מדורים נוספים
	התקשרות 588 - כל המדורים ברצף
	ה"ראשית" דתורה מגלה את מעלת ה"ראשית" דעולם
	גילוי 'נקודת פנימיות הלב' הפרטית, תפעל את הגאולה הכללית
	התקשרות לרבותינו נשיאינו
	ההפרדה בין גברים לנשים בשמחת נישואין
	הלכות ומנהגי חב"ד

הרב יעקב הלוי הורוביץ, ראשון-לציון

שאלה: מבואר בפוסקים על חיוב ההפרדה בין גברים לנשים בשמחת נישואין, ושאם לא היתה מחיצה כדבעי אין לומר בנוסח ברכת הזימון "שהשמחה במעונו"¹. ידוע גם כי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הקפיד על זה ביותר² (ולכאורה הוא החמיר בזה מאוד, אפילו יותר מכמה פוסקים - לבוש (ועוד)³, דבריהם יובאו להלן - שמצאו איזה היתר ולימוד זכות על המקילין בזה⁴), לאור כל זה יש לברר:

האם גם בשמחה הנערכת בבית פרטי, בין קרובי משפחה, כגון סעודת "שבע ברכות" הנערכת בשבעת ימי המשתה של הנישואין, אין לומר 'שהשמחה במעונו' כשאין שם מחיצה וגברים ונשים רואים אלו את אלו? ומה בין זה לבין סעודה משפחתית, שבה נהוג שבני-הבית והאורחים, גברים ונשים, יושבים בשולחן אחד? האם כשהמשתתפים בסעודה אינם קרובים מובהקים יש להחמיר יותר (ועד כמה נקראים 'קרובים' לעניין זה?), או שמא הדבר תלוי במספר המשתתפים, שכשהם רבים יש להחמיר יותר (ועד כמה נקראים רבים לצורך זה?)? ועוד, אם אין מחיצה במקום שצריך להיות מחיצה על-פי תורה, יש לעיין לגבי עצם ההשתתפות בסעודה אם היא מותרת או שמא צריך להימנע מלהשתתף בה.

הפרדה באירועים ציבוריים של שמחה

מענה: בבואנו לדון בעניין זה של ההרחקה וההפרדה שצריכה להיות על-פי תורה בין אנשים לנשים, דבר ראשון שיש לציין אליו הוא מה שכתבו כל גדולי הפוסקים, והוסכם על-ידם באין חולק (ראה טושו"ע אבן-העזר סי' כא ס"א. ומקורו מרמב"ם פכ"א מהל' איסורי ביאה), שצריכה להיות הרחקה גדולה בין המינים. וז"ל: צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד⁵... ואסור לשחוק עמה להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה... והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון ליהנות ממנה כאילו נסתכל בבית התורף שלה, ואסור לשמוע קול ערווה או לראות שערה וכו' וכו'. ראה בדבריהם בארוכה (עוד כו"כ פרטים) כי קצרנו⁶.

והנה כל זה הוא בזמן רגיל, על-אחת-כמה-וכמה בזמן שמחה צריכה להיות הרחקה ביותר. במסכת סוכה (נא,א - נב,א) אמרו, שבשמחת בית-השואבה שנערכה בבית-המקדש בחג הסוכות היו מתקנים תיקון גדול והיו מסדרים גזוזטרא מיוחדת לנשים כדי שלא יתערבו הנשים עם האנשים. והמקור לחיוב זה - של בניית מחיצה להפרדה בין אנשים לנשים - מבואר שם בגמרא, שהוא ממה שנאמר (זכרי' יב,יב) בנוגע להספד שיהיה לעתיד לבוא: "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד", ופירש"י "שאפילו בשעת הצער צריך להבדיל אנשים מנשים", ולמדים מקל וחומר: "ומה לעתיד לבוא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על-אחת-כמה-וכמה".

ואכן כך נפסק להלכה ע"י כל גדולי הפוסקים - הלוא הם הרמב"ם (בהל' יום טוב פ"ו הלכה כא) והשולחן-ערוך (או"ח סי' תקכט סעי' ד) - באין חולק, שבזמנים ומקומות של שמחה יש לדאוג להפרדה בין אנשים לנשים, וז"ל: "חייבים בית-דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא יימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה".

ויש לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב שיש "להעמיד שוטרים... בגנות ובפרדסים... כדי שלא... יבואו לידי עבירה" שכוונתו היא, שכשיוצאים לבילוי בטבע ובנוף ("בגנות ובפרדסים"), והלב גואה ברגש של שמחה ופתיחות (ועניינה של שמחה הרי הוא "פריצת גדר" ויציאה מהגבלות) אזי יש לחשוש יותר לחוסר גבולות ("פריצות") כפי שיש לאדם נטייה בטבעו, כנאמר (בראשית ח,כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ואם כן הוא, הרי פשוט, שהוא הדין והוא הטעם גם אם הדבר הזה קורה בתוך הבית. וההשלכה מזה בנוגע לענייננו, בשמחת נישואין שהיא שמחה גדולה ביותר בכמות ובאיכות - בכמות היינו, בריבוי המוזמנים והאורחים שיכולים להיות מסוגים שונים, וגם כאלה שאינם קרובי משפחה ואינם מכירים אלה את אלה כלל, וגם בריבוי הזמן שנמשכת שמחת החתונה (עד שבחתונות גדולות היא יכולה להמשך כמה שעות אל תוך הלילה וגם כל הלילה); ובעיקר באיכות השמחה, והכוונה כפשוטו - שמחה גדולה ביותר עם שתיית יין וכל מיני משקה ובריקודים עם כלי זמר וכו', ושם עלולה יותר להיות שכרות ופריצות, לכן צריך שם מחיצה גמורה מהדין.

אמירת 'שהשמחה במעונו'

המקור הראשון לשלילת אמירת 'שהשמחה במעונו' בברכת הזימון במצב של תערובות, הוא בספר-חסידים⁷, וזה לשונו: "אם... נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא ייתכן לברך שהשמחה במעונו". מלשון זה משמע לכאורה, שכוונתו היא רק כשיושבים בתערובות ממש שאז אין לומר 'שהשמחה במעונו'. אבל ב'ספר המנהגים' (לרבינו יצחק-אייזיק טירנא⁸) כתב בצורה חדה וחריפה יותר, וז"ל: "כל מקום שהאנשים ונשים רואין זה את זה, כגון בסעודת נישואין - אין לברך 'שהשמחה במעונו', לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש בו הרהורי עבירה", הרי שיש בעיה באמירת שהשמחה במעונו גם אם רק רואים אלו את אלו.

דבר זה הובא להלכה גם ע"י הפוסקים נושאי כלי הטור והשולחן-ערוך. הב"ח⁹ כתב: "בקראקא נוהגין, שבסעודה שעושין בליל ב' [=שלאחר הנישואין] מברכין [רק] 'אשר ברא' ולא 'שהשמחה במעונו'. [והקשה על זה הב"ח:] והוא תימה, ולא מצאתי שום טעם למנהגם זה [מדוע לא יאמרו 'שהשמחה במעונו' בז' ימי השמחה? ותירץ הב"ח:], אלא לפי שסעודה זאת קטנה היא, ומושיבין האנשים והנשים יחד בחדר אחד, וכתב במנהגים דאין מברכין 'שהשמחה במעונו' היכא דאיכא חששא דהרהור עבירה...". כאמור, דין זה הועתק גם בבית-שמואל ובעוד פוסקים (כנ"ל). ולכאורה מזה נראה ברור, שאכן לדעת רבותינו הפוסקים יש צורך במחיצה גמורה גם בסעודה קטנה של "שבע ברכות", ואם אין מחיצה כזו אין לברך בנוסח 'שהשמחה במעונו'.

צדדים להקל

אולם באמת יש גם לצדד ולמצוא כמה צדדים להקל בזה, ומכמה אנפי:

א. ראשון הפותחים פתח להקל בזה הוא הלבוש¹⁰, והוא כתב ש"אין נזהרין עכשיו בזה. ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל-כך, דדמיין עלן כ'קאקי חיוורי' [=כאווזים לבנות]¹¹ מתוך רוב הרגלן בינינו, וכיוון דדשו - דשו". עכ"ד.

ויש להאיר ולבאר כמה פרטים בדברי הלבוש:

(א) לכאורה נראה ברור, שדבריו לא נאמרו ברמה של לכתחילה, שלדעתו כן ראוי ונכון לנהוג, אלא כוונתו היא אך ורק בדרך של לימוד זכות על הנהגה שהיתה קיימת, שכיוון שראה "שאין נזהרים בזה עכשיו" טרח למצוא איזה לימוד זכות על הנהגתם של ישראל קדושים. (כן נראה מלשונו שכתב ש"אין נזהרין בזה עכשיו, ואפשר [- מלמד זכות] משום דעכשיו וכו'").

(ב) מה שכתב "דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים" כוונתו, שבזמן העתיק קיימו נשי ובנות ישראל יותר את ההנהגה של "כל כבודה בת מלך פנימה" כפשוטו ממש, ואילו בזמנו של הלבוש כבר עסקו יותר במשא ומתן בשוק וכו', בגלל צוק העיתים וקושי הפרנסה.

(ג) ועל מה שכתב שכיון שהנשים מורגלות בין האנשים לכן אין כבר הרהורי עבירה כל-כך "דדמיין עלן כקאקי חיורי" - יש לשאול, דלכאורה דבר זה הוא מדרגה גבוהה ביותר והיה רק אצל גדולי האמוראים, כמבואר במקור ביטוי זה בגמרא, ואיך אפשר להחילו על אנשים פשוטים כערכנו, לומר שאנו קדושים כל-כך שאיננו שייכים להרהורי עבירה¹²? אלא נראה שהלבוש אינו מתכוון למצב של תערובת ופריצות ממש להתיר לומר שהשמחה במעונו גם באופן זה, אלא רק כשנמצאים בחדר אחד ללא מחיצה או שהמחיצה אינה בשלימות (אבל השמחה מתנהלת בסגנון של צניעות), ועל זה כתב לימוד זכות ש"אין נזהרין עכשיו בזה" כיון שבמובן מסוים אין אצלנו הרהורי עבירה כל כך.

והנה הרבי כתב¹³ על דברי הלבוש הנ"ל "מה שכתב בלבוש... "דדמיי[ן עלן] כקאקי חיורי" - בעוונותינו הרבים רואים אשר לעת עתה אין הדבר כך". לכאורה משמע מדבריו שאינו מקבל לימוד זכות זה, ושולל את דברי הלבוש לגמרי.

אך באמת זה אינו. כי המעיין במכתב שבו כתב הרבי דבר זה יראה, שהמדובר שם הוא אודות חתונה, והמדובר שם הוא ברמה של לכתחילה. היינו שמקבלי המכתב תכננו לעשות חתונה לצאצאיהם בלי מחיצה בין אנשים לנשים, ועל זה כתב להם הרבי מכתב ארוך לשכנעם שטובת צאצאיהם דורשת, שבבואם לייסד את ביתם יש לערוך להם חתונה בסגנון יהודי עם מחיצה, ובאופן זה תהיה השראת השכינה בשמחתם שגם הקב"ה ישמח עמם ויוכלו לומר שהשמחה במעונו.

ואין זה בסתירה כלל לדברי הלבוש, שכן: (א) מסתבר שהלבוש דיבר בסעודה קטנה הנערכת למספר מצומצם של מוזמנים, ועל זה הוא לימד זכות שעושין סעודה זו בלי מחיצה. אך אין מסתבר כלל שדבריו אמורים על שמחת נישואין, שכביכול בזמנו לא נזהרו בזה ישראל קדושים ועשו חתונה בתערובות (עם ריקודים וכו' - היפך הדין, והיפך המנהג המקובל - גם כיום - אצל כל בני ישראל הכשרים). ישתקע הדבר ולא יאמר.

(ב) כאמור, הלבוש רק לימד זכות (ברמה של דיעבד) על מה שאומרים שהשמחה במעונו במסיבה כזו, אבל הרבי דיבר על האופן שבו יש לערוך חתונה יהודית ברמה של לכתחילה.

(ג) ובדקות יותר, על פי האמור שדברי הלבוש נאמרו מלכתחילה רק לשם לימוד זכות ותו לא, מובנים דברי הרבי בטוב וביותר. שכן לימוד זכות בכל מקום עניינו, שמבחינה מסוימת אפשר למצוא צד של זכות במה שנהגו, כגון בענייננו שמכיוון שהנשים מורגלות בין האנשים אין בזה הרהורי עבירה כל כך. אבל פשיטא שגם הלבוש לא סבר שבדורותינו הנשים באמת נחשבות אצל האנשים כאווזים כפשוטו, ואין להם הרהורי עבירה כלל מהן, ברור ופשוט שמעולם לא עלה דבר זה על דעתו של הלבוש, כי הוא היפך המציאות והיפך האמת לגמרי. (וכ"ה מדוייק בלשון הלבוש ש"אין כאן הרהורי עבירה כל-כך").

ועל זה כתב הרבי שלעניין מעשה (בחתונות) חשוב שלא להסתכל ולהתחשב באותו צד של לימוד זכות (אף שהוא יכול להיות נכון מבחינה מסוימת), אלא לדאוג לטהרתם וקדושתם של בני ישראל (כנדרש על-פי תורה), ולכן חשוב שתהיה מחיצה בשמחת הנישואין כדי שתהיה השראת השכינה אצלם כשבאים לייסד בית בישראל.

[ויש לזכור ולהדגיש דבר הפשוט וידוע, כי הרבי, כנשיא הדור ומנהיג ישראל, היה נגד עיניו תמיד לא רק הצד המעשי של דיני התורה, אלא גם נשמתם ופנימיותם, ולכן ראה צורך - לא רק לחזק את מנהג המחיצה בחתונה מבחינה מעשית "יבשה", לבל יראו אלו את אלו כנדרש ע"פ הלכה, אלא גם - להציב גבולות ולחזק בדקה של תורה, להביא לקיום מנהגי ישראל (שתורה הם) ולגדור את פרצות הדור בעניין הצניעות בכלל, ובאמריקה בפרט].

אבל אין מזה כל הוכחה, שלדעת הרבי יש לשלול את דברי הלבוש לחלוטין (גם בסעודה קטנה עכ"פ).

ב. ויתירה מזו, יש לדייק גם מדברי הב"ח עצמו - אף שהוא מן הפוסקים שהעתיקו להלכה את המנהג של שלילת אמירת שהשמחה במעונו, והוא לכאורה מן המחמירים בזה, ובכל זאת - כל דבריו אינם אלא לעניין אמירת שהשמחה במעונו (בנוסח ברכת המזון), אבל הוא לא דיבר כלל על עצם ההשתתפות בסעודה אף שיושבים בה "אנשים ונשים יחד בחדר אחד". ומזה נראה לכאורה, שבעצם ההשתתפות בסעודה אין בעיה לדעתו, שכן אם הדבר אסור היה צריך לזעוק "גיוואלד" על עצם הסעודה, שאיסור גמור להשתתף בה, וכיצד עבר על זה בשתיקה וכל דיונו נסוב רק על אמירת שהשמחה במעונו? ועוד שעולה מדבריו שכן היה מנהג קראקא פשוט ש"מושיבין האנשים והנשים יחד בחדר אחד", ולכאורה כיצד ייתכן דבר זה שמנהג עיר ואם בישראל - ועירם של גדולי ישראל - כקראקא יהיה היפך התורה?

ומכל זה נראה ברור, שגם לדעת הב"ח אין איסור להשתתף בסעודה זו (על-כל-פנים בדיעבד אם הזמינוהו, ואולי גם לכתחילה), ומה שיש לדון בזה הוא רק אם אפשר לברך שם שהשמחה במעונו. ויתירה מזו גם לעניין אמירת שהשמחה במעונו - הב"ח לא כתב מדעת עצמו דבר זה שאין לברך שהשמחה במעונו בסעודה הקטנה שיושבין בה "אנשים ונשים יחד בחדר אחד",  אלא הוא רק טורח לישב את מנהג קראקא שנהגו שלא לברך ולכאורה "הוא תימה, ולא מצאתי שום טעם למנהג זה", עד שמצא טעם הנ"ל (אבל מצד עצמו אולי היה מתיר גם אמירת שהשמחה במעונו בסעודה קטנה זו).

ג. ויתירה מזו, הבית-מאיר ( בשולחן-ערוך אבן-העזר שם) באמת סובר כן להלכה, שאפשר לומר שהשמחה במעונו בסעודה קטנה שיושבין בה אנשים ונשים יחד בחדר אחד. והוא ביאר באופן אחר את מנהג קראקא שלא אמרו בליל ב' שהשמחה במעונו, שהוא על-פי הדעה בגמרא (מו"ק ט,א) ש"עיקר שמחה [הוא רק] חד יומא", אבל זה שאנשים ונשים יחד בבית בסעודה קטנה אין בזה בעיה, לדעתו, ומצד זה אפשר לומר גם אז שהשמחה במעונו.

וזה לשונו: "שבלי ספק בלילה הראשונה אמרו שהשמחה במעונו¹⁴ אף כי היו נשים בבית¹⁵. מפני שעיקר אמירת שהשמחה במעונו מבואר בטור בשם הרא"ש שהוא במקום עיקר ישיבת חתן וכלה, ומסתמא הכלה [נמצאת תמיד] עם השושבינות, וגם מה לי חדא ומה לי הרבה במקום שאין יחוד ולא פריצות".

היינו שלשיטתו, גם אם אנשים ונשים "רואין זה את זה" אפשר לומר שהשמחה במעונו, כשאין שם חשש פריצות. ומה שכתבו ספר-חסידים וספר-המנהגים שאין לומר שהשמחה במעונו, זהו רק כשיש שם יחוד או פריצות.

ד. גם אצל פוסקי זמננו מצינו התייחסות לזה, והיא בשו"ת שבט-הלוי (ח"ח סי' רפא) שכתב לעניין סעודת ה"שבע ברכות" שיושבין בה אנשים ונשים בחדר אחד ומחיצה ביניהם, אלא שהמחיצה היא סמלית בגובה י' טפחים בלבד, וכמובן אפשר להסתכל ולראות מצד האנשים לנשים וכן להיפך. וכתב ע"ז בשו"ת הנ"ל, וזה לשונו: "אם באמת יושבים הם דרך צניעות ואי-אפשר להם לתקן מחיצה גמורה כגובה איש, י"ל דלכולי עלמא אפשר לברך שהשמחה במעונו (אע"פ שמחיצה כזאת לא אהני כמחיצה קבועה בין ביהכנ"ס של הנשים לאנשים)". נמצא שגם שיטתו היא שאם האירוע (הוא בעל אופי משפחתי פנימי ו)מתנהל בצניעות, לית לן בה.

ויש להעיר ולהוסיף, שבשו"ת שבט-הלוי שם לא הביא ראיות לדבריו, אך לכאורה יש להביא סייעתא לשיטתו, ומכמה צדדים:

(א) המקור  הראשון לשלול אמירת שהשמחה במעונו כשאין הפרדה בין אנשים לנשים הוא כאמור, מספר-חסידים. ומעיון בדבריו בפנים נראה לכאורה ברור, שלא התכוון לשלול זאת מהדין אלא ממידת חסידות בעלמא, שמי שהוא בעל נפש ישתדל להימנע מלברך (בעצמו?) בנוסח זה.

והוכחה לזה, שבספר-חסידים הובא שם בחדא מחתא גם ש"אם לקח אשה שאינה הגונה או החתן הוא איש שאינו הגון אין לברך שהשמחה במעונו". והגע בעצמך, אם החתן או הכלה אינם הגונים וכי אינם צריכים להינשא על-פי תורה? ואם הכלה היא דלת אמצעים שמא אין בה מצוות הכנסת כלה?! ואם פלוני הוא קרוב משפחה שלהם (והזמינוהו לחתונה), האם עליו (לפגוע בהם ו)לא להשתתף בשמחתם?! וכי סעודת החתונה שלהם אינה סעודת-מצווה ואינה שמחה ע"פ תורה?! ומזה נראה לכאורה, שדברי ספר-חסידים בזה נאמרו בעיקר לבעל נפש (או למי שהוא בעל השפעה?) וממידת חסידות, ולא ממש מעיקר הדין¹⁶.

(ב) מזה שהלשון בספר-חסידים הוא "אם... נשים יושבות בין האנשים", משמע לכאורה שעיקר הקפידא לדעתו היא כשהישיבה היא בצוותא (בתערובת ממש), ואז אין לומר שהשמחה במעונו. אבל אם הישיבה היא בנפרד, אנשים לבד ונשים לבד, אף שאין ביניהם מחיצה, ורואים אלו את אלו, אפשר לומר שהשמחה במעונו.

והן אמת שבספר-המנהגים החמיר בזה יותר שכתב, "כל מקום שהאנשים ונשים רואין זה את זה, אין לברך שהשמחה במעונו", ולפי זה גם אם יושבים בנפרד אך ללא מחיצה גמורה המונעת את הראייה, לדעתו כבר אין לומר שהשמחה במעונו. הרי לנו מחלוקת בין ספר-חסידים לספר-המנהגים, ובעניין של מנהג כזה (נוסח ברכת הזימון) שפיר אפשר לתפוס כצד המיקל, ולברך שהשמחה במעונו כל עוד אין פריצות וישיבה מעורבת ממש.

סיכום: 

העולה להלכה למעשה מכל האמור לעיל, לענ"ד: בסעודה קטנה הנערכת בין קרובי משפחה, שכולם מאותה משפחה ומכירים אלו את אלו, כגון סעודת שבת, גם אם נמצאים שם אורחים, אין שום חשש לישב בשולחן אחד. ולעניין האורחים, נכון שגברים ישבו לצד גברים ונשים לצד הנשים.

בשמחה משפחתית קטנה, כגון סעודת שבע ברכות, שבאים מוזמנים שאינם מכירים אלו את אלו, צריך שתהיה מחיצה גמורה להפריד בין אנשים לנשים, באופן שלא יוכלו לראות אלו את אלו. בשעת הדחק או בדיעבד אם לא היתה שם מחיצה גמורה, אבל השמחה מתנהלת בצניעות ובהפרדה, יכולים להשתתף בסעודה וכן לומר "שהשמחה במעונו".

בשמחה גדולה כסעודת חתונה, אם לא היתה מחיצה גמורה וראו אלו את אלו (ואת הריקודים וכו'¹⁷) - אין לומר שהשמחה במעונו.

----------

1. ראה ב"ח אבן העזר סי' סב ד"ה בקראקא נוהגין. ב"ש שם ס"ק יא. קיצור שולחן-ערוך סי' קמט ס"א. ועוד.

2. במכתבו הנדפס באג"ק כרך ט עמ' א, ובלה"ק - 'שערי הלכה ומנהג' חלק אה"ע עמ' קכו.

3. בליקוטי מנהגים שבסוף 'לבוש החור' על או"ח, סעיף לו. דבריו הובאו להלכה גם בפתחי תשובה לשו"ע אבן העזר שם סוס"ק יח.

4. ראה הערה שם בסוף המכתב, גם זה יובא להלן בפנים.

5. מה שנקטו הפוסקים בלשון חריפה וכפולה, כתב הב"ח שם "נראה, דלפי שנפשו של אדם מחמדתן כתב מאוד מאוד...". עיי"ש.

6. וברמב"ם שם הלכה א "ונאמר לא תקרבו לגלות ערווה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערווה". ובב"י שם (ד"ה ומ"ש ואלו הדברים) "ואסור מן התורה להרהר באשה אפילו פנוי'. וחמור הרהור פנויה ממגעה, שעל הרהור עובר בלאו מן התורה שנאמר ונשמרת מכל דבר רע...". עיי"ש בארוכה.

7. לרבינו יהודה החסיד, סי' שצג ו-תתש"כ.

8. [משנת ה'ר"כ] מנהג כל השנה, בהגהות אות יד.

9. נסמן לעיל הערה 1.

10. נסמן לעיל הערה 3.

11. לשון הגמרא (ברכות כ,א), מענה רב גידל שישב על שערי טבילה כדי שהנשים יסתכלו בו, ושאלוהו אם אינו ירא מיצר-הרע, וענה שהנשים דומות בעיניו כאווזים לבנות.

12. ראה בספר-החינוך (מצוה קפח, קרוב לסופה) "זה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא... סותרים דברי אלה [שהאריך לבאר הצורך בהרחקה בין המינים]... הם ז"ל היו כמלאכים... ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצוות...". וכ"ה להלכה בפתחי-תשובה אה"ע סי' כא ס"ק ג.

13. נסמן לעיל הערה 4.

14. שהרי מנהג קראקא הוא שבליל ב' לא אמרו שהשמחה במעונו, ומכאן שבלילה הראשונה אמרו.

15. אולי הכוונה, שבגלל הדוחק במקום  ייתכן שנכנסו לשם גם נשים. ובפרט במקומות ובזמנים ההם שלא היו רגילים לעשות שמחות באולמות מרווחים כבימינו, אלא סעודת הנישואין נערכה במקום צר ודחוק יותר, ובמיוחד אם היא נערכה בבית פרטי קרוב לומר שהיו שם גם נשים.

16. ולהעיר, שבשו"ת שבט הלוי שם תמה והשאיר זה בצ"ע איך להגדיר זה למעשה (ההגינות של החתן והכלה). ואף אנו נוסיף ונאמר, שלכאורה מנהג זה לא נתקבל כלל (עכ"פ לא שמענו שנתקבל), ולא נהגו כן למעשה!

17. להעיר, שבזמנינו יש חוגים מודרניים שאת איזור הריקודים של האנשים ונשים מחלקים במחיצה גמורה ביניהם, אבל הישיבה ליד השלחנות היא בתערובת אנשים ונשים - ולכאורה, גם באופן זה אין לומר שהשמחה במעונו (אף שצורת ישיבה זו נקראת אצלם "ישיבה משפחתית" - מ"מ בכל האולם רואים אנשים ונשים אלו את אלו, והאירוע הוא אירוע של שמחה (והנשים בבגדי פאר ומקושטות וכו'), ואין זה דרך צניעות).