הציווי הראשון שנתן הקב"ה לאדם הוא "פרו ורבו". מכיוון שגם סדר-הדברים בתורה הוא עניין חשוב, שממנו למדים דברים רבים, הרי גם עובדה זו (ש"פרו ורבו" הוא הציווי הראשון) באה ללמדנו. כ"ק אדמו"ר הריי"צ אומר שיהודי צריך ללמוד מזה, כי הדבר הראשון שמוטל על יהודי הוא – לדאוג שיהיה עוד יהודי. וכשם שהדברים אמורים במשמעותם הפשוטה, כך גם במשמעותם הרוחנית – יהודי חייב לדאוג שעוד יהודי יהיה קשור עם הקב"ה ותורתו.
ההשוואה בין קיום מצווה זו במשמעותה הפשוטה לקיומה במובן הרוחני, נושאת בתוכה כמה וכמה הוראות. לעיתים יכול האדם לטעון, שהשקעת זמן וכוחות-נפש בקירובו של יהודי שני לתורה ולמצוות, באה על חשבון שלמותו האישית; הלוא בזמן הזה היה יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות ולהתעלות בעבודת ה'.
מלמדת התורה, שכאשר יהודי עומד להקים בית בישראל, ולדאוג שיהיה עוד יהודי בעולם, "מוחלין לו על כל עוונותיו". וכך גם ברוחניות – "יש כאן עידוד וחיזוק מיוחד לכל אחד ואחד הבוחר לחלקו ולגורלו להתעסק בהפצת התורה וחיזוק היהדות וכו' – שמובטח לו ש'מוחלין לו על כל עוונותיו'" (לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 168).
מחילת עוונות
בזה גם נופלת עוד טעות אפשרית, כאילו מי שעדיין לא הגיע לשלמות עצמית אינו יכול להשפיע על הזולת. האדם טוען שהוא יודע את מצבו האמיתי, שהוא רחוק משלמות ויש בו כמה וכמה פגמים וחסרונות, ואם-כן, איך הוא יכול ליהפך פתאום ל'משפיע' ולמי שמעורר יהודים נוספים? אומרת התורה, ש"עצם ההחלטה להקדיש את חייו, או על-כל-פנים חלק חשוב מחייו, לעסוק בפריה ורביה (ברוחניות), מביאה סיוע ועזר מהקב"ה (גם) בעבודתו הפרטית, ש'מוחלין לו על כל עוונותיו', ועל-ידי זה גם עבודתו עם אחרים תהיה בשלמות יותר" (שם).
זאת ועוד: לעיתים האדם סבור שהוא נמצא בירידה רוחנית, שאין למטה ממנה, ואיך בכלל ייתכן לדבר עמו על קירובו של יהודי שני. מראה לנו התורה, שעניין זה של מחילת עוונותיו של חתן נרמז דווקא בנישואיו של עשיו (ולכן אשתו נקראת 'מחלת', "לפי שנמחלו לו עוונותיו"). מזה אנו לומדים שמצבו הרוחני הקודם אינו מעכב, "וגם אם מצבו הרוחני הוא שפל ביותר, הרי תיכף כשבא לקיים מצוות פריה ורביה הרוחנית, ובוחר לו לחלקו ולגורלו לעסוק בקירוב בני-ישראל לאביהם שבשמים, הרי הוא מתעלה ממעמדו ומצבו שלפני זה, ומתגלה אמיתית מהותו" (שם).
להוסיף ולקרב
הוראה נוספת שיש להפיק היא מההלכה שהאדם מצווה שלא להסתפק בקיום החיוב המצומצם, להוליד בן ובת, אלא להוסיף עוד נפש ועוד נפש. אפילו מי שכבר הגיע לגיל זקנה מצווה לעסוק בפריה ורביה, בבחינת "לערב אל תנח ידך". כך גם ברוחניות: "לאחר שהאדם עסק והתייגע בהשפעה על הזולת במשך שנות הבחרות וגיל העמידה, הנה בהגיעו לעת זקנתו הרי אפשר שיאמר שעתה ינוח מעבודתו ויגיעתו אלה... בא הכתוב ואומר: 'ולערב אל תנח ידך', שגם אז עליו להמשיך ולעסוק ב'פרו ורבו', לקרב עוד בני-ישראל ועוד בני-ישראל ליהדות, תורה ומצוותיה".
הרבי מדייק בלשון הרמב"ם, שטעם החיוב לעסוק בפריה ורביה גם לאחר שהאדם כבר קיים את המצווה, הוא מפני "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". ומזה אפשר ללמוד גם בעבודה הרוחנית: "ההכרח להוסיף בעבודתו זו אינו רק מפני החשש שעבודתו הקודמת לא הייתה בשלמות, אלא שגם אם עבודתו הקודמת היתה בתכלית השלמות – אין לו להסתפק בכך, ועליו להוסיף בעבודתו גם ב'ערב', כי על-ידי כל פעולה שלו הרי זה 'כאילו בנה עולם'" (שם עמ' 29). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
