חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:42 זריחה: 6:03 כ"א באדר התשפ"א, 5/3/21
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 474 - כל המדורים ברצף


גיליון 474, ערב שבת פ' ראה, כ"ד במנחם-אב ה'תשס"ג (22.8.2003)

דבר מלכות

עצמותו יתברך אומר - "הנני נותן את עצמי!"

תכלית הכוונה של היציאה לקראת המלך ושל קבלת פניו "בשדה" היא ההליכה לאחר מכן אחריו - "העירה" * ההכנה לזה מתחילה בראש-חודש אלול ואף קודם לכן, בשבת מברכים חודש אלול * הנתינת-כוח לזה היא מפרשתנו - "ראה אנוכי נותן לפניכם" - עבודה באופן של "ראייה" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בלקוטי-תורה1 דיבור-המתחיל אני לדודי ודודי לי ראשי-תיבות אלול, מבואר, ש"באלול הוא זמן התגלות י"ג מידות הרחמים", ואף-על-פי-כן, "הן ימות החול, ואינם ימים-טובים כמו שבתות ויום-טוב... ובוודאי יש הפרש גדול בין יום-הכיפורים ובין אלול".

ומבאר: "אך הנה יובן על-פי משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין... לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם", והיינו, שכאשר המלך נמצא ב"היכל מלכותו", אזי "אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה", ויש צורך בכמה וכמה הכנות, מה-שאין-כן בהיותו בשדה, רשאים ויכולים כולם לגשת אל המלך ולהגיש לו בקשותיהם כו'.

ודוגמתו בנמשל - שחודש אלול מותר ב"עובדין דחול" השייכים ל"שדה", והיינו, שלא נמצאים ב"בית" - "כתפארת אדם לשבת בית"2,  וגם לא נמצאים ב"עיר" - "עיר אלוקינו"3, דקאי על אותיות התורה והתפילה שנקראים "אבנים" שמהם נעשים "בתים" ומריבוי ה"בתים" נעשית "עיר"4, אלא נמצאים ב"שדה" - "עשו גו' איש שדה"5, ששם עוסקים ב"עובדין דחול", ובאופן שלא נרגש בזה העניין ד"בכל דרכיך דעהו"6, (שהרי כאשר העסק בעובדין דחול הוא מתוך הרגש ד"בכל דרכיך דעהו", אזי עושים מה"עובדין דחול" - "עיר", וגם "בית"), שלכן נמצאים ב"שדה", במעמד ומצב של "איש שדה".

ואף-על-פי שנמצאים "בשדה" - בא המלך שם, שזהו תוכן העניין דהארת י"ג מידות הרחמים. ואף-על-פי-כן "הן ימות החול, ואינם ימים-טובים כמו שבתות ויום-טוב" - שהרי נמצאים בשדה, ב"עובדין דחול".

ב.  בסיום המשל הנ"ל מוסיף רבינו הזקן: "ובלכתו העירה הם הולכים אחריו". ולכאורה אינו מובן7: לשם מה מוסיף רבינו הזקן תיבות אלו - הרי כדי לבאר את העניין שימי חודש אלול הם ימות החול, נוגע רק העניין דמלך בשדה, ולא הליכתו לעיר?

אך העניין הוא - שבתיבות אלו מבאר רבינו הזקן את התכלית שבדבר:

מלבד המעלה שבעצם העניין שהמלך בא לשדה ומתגלה לכולם, שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב ד"איש שדה" יכולים לראות את המלך, יש בזה מעלה עמוקה יותר - שעל-ידי זה יוצאים סוף-כל-סוף מהמעמד ומצב ד"שדה", וכאשר המלך הולך העירה, "הם הולכים אחריו".

וטעם הדבר - כיוון שבהיות המלך בשדה, נתקשר ה"איש שדה" אל המלך, באופן שאינו יכול להיפרד ולהינתק ממנו, וכיוון שכן, הרי היכן שהמלך הולך, הולך גם הוא אחריו.

וכמו-כן ברוחניות - שהארת י"ג מידות הרחמים שבחודש אלול פועלת לא רק שבהיותו עסוק ב"עובדין דחול" מאירים אצלו י"ג מידות-הרחמים, שהרי לא זו התכלית; התכלית היא - שייצא מהמעמד ומצב ד"עובדין דחול" ויבוא אל עיר המלוכה עד להיכל (בית) המלך.

ג. והנה, העניין ש"בלכתו העירה הם הולכים אחריו" - נעשה בראש-השנה כו', ואילו בחודש אלול נמצאים עדיין בשדה;

אבל אף-על-פי-כן, כיוון שכל עניין דורש הכנה והקדמה,

- כמו עניין השבת שההכנה לזה היא מערב שבת, ויתרה מזה, מתחילת השבוע, כפי שאומרים "היום יום ראשון בשבת", כיוון שאז מתחילה כבר ההכנה ליום השבת8. וכמו-כן ביום-טוב, כמבואר בלקוטי-תורה9 שהגילוי שהיה מאיר בבית-המקדש בכל יום-טוב "היה נמשך... עד הרגל הבא אחריו", ונמצא, שההכנה ליום-טוב היתה מתחילה עוד מהיום-טוב שלפניו -

הנה ההכנה להליכה אחריו בפועל בראש-השנה - מתחילה כבר בחודש אלול, ועוד לפני זה, בשבת מברכים חודש אלול, שמיניה מתברכין כולהו יומין10, והיינו, שהחל משבת מברכים, ובפרטיות יותר, החל מראש-חודש אלול, צריכים להתחיל להתכונן לצאת מהשדה ולילך לעיר.

בחיצוניות ובגלוי נמצאים עדיין בשדה, אבל בפנימיות נקודת הנשמה נרגש כבר שצריכים לצאת מהשדה ולילך אחר המלך העירה.

ההליכה ל"עיר" ו"בית" בפועל היא אמנם בראש-השנה, ואילו בחודש אלול נמצאים עדיין ב"שדה"; אבל בפנימיות הנשמה נעשה כבר בחודש אלול העניין ש"בלכתו העירה הם הולכים אחריו".

וזהו תוכן אמירת המזמור "לדוד ה' אורי" בחודש אלול11, שבו אומרים "בקשו פני", היינו, לעורר את פנימיות הנשמה, ועל-ידי-זה - "את פניך הוי' אבקש"12.

ולאחרי ההכנה בחודש אלול - הרי זה נמשך בפועל ובגלוי בראש-השנה (שהוא יום-טוב בגילוי), וגמר ההמשכה היא ביום-הכיפורים בתפלת נעילה, ואחר-כך נמשך בגילוי בקו השמחה בחג הסוכות עד לשמיני-עצרת, שבו מקריבים "פר אחד איל אחד"13, "ישראל ומלכא בלחודוהי"14, "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"15.

ד. וזהו הטעם שבשבת מברכים חודש אלול (או בראש-חודש אלול) קורין פרשת ראה - "ראה אנוכי נותן לפניכם"16:

כיוון שהעבודה דחודש אלול היא "בקשו פני", לכן קורין בתורה "ראה גו' לפניכם", מלשון פנימיות17, שזוהי הנתינת-כוח על העבודה ד"בקשו פני".

וממשיך בכתוב: "ברכה וקללה" - שהם ב' הקווין ד"סור מרע ועשה טוב", מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ב' הקווין שבהם נחלקת כללות העבודה דקיום המצוות.

ועל-זה נאמר "לפניכם גו' ברכה וקללה" - שהעבודה בב' הקווין הנ"ל צריכה להיות "לפניכם", בפנימיות הנפש. והיינו, שאין הכוונה לשלול רק את העבודה בדרך "מצוות אנשים מלומדה"18, אלא הכוונה היא לשלול גם את העבודה שעל-פי טעם ודעת, כי, טעם ודעת אינם פנימיות, ואילו העבודה צריכה להיות באופן של פנימיות דווקא - "בקשו פני".

והכוח לזה נתבאר בהתחלת הפסוק - "אנוכי נותן לפניכם":

"אנוכי" - קאי על עצמותו יתברך, ועצמותו יתברך אומר: "אנוכי נותן - הנני נותן את עצמי ("איך גיב זיך אוועק") - לפניכם", שהוא-עניין התקשרות העצמות עם עצם הנשמה, שעל-ידי זה קשורה הפנימיות של איש ישראל עם העצמות.

ומצד זה נרגש בפנימיות הנפש - שהיכן שהמלך הולך, מוכרח גם הוא ללכת אחריו, להיותו קשור עם עצמות המלך.

ה. וזהו גם דיוק הלשון "ראה גו'" - שהעבודה צריכה להיות באופן של ראייה דווקא:

עניין ראייה הוא שעל-ידה נעשית ההתאמתות היותר חזקה, כידוע החילוק בין שמיעה לראייה19 - אינה דומה שמיעה לראייה20 - שאף שגם על-ידי שמיעה מתאמת אצלו הדבר, הרי זה רק בחיצוניות הנפש, ולכן על-ידי קושייה נחלש אצלו העניין, ועד שיכול לבוא לידי החלטה הפכית ממה ששמע, מה-שאין-כן בראייה, הנה כמה קושיות שישאלו אצלו, ישיב: אני בעצמי ראיתי זאת, והיינו, שזוהי התאמתות שבפנימיות הנפש, ששם אין מקום לקושיות.

קושיות ותירוצים תופסים מקום רק בחיצוניות הנפש, ולכן, בעניין שכל התאמתותו היא רק על-ידי שמיעה שמגעת בחיצוניות הנפש בלבד, שייך לומר שעל-ידי קושייה תהיה חלישות בדבר, ועל-ידי תירוץ יחזור הדבר לאיתנו; מה-שאין-כן ראייה שמגעת בפנימיות הנפש - הרי שם אין נתינת מקום לקושיות וכו'; קושייה אינה פועלת חלישות, ותירוץ אינו מוסיף מאומה.

וזהו "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" - שהעבודה בב' הקווין דסור מרע ועשה טוב צריכה להיות באופן של ראייה ("ראה"), הקשורה עם פנימיות הנפש ("לפניכם").

והכוח לזה הוא ממתן-תורה21 - שהרי העניין דמתן-תורה היה באופן ש"עינינו ראו ולא זר" (כלשון הרמב"ם22), והיינו, שהאמונה בתורה אינה מצד אות ומופת, אלא זהו עניין שכל בני-ישראל (כל הנשמות שהיו בשעת מתן-תורה23) ראו בעצמם, ועל-ידי זה נתאמת העניין דתורה ומצוות אצל כל בני-ישראל בפנימיותם.

בפנימיות מונח אצל כל אחד מישראל שהיכן שהמלך הולך מוכרח גם הוא לילך אחריו. ופנימיות זו ישנה אצל כל בני-ישראל. אבל יש צורך לעורר פנימיות זו, וזוהי העבודה דחודש אלול - "בקשו פני" - לבקש ולחפש את הפנימיות, ועבודה זו היא ההכנה שעניין זה יאיר בראש-השנה בגילוי, ומזה נמשך  גם על כל השנה, שקיום התורה ומצוות לא יהיה בדרך "מצוות אנשים מלומדה", וגם לא עבודה שעל-פי טעם ודעת, אלא מצד פנימיות הנשמה.

וזהו גם הכלי להמשכת שנה טובה ומתוקה בכל המצטרך, בגשמיות וברוחניות.

* * *

ו. אודות העניין  ד"ראה אנוכי גו'" נאמר הלשון "נותן" - ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"24, והיינו, שנותנים את כל העניינים.

ובפרטיות יותר:

בעניין הראייה גופא ישנן ב' מדריגות: (א) ראייה שעל-ידי העין, (ב) ההבטה שמצד העצם שלא על-ידי העין, כמו שכתוב25 "אם יוצר עין הלא יביט", שפירושו הלא יביט בעצמו שלא על-ידי העין26.

וזהו "ראה אנוכי נותן" - שהקב"ה נותן לבני-ישראל גם המדריגה היותר נעלית שבראייה.

ז. והעניין בזה:

נתבאר לעיל (ס"ה) מעלת הראייה בכלל (כולל גם ראייה שעל-ידי העיניים) לגבי שמיעה, שעל-ידה נעשית ההתאמתות היותר חזקה.

וזהו גם ש"אין עד נעשה דיין", ומהטעמים לזה - לפי שהדיין צריך להביט על העניין בב' קווין שקולים, לזכות ולחוב, וכיוון שהוא בעצמו ראה את הדבר, "לא מצו חזו ליה זכותא"27.

כלומר: בשעה שהדיין שומע מפי עדים, הרי אף-על-פי שההתאמתות שעל-ידי עדות היא גדולה יותר מההתאמתות שעל-ידי השגה, שהרי השגה היא כמו שמיעה, ואילו עדות הוא עניין של "גזירת הכתוב"28 שלמעלה מהשכל, מכל-מקום, כל זמן שלא ראה את הדבר בעצמו, יכול עדיין למצוא לו זכות; מה-שאין-כן כאשר ראה את הדבר בעצמו, "לא מצו חזו ליה זכותא".

ונמצא, שההתאמתות שעל-ידי ראייה נעלית יותר לא רק מהשגה (שמיעה), אלא גם מקבלת עדות.

ואף-על-פי-כן, יש בראייה עצמה ב' מדריגות:

א) ראייה שעל-ידי ממוצע - הממוצע דעין הגשמי, שבו מלובש כוח הראייה, אחד מחמשת החושים, שעל-ידו נתפס הדבר במוח; או ממוצע רוחני, שהוא-עניין ראייה דחכמה, ובשני האופנים, כיוון שהראייה היא על-ידי ממוצע, אין זה נוגע בפנימיות הנפש ממש.

ב) "הלא יביט" - בעצמו שלא על-ידי ממוצע, שזוהי הראייה שמצד עצם ופנימיות הנפש.

ויש להביא הוכחה להאמור שראייה שעל-ידי ממוצע אינה נוגעת בפנימיות הנפש ממש:

הכלל ש"אין עד נעשה דיין" הוא בדיני נפשות דווקא, מה-שאין-כן בדיני ממונות - "עד נעשה דיין"27.

ומזה מוכח שגם ראיית העין ("עד") אינה עניין שנוגע בפנימיות נפשו ממש - שהרי בעניינים שנוגעים לעצמו או לקרובו הרי הוא פסול לדין, כיוון שזהו עניין שנוגע בפנימיות הנפש ממש, וכיוון שבדיני ממונות נעשה דיין אף-על-פי שראה את הדבר, על כרחך צריך לומר, שראיית הדבר אינה נוגעת בפנימיות נפשו ממש (ורק ראייה שבבחינת "הלא יביט", שלא על-ידי ממוצע, הוא-עניין שנוגע בפנימיות הנפש ממש).

וזהו "ראה אנוכי נותן גו'" - דכיוון ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן", ניתן לבני-ישראל גם המדריגה הב' שבעניין הראייה, ועניינו בעבודה - שקיום המצוות צריך להיות לא בדרך "מצוות אנשים מלומדה", ולא באופן של השגה, וגם לא באופן של ראייה כפי שרואים דבר זר, אלא באופן של ראייה כזו שנוגעת בפנימיותו ממש.

והכוח על זה הוא ממתן-תורה:

כאשר הקב"ה אמר "אנוכי הוי' אלוקיך"20, הרי כיוון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה30, אזי נעשה כן אצל כל אחד ואחד מישראל - ש"אנוכי" נעשה "הוי' אלוקיך", כוחך וחיותך17, היינו, שהכוח והחיות של כל אחד מישראל הוא - "אנוכי".

וכיוון שכן, הרי מובן, שעניין התורה ומצוות אינו כמו מי שרואה דבר שחוץ הימנו (כמו בבחינה הא' שבראייה), אלא כמו דבר שהוא קרוב אליו, ולא רק  קרוב אליו, אלא זה הוא בעצמו, כמבואר בתניא31 שנשמתו של כל אחד מישראל היא "חלק אלוקה ממעל ממש".

וזהו אמיתית הפירוש ד"ראה אנוכי נותן לפניכם" - "לפניכם" היינו הפנימיות דפנימיות  שבנפש, שנמשך ובא מבחינת "אנוכי".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה, מברכים חודש אלול ה'תשי"ז - 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ז כרך כ (ג) עמ' 224-230 - בלתי מוגה)

---------

1) פרשתנו לב,א ואילך.

2) ישעיה מד,יג.

3) תהילים מח,ב.

4) ראה יהל-אור עה"פ (עמ' קעט ואילך).

5) תולדות כה,כז. וראה אוה"ת עה"פ (קמב,ב ואילך).

6) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

7) ראה גם לקו"ש ח"ד עמ' 1344.

8) ראה רמב"ן יתרו כ,ח.

9) ברכה צח,ב.

10) ראה זח"ב סג,ב. פח,א.

11) ראה גם שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול ה'תשט"ז בהתחלתה (תו"מ חי"ז ס"ע 166). וש"נ.

12) תהילים כז,ח. וראה יהל-אור עה"פ (עמ' קד ואילך).

13) פינחס כט,לו.

14) ראה זוהר ח"א סד,א-ב. ח"ג לב,א. קד,ב.

15) משלי ה,יז. וראה סה"מ מלוקט ח"ה ריש עמ' כג. וש"נ.

16) ריש פרשתנו.

17) ראה לקו"ת ריש פרשתנו. ובכ"מ.

18) ישעיה כט,יג. וראה תניא פל"ט. ובכ"מ.

19) ראה ד"ה פדה בשלום תשי"ג פ"ג (תו"מ ח"ז עמ' 199). וש"נ.

20) מכילתא יתרו יט,ט.

21) ראה גם לקמן ס"ח.

22) הל' יסוה"ת רפ"ח.

23) ראה פרדר"א פמ"א. ועוד.

24) ראה ב"ב נג, רע"א. וש"נ.

25) תהילים צד,ט.

26) ראה המשך תער"ב ח"ג עמ' א'תי. ועוד.

27) ר"ה כו, רע"א.

28) ראה לקו"ש חכ"א עמ' 62. וש"נ.

29) יתרו כ,ב.

30) ראה שבת קיט, רע"ב. ב"ר פמ"ד, כב.

31) רפ"ב.

          

ניצוצי רבי

נר מצווה

הדלקת נרות שבת-קודש ויום-טוב משקפת באופן מוחשי וגלוי לעיני בשר את הרעיון של "נר מצווה ותורה אור" - כותב הרבי במכתב כללי "אל כל אמהות ובנות ישראל" * הרבי 'מעצב' את הפמוט לחלוקה, מחלק קופסות גפרורים עם חתימת שמו, ועוד * על הסערה שחולל המבצע החדש, על התפשטותו המהירה בעם ישראל ועל מיליוני בתים יהודיים בעולם שהוארו באור קדושת השבת * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"הדלקת נרות בערב שבת ובערב יום-טוב היא חובה בכל בית יהודי, אך התפקיד והזכות לקיים מצווה זו בפועל הוענקו במיוחד לאשה היהודייה. רק במקרים חריגים - כגון כאשר האשה אינה נמצאת בבית וכיוצא בזה - מוטלת החובה על הבעל להדליק את הנרות" -כותב במכתב כללי מיום ו' בתשרי תשמ"ה, הפונה "אל כל אמהות ובנות ישראל, ה' עליהן תחיינה" ('תורת-מנחם - אגרות מלך' כרך ב' עמ' שצז).

וממשיך הרבי וכותב (שם):

כמו בכל מצוות התורה, שבהן נדרש כי ילד יהודי יחונך לשמירת המצוות משחר ילדותו, מיד עם הגיעו לחינוך - נחשבת, בדרך-כלל, ילדה בת שלוש שנים כמוכשרת מבחינה חינוכית להתחיל להדליק נר, בברכה, בערב שבת ובערב יום-טוב, בהשגחת אמה. חכמינו זכרונם לברכה מספרים לנו שרבקה הדליקה נר של ערב שבת-קודש כשהיתה בת שלוש שנים, בהמשיכה את התנהגות שרה אמנו. כל אם יהודייה המבורכת בילדה בת שלוש שנים, המדליקה נרות, יודעת וחשה את השמחה הפנימית הגדולה ואת הנחת כשבתה מביאה לבית יחד אתה את האורה הקדושה של נרות שבת ויום-טוב, תוך כדי כך שהיא רואה כיצד תחושה זו מתבטאת גם בפנים הקורנות של ילדתה. זו מצווה המשקפת באופן מוחשי את העניין של "נר מצווה ותורה אור" - באופן שניתן לראות את הדבר גם בעיני בשר. יתר על כן: כיוון שהקב"ה משלם מידה כנגד מידה - הוא מברך את הבית בשפע של אורה, ומאיר את מזלם ואת כל חייהם.

כל הברכות כרוכות בזה

ברשימה קודמת (גיליון תעג) הוזכר מכתב של הרבי ל"מר יהושע שי' דנוב", שפעל מטעם שליחו הנודד של הרבי בעיר קעלן שבגרמניה. בימי הספירה תשל"ה כותב לו עוד הרבי:

ולסיום מכתבו בנוגע הפעולות להפצת מצוות הדלקת הנרות בערב שבת ובערב יום-טוב, הרי מצווה זו גם מסמלת כללות התורה ומצוותיה, כמו שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור". ואף שמובן ופשוט שכל מצווה ומצווה צריך לקיימה מצד עצמה בשמחה ובחיות, הרי בכל מצווה מודגש פרט מיוחד מכללות עניין המצוות (בדוגמת מועדים לשמחה - השמחה) ובמצווה דהדלקת נר שבת הוא עניין הפצת אור בכל הבית והסביבה, וכל הברכות בגשמיות וברוחניות הכרוכות בזה.

הזכות, הברכה וההצלחה

בהזדמנות מסויימת (התוועדות ל"ג בעומר תשל"ה - שיחות-קודש תשל"ה כרך ב עמ' 89) מזכיר הרבי את חמשת המבצעים (תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, ובית מלא ספרים) ומוסיף: "ולאחר מכן ישנה ההיא העולה על כולנה - "היא" לשון נקבה, העניין דנרות שבת קודש, שזו מצווה שנתייחדה ונמסרה הזכות והברכה והצלחה וכל הכוחות הנדרשים לכך לנשי ובנות ישראל".

והרבי ממשיך:

כל מבצע הינו עולם מלא בפני עצמו, וכל  מבצע מאפשר ליהודי, וגורם שיהודי יהיה ניכר בו בגלוי ה"ואתם תהיו לי ממלכת" באופן שהוא מולך ושולט על כל הבריות... ועל-ידי זה מתבטלות כל המניעות והעיכובים על לימוד התורה וקיום המצוות, כל המפריע למנוחת הנפש ומנוחת הגוף.

ביומנו של הרה"ח הרה"ת ר' שלום-דובער שור ז"ל (משנת תשל"ד-ה; נדפס ב'ספר זיכרון - דברי שלום' , ירות"ו תשנ"ד עמ' פז) אנו קוראים ניצוצות על ראשית מבצע הדלקת נרות שבת. קטעי יומן אלה ממחישים במקצת את הלהט והאינטנסיביות הרבים שבהם עסק הרבי במבצע באותה תקופה:

"כ"ד אלול:

"שיחה להנשים עסקניות ובנות חב"ד. דיבר במיוחד על-פי הנהגת הבעש"ט וואס האט ליב געהאט ליכטיקייט [=שאהב אור] שיתחילו ילדות גם לפני בת-מצווה להדליק נר שבת ושגם כי כה היה ההנהגה בבית הרב וכו'.

"כ"ה אלול:

"התוועדות... דיבר עוד-הפעם בנוגע להדלקת הנרות בהמשך להשיחה דאתמול כ"ד אלול.

"יום ב' דראש השנה [תשל"ה]:

"...אחר-כך  שיחה בנוגע להקביעות של ראש-השנה בשנה זו ושיחה (בלי הפסק וניגון) בנוגע להדלקת הנר שדיבר עוד לפני ראש-השנה וכו'.

"לאחר הבדלה... היתה עוד שיחה (גם כן בעמידה) בנוגע להדלקת הנר ושייתן "דיימס" [=מטבעות של 10 סנט] לכל אלו שקיבלו על-עצמן עד שבת להתחיל להדליק נרות ערב שבת ויום-טוב, וכן בכל בתי חב"ד שיתנו "דיימס" לכל המתחילים וכו'.

"י"ג תשרי:

"...שיחה בנוגע לה' מבצעים ובעיקר בנוגע למבצע הדלקת הנר ותירץ על השאלות ששאלו בקשר להדלקת הנר וכו'.

"שבת בראשית:

"...ליקוטי לוי-יצחק בנוגע להדלקת הנר - עניין מופלא, ולאחרי זה אמר כ"ק אד"ש שעניין התיקון על ש'כבתה נרו של עולם' כבר מזמן רב שנתתקן וכו'".

מאות ילדות באות לקבל מטבעות

להלן קטעים נרחבים מרשימתו של הרה"ח הרב משה שיחי' מרינובסקי ('כפר חב"ד' גיליון 684, ער"ה תשנ"ו עמ' 108 ואילך) בעקבות ראיון עם מרת א' שטרנברג - האחראית על מבצע נש"ק מטעם נשי ובנות חב"ד בניו-יורק, ובו גילויים מרתקים על מעורבתו של הרבי בנושא.

הצעד הראשון במבצע היה פרסומו בציבור. עוד לפני ראש-השנה תשל"ה נמסרה בטלפון למרת ש' (על-ידי המזכיר הריל"ג) - בתור חברת נשיאות נשי ובנות חב"ד - הוראת הרבי לפרסם בעיתונות מודעה על המבצע, עוד לפני החג.

היא וחברותיה מ'נשי ובנות חב"ד' הכינו טיוטת מודעה. הסופר הרב ניסן גורדון ז"ל עיבד, והמודעה הראשונה נדפסה. בהתוועדות יום ב' דראש-השנה הוסיף הרבי דברים על חשיבות המבצע, והפתיע בהודעה שכל ילדה שתתחיל להדליק נרות שבת, תקבל ממנו עצמו מתנה של שתי מטבעות בנות עשרה סנטים ("דיים").

ראש-השנה חל אז בימים שלישי ורביעי. הרבי הודיע על שי המטבעות בהתוועדות יום רביעי בלילה, ולמחרת הדבר נודע בכל בתי-הספר של חב"ד בניו-יורק וסביבותיה. ביום חמישי ארגן הרב חודוקוב את העברת המטבעות ליעדן, וביום שישי בבוקר החלו מאות בנות מניו-יורק עצמה ומהמדינות השכנות לזרום למרכז החלוקה, כדי לקבל שם את המטבעות של הרבי.

בפועל, המארגנות נאלצו לסיים את כל ההכנות ביום אחד ועדיין לא יכלו לאמוד את מספר הבנות שתגענה. לכן קבעו בינתיים את מוקד החלוקה בביתה הפרטי של משפחת שטרנברג. הבנות שהגיעו רשמו את שמן ושם אימן לקבלת ברכה מהרבי וקיבלו כמובטח את שתי המטבעות - מתנתו האישית של הרבי.

האם יש מספיק מטבעות?

מרת ש' היתה מקבלת לעקאח מהרבי גם בערב יום-הכיפורים (בדרך-כלל רק גברים קיבלו אז) וכשעברה אותה שנה פנה אליה הרבי לפתע: "האם יש לך מספיק דיימס (מטבעות)?". היא היתה נרגשת ולא הבינה למה מתכוון הרבי. בעלה התעשת ראשון ואמר לה שכוונת הרבי לדיימס עבור הילדות שמדליקות נרות שבת. מרת ש' השיבה לרבי שנותרו לה רק מעט מטבעות. בו-במקום הוציא הרבי כמה חבילות דיימס שהיו בכיסו, כדי שיהיו מספיק מטבעות לחלוקה.

מסיפור זה לבד מובן איזו חשיבות ייחס הרבי לעניין: כשהגיעה מרת ש' היה זה לפחות שלוש-ארבע שעות לאחר שהחל הרבי בחלוקת הלעקאח וכל העת החזיק בכיסיו חבילות של מטבעות.

לבסוף אמר הרבי למרת ש': "אם יצטרכו עוד, יפנו ל'מזכירות'".

בהמשך שלב זה של המבצע, העסקניות קיבלו במזכירות מטבעות נוספות, אך לאחר חג הסוכות נסתיימה חלוקת המטבעות.

לעומת-זאת, בארץ-ישראל המשיכו גם בשנים הבאות לתת מטבעות של הרבי לכל מצטרפת חדשה להדלקת נרות-שבת-קודש. הרבי הורה להרב אפרים וולף (ז"ל) לתת מ'קופת רבנו' כל סכום שיידרש לצורך המבצע.

המבצע מעורר סערה ומכה הדים

כל חודש תשרי (תשל"ה) רעש העולם היהודי מהמבצע החדש. מנהג ההדלקה על-ידי בנות לא נשואות התחיל להתפשט בקרב חוגים רחבים בציבור הדתי והחרדי, ואור נרות השבת נדלק לראשונה, תחילה במאות ואחר-כך באלפי ורבבות בתים יהודים.

באותה העת עמדה ישיבת ר' יצחק אלחנן בניו-יורק לקראת הוצאה-לאור של חוברת חשובה, ובעקבות הסערה שפרצה בעולם היהודי סביב 'מבצע הדלקת נרות שבת', ביקשה לכלול פרק על המבצע ופנתה בבקשת מידע ל'מרכז לענייני חינוך" ב-770.

הפנייה הגיעה ל'מרכז' לאחר שהרבי כבר השמיע מספר שיחות על הנושא. אחד התלמידים ב-770 ערך ליקוט של השיחות לפי יכולתו, ונשי חב"ד העבירו את החומר לעורכי החוברת. העורכים  התייחסו לחומר ברצינות ובכבוד, הרחיבו את תוכניתם המקורית לכלול את החומר בפרק בחוברת, ופרסמו אותו בשני פרסומים נפרדים. העובדה שהדבר נעשה ביוזמתם ובמסגרת פרסומים מטעמם עוררה הדים חיוביים נוספים למבצע שהלך והתפרסם.

"כמה רגעים לפני זמן הדלקת נש"ק"...

כאמור, במהלך חודש תשרי המבצע עמד בשלביו הראשונים. פעילות המבצע בבתי-הספר (שיסופר עליה בהמשך) טרם החלה, ומלבד הפרסום הראשוני וחלוקת המטבעות, לא היתה לפעילות המבצע הזדמנות לפעול בהיקף רחב באמת.

והנה, בסיום ימי המועדים, קיבלו נשי חב"ד פנייה מהמזכירות: הרבי אומר שטרם שמע על הישגים גדולים במבצע נש"ק, והוא מבקש לקבל בהקדם דו"ח פעולות.

מרת ש': "במצב שבו עמדנו פשוט התביישתי לכתוב דו"ח לרבי. כך עברו עליי מספר ימים של דחייה, ורק אחרי שקבלתי תזכורת נוספת מהרב גרונר, ישבתי לכתוב את הדו"ח שנסב בעיקר על אותם פרסומים.

"לאחר כל הדחיות שלי, הדו"ח נמסר רק ביום שישי אחר-הצהרים. והנה רק חזרתי הביתה מ-770, אני מקבלת טלפון מהרב גרונר עם תשובה מהרבי בתוכן הבא: "ת"ח ת"ח על בשורות טובות אודות הדלקת נרות שבת שהגיעו אליי כמה רגעים לפני זמן הדלקת נש"ק".

מאז הדו"ח הראשון נמסר לרבי דו"ח פעולות של המבצע מדי יום שישי. הדבר נמשך כמה שנים ברציפות.

שלב חדש - חלוקת פמוטות

כמו במקרים אחרים, לפעמים מבצע גדול מחכה לאדם המתאים שיבוא עם רעיון פשוט ומעשי אשר יסייע להוציאו אל הפועל. כשהרבי יצא ב'מבצע תפילין' לא היה ספק שצריך פשוט לצאת לרחוב עם זוג תפילין ביד ולזכות יהודים במצווה. ב'מבצע נש"ק', הוצאת הרעיון לפועל נראתה מסובכת יותר. בשעת הדלקת הנרות נשים אינן מסתובבות ברחובות. להפך, כל אישה ובת עושות כל מאמץ להיות בבית בשעה מוקדמת ככל האפשר. גם המצווה עצמה אינה נעשית ברחוב אלא בבית.

והנה בתחילת אותו חורף, בעוד נשות חב"ד דנות בסוגיה ומחפשות דרכי פעולה, פנה אל מרת שטרנברג מנהל מוסד חינוכי בניו-יורק, ושמו הרב רובין, וסיפר ששמע על המבצע והוא רוצה לעודד את התלמידות שלו להדליק נרות-שבת. (בית ספר זה היה 'תלמוד-תורה' אמריקני - מסגרת חינוכית יהודית לילדים שלומדים בבתי-ספר יסודיים רגילים לפני-הצהריים, שהעבירה להם שיעורים במקצועות היהדות בשעות אחר-הצהריים או בימי ראשון).

כאן העלה הרב רובין רעיון פשוט ומעשי: אם נחלק לבנות פמוטות לפני ערב שבת, הפמוט יזכיר לכל בת שיש להדליק נר בשעה הנכונה. "יש לי תשעים תלמידות", אמר, "ואני מבקש סיוע במימון קניית הפמוטות. "הרעיון נראה לנו", מספרת מרת שטרנברג, אבל באותו זמן לא היו פמוטות מן המוכן גם ל'מבצע נש"ק' וגם לא היה מימון למטרה זו. ענינו לרב רובין שנשתדל למצוא פתרון עד יום שישי והצלחנו לעמוד בהבטחה. ביום שישי כבר היו לנו מאה פמוטות ומדבקות של זמן ההדלקה באותו שבוע. מובן שהדו"ח שמסרנו לרבי באותו יום שישי הכיל את העובדות הללו.

"ביום שני, אותו  מחנך פונה אלינו שוב ומבקש עוד מאה נרות. לפליאתנו, הסביר שהתלמידות סיפרו על הדלקת הנרות לחברות שלהן, ועכשיו גם אלה מבקשות נרות, מובן שסיפקנו את הבקשה...

"מאז ואילך, חלוקת פמוטות לילדות נהפכה למרכיב מרכזי בפעילות, לצד הפצת עלוני הסברה על המצווה. חשוב לציין שהרבי הגיה בעיון את העלון הראשון ותיקן והעיר הרבה עד שהעלון יצא בדיוק כפי רצונו".

אלפיים פמוטות ראשונים

בשלב זה יצרו נשי חב"ד קשר עם מפעל לייצור פמוטות בקליפורניה וחתמו על הזמנה ראשונה של אלפיים פמוטות. "שיערנו שהכמות תספיק לשבועות רבים, אלא שלא היה לנו די כסף, ערכנו אפוא מסיבת מלווה-מלכה (לעילוי נשמתה של מרת ליבא פינסאן ע"ה שנפטרה באותם ימים) וב"ה אספנו סכום נכבד, שהיה צריך להספיק לנו לזמן רב.

"למחרת אותה מלווה-מלכה הרבי נסע לאוהל. לפני הנסיעה התקשר הרב חודוקוב ואמר שהרבי מבקש מאיתנו דו"ח על המסיבה עוד לפני נסיעתו לאוהל"...

הרבי מעצב את הפמוט

בין כל אלה נוצר גם קשר בין יו"ר צא"ח בניו-יורק, הרב דוד רסקין, ובין יצרן פמוטות ידוע, ושמו מר קופרשטיין. בפגישה ביניהם, שנערכה בנוכחות עסקניות 'מבצע נש"ק', שאל מר קופרשטיין כמה פמוטות יזדקקו פעילות 'מבצע נש"ק' בעתיד הקרוב. לאחר דיון ממושך הוחלט על הזמנה של עשרת אלפים. מר קופרשטיין עיצב פמוט מיוחד בדגם שחרג במקצת מהמקובל: הפמוט היה צר וארוך מהרגיל, אבל הוא טען שהעיצוב מודרני ונאה ועסקניות המבצע סיכמו להזמינו.

בינתיים התקבלה הוראה נוספת מהרבי - להדביק לפמוט דבקית שיהיה בה מקום לכתיבה שמה של הילדה. בשלב זה הכניסו אל הרבי גם את הפמוט שעוצב על-ידי היצרן וגם דוגמה של הדבקית, ולרבי היתה ביקורת על שניהם. לגבי הפמוט, הרבי אמר שבהיותו ארוך וצר - אינו יציב וממילא מסוכן להדליק בו נרות. באשר לדבקית - הרבי אמר שצריך להוסיף עליה איור של חלה ושל גביע לקידוש.

לבסוף הכניסו אל הרבי דוגמאות של פמוטות שונים. הרבי עצמו בחר את הבסיס מפמוט אחד, את החלק האמצעי שלו מפמוט שני ואת החלק העליון מפמוט שלישי. במילים אחרות, הרבי עיצב בעצמו את הפמוט המוכר של 'מבצע נש"ק', והדגם שעיצב יוצר מאז בכמות עצומה. בשנים הבאות התחילו להזמין כמויות ענק מטייוואן או מהונג-קונג, וגם אז הקפידו על הצורה והגודל שהרבי קבע.

להחזיר את הדולרים הנותרים

שנת תשל"ה היתה שנה של 'שטורעם' במבצעים באמצעות ה'טנקים', והרבי הרבה לעודד את ה'טנקיסטים'. באותה תקופה בערך נקבע גם הנוהג החדש של חלוקת דולרים לציבור על-ידי ה'טנקיסטים' בסוף ההתוועדויות.

באחת החלוקות הראשונות שנערכו בדרך זו, בסיום התוועדות שהתקיימה אור ליום שישי, הורה הרבי לתת דולרים גם לנשים, והוסיף ופירט שייתנו להן שני דולרים - אחד לעצמן ואחד כדי לצייד אותן ל'מבצעים' בימי שישי, שבהם תשפיע כל אשה לפחות על אשה או בת אחת להדליק נרות שבת ותיתן לה את הדולר. הרבי ציין שתוקף השליחות הוא רק ליום אחד. אם באותו יום שישי לא תשפיע על אשה או בת להדליק נרות, עליה להחזיר את הדולר השני.

ביום שישי בבוקר טלפן הרב חודוקוב למרת שטרנברג ושאל אם נשארו אצל חברותיה דולרים מאלה שהרבי נתן בהתוועדות - שלא ניתנו לנשים. כשענתה בחיוב, העביר לה הרב חודוקוב את ההוראה הבאה בשם הרבי: שישה דולרים יש להחזיר למזכירות (עד היום לא ידוע עבור מי) ואת השאר יש להביא לבנות "בית רבקה" שלא היו אתמול בהתוועדות, אבל ילכו היום לפעול ב'מבצע נש"ק'. אם יישארו אצלן דולרים - יש לחלק אותם בתנאים האמורים בין בנות 'מכון חנה', ואם עדיין יישארו דולרים, יש לתת אותם למתעסקות ב'מבצע נש"ק'. בסיום הדברים חזר הרבי והדגיש את התנאי - יש להחזיר למזכירות כל דולר שלא יינתן היום לאשה או בת שתקבל על עצמה להדליק נרות בערב שבת.

השפעה מוגברת ו"זכות לנוסעות"

כל הוראה כזו מהרבי הוסיפה לנשים חיות ומרץ לעשות עוד ועוד, וחלוקת הפמוטות התרחבה והלכה. כאשר תקופת החגים הסתיימה, החלו לערוך ביקורים מסודרים בבתי-הספר. תחילה עלתה מחשבה לשלוח רבים מהפמוטות בדואר (שהרי הפעילות בלאו-הכי באו רק להזכיר ולעורר ולא נמצאו ליד הילדות בעת הדלקת הנרות), אבל מארגנות המבצע החליטו שעדיף לבקר ולתת את הפמוטות באופן אישי. השפעת ביקור אישי עמוקה יותר מטבעה ומבטיחה יחס יותר רציני להדלקת הנרות. כאשר דווח לרבי על ההחלטה, עודד מאוד את הגישה הזו והוסיף שמלבד העובדה שהשפעת מפגש הנערך פנים אל פנים גדולה יותר, יש בכך מעלה נוספת - "זכות לנוסעות".

"כמה זה הרבה?"

מתשובות הרבי על הדוחות ניכר היה כי יש לו נחת-רוח מהתפתחות המבצע (הדוחות הכילו גם מכתבי תודה והוקרה מהציבור הרחב). בכל-זאת הרבי לא נמנע מלדרוש ולתבוע עוד ועוד. הרבי גם לא הסתפק בדיווחים כלליים, אלא רצה לקבל מידע מפורט. למשל, כאשר נכתב באחד הדיווחים שבאותו שבוע "חילקנו הרבה פמוטות", הרבי ציין על כך - "כמה זה הרבה". מאז אותה הערה הקפידו לכתוב דוחות מפורטים ולציין מספרים מדוייקים.

'מבצע נש"ק' - סגולה לבריאות

מרת אסתר ויינברג ע"ה כתבה פעם לרבי על מצב בריאותה, והרבי ענה שתתעסק ב'מבצע נש"ק' והדבר יהיה סגולה לבריאותה. היא קיבלה על עצמה בהתנדבות ליצור קשר עם בתי-הספר בניו-יורק ולקבוע פגישות, והיתה יושבת שעות ארוכות במסירות ובהתמדה ליד הטלפון, ומתאמת פגישה אחר פגישה.

כשהתרבו הפגישות, החלו הבנות הפעילות לצאת ל'מבצע נש"ק' לא רק בימי שישי אלא בכל ימות השבוע. הן היו עוברות מכיתה לכיתה, מספרות על המבצע ונותנות לבנות את השי הקבוע - פמוט עם עלון הסברה. הצלחת פעילות זו הייתה גדולה.

"א ליכטיקען שטורעם"

מספרת מרת שטרנברג: "לפנות ערב של אור לי"ד בניסן, ליל בדיקת חמץ, קיבלתי הודעה דחופה 'לבוא מיד ל-770'.

"כשהגעתי היה בחוץ קהל גדול. אנ"ש וה'תמימים' המתינו שהרבי יחזור מהאוהל ויצא ל'מים שלנו'". נכנסתי פנימה, ליד גן-עדן התחתון, והנה בפינה אחת עומד הרב יוסף ויינברג. בפינה אחרת עומד הרב דוד רסקין, ובקרן-זווית שלישית הרב יעקב-יהודה העכט ע"ה. כולם היו חגורים באבנטים וראיתי שהם מתרגשים כאנשים העומדים להיכנס ל'יחידות'. הבנתי שגם אני נכנסת אל הקודש פנימה.

"פתאום הרבי נכנס ל-770 ופנה לחדרו, ואחריו הרב חודוקוב. כעבור רגע הרב חודוקוב יצא ואמר לכולנו להיכנס. לאחר שנכנסנו חזר ונכנס גם הרב חודוקוב, ואז הרבי אמר את הדברים הבאים:

"'מהראוי היה לעשות 'א ליכטיקען שטורעם' [=סערה מאירה] בעניין נרות-שבת ויום-טוב, ולכן היה כדאי לעשות הלילה 'א ליכטיקע פארבריינגען' [=התוועדות מאירה], במיוחד שבחו"ל  ידליקו נרות שלוש פעמים רצופות - ביום רביעי, ביום חמישי וביום שישי (באותה שנה חג הפסח חל בימים חמישי ושישי) וגם יברכו ברכת שהחיינו'.

"כאן הרבי הוסיף ואמר כי מאחר שיש שאלה אם מותר להקהיל את הציבור בליל בדיקת חמץ, הוא מוסר לנו את תפקיד עשיית ה'שטורעם' על הדלקת הנרות עוד לפני החג, ומבקש שיעשו זאת בכל האופנים - תוך שימוש ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות ובכל דרך אפשרית - 'והעיקר שזה יהיה בשטורעם הכי גדול ובפרסום הכי גדול'.

"לאחר שסיים את דבריו, הוציא ממגירת שולחנו כמה קופסאות של גפרורים שעל כל אחת מהן היה מודפס 'נרות שבת קודש' - י"א ניסן תשל"ה' (מישהו נתן זאת לרבי כשי לרגל היום הבהיר י"א בניסן).

"הרבי כתב על כל אחת מהקופסאות את ראשי-התיבות של שמו הק' ונתן לכל אחד מהנוכחים בחדר קופסא אחת. הרב חודוקוב ניגש ראשון והרבי שאל בחיוך: 'איר טוט אויכעט אין מבצע נש"ק?' [='גם אתם עוסקים במבצע נש"ק?']. אחריו ניגשו כל השאר (בסדר שנותיהם). בסיום הרבי הביט בנו ואמר שהוא מצפה לדו"ח מפורט - מה פעלו.

"בינתיים התאסף קהל מחוץ לחדרו של הרבי ונוצרה מהומה. כולם ציפו לשמוע מה היה ב'יחידות' בשעה כזו - לפנות ערב של בדיקת חמץ, עוד לפני שאיבת 'מים שלנו'.

"הרבי יצא ל'מים שלנו' ואנו, הנכנסים לפני-ולפנים, קיימנו מיד אסיפה דחופה.

"הרב חודוקוב הציע כמה הצעות. הרב ויינברג והרב העכט, שהיו להם תוכניות רדיו קבועות, קיבלו על עצמם לארגן שיעור ברדיו בנושא. הרב דוד רסקין קיבל על עצמו לדאוג שהבחורים ה'טנקיסטים' יפעלו בערב פסח ביתר שאת.

"כשאני-לעצמי, הייתי במצב לא-נעים ביותר, כי בדיוק אז לא היו ברשותנו הרבה פמוטות. לא תמיד יכולנו לעמוד בקצב ההזמנות והיצרן התחיל לאבד את הסבלנות. בכל אופן באתי בדברים עם חברותיי וניסינו לארגן כמה פעולות פרסום עוד לפני החג (מבלי להזכיר שעקרת-הבית היהודי עסוקה מאוד בערב פסח...)

"זמן-מה לאחר-מכן, בשעת ערב מאוחרת, קיבלתי טלפון מהרב חודוקוב: מישהו העיר את תשומת ליבו לעובדה שאנשים רבים יוצאים לעשות את החג בהרים, בבתי-מלון במקומות נופש, ומי יודע לכמה מהם אין פמוטות או נרות לשני ימי החג והשבת. 'לכן', אמר, 'אני מציע שנשלח פמוטות ונרות להרים, לקאנטרי'. תוך זמן קצר התארגנה קבוצת בחורים שהתנדבו לצאת לפנות-בוקר להרים, כדי להספיק לעסוק שם במבצעים ולשוב לקראון-הייטס עוד לפני כניסת החג. מכיוון שהם יצאו ראשונים והרב חודוקוב עורר על-כך, שלחתי איתם את כל הפמוטות שהיו תחת ידי, הם אכן עברו בכמה וכמה בתי מלון ונחלו הצלחה מרשימה.

"מישהו אחר העלה רעיון להטיס מסוק עם שלט המודיע על זמני הדלקת נרות החג והשבת, ולמרות הזמן הקצר ולמרות טרדות ההכנה לחג, גם רעיון זה יצא לפועל. אפילו דברי הרבי על פרסומת בטלוויזיה התקיימו במלואם. מישהו הרים טלפונים לאן שהרים, ובבוקר התייצב בקראון-הייטס צוות צילום שהסריט את כל ההכנות של משפחה יהודית לקראת ליל-הסדר. מובן שהדגשנו בהסרטה במיוחד את עניין הדלקת הנרות, תוך פירוט העובדה שהשנה מדליקים שלושה ימים רצופים. הקטעים הללו שודרו עוד באותו יום, בחדשות אחר הצהריים.

"הפמוטות אזלו, נושא הפרסומת סודר, מרץ עוד היה, ומישהו העלה הצעה לנצל את השעות שנותרו עד לכניסת החג - להזכיר ליהודים את מצוות הדלקת נרות החג והשבת באמצעות הטלפון.

"באותם ימים היה מקובל בארה"ב שיהודים שייכים באופן מסורתי למפלגה הדמוקרטית. השגנו אפוא רשימה של חברי המפלגה הדמוקרטית באזור ניו-יורק, חילקנו את הדפים בין נשי ובנות חב"ד בשכונה, ואלה ישבו שעה ארוכה ליד הטלפון וטלפנו לכל שם בעל צליל יהודי והזכירו לו את מצוות הדלקת הנרות"...

הרבי שם דגש על נוחות ובטיחות

מוסיפה ומספרת מרת שטרנברג: "כאמור, הבעיה המרכזית באותו ערב פסח היתה מחסור בפמוטות לחלוקה, חיפשנו פיתרון לכך במשך הלילה ולאחר מאמץ השגנו כמות לא מבוטלת של פמוטי זכוכית.

"בבוקר, לאחר לילה של תוכניות ועבודה, נמסר לרבי דו"ח מפורט של תוכנית הפעולה לשעות שנותרו עד החג, עם בקשת ברכה להצלחה. בדו"ח הוזכר גם המחסור בפמוטי נחושת שהשתמשו בהם בדרך-כלל וצויין הפתרון החלופי של פמוטי זכוכית. הרבי שלל את התחליף וכתב: 'יש חשש שיתפוצצו'.

"כפי שכבר הוזכר, הרבי לא התיר גם את השימוש בפמוט שאינו יציב. עתה לא התיר שימוש בפמוט שעלול להתפוצץ. הרבי ייחס אפוא חשיבות רבה לנושא הפרקטי והבטיחותי.

"הנה דוגמה נוספת לעניין: בדרך כלל חילקנו פמוטות מתוך הנחה שקל להשיג את הנרות, אבל בהזדמנויות שונות נהגנו לחלק גם נרות.

"יהודי אחד שבתו התקרבה ליהדות על-ידי הדלקת נרות שבת נעשה ידיד נאמן למבצע והתנדב לתת לנו כמות גדולה של נרות בחינם. כעבור זמן-מה בא אלינו בהצעה: יש לו ידיד יצרן נרות בארץ-ישראל, המייצר במפעלו נרות קטנים בעיצוב מיוחד. הלה מוכן למכור לנו כל חבילה בעשרים סנט, וכאן בא אלינו ידידנו בהצעה נדיבה: נזמין עשרת אלפים נרות ונחלק בינינו את התשלום - על כל חבילה אנחנו נשלם עשרה סנטים והוא ישלם עשרה.

לכאורה, הצעה מצויינת. אבל כאשר כתבנו על כך לרבי (כן, הרבי היה מעורב בכל צעד ובכל החלטה). תגובת הרבי שללה את הרעיון. הנימוק: בנרות קטנים במיוחד יש חשש לחוסר יציבות וזה מסוכן...

"מבצע חזק בקאנטרי"

פעולות השנה הראשונה הסתיימו בקול תרועה גדולה. שנת הלימודים הסתיימה ומשמעות הדבר הפסקה בפעילות האינטנסיבית של הביקורים בבתי-הספר. מטה המבצע התכנס ותכנן סידרה של פעילויות בהרים, בין המשפחות בבונגלו'ס ובין הילדות במחנות-הקיץ.

בדו"ח לרבי הוגדרה התוכנית - "מבצע חזק בקאנטרי". מיד לאחר קבלת הדו"ח, נתן הרבי מאתיים וחמישים דולר, כהשתתפות אישית בהוצאות המבצע. הרבי נתן את הכסף בשטרות של חמישה, עשרה, עשרים וחמישים דולרים. בי"ב בתמוז, שחל באותה שנה ביום ראשון, התקיימה מסיבה מיוחדת למכירת השטרות של הרבי וכל שטר נמכר בסכום נכבד. כך 'הצמיח' הכסף כסף נוסף שסייע רבות ל'מבצע חזק' אשר כלל ביקורים במחנות-הקיץ ובבתי-מלון ואפילו פרסום של זמן ההדלקה באמצעות מטוס.

ממעייני החסידות

פרשת ראה

ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (יא,כו)

אמר משה נביא: חמון דאנא מסדר קדמיכון, יומא דין, ברכתא וחילופא (תרגום ירושלמי)

"משה רבנו" שבכל דור נותן לנו ("ברכה" ו)"קללה". כלומר, לפעמים מילוי הוראותיו מביא למצב קשה, אך עלינו לדעת שלאמיתו של דבר אין כאן קללה כלל, אלא רק ברכה, כי על-ידי ייסורים אלו נפטרים מייסורים קשים יותר, וכיוצא בזה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה תש"י)

רק חזק לבלתי אכול הדם (יב,כג)

שהיו שטופים בדם... דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב אלא להזהירך... להתחזק במצוות (רש"י)

המשמעות הפנימית של אכילת דם היא התעבות המידות, שהרי הדם הוא הנפש, ואכילת דם מחברת את נפש האדם עם נפש הבהמה.

רבי יהודה, מלשון הודאה וביטול, מדבר על דרגה נמוכה בעבודה - האדם הוא בעל מידות בהמיות ועליו לבררן ולשנותן.

לעומתו, בן עזאי, עבודתו היתה מתוך "רצוא" ותשוקה להתעלות, כאומרו, "נפשי חשקה בתורה" (יבמות סג). לכן הוא מפרש את הכתוב על-פי אופן עבודתו: על האדם להתחזק ולהתעלות ולהאיר את נפשו על-ידי קיום המצוות ("להזהירך" מלשון "זוהר" ואור).

(ליקוטי-שיחות כרך יד עמ' 51)

אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון (יג,ה)

"אחרי ה' אלקיכם" - היינו ההתבוננות בביטול העולמות, שאינם אלא בחינת "אחוריים" בלבד, מאחר שנתהוו מזיו והארה, שהוא כאין ואפס לגבי מהותו ועצמותו יתברך. "תלכו" - התבוננות זו מביאה לאהבת ה', "הליכה" ורצוא לאלוקות. "ואותו תיראו" - ההתבוננות בהפלאת מהותו ועצמותו יתברך, שמביאה ליראה. "ואת מצוותיו תשמורו" - קיום המצוות. "ובקולו תשמעו" - לימוד התורה ("קול", שמורה על ירידה והמשכה, רומז לירידת התורה לעולם-הזה). "ואותו תעבודו" - בשינוי הטבע והרגילות, שכן רק מי שעושה יותר מהרגלו נקרא "עובד אלוקים" (חגיגה ט)." ובו תדבקון" - במחשבה, דיבור ומעשה. לכך נאמר ציווי זה בלשון רבים, כי הוא מתייחס לשלוש בחינות אלה. ונאמר "תדבקון", שכן גם העשייה הגשמית צריכה להיות קודש לה', והדבר נרמז ברגל הארוכה של נ' סופית.

(ליקוטי-תורה)

פרקי אבות

"נתקיימו ברבי ובבניו"

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בן יוחאי אומר: הנוי והכוח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם, שנאמר, עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תימצא. ואומר, תפארת בחורים כוחם והדר זקנים שיבה. ואומר, עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם... כולם נתקיימו ברבי ובבניו. (פרק ו משנה ח)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא: עטרת - זה העושר, תפארת - זה הנוי והבנים.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

במשנתנו זו צריך להבין כמה דברים:

א) מהי ההוראה מזה ב"מילי דחסידותא"? ב) מאחר שמידות אלו הן "נאה לצדיקים", הרי בוודאי נתקיימו בצדיקים רבים, וגם לפני דורו של רבי, ואם-כן קשה (א) מהו החידוש בזה שנתקיימו ברבי ובבניו? (ב) למה לא נקט דוגמה מצדיקים שהיו לפני דורו של רבי?

והביאור:

"נוי" הוא ניסיון לאדם, כי ייתכן שבסיבת יופיו יתגבר עליו יצרו ויחטיאו; "עושר" אף הוא ניסיון, ככתוב "ראש ועושר אל תיתן לי הטריפני לחם חוקי"; ועל-דרך זה בשאר המידות. אי לזאת, עלול האדם לחשוב שעליו להשתדל בביטולן של המידות הללו. ולכן אמר שאדרבה, מידות אלה הן "נאה לצדיקים": לא זו בלבד שלא יבלבלו אותו מעבודת ה', אלא עוד יסייעו בידו. אך במה דברים אמורים? במי שהוא בדרגת "צדיק" דווקא (הרי ההוראות שבמכילתין מכוונות למי שהוא בדרגת צדיק, היינו שהוא שלם בקיום המצוות וחסר לו רק במילי דחסידותא).

ובכדי שלא יטען האדם שהוא מוכן לוותר על התועלת שבמידות אלו, שמא לא יוכל לעמוד בניסיון, ממשיך התנא שהם "הנאה לעולם": הימצאות מידות אלו בצדיקים היא צורך העולם, והוא אינו רשאי לוותר עליהן.

וזהו החידוש ש"כולם נתקיימו ברבי ובבניו". אף שהיו בהם כל המידות (ניסיונות) אלו, לא זו בלבד שהדבר לא הזיק להם ח"ו, אלא שהיו אצלם באופן של קיימא - קיום אמיתי.

אמנם עדייין אפשר לטעון: הרי מדובר ברבי (...) ומי ידמה לו? ולכן אמר שמידות אלו נתקיימו גם בבניו של רבי, ובזמן שהיו בדרגת "בניו" עדיין (טרם התמנותו של רבן גמליאל לנשיא ולפני שרבי שמעון בנו נעשה תנא גדול כו'), וזה משום שהיו בניו של רבי; והרי בידו של כל אחד ואחד להיות מ"בניו" - אלו התלמידים - של רבי, ואז יתקיימו גם בו מידות אלו.

ומאחר שכוונת התנא להוכיח שמידות אלו יכולות להתקיים בכל אדם, לכן לא נקט דוגמה מ"ראשונים כמלאכים", מדורות קודמים, אלא מרבי ובניו שהיו בני דורו.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ניצבים-וילך ה'תשל"ה - בלתי מוגה)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת ראה
כ"ה במנחם-אב - מברכים החודש אלול

אמירת כל התהילים בהשכמה בציבור. אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות המובן לכולם, ואחר-כך התפילה.

המולד: יום ד, 3:43 אחה"צ ו-4 חלקים.

מברכים ראש-חודש אלול: ביום החמישי וביום השישי.

אין אומרים אב הרחמים.

אחר התפילה - התוועדות בבית-הכנסת1.

פרקי-אבות - פרק שישי*1.

יום רביעי
כ"ט במנחם-אב

ערב ראש-חודש    

ביום זה יש להוסיף בתורה, תפילה וצדקה.

במנחה אין אומרים תחנון.

יום חמישי
ל' במנחם-אב - א' דראש-חודש אלול

בתפילת שמונה-עשרה אומרים: 'יעלה ויבוא' (מזכירים זאת בטפיחה על הבימה קודם תפילת שמונה-עשרה).

הרבי הורה להתחיל באיחולי 'כתיבה וחתימה טובה' מהיום2. ופעמים רבות שהיה מקדים יותר3.

בשחרית, אחרי חזרת הש"ץ: הלל, ואברהם זקן, קדיש תתקבל. שיר-של-יום, ברכי נפשי, לדוד ה' אורי, קדיש-יתום.

מהיום עד הושענא-רבה ועד בכלל אומרים 'לדוד ה' אורי' בשחרית אחר שיר של יום, ובמנחה קודם עלינו. אומרים קדיש-יתום רק פעם אחת אחרי כל המזמורים (שיר-של-יום, ברכי נפשי, לדוד ה' אורי); וכן במנחה אומרים קדיש-יתום רק אחרי עלינו4.

במשך יום זה תוקעים להתלמד5.

מנחה:

לפני עלינו אומרים 'לדוד ה' אורי' (ראה לעיל בשחרית). המתפלל במניין שבו אומרים עלינו תחילה, יאמר עלינו עם הציבור, ו'לדוד ה' אורי' לאחרי זה6.      

יום שישי
א' באלול - ב' דראש-חודש

חודש אלול7:

מנהג ישראל להוסיף בחודש אלול ביתר שאת וביתר עוז בתפילות ובתחנונים (ובפרט באמירת תהילים3) ובעבודת התפילה, בלימוד התורה, וכן בגמילות-חסדים ובצדקה8, ובאהבת-ישראל בכלל9, והתעסקות מיוחדת ב'מבצעים'10.       

גם לנשים, יש להקפיד שלא יעבור עליהן יום ללא הלכות הצריכות וענייני מוסר וחסידות הקשורים לחודשי אלול ותשרי11.

כיוון שבמדינות אלה שנת הלימודים מתחילה בחודש אלול, יש להגביר בחודש זה את הפעילות בענייני חינוך12.

בישיבות תומכי-תמימים מוסיפים בחודש זה (התלמידים, והראשי-ישיבה וההנהלה לא-כל-שכן) זמן ללימוד חסידות, ובפרט מאמרי 'עבודה', ומאמרים השייכים לאלול, כגון: אגרת-התשובה בתניא, דרך-החיים, שער-התשובה ושער-התפילה, לקוטי-תורה (שכבר מפרשת דברים ואילך מדובר שם אודות התשובה), עטרת-ראש, וכן עוסקים בתפילה במתינות ובחשבון-נפש13.

מעבודת חודש זה: עריכת חשבון-צדק על השנה שעברה וקבלה טובה על השנה הבאה14, והגברת הזהירות והפעילות בסור מרע ועשה טוב15.

נוהגים לבדוק בחודש זה תפילין ומזוזות (אם כבר עברו שנים-עשר חודש מבדיקתן האחרונה), וכל אשר ימצאו בדק בשאר מצוות - יתקנו. וכדאי ונכון ביותר, שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זה - נוסף על הקיום בעצמו - בכל מקום שידו מגעת, בכל מקום ומקום, לכל אחינו בני ישראל שליט"א16.

העבודה דחודש אלול (כולל התשובה שבו17) היא בשמחה רבה, שלא יכולה להיות שמחה גדולה ממנה, שהרי "המלך בשדה... ומראה פנים שוחקות לכולם"18.

יש לעורר את העם בדרכי נועם ומתוך ענווה, וחלילה לומר (בכל השנה, ובמיוחד בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות) דברים קשים על ישראל - בנו יחידו של הקב"ה19.        

יש להרבות בברכות בחודש זה, ולשלול ענייני היפך הברכה ח"ו20.

כשכותבים מכתב בחודש אלול, נהגו לאחל 'כתיבה וחתימה טובה'21. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג לאחל זאת בסיום מכתביו22. כן הורה להשתדל לברך (ולהתברך) איש את רעהו ואשה את רעותה, וכן הטף, ילד לחברו וילדה לחברתה, גם בעל-פה פנים-אל-פנים23.

שחרית: מהיום אחר תפילת שחרית תוקעין בשופר: תשר"ת, תש"ת, תר"ת24.

ממשיכים בתקיעות בכל החודש, חוץ משבת-קודש וערב ראש-השנה (תוקעים בכל כינוס וכו', ובפרט לילדים). אם לא תקעו בשופר בסיום תפילת שחרית, מנהג נכון שיתקעו בשופר לאחרי תפילת מנחה25.

מהיום עד ערב יום-הכיפורים ועד בכלל אומרים בכל יום - במשך היום - שלושה פרקי תהילים לפי הסדר. מי שהחסיר - יתחיל מהיום שהוא עומד בו, ואת אשר החסיר - ישלים (אי-אפשר לומר 'מראש' את הפרקים של הימים הבאים)26. נהוג לאומרם בציבור אחרי אמירת שיעור התהילים היומי, קודם קדיש יתום3.

חודש אלול הוא אחד הזמנים המתאימים שבהם נהגו לנגן את ניגון 'ארבע הבבות' של רבנו הזקן27.

----------

1) יש לפרסם בכל מקום (כולל ההולכים לדבר בבתיכ"נ) ע"ד השתדלות בנתינת צרכי החג לר"ה, כלשון הכתוב "איכלו משמנים ושתו ממתקים" (סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 808).

*1) לבני חו"ל:  פרק חמישי.

2) 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 339 (מבואר שם שהעיקר הוא הברכה פא"פ, אם כי מדובר גם על כתיבה כשחל בחול, כמנהג המובא להלן ע"י ציון 21).

3) 'אוצר מנהגי חב"ד', אלול, אות יג.

4) ספר-המנהגים עמ' 17. כיוון שהטעם הוא כדי למעט באמירת קדישים כשאינו מוכרח, מסתבר שגם 'חיוב' מאנ"ש המתפלל במניין שאומרים עוד קדישים, לא יאמרם.

5) המג"א (תקפא ס"ק א) הביא שתי שיטות בזמן התחלת התקיעות, אם ביום א' דר"ח או ביום השני, והכריע שאין לזוז מהמנהג להתחיל ביום השני (אבל במקום שאין מנהג הכריע בהוספות לשו"ע רבינו לבעל 'דברי נחמיה' שם סו"ס א, להתחיל ביום הראשון). ומנהגנו הוא כעין פשרה בין השיטות. ובשיחת אדר"ח אלול תשמ"ב ('התוועדויות' ח"ד עמ' 2112) נתבאר, שתקיעה זו היא 'קול אחד', מעין 'תקיעה אחת' דיום-הכיפורים - 'אוצר מנהגי חב"ד' אות ח.

6) אג"ק כרך יט עמ' תל. המקור לאמירת עלינו עם הציבור - במקום שמותר להפסיק - הוא במחצית-השקל סי' סה (בק"ו מאמירת תהילה לדוד עם הציבור שנז' שם במ"א ס"ק ג ובשו"ע אדה"ז ס"ב), הובא בקצות-השולחן סי' יג ס"ו.

7) בכמה פרטים במנהגי חודש אלול נעזרתי ברשימתו של הרה"ח רמ"א שי' זליגזאן ב'כפר חב"ד', גיליון 918 עמ' 72.

8) צ"ל באופן ד'מתנות (לאביונים') הן בכמות והן באיכות, שתהיה דבר חשוב הן מצד הנותן והן מצד המקבל - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 209.

9) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 700, תש"נ ח"ב עמ' 638,  643 וש"נ.

10) שיחת ש"פ ראה תשל"ד ס"ג. ש"פ ראה תשל"ז ס"כ.

11) משיחת ח"י אלול תשל"ז, הנחת הת' בלתי מוגה סל"ב, עיי"ש.

12) לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 261, וראה שם עמ' 251. שיחת ח"י אלול תשל"ח סי"ט.

13) 'אוצר מנהגי חב"ד' אות ג, וש"נ.

14) שיחת ש"פ ראה תש"ל ס"ב.

15) שיחת אדר"ח אלול תשל"ה ס"ב.

16) ספר-השיחות תשמ"ח שם, ממטה-אפרים סי' תקפ"א ס"י. לוח כולל-חב"ד. וראה שיחות-קודש תשל"ד ח"ב עמ' 377, שכאשר זקוקים לברכה מיוחדת, עדיף לבדוק מידי י"ב חודש (כהידור קבוע - ואפילו שלא בחודש אלול).

17) ראה שיחת ח"י אלול תשל"ז סל"ד.

18) ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 618.

19) לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 308, 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 1929 ועוד.

20) שיחת כ' מנ"א תשמ"ו סי"ט-כ.

21) 'ספר מהרי"ל - מנהגים' (הוצאת מכון-ירושלים עמ' רנט), הובא בא"ר סי' תקפ"א ס"ק א ובבאר-היטב שם ס"ק י.

22) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' יב. לעיל שם נקבצו גם מנהגי רבותינו נשיאינו שלפניו בנדון.

23) ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 610.

מנהג ישראל שגם ילדים שקודם בר (או בת) מצוה יברכו [גם את הגדולים], אף שאי"ז דרך-ארץ... ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 339, עיי"ש).

24) ספר-המנהגים - מנהגי חודש אלול (עמ' 53 ואילך). הטעם - כנגד עשר כוחות הנפש (ליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 446).

25) "וכמדובר כמה פעמים, ויש רמז לזה בכמה מקומות" - ר"ד משיחת יום ג' דסליחות, כ"ד אלול תנש"א, לנשי ובנות חב"ד.

26) ספר-המנהגים שם.

27) ספר-השיחות תרפ"ח עמ' 12. בליקוטי-דיבורים עמ' 204 "ראש-חודש אלול", ובליקוטי רשימות שבראש ספר-הניגונים עמ' כד, מובא מאותו מקור "בשעת התפילה (כשמתפללים ביחידות באריכות)". ספר-השיחות תש"א עמ' 86-85 - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' יד-טו.


 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)