דבר מלכות

הרצון העליון הוא שיהיו "מצוות חיות", "לעבעדיקע מצוות"!

כשיהודי מקיים מצווה ללא חיות אלא רק כדי לצאת ידי חובתו, הוא עלול להסתפק בקיום המצווה ללא הידורים * יתרה מזאת, מכיוון שהוא אינו מנצל את החיות לענייני תורה ומצוות, סופה של החיות שתבוא לידי ביטוי בעניינים אחרים ועד לעניינים של הפך התורה והמצוות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בסימן¹הראשון של הלכות פסח² כותב רבנו הזקן בשולחן-ערוך שלו: "נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו (שבת הגדול) אם אינו ערב פסח, והלכות החג (סוכות) דורש בשבת שובה"³.

מקורו של מנהג זה הוא ב"מנהגי מהרי"ל"⁴, ומובא גם בב"ח ומגן-אברהם⁵. אבל לשון רבנו הזקן הוא שונה מלשון המגן-אברהם:

הלשון במגן-אברהם הוא: "ומהרי"ל היה דורש גם הלכות חג בשבת שובה". בתיבת "גם" מרמז⁶, שנוסף על הלכות יום-כיפור שיש לדורשם בשבת שובה, יש לדרוש גם הלכות החג. ואילו רבנו הזקן משמיט תיבת "גם", המרמזת על הלכות יום-כיפור, ומביא רק הלכות החג. וצריך להבין: מדוע משמיט רבנו הזקן שיש לדרוש גם בהלכות יום-כיפור?

עוד צריך להבין: שבת שובה אינה תמיד השבת שלפני סוכות, שהרי בשנים רבות⁷ הקביעות היא שישנה שבת נוספת בין שבת שובה לסוכות; ולכאורה, היה ראוי לקבוע לדרוש בשבת הסמוכה לסוכות, ובפרט לדעת רבנו הזקן שאינו מרמז על הלכות יום-הכיפורים כנ"ל. מדוע נקבע המנהג שהחכם דורש בהלכות סוכות דווקא בשבת שובה - גם בשנים שישנה שבת נוספת קודם סוכות?

גם צריך להבין: כשמבאר רבנו הזקן את תוכן הדרשות בשבת שקודם פסח ובשבת שובה, מדייק בלשונו הזהב: "והעיקר לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד⁸ להם המעשה⁹ אשר יעשון" - מדוע מחלק זאת לשני פרטים נפרדים? אודות איזה "דרכי ה'" צריכים "לדרוש ולהורות", נוסף על לימוד "המעשה אשר יעשון"?

ויש לומר: רבנו הזקן מרמז כאן, שבשתי שבתות אלו (שבת הגדול ושבת שובה) אין דורשין רק בהלכות הפסח והלכות החג - ההלכות שאליהם מכוונים התיבות "המעשה אשר יעשון" - אלא גם בעניינים הנוגעים לעבודת האדם ולקיום כל המצוות בכלל, שזוהי הכוונה ב"להורות דרכי ה'".

ולכן השמיט רבנו הזקן "הלכות יום-כיפור", כי בנוגע לעיקר הלכות יום-כיפור¹⁰ - אין צורך בזמן מיוחד לדרוש בהם, כי נכללים הם בדרשות "להורות דרכי ה'" שאומרים בשבת הגדול ובשבת שובה. ועל-דרך שלא קבעו לדרוש בשבת שקודם חג השבועות, לפי ש"עצרת אין בו הלכות מיוחדות שכל איסור והיתר הנוהגין בו נוהגין גם כן בפסח וסוכות"².

ב. עניינה של דרך הוא, שעל-ידה אפשר להגיע למקום מסויים. התכלית אינה הדרך עצמה; הדרך אינה אלא אמצעי המביא אל התכלית. אבל ללא האמצעי, אי-אפשר להגיע אל התכלית.

תכלית כל הבריאה היא, שישראל, בהיותם בעולם, יקיימו את המצוות בפועל - "המעשה אשר יעשון". אלא, בכדי שהמעשה יהיה כראוי, עם חיות ונשמה - שהרי "מצווה בלא כוונה כגוף בלא נשמה"¹¹ - יש צורך באהבת ה' ויראת ה', שהם המכניסים חיות בקיום המצוות¹². ואלו הן "דרכי ה'", המביאים לידי התכלית שהיא קיום המצוות בפועל.

הן אמת ש"המעשה הוא העיקר"¹³ - אם יכוון אדם את כל הכוונות של המצווה אבל את המצווה בפועל לא יקיים, עובר הוא על רצון העליון, מה-שאין-כן אם בפועל יקיים את המצווה, אף שיחסרו לו כוונותיה, מקיים הוא את עיקר המצווה וממלא את רצון העליון¹⁴ - אף-על-פי-כן צריך קיום המצווה להיות בחיות, והדבר אפשרי רק על-ידי אהבה ויראה.

אפשר לטעון: מה בכך שהוא מקיים את המצוות ללא חיות, לצאת ידי חובתו, העיקר הוא שקיים את המצוות בפועל? אלא מאי, הם "כגוף בלא נשמה" - חסרה אמנם הנשמה, אבל כיוון שיש לו גוף המצוות - הרי ישנו העיקר.

והמענה על זה:

אם מקיימים מצווה ללא חיות - העשייה היא רק לצאת ידי חובתו, או מתוך הרגל, באופן של "מצוות אנשים מלומדה"¹⁵ - הרי זה נוגע סוף-כל-סוף גם לעשיית המצווה בפועל. כי, נוסף לכך שאז נעשית המצווה ללא הידורים¹⁶ - כי בעשותו את המצווה ללא חיות ורק כדי לצאת ידי חובתו, הרי יכול הוא לצאת ידי חובתו גם כשעושה אותה ללא הידורים - לבד זאת, כיוון שאינו מנצל את החיות בתורה ומצוות, מתבטאת החיות בעניינים אחרים, עד לעניינים של היפך התורה והמצוות.

והיינו, שאף שבתחילה שלם הוא עדיין במעשה המצוות, שהרי רצונו לצאת ידי חובתו, ולכן מושל הוא על מידותיו ותאוותיו וממלא את התפקיד המוטל עליו, הרי לאחרי כן, מצד זה שרצונו וחיותו הם בעניינים שאינם של קדושה, מתחיל הוא לחפש - ו"השוחד יעוור"¹⁷ - ומוצא "היתרים" שונים גם על דברים האסורים; ו"עבירה גוררת עבירה"¹⁸ - שנופל עוד למטה יותר, ונכשל גם באיסורים שעליהם כבר אין ביכולתו למצוא היתר, עד שאינו נלחם עוד נגד מידותיו ותאוותיו השקועים בדברים האסורים.

ולכן בהכרח שתהיה חיות בקיום המצוות, שעניין זה בא על-ידי אהבה ויראה. ולכן נכללים הם ב"דרכי הוי'": הם הדרכים המביאים לקיום ושלימות מעשה המצוות¹⁹.

ג. ועוד עניין בזה:

אפילו אם בעצם מעשה המצוות לא היה חסר שום דבר גם אילו היו נעשים ללא חיות, אף-על-פי-כן, כיוון שהמצווה היא "כגוף בלא נשמה", הרי אין זה כפי הכוונה. הכוונה ורצון העליון הוא שיהיו מצוות חיות ("לעבעדיקע מצוות").

והטעם לזה: המצוות ניתנו בכדי "לצרף בהן את הבריות"²⁰, בכדי שיהודי העושה את המצווה יזדכך ויתקשר עם הקב"ה. והתקשרות זו של היהודי עם הקב"ה צריכה להקיף את כל כוחותיו, עד לפנימיות הנפש. ובמילא, אם יעשה את המצוות רק לצאת ידי חובתו, ללא חיות - אזי תיעשה המצווה על-ידי כוח המעשה בלבד, ונמצא שהוא מקושר עם הקב"ה בכוח המעשה שלו בלבד; ואילו רצון העליון הוא, שהיהודי כולו, על כל כוחותיו, יהיה מקושר עם הקב"ה, על-ידי זה שכל כוחותיו יקיימו את המצווה¹⁴.

ומכל-מקום, אף שהרצון העליון הוא שכל הכוחות, גם הכוחות הפנימיים, יהיו מקושרים עם הקב"ה - ואדרבה, הכוחות הפנימיים הם נעלים ומזוככים יותר מכוח המעשה - אף-על-פי-כן, העבודה עם הכוחות הפנימיים, אהבה ויראה, אינה עניין לעצמו, כי תכלית האהבה והיראה היא שיביאו חיות בקיום המצוות בפועל²¹; והיינו לפי שתכלית הכוונה היא: "דירה בתחתונים" דווקא, שעניין זה נעשה על-ידי כוח התחתון שבאדם - על-ידי מעשה המצוות בפועל. אבל שלימות הכוונה דדירה בתחתונים נפעלת - בשעה שקיום המצוות הוא בכל כוחותיו.

וזהו הפשט בכך שהעבודה בכוחות הפנימיים, אהבה ויראה, נקראת "דרכי הוי'":

התכלית היא מעשה המצוות, "המעשה הוא העיקר", ועל-ידו לוקחים עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא. אבל בכדי שההתקשרות עם העצמות לא תישאר בהעלם - הנה על זה ישנם "דרכי הוי'", העבודה הפנימית בהשגה ובאהבה ויראה, שהם הדרכים²² המקשרים (בגילוי)²³ את עצמות המלך עם המעשה בפועל.

ד. ובזה יובן גם לשון אדמו"ר הזקן: "דרכי הוי'", לשון רבים. בנוגע לקיום המצוות בפועל אומר "המעשה (ולא "העשיות") אשר יעשון", לשון יחיד ובנוגע להדרכים אומר "דרכי", לשון רבים - כי מעשה המצוות, הגם שישנם תרי"ג מצוות, עניינם אחד הוא - שיעבוד כוח המעשה להקב"ה; אבל כשמדובר אודות עבודה פנימית - שם כבר ישנם חילוקי מדריגות, ובכל אחד ואחד מישראל לפי מדריגתו.

ובכלל, נחלקים הדרכים בשני סוגים (או - בנוסח אחר: דרך משמשת לשני דברים)²⁴: העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה (מהשדה, הכפר והעיר להיכל המלך, ומהיכל המלך אל השדה), שהוא כללות החילוק בין העבודה דחודש ניסן להעבודה דחודש תשרי: ניסן הוא המשכה ותשרי העלאה²⁵, כמבואר במקום אחר²⁶.

ולכן המנהג לדרוש ב' פעמים בשנה - בשבת שלפני פסח ובשבת שובה, כי אז הוא הזמן של שני סוגי העבודות: שבת שקודם פסח - המשכה, ושבת שובה - העלאה. ובב' דרשות אלו נכללים כל עבודות השנה: ענייני הקיץ - בדרשת שבת הגדול, וענייני החורף - שבת שובה²⁷.

ה. והנה,  הדרשות דשבת הגדול ושבת שובה מיועדות לכל אחד ואחד, גם לאלו שלעת-עתה אינם אוחזים בעניין החיות שבמצוות, ועדיין צריכים לדבר עמהם אודות "המעשה אשר יעשון". ואף-על-פי-כן מחדירים גם בהם את העניין ד"דרכי הוי'", עד לאופנים הנעלים ביותר שבזה.

וההוראה מזה - שגם מי שאוחז עדיין בתחילת העבודה, אל יפול ברוחו, אלא עליו לדעת שנותנים לו מלמעלה כבר עתה את העניינים הנעלים ביותר ב"דרכי הוי'", וסוף-כל-סוף יבואו גם לידי גילוי.

ו. כאמור לעיל, המנהג לדרוש בשבת הגדול ובשבת שובה נדפס בספר מנהגי מהרי"ל, שבו רשם א' מתלמידי מהרי"ל את כל המנהגים שהיה נוהג בהם.

בספר זה (ובפרט בסופו) נדפסו גם כמה דרשות ממהרי"ל (וניכר שגם דרשות אלו אינם לשונו ממש, אלא רשימות עניינים בלבד שנרשמו על-ידי התלמידים). ובאחת מהדרשות שהיה דורש בשבת שובה²⁸ ישנו "א געשמאקר ווארט", שרצוני לחזור עתה:

איתא בגמרא²⁹: "תנן התם³⁰ ר' אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את ר' אליעזר וכי אדם יודע איזהו יום ימות, אמר להן, וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה".

אמנם, בדרשה הנ"ל מבאר מהרי"ל הטעם שצריך להיות "כל ימיו בתשובה" באופן אחר - "משום דלימות המשיח אין מקבלין בתשובה, ודוגמת זה אין מקבלין גרים אז³¹, דהמתגייר אז אין עושה מאהבת ה' יתברך, רק לשמוח בשמחת ישראל, ומאחר דאנו מצפין לישועה בכל יום, מי שאינו שב, ויבוא משיח במהרה בימינו, שוב לא מצי שב, וישאר חס-ושלום בחטאיו", ולכן יש "לחטוף" ולעשות תשובה שלימה בהקדם האפשרי.

והרי זה "א געשמאקער ווארט" - שכן, לשם מה אנו צריכים לדבר על עניין "כל ימיו בתשובה" מטעם "שוב יום אחד לפני כו'", בשעה שנעים יותר ("א סך געשמאקער") לומר שצריכים לחטוף ולעשות תשובה באמת, מצד התקווה בכל יום ויום שמשיח יבוא מחר ממש!

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת וילך, שבת תשובה, ו' בתשרי ה'תשי"ט
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ט, חלק ראשון (כד) - עמ' 30-25 - בלתי מוגה)

----------

1) מכאן עד סוס"ד - הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ג עמ' 953 ואילך. במהדורא זו ניתווספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2) סתכ"ט ס"ב.

3) לאחרי שמקדים יסוד וטעם המנהג - לפי "שכל חכם היה שונה לתלמידיו הלכות הרגל ל' יום לפניו כדי שיהיו בקיאים בהלכותיו וידעו המעשה אשר יעשון, ולהמון עם היו דורשים הלכות הרגל בשבת שלפניו" (מהנחה בלתי מוגה).

4) ראה הלכות שלושים יום קודם לפסח והלכות עשרת ימי תשובה.

5) שם סק"א.

6) מחצית-השקל שם.

7) וכן היא הקביעות בשנה זו (מהנחה בלתי מוגה).

8) הלשון במג"א הוא "ללמד" (בלא וא"ו) דיש לפרש שבזה מבאר מ"ש קודם "להורות דרכי ה'"; לשון רבנו הזקן הוא "וללמד" (בתוס' וא"ו), דמכוח מזה, שדרכי ה' והמעשה אשר יעשון, הם ב' עניינים.

9) לשון הכתוב - יתרו יח,כ.

10) עניין התשובה, שעל זה אמרו רז"ל (שבת קנג,א) שצריך להיות "כל ימיו בתשובה" (מהנחה בלתי מוגה).

11) ראה ל"ת להאריז"ל ר"פ עקב. של"ה מס' תמיד עמוד התפלה עניין חנוכה (רמט, סע"ב). תניא פל"ח.

12) ראה תניא פ"ד ושם. קונטרס העבודה פ"ב עמ' 15.

13) אבות פ"א מי"ז.

14) ראה לקו"ש ח"ג עמ' 897 ואילך.

15) ישעיה כט,יג. וראה תניא פל"ט (נג,ב) ובכ"מ.

16) שגם ההידור היא מעצם עניין המצווה, כי מצוות בכל פרטיהם הם רצון העליון וברצון אין התחלקות, וההפרש בין ההידור לגוף המצווה היא לחעניין שכר ועונש וכיו"ב (שיחת חג השבועות תרצ"ג - לקו"ד ח"ד תשע, ב). וראה שו"ע אדה"ז סתפ"א סוס"א (וראה גם לקו"ש חל"ג עמ' 126, ובהערה 47 שם).

17) משפטים כג,ח. פ' שופטים טז, יט.

18) אבות פ"ד מ"ב.

19) ויש להוסיף ש"בדרכי ה'" נכלל (מלבד עניין האהבה והיראה) גם עניין השמחה,

כמדובר בהתוועדויות הקודמות (ראה ד"ה שיר המעלות דיום ב' דר"ה פ"ב (תו"מ חכ"ד עמ' 5)) שלא די באהבה ויראה לבדם, אלא צ"ל גם העבודה בשמחה, עד לריבוי השמחה, שהו"ע "טוב לבב".

- כי, גם כשיש לו חיות בתומ"צ (על-ידי אהבה ויראה), אלא שחיות זו היא בהגבלה - הרי כל זמן שהוא מוגדר עדיין בגדר, אף שזהו גדר של קדושה, עלול הוא עדיין ליפול -

 ולכן יש צורך גם בשמחה וטוב לבב - כיוון ש"שמחה פורץ גדר" (ראה בארוכה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך), ואזי מובטח הוא גם בנוגע לכוח המעשה (מהנחה בלתי מוגה).

20) ב"ר רפמ"ד.

21) ראה תניא פ"מ (נה,ב):, נקראין גדפין .. תכלית אהבה היא העבודה מאהבה".

22) בדוגמת ה"דרך" כפשוטה שעניינה לחבר את העיר הגדולה והיכל המלוכה עם העיירות הקטנות וכו' עד לפינה הנידחת (ועד"ז הצינור שעניינו לחבר ולהמשיך את המים מהנהר הגדול עד לכלים היותר קטנים שבריחוק מקום ביותר) - כהמשל המובא בביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי (שבהערה 24) בביאור הפסוק (הושע בסופו) "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם גו'", ש"דרכי הוי'" עניינם הוא להמשיך את האור בכל סדר ההשתלשלות, בעולמות העליונים, ועד למטה, שעי"ז נעשה החיבור ד"עומק תחת" שבעולם הזה "עומק רום" דהעצמות (מהנחה בלתי מוגה)

23) כי ב"דירה" ב' עניינים א) בדירה נמצא כל העצם (וכמו בדירת האדם שעצמותו דר בהדירה) - וזה  נעשה על-ידי קיום המצוות במעשה דווקא. ב) בדירה נמצא הוא בגילוי וזה נעשה על-ידי אהוי"ר דווקא הנותנים חיות בהמצווה. וראה לקו"ש ח"ד עמ' 1053 ואילך.

24) ראה ביאוה"ז ר"פ וישלח. ד"ה ה' יחתו תרפ"ט פ"י (סה"מ תרפ"ט עמ' 12).

25) ראה זח"ב (קפו,א): החודש הזה לכם כו' כסדר דאתוון אביב כו' ירחא שביעאה דילי איהו מסופא דאתוון. ושם (נא,ב) אתוון כו' כסדרן כו' אשתכחו בחסד כו' למפרע כו' משתכחו בגבורה. - ולהעיר מלקו"ת להאריז"ל פ' ויצא ד"ה עניין הז' כוכבי לכת: מניסן ועד אלול כו' זכרים כו' חג"ת נה"י כו' ומתשרי כו' גבורות גשמים או"ח נוקבא (וצ"ע ממ"ש להיפך: בטעמי המצוות פ' בא - הובא בעטרת ראש בתחלת הדרוש לעשי"ת - בפע"ח שער ר"ה בשער הכוונות ענין ר"ה ד"א, בנהר שלום - בסוף ע"ח דפוס ווארשא - בסופו). וראה קהלת-יעקב מע' יב חדשים.

26) ראה גם תו"מ חכ"ב עמ' 297. וש"נ.

27) ובב' עניינים אלו נכללים כל ענייני העבודה (כולל גם ענייני חג השבועות), שכללותם הו"ע התשובה, שהרי צריך להיות "כל ימיו בתשובה", אלא, שיש תשובה שמלמטה למעלה, ויש תשובה שמלמעלה למטה, כמבואר בכ"מ (מהנחה בלתי מוגה).

28) הלכות עשרת ימי תשובה ס"ז.

29) שבת קנג,א.

30) אבות פ"ב מ"י.

31) יבמות כד,ב. וש"נ. 

משיח וגאולה בפרשה

עבודת יום-הכיפורים - בבית-המקדש

שנהיה שלוחים לבשר ש"הנה זה בא"

ויהי-רצון שכל אחד ואחד מהשלוחים, בתוככי כלל ישראל, ישלים (וכבר השלים) השליחות לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, באופן שיש כבר כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ויש כבר את כל הברכות ("וזאת הברכה אשר בירך משה גו' לעיני כל ישראל") עם כל אותיות האל"ף-בי"ת... ובאופן דהולך ומוסיף ואור, "ילכו מחיל אל חיל", עד לברכה העיקרית - כהמשך וסיום הכתוב "יראה אל אלוקים בציון", בירושלים עיר הקודש, הר הקודש, בית-המקדש וקודש-הקודשים - גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח-צדקנו.

ולהעיר, שהגאולה האמיתית והשלימה מודגשת עוד יותר בבואנו מתקיעת-שופר דראש-השנה (ותקיעת שופר במילואה ובשלימותה - בשני הימים דראש-השנה), כפי שאומרים בפסוקי שופרות "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול", ומסיימים וחותמים את פסוקי שופרות עם הברכה ותפילה, "תקע בשופר גדול לחרותנו".

ויהי-רצון והוא העיקר - שכל אחד ואחד מאיתנו יהיה "שליח" לבשר לעצמו, בני ביתו ולכל היהודים בסביבתו, ש"הנה זה בא", "הנה אלוקינו זה גו' זה ה' קוינו לו" (ב' פעמים זה), והנה דוד מלכא משיחא, ושאליהו הנביא כבר היה יום לפני-זה בטבריה ובישר אודות ביאת משיח צדקנו.

ויש לומר, שכיוון שמשיח יכול לבוא בכל יום, "אחכה לו בכל יום שיבוא", ואליהו הנביא צריך לבשר ביום שלפני-זה אודות ביאת המשיח - בא אליהו הנביא לטבריה בפועל ממש כל יום ומבשר אודות ביאת המשיח (במיוחד) לאלו שעומדים במעמד ומצב ד"אחכה לו בכל יום שיבוא" - גם אלו שאין אומרים זאת בדיבור (כמנהג חב"ד) אלא חושבים על-זה... וממשיכים ומסיימים את ההכנה ליום-הכיפורים, ועל-אחת-כמה-וכמה העבודה דיום-הכיפורים עצמו - בארצנו-הקדושה, בירושלים עיר-הקודש, בבית-המקדש, עד בקודש-הקדשים, לא רק באופן ד"ונשלמה פרים שפתינו" אלא באופן ד"ותחזינה עינינו (בשובך לציון ברחמים)", שרואים העבודה דיום-הכיפורים על-ידי אהרון הכהן (מכיוון ש"משה ואהרן עמהם") בבית-המקדש השלישי ("מקדש א-דני כוננו ידיך"), עד בקודש-הקדשים, ששם נעשית העבודה העיקרית והמיוחדת דיום-הכיפורים.

ועוד והוא העיקר - בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש.

(משיחת ז' תשרי, ל"מחנה ישראל", ה'תנש"א - 'התוועדויות' ה'תנש"א כרך א, עמ' 66)

מכאן ולהבא - רק טוב הנראה והנגלה

בדורנו זה, דור האחרון - ישנו כבר ריבוי הכי מופלג ועצום כו' דענייני תורה ומצוות ומעשים טובים שפעלו בני-ישראל בעבודתם במשך כל הדורות שלפני-זה. ובפרט לאחרי כל העניינים הבלתי-רצויים שעברו על עם ישראל במשך כל הדורות שלפני-זה, עד ל"מבול" הכי נורא שהיה בדור הכי האחרון - כבר יצאו ידי-חובת כל עניינים הבלתי-רצויים, וכבר נעשה הבירור והזיכוך כו' בתכלית השלימות.

ומכיוון שכן, בוודאי נגמר כבר ה"משחק" ("גענוג געשפילט זיך")... ד"נורא עלילה על בני אדם", ומכאן ולהבא - יומשך רק טוב הנראה והנגלה, ובלשון הפיוט (ביום-הכיפורים ובהושענא-רבה) "אוצרך הטוב לנו תפתח", "הטוב לנו בטוב הנראה והנגלה גם למטה ממש", "הטוב לנו", היינו, באותם העניינים הטובים דבני, חיי ומזונא שמובן ומושג בשכלנו שהוא "טוב"!

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בראשית ה'תשמ"ח - 'התוועדויות' ה'תשמ"ח, כרך א, עמ' 350)

ממעייני החסידות

עשרת ימי תשובה

לשוב בשמחה

עבודת התשובה, אף שהיא קשורה בצער עמוק, חייבת להיעשות מתוך שמחה. שהרי כל מצווה יש לקיים מתוך שמחה, שמחה של מצווה, ואם-כן, בוודאי שיש לקיים מתוך שמחה מצווה חשובה כתשובה, שבכוחה לתקן פגמים בכל המצוות.

ואכן, נוסף על תחושת הצער שבתשובה, יש בה גם שמחה, שהרי היא מאפשרת לחוטא לחזור ולהידבק בקב"ה, ואין לך שמחה גדולה מזו.

במילים אחרות: שני חלקים בתשובה: א) חרטה על העבר, ב) החלטה טובה על להבא. החרטה נעשית מתוך מרירות, ואילו ההחלטה הטובה נעשית בשמחה עצומה.

(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 389)

ענווה ותשובה

מי שהוא גס-רוח ושחצן, קשה לו להגיע לידי תשובה, וייתכן שלעולם לא יבוא לידי כך. ושלוש סיבות לדבר:

א) אדם כזה ימצא תמיד סיבות והצטדקויות להנהגתו הרעה, ויוכיח כי לאמיתו של דבר הצדק איתו.

ב) אם נכשל בעניין שלא ניתן לעוטפו במעטה של יושר, יתלה את הקולר באחרים (בסביבתו; ביצרו-הרע הגדול; וכיוצא בזה), כך שהוא עצמו יישאר תמיד חף מפשע.

ג) אם אינו מצליח למצוא סיבה חיצונית ו'תירוץ' להנהגתו הרעה, יעדיף להתעלם ממנה כליל, בבחינת "על כל פשעים תכסה אהבה".

לעומת זאת, הענוותן מסוגל לשפוט את עצמו ולהוציא פסק-דין אמת, בלי סילוף עובדות ובלי להמציא אמתלאות שאין להן שחר.

(ליקוטי שיחות, כרך א, עמ' 130)

חמש דרכי תשובה

הרב הצדיק רבי זוסיא מאניפולי אמר: חמש דרכים בתשובה רמוזות בראשי-התיבות של המלה תשוב"ה, ואלו הן:

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" - תשובה הבאה מתמימות-הלב ורצינות, וכנאמר באברהם אבינו: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

"שיוויתי ה' לנגדי תמיד" - תשובה הבאה מתוך כך שאדם זוכר תמיד שהקב"ה בורא את העולם ומלואו בכל רגע ורגע מאין ליש (השם המפורש, הוי-ה, הוא לשון מהווה).

"ואהבת לרעך כמוך" - תשובה הבאה מלב טוב, וכפי שאמר אדמו"ר הזקן, שאהבת-ישראל היא ה'כלי' לאהבת-ה'.

"בכל דרכיך דעהו" - מי ששם ליבו למאורעות חייו, אינו יכול שלא להבחין ביד ההשגחה העליונה, המנחה אותו בדרכו, וראיית השגחה פרטית זו מעוררת אותו לתשובה.

"הצנע לכת עם ה' אלוקיך" - על האדם להצניע ולהסתיר את חסידותו מעיני הרואים. זהו שאמרו "לעולם יהא אדם ערום ביראה", כלומר: עליו להיות "ערמומי" ולמצוא דרכים איך להעלים את יראתו וחסידותו מזולתו.

('היום יום' ג בתשרי)

עקירת העוון מעיקרו

תשובה מציינת שיבה וחזרה; החוטא חוזר למעמדו ולמצבו קודם החטא, וכלשון ספר התניא - "שיהיה לרצון לפני ה', ומרוצה וחביב לפניו יתברך כמו קודם החטא". היינו, שהתשובה מוחקת לגמרי את רושם החטא באשר לעתיד.

אך לא זו בלבד שהתשובה פועלת מכאן ולהבא, אלא בכוחה לשנות אף למפרע, שכן היא מסוגלת לתקן את פגמי העבר, וכפי שאמרו חז"ל, שתשובה מיראה היא מכאן ולהבא, וכבעל-מום שנתרפא, ש"מקצת שמו עליו", ואילו תשובה מאהבה עוקרת את העוון מתחילתו, כאילו לא חטא מעולם.

כוח על-טבעי זה שיש לאדם - היכולת לשנות את העבר - יש להסביר בשלוש דרכים:

א) התשובה מחדשת את הקשר בין האדם לקונו. ומכיוון שהקב"ה הוא מעל לזמן - היה, הווה ויהיה כאחד - יש גם באדם מעין תכונה זו.

ב) יהודי בעצם הוא טוב, וגם בעת החטא היה דבוק באלוקים, אלא שדבקות זו לא היתה גלויה. לכן יכולה התשובה לעקור את החטא למפרע, שכן לא מדובר כאן בהתהוות חדשה, אלא רק בגילוי הטוב הקיים מכבר.

ג) על יסוד ומעין הדין ש"כל העומד לחתוך - כחתוך דמי", יש לומר אף כאן: כל העומד לשוב - והלוא אין יהודי שלא יחזור בתשובה בסופו של דבר - כאילו שב. נמצא, שכבר בעת החטא חל עליו כלל זה וכאילו כבר עשה תשובה (אלא שעליו לשוב בתשובה בפועל, כדי לבטל בפועל את החטא).

(ליקוטי-שיחות, כרך ו, עמ' 54)

מזדונות לזכויות

חז"ל אמרו שתשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות.

בטעם הדבר מבואר בספר התניא: "כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות... ורחוקה מאור פני ה' בתכלית, ולזאת צמאה נפשו ביתר עוז מצמאון נפשות הצדיקים... ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכיות, הואיל ועל-ידי זה בא לאהבה רבה זו".

והרי דוגמה לדבר בהלכה: יש אומרים שגם מכשירי מצווה דוחים שבת (למשל, מותר לחלל את השבת כדי לעשות איזמל לצורך ברית-מילה), שכן, הואיל ולא ניתן לקיים את המצווה בלי הכנה זו, נמצא שההכנה היא בכלל המצווה והמצווה מעניקה לה חשיבות גדולה. אף בענייננו: מכיוון שבכדי להגיע לדרגה נעלית בקיום המצוות ("אהבה רבה") היה נזקק כביכול לחטא (והיינו, שהחטא הוא שגרם לו להתעורר באהבה רבה), לכן נעשה החטא (בדיעבד ולאחר שעשה תשובה) חלק מעבודת התשובה, והוא עצמו נעשה מצווה.

(ליקוטי-שיחות, כרך יז, עמ' 187)

תשובת המשקל

אמר הבעל-שם-טוב: מי שהיה רגיל לדבר שקר - תשובתו היא שלא לומר שקר גם לא כדי לעשות שלום. וכפי שמצינו שמי שנכשל באיסור ריבית אסור לו לקחת ריבית גם מאינו-יהודי.

(כתר-שם-טוב סימן מ)

חוש לתשובה...

מדברי אדמו"ר הצמח-צדק: מי שיש לו חוש בציור - יכול להגיע לתשובה ביתר קלות.

(ליקוטי-דיבורים, חלק א, עמ' קנז)

הווה, עבר ועתיד

הרבי המהר"ש אמר: התשובה היא חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, ובראש וראשונה - תיקון וסידור ההווה, באופן שההווה יהיה טוב, הן במעשה, הן בדיבור והן במחשבה. וכאשר ההווה מסודר כראוי, ניתן למלאות את החסר ולתקן את הלא-טוב של העבר, ולעשות גדרים וסייגים לגבי העתיד.

(מבוא לפוקח-עיוורים, עמ' 9)

לא לחטוא...

באיגרת-התשובה נאמר, שמי שאין לו כוח להתענות על עבירות שבידו, יפדה אותן בצדקה.

כאשר היה המשפיע ר' גרונם מלמד פרק זה, נהג לשאול: ומה יעשה מי שאין לו לא כוח ולא כסף? והיה משיב: שלא יחטא מלכתחילה.

(מפי השמועה)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת וילך
ה' בתשרי, שבת שובה

* פרטי מנהגי חב"ד ד(כל) שבת-קודש, ייכנסו אי"ה בגיליון שבת בראשית הבעל"ט.

"כל ענייני 'שבת שובה' שייכים לכל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים והטף, כמנהג ישראל שבאים כולם לבית-הכנסת ושומעים קריאת-התורה וכו'"¹.

"בשבת שובה – מתקן ומעלה את כל שבתות השנה, כי התשובה דשבת-תשובה היא נעלית גם מהתשובה דכל שבתות השנה"².

בשבת שובה יש להחליט החלטות טובות: להוסיף בכל ענייני העבודה בתורה, עבודה וגמילות-חסדים (כולל גם צדקה בשבת – ע"י הכנסת אורחים בסבר-פנים-יפות וכיו"ב)³.

בשבת שובה דורש הרב מהלכות החג, "והעיקר - לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו"⁴.

ערבית: יש לזכור ולהזכיר (באופן המותר⁵) את השינויים וההוספות שבתפילת עשרת-ימי-תשובה, וכן 'המלך הקדוש' בברכת 'מגן אבות'.

שחרית – לפני התפילה, סיום שמו"ת החל מ'שביעי' למנהג רבותינו נשיאינו⁶.

בהוצאת ספר-תורה בעשרת-ימי-תשובה, וכן בשבת שובה, אין אומרים שום תוספת על הנאמר בכל השנה, דלא כמנהג העולם⁷.

הפטרה: "שובה ישראל" עד "ופושעים ייכשלו בם"; "מי א-ל כמוך" עד "מימי קדם" (הושע יד,ב-י. מיכה ז,יח-כ)⁸. נוהגים (להקפיד ביותר) שלא לקרוא קטן למפטיר בשבת זו⁹.

מנחה. קוראים בפרשת האזינו. צדקתך. קדיש תתקבל. לדוד ה' אורי. עלינו. קדיש יתום.

בסעודה שלישית (בכל שבת) היה הרבי נוהג לטעום מזונות או פירות¹⁰.

מוצאי-שבת-קודש:

בתפילת ערבית, מוסיפים (גם): 'אתה חוננתנו', ו'המלך המשפט'. אין אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש'¹¹.

יום ראשון
ו' בתשרי

יום השנה להסתלקות הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה שניאורסון, בת הרבנית הצדקנית מרת רחל ובת הרב הגאון והחסיד ר' מאיר-שלמה, אשת הרב הגאון והחסיד והמקובל ר' לוי-יצחק, אם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. נפטרה בשבת שובה תשכ"ה, בעלות המנחה, ומנוחתה-כבוד בניו-יורק¹².

בנה, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, נהג להתוועד ביום זה, גם כשחל בחול.

כן יסד על שמה "קרן חנה", ובהתוועדות ו' תשרי, כשחל בחול, נהג לערוך מגבית עבור קרן זו. כן נוסדו כמה מוסדות חינוך בארה"ק ובעולם הנקראים "בית חנה"¹³.

יום רביעי
ט' בתשרי, ערב יום-הכיפורים

מהיום ועד אחר ב' דראש-חודש מרחשוון אין אומרים תחנון¹⁴.

סדר כפרות¹⁵:

תרנגול לבן. זמנו - באשמורת הבוקר של ערב-יום-הכיפורים¹⁶. הכפרות יהיו כפי חשבון בני-אדם שבבית, זכר לזכר ונקבה ולנקבה, ולמעוברת¹⁷ שלושה: אחת בשבילה, וזכר ונקבה בשביל ספק הוולד¹⁸.

אומרים "בני אדם" עד "מצאתי כופר" פעם אחת, ואחר-כך אומרים פעם אחת "זה חליפתי" עד "ולשלום", ובעת אמירת "זה חליפתי..." מסבבים שלוש פעמים את התרנגול/ת מעל הראש, וחוזרים ואומרים "בני אדם...". כסדר הזה עושים שלוש פעמים.

בסך הכול אמירת "בני אדם" עד "ולשלום" – שלוש פעמים. ובסך הכול מסבבים תשע פעמים¹⁹.

אם היה פגם בשחיטה, צריך 'כפרה' אחרת. אך אם השחיטה היתה כדין, אפילו נמצא העוף טריפה, אין צריך אחרת²⁰.

המהדרין, מכסים בעצמם את הדם בברכה (ברשות השוחט, שהמצווה מוטלת עליו, שיכבד אותו להיות שלוחו). כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מכסה את הדם על-ידי נוצה, בחמש תנועות²¹. נוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי הדם בעפר" )ה' ו-ד' 'הדם' בפתח, ב' 'בעפר' דגושה ובסגול)²² אף מי שמכסה את הדם בפעם הראשונה, לא יברך 'שהחיינו'²³.

אחרי כפרות לבש כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בגדי משי, וגם לבנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ציווה לעשות כן²⁴.

נוהגים לזרוק את בני המעיים, הכבד והכליות על הגג או בחצר לאכילת בעלי-חיים, משום שראוי לרחם על הבריות כדי שירחמו עלינו מן השמים²⁵.

ראוי לתת את פדיון הכפרות לעניים או לקופות הצדקה בו ביום, ובהקדם האפשרי²⁶. אם נותנים את העופות עצמם לעניים, שאינם מתביישים בכך, יש להיזהר לתת לעניים היודעים (או ללמדם) כיצד להכשירם במליחה כדת וכדין.

אסור להתענות היום²⁷.

בתפילת שחרית אין אומרים "מזמור לתודה"²⁸, ו"אבינו מלכנו"²⁹.

אין מאריכים היום בתפילת שחרית³⁰.

מבקשים 'לעקאח' (עוגת דבש), וגם אוכלים ממנו³¹.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה נוהג לחלק 'לעקאח' לכל אחד ואחד כשהוא לבוש בגדי משי של שבת וחגור אבנט, ומברך את כל אחד ואחד ב"שנה טובה ומתוקה"³².

בדרך-כלל, אין זה נפוץ בין אנ"ש ללכת היום לקברי צדיקים³³.

מרבים בצדקה, ובפרט לפני תפילת מנחה³⁴. הבעש"ט אמר: "מקול קישקוש המטבעות בקערות, מתפרדים הקליפות"³⁵.

מרבים באכילה ובשתייה כשיעור שני ימים – ערב יום-הכיפורים ויום-הכיפורים³⁶. וכל האוכל ושותה בערב יום-הכיפורים, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי³⁷.

נוהגים לאכול 'קרעפכין' (כיסני-בצק ממולאים בשר)³⁸.

היום טובלים פרוסת המוציא בדבש³⁹, אבל על השולחן שמים גם מלח⁴⁰.

אין לאכול היום אלא מאכלים קלים להתעכל, כגון עופות ודגים. גברים לא יאכלו היום שום וביצים כלל⁴¹.

אחר חצות היום יש לקרוא כל אחד לעצמו את ההפטרה של יום-הכיפורים⁴².

אבלות (רח"ל): כשסיים הרבי 'שבעה' על פטירת אמו הרבנית חנה ע"ה (תשכ"ה) טבל אחר חצות, קרוב ליום-הכיפורים. לא נהג בכל פרטי המנהגים האמורים בספר-המנהגים ביציאה מהשבעה, ואמר שגם לאחר יום-הכיפורים אין עושים מאומה מזה.

לפני טבילה ותפילת מנחה⁴³ נוהגים ללקות ל"ט מלקות קלות ברצועה של עגל. הנלקה - מוטה, ופניו לצפון⁴⁴. סדר ההלקאה: על כתף ימין, על כתף שמאל ותחתיהם באמצע⁴⁵, וחוזר חלילה. המלקה והנלקה שניהם אומרים שלוש פעמים פסוק 'והוא רחום', בכל הלקאה אומרים תיבה אחת, סך הכול ל"ט תיבות.

אחרי מלקות יש לבדוק שלא יהיה על הגוף שום חציצה⁴⁶ וטובלים שלוש פעמים, לפי שטבילה זו היא משום תשובה, כגר המתגייר⁴⁷.

בתפילת מנחה בלחש, אחר 'יהיו לרצון' הראשון, אומרים וידוי ו'על חטא'⁴⁸.

בכל הווידויים: מתוודים בעמידה, ושוחים בעת הווידוי⁴⁹. מפסיקים קימעא במקומות המפוסקים במחזור בנקודותיים לאחריהם ("דיברנו דופי:" – "טפלנו שקר:" – "קישינו עורף:"). מכים על החזה באותיות הא"ב של 'אשמנו' וגם באמירת "ואנחנו הרשענו"⁵⁰, 'סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו' וכן באמירת 'ועל חטאים'⁵¹.

אין אומרים 'אבינו מלכנו'.

בסעודה המפסקת⁵² – המאכלים יהיו ללא מלח⁵³.

גברים לא יאכלו מאכלי חלב וחמאה ולא תבלינים חריפים בסעודה המפסקת⁵⁴.

"יש טובלים אחר סעודה המפסקת, כדי שיהא סמוך ליום-הכיפורים"⁵⁵.

מפסיקים לאכול מבעוד-יום⁵⁶.

הדלקת הנרות: מברכים (לאחריה): "להדליק נר של יום הכיפורים" ו"שהחיינו"⁵⁷.

מרבים בנרות בבית-הכנסת⁵⁸.

כל איש נשוי מדליק "א לעבעדיגע ליכט [=נר חיים]". ולנשמת הוריו שנפטרו – נר נשמה⁵⁹.

חתן בשנת הנישואין שלו, שלבש ה'קיטל' לחופה, אינו לובשו ביום-הכיפורים⁶⁰. אבל (רח"ל) בשנת האבלות – ילבשנו⁶¹. אין להיכנס בקיטל לבית-הכיסא⁶².

נועלים נעלי בד, גומי וכל סנדל שאינו של עור⁶³, ודלא כהמחמירים בזה⁶⁴.

לפני ההליכה לכל-נדרי - ברכת הבנים והבנות⁶⁵. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג לברך אז את תלמידי הישיבה, כשהוא לבוש בקיטל ובטלית.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בירך את נכדותיו, כשידיו למעלה מראשה של כל אחת ואחת⁶⁶.

רבותינו נשיאינו היו מברכים בנוסח "יברכך"⁶⁷.

יום חמישי
י' בתשרי, יום-הכיפורים

לקראת היום הקדוש מתעטפים בטלית כנהוג, ומברכים עליה לפני השקיעה⁶⁸.

אם יש שהות, יאמר כל אחד לעצמו (לפני פרקי התהלים שקודם 'כל-נדרי') וידוי – 'אשמנו' ו'על-חטא', וכן נהגו רבותינו נשיאינו⁶⁹.

אין מדקדקים לומר 'כל-נדרי' מבעוד יום⁷⁰.

לפעמים, היה מורה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לנגן 'אבינו מלכנו', ואחר-כך אמרו את תשעת מזמורי התהילים קטו-קכג שקודם כל-נדרי⁷¹.

פותחין הארון, ומוציאים לפחות שלושה ספרי-תורה⁷². ומצווה גדולה לקנות החזקת 'ספר ראשון'⁷³. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג להחזיקו⁷⁴.

שני אנשים כשרים פונים עם ספרי-התורה למקום הש"ץ (המצטרף לבית-הדין). עומדים עם ספרי-התורה בסמוך לו, ואין מקיפים את הבימה, ואין עומדים איתם על הבימה⁷⁴.

מתחילים: "ה' מלך, תגל הארץ".

פסוק "אור זרוע" - פעם אחת ובקול רם.

"על דעת המקום... בישיבה של מעלה" צריך הש"ץ (בלבד) לומר בקול נמוך, אך באופן שהעומדים סביבו, שהם בית-דין, ישמעו⁷⁵.

כל-נדרי: גם הקהל אומר זאת בלחש (אך באופן שיישמע לעומדים בסמוך), עם הש"ץ⁷⁶.

"ויאמר ה' סלחתי כדברך" – אומר הקהל ג' פעמים ואחר-כך הש"ץ ג' פעמים⁷⁷.

הש"ץ מברך 'שהחיינו' בקול רם, והקהל מברך כל אחד לעצמו בלחש, וייזהרו לסיים קודם שיסיים הש"ץ כדי שיוכלו לענות אמן אחר ברכתו⁷⁸.

יש להכריז בבית-הכנסת, שמי שברכו 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות - לא יברכוה עתה⁷⁷.

מחזירים את ספרי-התורה וסוגרים הארון.

תפילת ערבית:

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - אומרים בקול רם⁷⁹.

אחר שמונה-עשרה בלחש: ויכולו. מגן אבות, ובו אומרים "המלך הקדוש", וחותם "מקדש השבת". 'יעלה תחנוננו', וכל הסליחות והווידויים. אין אומרים 'אבינו מלכנו'.

יעלה תחנוננו. וכל הסליחות והווידוים. אבינו מלכנו. לדוד מזמור. קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום, ארבעה מזמורי תהילים א-ד (באמירת שמות הוי"ה שבהם, מכוונים שניקוד כל שם הוא כמו בתיבת 'בברית', כנדפס במחזור), קדיש יתום. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג לומר אחר-כך את כל התהילים (והתחילו שוב מתחילתו) ⁸⁰.

קריאת-שמע שעל המיטה - כמו בכל שבת ויום-טוב. 'ברוך שם...' - בקול רם. אין אומרים תחנון ו'על חטא'⁸¹.

קודם השינה אומרים תשעה מזמורי תהילים: קכד-קלב⁸².

מי שצריך לאכול ביום-הכיפורים⁸³, אינו מקדש ואינו צריך לבצוע על לחם משנה. אבל אומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא', ואומר "ביום-הכיפורים הזה, ביום סליחת העון הזה, ביום מקרא קודש הזה"⁸⁴.

מחנכים את הילדים (בנים ובנות) – הבריאים מגיל תשע והכחושים מגיל עשר – להתענות לשעות. ובזמננו אין מדקדקים שיתענו בני שתים-עשרה ובנות אחת-עשרה כל היום⁸⁵. מה שנהגו המון העם לענות את התינוקות בליל יום-הכיפורים ואף כשצריכים לאכול מונעים זאת מהם - טעות היא בידם⁸⁶.

ילדים הזקוקים לאכילה ביום הקדוש, יש להשגיח עליהם שלא יאכלו אכילה גסה, ושיברכו כדין⁸⁷.

היוצא לבית-הכיסא בליל יום-הכיפורים אחר התפילה, ייגע במקומות המכוסים כדי שיצטרך ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו ולברך "אשר יצר" בידיים טהורות. אבל ביום, די בכך שעשה צרכיו, אף לקטנים, כדי ליטול כאמור, מכיוון שצריך להתפלל אחר-כך⁸⁸.

שחרית:

יטול ידיו רק עד סוף קשרי אצבעותיו. לאחר שניגב ידיו, מעביר המגבת על-גבי עיניו, להעביר מהן חבלי שינה. אם עיניו מלוכלכות, מותר לרחצן להעביר הלכלוך ולא יותר⁸⁹.

הכוהנים נוטלים ידיהם עד פרק הזרוע⁹⁰.

אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"⁹¹.

"כל מי שמכוון בעת התחלת 'אדון עולם', כתב ר' יהודה חסיד ורב האי גאון ורב שרירא גאון: 'ערב אני בדבר שתפילתו נשמעת, ואין שטן מקטרג על תפילתו, ואין לו שטן ופגע-רע בראש-השנה ויום-הכיפורים בתפילתו, ואויביו נופלין לפניו'"⁹².

חזרת הש"ץ:

הרבי עמד באמירת הפיוטים 'האדרת והאמונה' ו'לא-ל עורך דין' בחזרת הש"ץ.

"אבינו מלכנו, זכור רחמיך" בכל תפילות היום⁹³.

בסיום חזרת הש"ץ: 'אבינו מלכנו', קדיש תתקבל. שיר של יום חמישי, הושיענו, לדוד ה' אורי, קדיש יתום.

בפתיחת הארון להוצאת ספר-תורה אומרים שלוש פעמים י"ג מידות, ואחר-כך "ריבונו של עולם", ככתוב במחזור.

מוציאים שני ספרי תורה. בספר הראשון קוראים לשישה עולים בעבודת היום שבפרשת אחרי, מניחים את הספר השני ואומרים חצי קדיש, הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס: "ובעשור לחודש", הגבהה וגלילה. הפטרה: "ואמר סולו סולו".

קוראים בתורה, חוץ מן המפטיר⁹⁴, בניגון המיוחד לימים-הנוראים, וכן גם באמירת 'ויעזור', קריאת העולים לתורה, ברכות התורה, ו'מי שבירך'⁹⁵.

לאחר ברכות ההפטרה - הזכרת נשמות.

בהזכרת נשמות אומרים "בן/בת פלונית"⁹⁶.

מי שיש לו אב ואם – יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות⁹⁷. אבל (רח"ל) בשנה הראשונה למות אביו או אימו, נשאר בבית-הכנסת, אבל אינו אומר 'יזכור'⁹⁸. אחר-כך אומרים "אב הרחמים". גם מי שאינו מזכיר נשמות יכול לומר "אב הרחמים"⁹⁹.

אם יש מילה בבית-הכנסת, מלים קודם 'אשרי'. ומברכים על הכוס ומטעימים לתינוק הנימול, חוץ ממה שנותנים לו לטעום כשאומרים "בדמייך חיי". אם המילה מחוץ לבית-הכנסת – יחזירו את ספר-התורה לארון הקודש לפני שיוצאים¹⁰⁰.

ונתנה תוקף: (באמירת פיוט זה עמד הרבי) רגילים בין אנ"ש: הש"ץ מתחיל בקול, והקהל אומר את שני הקטעים הראשונים – עד "ומי ירום". אח"כ חוזר הש"ץ בקול מ"כבקרת" עד שם, ואז אומר הקהל בקול רם "ותשובה... הגזירה", והש"ץ חוזר זאת בקול רם... שוב אומר הקהל "כי כשמך... וכחלום יעוף", והש"ץ חוזר בקול מ"אמת ... עד "כחלום יעוף", ואז אומר הקהל בקול רם "ואתה הוא... וקיים", והש"ץ חוזר זאת בקול רם, ואז אומרים הקהל "אין קצבה" עד גמירא. הש"ץ מסיים את הקטע בקול, ומתחיל "כתר"¹⁰¹.

מכינים מגבות וכדומה כדי לפורסן, להפסיק בין פני המשתחווים - ב'עלינו¹⁰² וב'והכוהנים' - לבין הקרקע.

בשנים הראשונות, עמד הרבי ב'סדר העבודה', וישב רק לאמירת פיוט "כאוהל הנמתח".

"אתה כוננת" צריך הש"ץ לומר כך: לצעוק 'אתה', להפסיק קימעא, ואחר-כך להמשיך ולומר "כוננת עולמך..."¹⁰³.

"מה שאומרים בסדר עבודה... 'חטאו, עוו, פשעו... בני ישראל' – אנו מדמין עצמנו כאילו אנחנו אותן 'בית ישראל', ויפה עושים המכים על ליבם כדרך שעושים באמירת 'אשמנו'"¹⁰⁴.

לאמירת 'והכהנים' עמד הרבי ממקומו (וכן לקטעים נוספים, גם בשנים שישב ברוב 'סדר העבודה').

הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: בכריעה – תחילה כריעה על ברכיו וגודלי רגליו. אחר-כך על גודלי ידיו, וההשתחוואה (מתרומם מברכיו. במצחו מגיע עד הרצפה, ונשאר עומד על אצבעות רגליו וגודלי ידיו)¹⁰⁵.

לאחר מוסף – תהילים פרק כ', יום יו"ד בחודש, והפרקים קלג-קמא (ופרקו של הרבי, קד, והפרקים שאומר על אחד ואחת על עצמו ועל בני-ביתו). קדיש-יתום.

בין תפילת מוסף לתפילת מנחה מפסיקים. אם אפשר, לכל הפחות שלושת רבעי שעה¹⁰⁶.

מנחה: וידבר וקטורת. אין אומרים 'אשרי' 'ובא לציון'.

קריאת התורה במנחה – בנגינת הטעמים הרגילה¹⁰⁷.

אין נשיאת כפיים במנחה, והש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו...". 'אבינו מלכנו'. קדיש תתקבל, לדוד ה' אורי, קדיש יתום, ואין אומרים 'עלינו'.

זמן תפילת 'נעילה' מתחיל כשהחמה בראש האילנות, היינו קרוב לתחילת השקיעה¹⁰⁸.

לפני 'אשרי' פותחין את הארון, ונשאר פתוח עד אחרי התקיעה¹⁰⁹.

בחצי קדיש שלפני תפילת נעילה ובקדיש תתקבל שאחריה, אומרים "לעילא ולעילא מכל"¹⁰⁹.

בנעילה אומרים "חתמנו" (בתפילה וב'אבינו מלכנו', במקום "כתבנו"), "וחתום" (במקום "וכתוב"), "ניזכר ונחתם" (במקום "ניזכר ונכתב").

אומרים "היום יפנה" גם אם כבר העריב היום¹¹⁰.

בפיוט "ה' ה' – אזכרה אלקים ואהמיה", כמדומה שאומרים י"ג מדות רק בפעם הראשונה (ולא כפזמון בין בית לבית)*¹¹¹.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נהג לומר "ואוצרך הטוב לנו - תפתח", עם הפסק לפני תיבת "תפתח", כשה"לנו" נמשך למעלה¹¹¹.

אין נשיאת כפים, אפילו עוד היום גדול¹¹².

באמצע קדיש תתקבל, אחרי 'דאמירן בעלמא ואמרו אמן', מנגנים 'מארש נפוליון¹¹³, ואחר-כך תוקעים תקיעה אחת¹¹⁰.

מעיקר הדין, מותר לתקוע אפילו בין השמשות¹¹⁴. אבל כמה פעמים אירע בבית-המדרש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שהש"ץ סיים תפילת נעילה לפני צאת הכוכבים, והאריך כ"ק אדמו"ר בניגון "אבינו מלכנו" וניגון 'מארש נפוליון' עד צאת הכוכבים¹¹⁵. ומאחר שהמון העם סומכים על התקיעה ומסיימים מיד אחריה את הצום, יש להיזהר בכל מקום שלא לתקוע לפני צאת הכוכבים.

מוצאי יום-הכיפורים:

כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "המנהג 'שהש"ץ במוצאי יום-הכיפורים צריך להיות מי שיש לו אב ואם' - לא ראיתיו. ובבית-הכנסת כאן אין נוהגין כן"¹¹⁶.

תפילת ערבית¹¹⁷ והבדלה - בקיטל וטלית, אבל בכובע, והטלית על הכתפיים¹¹⁰.

מי ששכח ואמר 'המלך הקדוש' או 'המלך המשפט' אינו חוזר¹¹⁸, אבל אם אמר 'זכרנו לחיים' פוסק ומתחיל 'מלך עוזר', ואם כבר אמר "וכתבנו בספר החיים" - גומר תפילתו, ומתפלל שוב בתורת נדבה¹¹⁹.

במוצאי יום-הכיפורים אומרים: 'גוט יום-טוב'¹¹⁰. ובליובאוויטש, באולם הקטן, הכריזו זאת¹²⁰.

"מי שכבה נרו ביום-הכיפורים... תקנתו שידליקנו שוב במוצאי יום-הכיפורים ולא יכבנו עוד אלא יניחנו לדלוק עד גמירא, וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה נרו במוצאי יום-הכיפורים, לא הוא ולא אחר, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא"¹²¹.

צום יום-הכיפורים הוא כ"ו שעות¹²², ויש להקל בזה ולצום קצת יותר מכ"ה שעות¹²³.

אחרי ערבית, קודם הבדלה וקידוש לבנה צריך ליטול ידיו שלוש פעמים לסירוגין עד פרק הזרוע, כמו נטילת ידים שחרית ביום רגיל, אבל בלא ברכה. וגם הכוהנים שכבר נטלו ידיהם לנשיאת כפיים עד פרק הזרוע, אף אם נטלו אז לסירוגין, צריכים ליטול ידיהם כנ"ל¹²⁴.

הבדלה – יין, נר, הבדלה. ומברכים דוקא על נר ששבת (שדולק מערב יום-הכיפורים). ואם אין נר חוץ מזה שבבית-הכנסת, ידליק נר אחר ממנו ויברך על שניהם. ובבית מדליק עוד נר מהנר ששבת בביתו ומברך על שניהם. ואם אין בביתו נר ששבת יביא מבית-הכנסת. ואם אי-אפשר, יברך על נר שהודלק מנר בית-הכנסת¹²⁵.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מדייק (רק בהבדלה זו) לעשות הבדלה בעצמו¹²⁶.

בכל השנה אין נותנים לאחר לשתות מהשיריים של כוס הבדלה (אלא אם-כן בירכו עליה ברכת המזון), מה שאין כן במוצאי יום-הכיפורים אפשר לתת¹²⁶.

אחרי הבדלה מקדשים את הלבנה – בחגירת אבנט ובסידור [אבל לאו-דווקא בטלית וקיטל¹²⁷], ונכון לרחוץ את הפנים ולנעול נעליים לפני כן¹²⁸.

במוצאי יום-הכיפורים - סעודה חשובה¹²⁹. עריכתה בהרחבה, ממשיכה גשמיות על כל השנה¹³⁰. טובלים פרוסת המוציא בדבש¹³¹, אבל על השולחן שמים גם מלח¹³².

אין מברכים "שעשה לי כל צרכי", עד למחר בברכות-השחר¹¹⁰.

הערב מתעסקים או על-כל-פנים מדברים על-דבר עשיית הסוכה¹¹⁰.

ואמר הרבי: "רוב ישראל – ואני בתוכם – אינם נזהרים בזה במעשה בפועל, ויוצאים גם עתה ידי חובת העניין על-ידי דיבור בזה"¹³³.

באחת השנים ראו שהרבי חוזר הביתה הערב, ומיד בכניסתו לחדר, עוד בטרם פשט את הקיטל, ניגש לארון הספרים, הוציא משניות מסכת סוכה, והחל ללמוד דיני סוכה¹³⁴.

יום שישי
י"א בתשרי

מחרת יום-הכיפורים נקרא "בשם השם" (ג-ט'ס נאמען)¹¹⁰.

משכימים לבית-הכנסת¹³⁵.

אין מתענים עד אחר אסרו-חג. וחתן ביום חופתו - בין יום-הכיפורים לחג הסוכות, מתענה¹³⁶.

----------

1) סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 5. ובהערה 25 שם: "ומעשה רב (בהסכם גדולי ישראל) שגם ילדות קטנות באות עם אבותיהן לבית-הכנסת (לא רק לעזרת-נשים), ואפילו לאחרי גיל שלוש שנים – כל זמן שלא הגיעו לכלל חינוך והבנה בעניין זה". ועיי"ש בהערה 24, שזה מעין ודוגמת עלייה לרגל  לע"ל "מדי שבת בשבתו". ומזה ברור שהכוונה לכל שבת.

2) ד"ה שובה ישראל תש"מ ס"א, סה"מ מלוקט ח"א עמ' שמה; ב'תורת-מנחם – ספר המאמרים מלוקט' לפי סדר השנה, ח"א עמ' קד.

3) 'התוועדויות' תנש"א ח"א עמ' 24. וראה פירוט בזה בהתוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ובסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222.

4) שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ב. נתבאר בלקוטי-שיחות ח"ג עמ' 953 (בלה"ק עם הוספות ב'תורת מנחם – התוועדויות' (כד) תשי"ט ח"א עמ' 25) וסוכם ב'שולחן המלך' שם, שכיוון שצריך ללמד דרכי עבודת ה' בקיום המצוות בכלל, לא נזכר שצריך לדרוש גם הל' יו"כ, כי גם זה נכלל ב'דרכי ה'' שם, עיי"ש.

5) וראה מש"כ בעניין זה ב'לוח השבוע' גיליון תק"פ הערה 5.

6) היום יום ד' טבת.

7) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קנט-קס.

8) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כלל-חב"ד.

9) שו"ע אדמוה"ז סי' רפד ס"ח, ונתבאר בלקו"ש חי"ד עמ' 144 שאין מקום לקטן – שפטור מכל המצוות וממילא אין שייך אצלו (שלימות) עניין התשובה – שיאמר ההפטרה ד'שובה ישראל', ע"כ. והיינו אפילו "במקרים יוצאים מהכלל", כי בלאו-הכי הרי "אצל החסידים לא נהגו לתת מפטיר לקטן" (התוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2334).

10) לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 60 (ומן הסתם אכל כזית), ע"פ המובא (גם כהוראה לרבים) בספר-המנהגים עמ' 34. ביאור הנהגה זו בלקו"ש כרך כא עמ' 84 (ובלה"ק, שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קנד).

11) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ג.

12) מזכרונותיה - בספר 'אם בישראל', הוצאת קה"ת, כפר חב"ד תשמ"ג. תולדותיה בספרים:  'עטרת מלכות', חיפה תנש"א, עמ' 225. 'תולדות לוי יצחק' (מהדורת תשנ"ה) ח"ג עמ' 875.

13) ספר-המנהגים עמ' 88.

14) לוח כולל-חב"ד, יא תשרי. גם הקורא ק"ש שעהמ"ט אחר חצות אינו אומר תחנון, כיוון שנהגו כבר יו"ט אז, שהיו ממעטים בו בסליחות (שלא כבער"ה), ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תר"ד ס"ד-ה.

15) ב'אוצר' עמ' קעח, שגם כשטבלו רבותינו ג"פ, היתה הפעם הראשונה בין כפרות לשחרית. והרבי כנראה טבל רק אז. ומ"מ רבים טובלים לפני כפרות (ומנחה, והדה"נ).

16) סידור אדמוה"ז. מי שאי-אפשר לו לעשות סדר הכפרות בערב יום-הכיפורים, יקיים זאת יום או יומיים לפני-כן, כי כל עשרת-ימי-תשובה ימי כפרה הם (ראה פרמ"ג סי' תרה במ"ז ס"ק א. שדי-חמד מערכת יוהכ"פ סי' א אות ב). למעשה נהג הרבי לערוך כפרות בשעה 7:00.

17) יש שדנו מאימתי נקראת מעוברת, אם מג' חדשים או ממ' יום עכ"פ. ואולי לפני כן תפדה בצדקה.

הדרך הרגילה היא לומר הנוסח פ"א ולסבב את כל הכפרות ביחד, אך ניתן לעשות זאת גם בזה אחר זה (ראה נטעי גבריאל פ"י ס"ד).

18) סידור אדמוה"ז. ובלקו"ש חכ"ב עמ' 59 הע' 36: "לא חיישינן לתאומים (כמ"ש הב"ח שם ממרדכי קטן. פמ"ג שם) - כיוון דמיעוטא הוא והמדובר הוא במנהג. וצ"ע בזמננו, דלפעמים רבות יודעים ברור אשר 'תאומים בבטנה', ועל בירור זה סומכים בנוגע לפיקוח-נפש בשבת ויום-הכיפורים וכיוצא-בזה - איך תתנהג ב'כפרות', או שנאמר דכיוון דלא שכיחא כו', ובפרט בנדו"ד דבלא"ה י"א לפטור כמה זכרים בתרנגול אחד כו'".

וע"פ המבואר שם (ובלה"ק - ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סו"ס צח) שהאם היא שצריכה כפרה נוספת, ולא שהכפרה היא בשביל העובר עצמו - העירו, דא"כ אם כבר עשתה כפרות יום או יומיים לפני כן, ולפני זמן הכפרות נולד התינוק, יצטרך התינוק כפרה נפרדת לעצמו. או שמא הכפרה על אבריו כעובר מועילה לו גם עתה. וע"ע.

19) ספר-המנהגים עמ' 58. בשער-הכולל (פמ"ד ס"ב) כ' שאדמוה"ז השמיט מסידורו הלשונות "חליפתנו, חליפתכן, חליפתהן" וכדומה, וכנראה כוונתו שיאמרו תמיד "חליפתי" (המתכפר ולא המסובב), גם כשעושים לאחרים ואחרות, וצ"ב מה מנהגנו בפועל.

בבית הרבי נהגו (כל אחד מבני-הבית) לקיים ב'כפרה' מעין ד' מיתות אחר סדר הכפרות: לדרוך עליה מעט - כעין סקילה, לגעת קלות בצווארה - מעין חנק, לשרוף מעט משערותיה - כעין שריפה ('כפר חב"ד' גיליון 633 עמ' 23, מפי המשב"ק. ולהעיר משעה"כ הנ"ל, ששלל כ"ז, ומ'רשימות' יד עמ' 14 שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לא הי' זורק התרנגול תחת השולחן אבל היה סומך שתי ידיו עליו), ראה מטה-אפרים סי' תרד-תרה ס"ה.

20) שער-הכולל פמ"ד סוס"ב.

21) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קעז, עיי"ש.

22) כן הקפיד לומר השו"ב הוותיק הרה"ח ר' יעקב-יוסף רסקין ע"ה, מפי בנו השו"ב הרה"ח ר' מנחם-מענדל שי' רסקין, וכמדומה לו שאביו שמע זאת מפי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. וראה שו"ע יו"ד סי' כח ס"ב ודרכי-תשובה שם ס"ק טז מס' תורת-זבח, ומה שהעיר עליו. (וע"ע בדרכ"ת שם ס"ק יז).

יש להכין מראש עפר (חול יבש, שגרגיריו נפרדים, ולא גושים) למטה, לפני השחיטה, שיישפך הדם עליו. ממתינים לבדיקת הסימנים ע"י השוחט - שלא תהיה ברכתו לבטלה, ומכסים ביד בעפר (כנ"ל) - שו"ע ונו"כ שם.

23) שו"ע אדמוה"ז או"ח סי' כב בקו"א א. וראה לקו"ש חי"א ס"ע 288.

24) 'רשימות' הנ"ל, עמ' 17. גם הרבי היה לבוש בגדי יו"ט בערב יוהכ"פ, 'אוצר' שם. וראה מט"א סי' תרז ס"א.

25) שו"ע אדמוה"ז סי' תרה ס"ו. וראה 'רשימות' שם, עמ' 18.

26) ראה גם 'רשימות' שם.

27) שו"ע אדמוה"ז סי' תרד ס"א, עיי"ש בארוכה ובנתיב החיים סי' קנו 'דיני עיוהכ"פ' סק"ד.

28) סידור אדמוה"ז, ובשו"ע שלו סי' א (מהדו"ק) סי"ז, נא ס"א, ותר"ד ס"ו. וראה צמח-צדק (שער המילואים, חידושים, טז ע"ב) שתמה ע"ז, ונתבארו דבריו בלקו"ש חי"ז עמ' 426. וראה מש"כ בזה בס' הליכות עולם, יוה"כ, סי' תרד בפתחי עולם ס"ק ג.

29) לוח כולל-חב"ד.

30) קובץ-ליובאוויטש גיליון 5 עמ' 71, ועוד בשיחות אדמו"ר מהוריי"צ, נסמנו ב'אוצר' עמ' קפ.

31) ספר-המנהגים שם. באלף-המגן למט"א סי' תרד-תרה ס"ק לח הביא הטעם, שאם נגזר עליו ח"ו שיזדקק למתנת בשר ודם, יצא ידי-חובה בקבלת ה'לעקאח'. הובא בלקו"ש חי"ד עמ' 373. ראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"א ח"א עמ' 9. סה"ש תש"נ ח"א עמ' 22 ואילך, וש"נ.

32) ספר-המנהגים שם.

33) למרות שהמנהג מובא בשו"ע אדמוה"ז סי' תרה ס"ה מהרמ"א. גם הרבי לא הלך לאוהל ביום זה בהרבה שנים. ידוע שהלך בשנים תשי"א ותש"נ - 'אוצר' עמ' קפד (כן נסע בתשי"ג כמסופר ביומן שבסוף 'שיחות קדש' תש"ס. י"א שנסע גם בשנת תשח"י. וי"א שגם בשנת תשנ"ב אמר בבוקר שייסע לאוהל, אך חלוקת הלעקאח נמשכה כמעט עד המנחה ולא התאפשר לנסוע).

34) מטה-אפרים סי' תרז ס"ג.

35) לוח כולל-חב"ד. ספר בעש"ט עה"ת, ר"ה ויו"כ, אות מח.

36) סידור אדמוה"ז.

בשער-הכולל (מד,ג) משמע שהכוונה להוסיף עוד סעודה (ושמא שתי סעודות) לשם יוהכ"פ. וכן מפורש – שתי סעודות - בלקוטי שיחות כרך לט עמ' 363 הע' 46, עיי"ש.

37) שו"ע אדמוה"ז סי' תרד ס"א.

38) ספר המנהגים, מנהגי יוהכ"פ.

39) היום-יום ח"ב (הוספות להיום-יום בלה"ק - קטע מס' 21. 'צדיק למלך' ח"ז עמ' 298).

40) שו"ע אדמוה"ז סי' קסז ס"ח.

41) שו"ע אדמוה"ז סי' תרח ס"ח.

42) ע"פ התוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 351.

43) סידור אדמוה"ז.

44) שו"ע אדמוה"ז סי' תרז סי"א-טו (מלבד שני הפרטים - זמן המלקות, ואמירת הנלקה, שההוראה בספר המנהגים אחרת).

45) 'אוצר' עמ' קפח (וע"ע רמב"ם הל' סנהדרין פט"ז ה"ט).

46) מט"א סי' תרו ס"ח.

47) שו"ע אדמוה"ז סי' תרו סי"ב. גם נשים נשואות טובלות, עיי"ש סי"א, והמובא בס' 'כבודה בת מלך' עמ' קעו.

48) שו"ע אדמוה"ז סי' תרז ס"א-ג. לכאורה, אין להכות על החזה ב'סלח לנו' בתפילה זו, שהרי אין בה תחנון אלא רק הווידוי שבסופה, וכההוראה: "על-חטא אומרים רק כמה שצריך" (לקו"ש ח"ט עמ' 386). ועצ"ע מלשון הרבי בנדון בספר-המנהגים ר"ע 65 "ממוצאי (ולא: מערב) יוהכ"פ...". וראה הדיון בזה ב"התקשרות" גיליון שעט בסופו. אבל הרה"ח ר' אלי' שי' זילברשטרום מספר, שבשנת תשכ"ז וכן בשנת תשל"א (או תשל"ב) עמד מקרוב וראה בבירור שהרבי מכה על ליבו, הן בשחרית (ומתאים ללשון ספר-המנהגים הנ"ל) והן במנחה.

49) שו"ע אדמוה"ז סי' תרז ס"ז.

50) 'אוצר' עמ' רא, ממנהג הרבי.

51) סה"ש תש"א עמ' 151, וראה סה"ש תש"ה עמ' 9, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רמח. (ב'אוצר' שם הביא ממקור-חיים סי' תרז שיש להכות ב'על חטא' באמרו "שחטאנו", וב'ועל חטאים' באמרו "שאנו חייבים").

52) יאכל לפחות כזית פת, כדי לברך ברכת המזון (סדר ברכת הנהנין פ"ב ס"א). אם יודע שלא יאכל כביצה פת, לא יברך על נטילת ידים (שו"ע אדמוה"ז סי' קנח ס"ב).

53) כמה טעמים בדבר, והטעם הפשוט הוא כדי שלא יצמא ביום-הכיפורים למים - סה"ש תרצ"ז עמ' 157.

54) שו"ע אדמוה"ז סי' תר"ח ס"ח.

בכוונת האכילה של הסעודה המפסקת איתא, שצריך 'ג' קערות', וכדי לקיים זאת, ציווה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לבנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, לאחר שהתחיל לאכול מקערת המרק, להוסיף לה כף מרק, ואחר-כך (לאכול מעט ו)להוסיף עוד כף - סה"ש תרצ"ז עמ' 156. 'תורת-מנחם – התוועדויות' (יט) תשי"ז ח"ב עמ' 354.

55) דעה שנייה ("וי"א", לאחר דעה ב'סתם') בשו"ע אדמוה"ז תרו סי"ג. ורבים נוהגים גם בזה.

56) סי' תרח ס"א-ג. רגילים להפסיק בזמן שנקבע להדלקת הנרות. וכשמפסיק לפני-כן, טוב להתנות לפני ברכת המזון, שעדיין אינו מקבל עליו את התענית - שם ס"ז.

57) מחזוה"ש, לוח כולל-חב"ד.

58) שו"ע אדמוה"ז סי' תרי ס"ד. לוח כולל-חב"ד.

59) במט"א סי' תרג ס"ח כתב, שאת נר הנשמה גם אשה (פנויה) מדלקת, ושמדליקים רק אחד (גם אם שני ההורים נפטרו, אבל להורה/הורים של הבעל מדליקים נר בנפרד, נטעי גבריאל פכ"א ס"ג). שם ובאלף-המגן ס"ק יח ישנן דעות שונות איזה מהנרות יהיה בביתו ואיזה בבית-הכנסת, ובשו"ע אדמוה"ז סי' תרי ס"ד איתא, שנר חיים הוא בבית-הכנסת (באג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד עמ' קנב - שיש להניחו במקום שאינו עלול לכבות בנקל, עיי"ש). ולכן מביא בשבח-המועדים עמ' 44 שנר הנשמה יהיה בבית ויבדיל עליו במוצאי יום-הכיפורים, בצירוף נר נוסף.

60) ספר-המנהגים עמ' 58. גם קיטל אחר לא ילבש, אג"ק ח"ו עמ' קעב. ומהלשון משמע, שאם מאיזו סיבה שתהיה לא לבש בפועל את הקיטל בחופתו, ילבשנו עתה (בנטעי גבריאל הל' יוה"כ פכ"ו הערה י' הביא טעמים למנהג זה. והנהגה זו אינה לפי הטעם שאין לובשין הקיטל בפחות מבן כ', וגם לא לפי הטעם שבשנה ראשונה עליו להיות בשמחה, אלא לפי הטעם שכבר נתעורר השנה בתשובה, עיי"ש).

61) 'אוצר' עמ' קצח.

62) שו"ע אדמוה"ז סי' כא ס"ג.

63) 'אוצר' עמ' קצו, מספר מאמרי אדמוה"ז הקצרים עמ' שלז (לענין יו"כ), וספר-המנהגים עמ' 46 לענין תשעה באב (נדפס לראשונה בסוף רשימות הצ"צ על מגילת איכה, ברוקלין תשי"א). וצ"ע שנשמט ממנהגי אלול ר"ה ויו"כ שנדפסו לפני-כן בשלהי תש"ט (סה"מ תש"ט עמ' 232).

64) ולפי הטעם (כנפסק בשו"ע אדמוה"ז תרי"ד סו"ס ג) שמנעל אינו אלא של עור דווקא, לכאורה אין להחמיר גם בנעל מחומר פלסטי דמוי-עור (למרות שמגן על הרגל כמו עור ממש) הנפוץ בזמננו, כל עוד איננו מכיל עור ממש (ומשום מראית-העין לא שייך בזה, כיוון שהדבר ידוע לכל, וכמו בעניין נקניקי סויה בחלב וכו').

65) ספר-המנהגים שם.

66) 'אוצר' עמ' קצד.

67) שם עמ' קצה, ומציין לשיחת ליל שמח"ת וש"פ בראשית (ב) תשד"מ, עיי"ש.

68) ראה פסקי הסידור אות מב. ואין מסירין אותו בלילה, מפני שהדבר ידוע שאין מתכוונים לשם ציצית, אלא כדי להידמות למלאכים - ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' יח ס"ד.

69) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' תרז סו"ס ב, למרות שלא נדפס במחזור. אדמו"ר מהורש"ב היה מאריך קצת בווידוי זה ('רשימות' ד, עמ' 17). הרבי היה אומר זאת בקביעות.

אין אומרים 'תפילה זכה', 'אוצר' עמ' ר.

70) שם עמ' רב, למרות האמור בשו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ט ס"ד.

71) שם עמ' רב-רג. י"א שפעם אחת הורה הרבי לנגן 'ופרצת'.

72) 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' כא.

73) סידור אדמוה"ז. וב'המלך במסיבו' שם עמ' כב, שניתן לסדר 'מכירה פומבית' גם על שאר הספרים.

74) 'אוצר' עמ' רב-רג.

75) קובץ יגדיל תורה (נ.י.) גיליון ב עמ' נב בשם הרבי.

76) שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ט ס"ג.

77) ספר-המנהגים עמ' 63.

78) שו"ע אדמוה"ז שם ס"ח.

79) שם ס"ט.

80) 'אוצר' עמ' ריב-ג [בס' שבח-המועדים עמ' 46 הביא שהוא מנהג ותיקין, משל"ה מסכת יומא], ושם: שהרבי היה יושב במקומו ומסיים התהילים עם הציבור, ובסיימו, נעמד ואומר היהי-רצון שלאחר אמירת תהילים בשבת ויו"ט. [יש מוסרים: לפעמים ראו שעמד ופתח הסידור, וקרא ק"ש שעל המיטה עם הפרקי תהלים שלפני השינה, ואז יצא מביהכ"נ]. בצאתו, כמדומה שאינו מאחל 'גמר חתימה טובה' וכדומה.

81) ספר-המנהגים עמ' 59. במחזורים דלהלן בהערה הבאה, נדפס לומר נוסח "ריבון העולמים" בסוף ק"ש, ואכן י"א (בשם הרה"ח רש"ח קסלמן ע"ה) זאת גם בשבת ויו"ט, מפני שהזכרת העוון שם אינה אלא סיפור דברים. כיוון שאין משכימים לתיקון חצות, צ"ל עד 'ובבטח', ואח"כ כנראה: "כי אתה... שומע תפילה", ואולי גם פסוק "תורה ציווה..." אבל מסתמא לא "אעירה שחר".

82) ספר-המנהגים עמ' 54. משמעות 'קודם השינה' (ולא 'קודם קריאת-שמע שעל המטה') היא, לכאורה, בזמן הקרוב ביותר לשינה (לפי אדמוה"ז שאין מפסיקין במאומה בין ברכת 'המפיל' לשינה). ובמחזוה"ש, הוצאת קה"ת כפר-חב"ד, ימי הסליחות תשמ"ז ושלאח"ז, נדפסו המזמורים הללו לפני ברכת 'המפיל'.

83) לעניין שיעורי (כמויות וזמני) אכילה לחולה וכו' ביום-הכיפורים - ראה 'שיעור מקווה' עמ' קפא. מידות ושיעורי תורה עמ' רמט. ומאחר ו-30 סמ"ק אינם 30 גרם (ראה קובץ יגדיל תורה, ברוקלין, גיליון סה סימן סד), הרי ממוצע-הצפיפות בלחם לבן הוא 0.4 (12 גרם), בלחם אחיד 0.6 (18 גרם), וניתן ורצוי לדחוס את הלחם וכד' לכלי-המדידה ככל האפשר. ובפירות וירקות המשקל שווה בערך לנפח.

84) שו"ע אדמוה"ז סי' קפח סי"א; תרי"ח סי"ח (בשער-הכולל פל"ד ס"ט כ' שבסידורו פסק שלא לומר זאת, אבל בפסקי הסידור אות קפה נחלק עליו). ואם שכח לומר 'יעלה ויבוא', ונזכר אחר שסיים ברכת 'בונה ירושלים' - לא יחזור (קיצשו"ע סי' קלג סי"ח. משנ"ב סו"ס זה).

85) שו"ע אדמוה"ז סי' תרט"ז ס"ה וסי"א.

86) אלף-המגן למט"א סי' תרט"ז ס"ק ה.

87) אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ז עמ' ב.

88) שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. העירני ח"א ששם מדובר על היוצא לצרכיו סתם, אבל היוצא מבית-הכסא חייב מדינא בנט"י במים (כנפסק במהדו"ק סי' ד סי"ח*. משא"כ הטיל מים ולא שפשף ואף יצא לגדולים ולא נגע בידו לא נזכר שם, כיוון שאינו אלא משום 'הכון' לתפילה, כמבואר כאן, וראה גם סי' ז ס"ב וסי' צב ס"ג) ולכאורה תלוי בפלוגתא אם בית-הכסא דידן יש לו דין ביה"כ קבוע לעניין זה (ראה הנסמן בשו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' ב), ויש לברר אם המחמיר בזה רשאי להקל ברחיצה ביוה"כ.

 *) אף שאי"ז אוסר עליו לברך במצבו, ראה סדר ברה"נ בסופו.

89) שם ס"ב-ג. לענין נט"י - גם ספר-המנהגים עמ' 59, וביאורו באג"ק ח"ג עמ' קמז.

90) לקו"ש ח"ט ס"ע 386, ממט"א תרי"ג ס"ח (ובסי' תרכ"א סי"ז, שהלוויים נוטלים רק עד סוף קשרי אצבעותיהם) וראה אלף-למטה תרי"ג ס"ק ט, שבח-המועדים עמ' 50 וש"נ.

גם בנטילת ידיים שחרית יטלו הכהנים עד פרק הזרוע (כדעת הקיצור שו"ע סי' קלג ס"ז - הוראת הרבי, 'אוצר' עמ' ריז. וראה דיון בזה בקובץ 'הערות הת' ואנ"ש' כפר-חב"ד, גיליון קעב עמ' 31-28), ומ"מ ישובו ויטלו ידיהם לסירוגין במוצאי יוהכ"פ (לקו"ש שם).

91) סידור אדמוה"ז. ראה סקירה בנושא זה בס' 'חקרי מנהגים', עמ' קפה, וש"נ.

92) ד"ה אדון עולם תש"ג סו"ס א – ספר המאמרים תש"ג עמ' 11 "איתא בספר אליה רבא סי' מו ס"ק טו בשם המהרש"ל ז"ל "מצאתי, כל מי...". אך לא נתפרש מתי יש לכוון, ולפי המבואר בסד"ה זה, שייך במיוחד לימים אלו.

93) ספר המנהגים, מחזור השלם.

94) ודלא כמנהג העולם, 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רכ.

95) הנוסח הנכון ב'מי שברך' זה היום: "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את (פלוני בן פלוני) בעבור שעלה לתורה לכבוד המקום ולכבוד התורה ולכבוד יום הכיפורים, בשכר זה הקדוש-ברוך-הוא ישמרהו ויצילהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו עם כל ישראל אחיו, ונאמר אמן" (שער הכולל פכ"ו ס"ה, 'אוצר' שם. והעיר, שעפ"ז יש לברר מדוע (ואם?) בר"ה אומרים "יום הדין").

96) סידור 'תורה אור' עמ' 259, 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' קסו. כה"ח סי' רפד ס"ק לז ע"פ זוהר ח"א פד,א.

97) קיצור שו"ע קלג,כא. ולכאורה גם מי שיש לו הורים ונפטר לו רח"ל בן או בת נשאר לומר יזכור, ועכ"פ כשאין אחרים שיאמרו עבורם, ועיין.

98) ספר המנהגים. והיא הוראת הרבי בחוברת 'תוכן עניינים' - לה"ק - גיליון נז, חג הסוכות תשכ"ה ('משנה אחרונה' כלפי המובא ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד עמ' שפג "לומר באופן שלא יהיה ניכר", וחבל שנשמטה שם), הובאה בשלימותה ב'אוצר' עמ' רכא-ב.

מי שכבר סיים י"ב חודשי אבלות (כיוון ששנת תשס"ג היתה שנה מעוברת) אבל טרם הגיע היארצייט שלו, בקובץ 'הערות וביאורים – אהלי תורה' (גיליון שמט עמ' י') סיפר הת' ר' ישראל-מרדכי הלוי קאזמינסקי שהיתה אצלו שאלה זו, ובחודש אלול תשמ"א שאל זאת את הגר"י לנדא ע"ה, שענה לו ששאלה זו היתה גם אצלו ושאל את כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, ופסק שצריך לומר 'יזכור'.

99) הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע - 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' נח. ושם, שפעם בשנת תש"י הורה הרבי למזכיר הרי"ל שי' גרונר שיאמר זאת.

100) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' תרכ"א ס"ה. (מש"כ שם לומר איזה מזמור, צ"ע, שהרי הש"ץ אומר פסוקי 'ידעתי...' לפני הקדיש).

101) המתפלל במניין (נוסח פולין) שאומרים 'כתר' בכל תפילות היום, לכאורה יענה עמהם כנוסחתם, ע"פ פשטות לשון האריז"ל "לומר כל נוסח הקדושה עם הש"ץ מילה במילה" (שו"ע אדמוה"ז סי' קכה סו"ס א. וראה בס' הפסק בתפילה עמ' פ. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' י' סוף אות ד).

102) הנה 'עלינו' הוא חלק בלתי-נפרד מהתפילה (וכש"כ בר"ה), ולפלא שנפוץ שלאחר הכריעה הש"ץ והציבור מסיימים אותו בלחש. ולפי הלשון במחזור השלם אודות הפסוקים שאומרים כ"קבלה מהרוקח" ברור שהש"ץ ממשיך נוסח עלינו בקול, ואז אומרים זאת הציבור בלחש (אמנם במהרי"ל ובד"מ שי"ל לאחרונה מכת"י ודפוסים ראשונים לא הביאו כלל נוסחא כזו – שמקורה בתיקון השער הכולל פמ"ג ס"ק יג – אלא כהנוסח בקצת מחזורים ובמהרי"ל שדחה שם,שכאשר הקהל אומר הוא אלקינו ,יאמר הש"ץ פסוקים אלו. ואולי היה המנהג שלאחר שהש"ץ מסיים לאומרו בקול, אומרים זאת הציבור, ואז יאמר אותן פסוקים. וע"ע).

103) סה"ש תש"ד עמ' 26-25.

104) שו"ע אדמוה"ז סי' קיג סו"ס ג.

105) 'רשימות' ד' עמ' 10. וראה 'אוצר' עמ' קלב.

106) ספר-המנהגים עמ' 59.

אדמו"ר מהורש"ב ואדמו"ר מהוריי"צ למדו ביוהכ"פ את כל שיעוריהם הקבועים, גם השיעורים בנגלה, אבל על לימוד משניות וגמ' מסכת יומא כתב הרבי: "לא ראיתי שרבים נוהגים כן... אפילו לא מספר (מ' בחיריק ופ' בקמץ) ניכר כלל. ובדבר הרגיל ונעשה בפרסום, לא ראינו - ראיה" (זאת למרות האמור בשו"ע אדמוה"ז תרכא,טז ובלקוטי שיחות כרך ח"י עמ' 415 הערה 38) - 'אוצר' עמ' רלא-ב.

107) 'אוצר' עמ' רלג. יש לברר אודות הי"ג מדות הנאמרות בקטע "יום קוראי בשמך" שבסיום ה'סליחות' בחזרת הש"ץ דמנחה, שנדפסו באותיות רגילות ולכן אין אומרים אותן בקול יחד כנהוג תמיד באמירת י"ג מידות (והרי זה דבר הנאמר בציבור דווקא. וק"ו מקדושת יוצר (בשו"ע אדמוה"ז סי' נט ס"ב) שכשנאמרת בציבור יש לאומרה בקול, ואף קדושת ובא לציון כן כאמור שם, ואכן כשהרבי התפלל לפני העמוד היה אומר תמיד פסוקי קדוש וברוך גם שם בקול קצת. ואף בזה אין נפוץ בין חסידים להיזהר, וראה מנהג ישראל תורה סי' קלב ס"ק ב).

108) שו"ע אדמוה"ז סי' תרכ"ג ס"ב.

ראה בסה"ש תורת-שלום עמ' 35, שלתפילת נעילה מקבל כל אחד מישראל מלמעלה כוחות מחודשים לגמרי, כוחות גשמייים ומכל-שכן רוחניים, עיי"ש.

109) ספר-המנהגים עמ' 64. לוח כולל-חב"ד.

110) ספר-המנהגים עמ' 59.

111) שמועות וסיפורים ח"א עמ' קז, וכך מפוסק ומוסבר גם בסה"מ תרפ"ז ס"ע כא. ובלקו"ד ח"א דף נט,א איתא מהאי-טעמא לעשות אתנחתא אחר תיבת 'ואוצרך'.

*111) הרה"ח ר' נחום שי' קפלן מוסר, שאומרים י"ג מידות הרחמים גם בין ה'בתים' כ'פזמון', ולכן נשאר כך במחזור החדש שי"ל בנ.י. לאחרונה. ועצ"ע.

112) ספר המנהגים (שו"ע אדמוה"ז סי' תרכג ס"ח, כדעת הרמ"א שם). וראה 'אוצר' עמ' רמ. וצ"ע שבלוח כולל-חב"ד מזכיר 'נשיאת כפים' (כדעת השו"ע וכו' ומנהג ירושלים. וראה נטעי גבריאל ר"פ סה). בלוח דבר בעתו מביא זאת (ממנהגי החסידים בארה"ק) רק למנהג בעלזא.

113) ספר-הניגונים, ניגון קע.

114) שו"ע אדמוה"ז סי' תרכג סעיף יא.

115) 'אוצר' עמ' רמב, והוא מלוח חב"ד תשנ"ג.

116) אג"ק ח"ג עמ' רכ. המענה בא לשלול מנהג שהיה רווח בין אנ"ש - 'אוצר' עמ' רמה.

117) המתפלל במניין מנוסח אחר, ומייד אחרי 'תתקבל' מתחילים ערבית – לכאורה עליו לסיים תחילה את 'אין כאלוקינו', 'עלינו', 'אל תירא' ו'אך צדיקים', ואת ט' פרקי התהילים, ורק אחר-כך יתחיל להתפלל ערבית – למרות שעל-ידי-זה הוא מפסיד את הקשר בין 'ברכו' לברכות ק"ש (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' נד ס"ג. משנ"ב סי' רלו ס"ק א). זאת ע"פ מנהגנו שאין "מהפכין הצינורות", וק"ו כאן, שהרי תפילת ערבית שייכת כבר ליום הבא.

118) שע"ת סי' קיח ס"ק א. דה"ח סי' לג. מו. עב.

119) קצוה"ש סי' כא ס"ד ובבדה"ש שם ס"ק ט.

120) סה"ש תרצ"ז עמ' 155 (כאחד מ"המנהגים המקובלים, שיש להם יסוד").

121) שו"ע אדמוה"ז סי' תרי ס"ח.

122) סה"ש תש"ה עמ' 21: "והטעם ידוע". והעיר הרבי שם: "כנגד שם הוי"ה - מרשימות שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר". ונמצא ב'רשימות' ד' עמ' 18, עיי"ש.

123) אג"ק ח"י עמ' רצז (ע"פ המכתב המקורי, הגרש המופיע בו אחר תיבת "שלדידי", הוא טה"ד. וא"כ, תיבה זו משמעה: לדעת הרבי).

124) לצורך שלילת התפשטות הטומאה לאחר סור קדושת היום - לקו"ש ח"ט עמ' 386. לפני קידוש לבנה -  לוח כולל-חב"ד (וכן הורה הרבי במוצאי ת"ב, 'משבחי רבי' עמ' 151). עושים זאת רק כעת, עם תום שעות הצום, ולא לפני ערבית (וכיוון שעסוקים בתפילה, א"צ כלל ליטול ידים אז). ה"רירין" דשחרית, אינם שייכים עתה (וראה רמב"ם הל' איסורי-ביאה פ"ט הל' לח), ולכן א"צ לשטוף פיו.

125) שו"ע אדמוה"ז סי' תרכד ס"ה-ו. במוצ"ש רגיל אין צריך לחזר אחר האש, אבל במוצאי יו"כ אפילו כשחל בחול י"א שצריך לחזר אחריו (סי' רחצ, שו"ע אדמוה"ז ס"ב).

126) 'אוצר' עמ' רמח. וראה במכתבו של הרה"ח הרי"ל שי' גרונר ב'כפר חב"ד', גיליון 918 עמ' 94.

127) ראה אופני הנהגה שונים ב'אוצר' שם.

128) לוח כולל-חב"ד. כנראה כדי לקיים קידוש לבנה בשמחה (כמ"ש ברמ"א סי' תכו ס"ב). ובת"ב הוסיף שם גם לשטוף פיו (וראה בנטעי גבריאל יו"כ פרק סח הע' ה שהביא מה'בית ישראל' שהתרעם על השוטפים פיהם בומצאי יו"כ, לאחר שהפה התפלל כל היום בקדושה. ובספרו על בין המצרים פרק פז ס"ז הביא מהחיד"א לרחוץ פניו וידיו לפני קידוש לבנה, ונט"י השמיט שם, למרות שבספרו על יו"כ שם הביא זאת מהבן-איש-חי בת"ב!).

129) שו"ע אדמוה"ז שם ס"ט, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רמו. וראה 'אוצר' עמ' רנ.

130) לשמע-אוזן עמ' 145 בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע. וראה 'אוצר' עמ' רנא.

131) 'היום יום' ח"ב (הוספות ל'היום יום' המתורגם ללה"ק – קטע מס' 21).

132) שו"ע אדמוה"ז סי' קסז ס"ח.

133) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 41. וראה 'רשימות' שם. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רנא, ועוד.

134) מפי הרה"ח ר' דובער יוניק, בי"מ 246 עמ' 27.

135) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז שם סי"ד.