמו לכל האנשים יש גם לו הרישיון לחיות, ולמה עליו עוד הפעם לנוע, הלוא זה שמונה שנים שהוא נע ונד וכל ימי עלומיו מתנודד בכל הארץ!".
הריי"צ ממהר להשיב לה, בטון תקיף ומחזק: "עליה לשמוח בהנהגת בנה... ה' יתברך יהיה בעזרו להתעסק בעבודת מלאכתו ולהצליח בה בגשמיות ורוחניות".
האם מעבירה את תוכן תשובת הרבי לבנה ולאחר מכן כותבת לריי"צ: "שלחתי לו הכרטיס שכתבתי מאבי [כלומר, המכתב הנ"ל מהרבי], וכאשר קרא את הכרטיס כתב לי, 'אמי היקרה, איני יכול לתאר לך גודל העונג והחדווה היתרה והשמחה הרבה שלי על זאת שמשפחתנו זכתה לאור כי-טוב, ומרוב ההתפעלות שלי איני יכול להתאפק ואני קורא בקול גדול 'מזל-טוב! אשרייך!'". ומסיימת האם את מכתבה הנרגש לרבי: "גם אני אומרת 'מזל-טוב שזכינו לכך'".
מיד לאחר מכן ברח אבי לעיר אחרת, להמשיך את לימודיו במחתרת. כזה היה - חייל אלמוני בצבא האור של הרבי הריי"צ, באותם ימים קשים ואפלים ברוסיה הקומוניסטית.
(תודתנו לבנו, הרב שלום-בער לוין) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
