האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (מט,א)
ואגידה לכם: ביקש לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה... (רש"י)
אף-על-פי שבפועל מנע הקב"ה מיעקב לגלות את הקץ לבניו, מובן שכיוון שיעקב היה מרכבה לרצון העליון, הרי גם ה"ביקש" שלו היה כפי רצון העליון. יתרה מזאת, ידוע שבקשת צדיק אינה חוזרת ריקם, ובפרט כשהדבר נכתב בתורה, שאז זו הוראה נצחית לכל הדורות.
ביאור הדברים: כשם שיעקב ביקש לגלות את הקץ, כך גם עלינו לרצות ולבקש שיהיה "גילוי הקץ" – ביאת המשיח. כמאמר "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". בקשה זו עצמה נותנת סיוע ועידוד רב בעבודת הבורא. כנראה במוחש, שכאשר אומרים ליהודי כי "הנה הנה משיח בא", ו"ווי וואנט משיח נאו" (=אנו רוצים משיח עכשיו) – הרי זה מעורר אותו ומזרזו לבטל מעליו כל עניין שיכול לעכב חס ושלום את הגאולה.
(ליקוטי-שיחות, כרך כ, עמ' 228)
יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך (מט,ח)
יהודה – רומז לההודאה והביטול הבאים מעצם הנפש.
"יהודה אתה" – רומז להתגלות בחינה זו (אתה, משמעו לשון נוכח – גילוי).
"ידך בעורף אויביך" – בשעה שמתגלית בחינת עצם הנפש, אזי אויביך, הרע שבך, מפנה אליך את עורפו ו"בורח" מפניך. (לא כפי שהיה בזמן יציאת מצרים, שאז נאמר "כי ברח העם", כלומר שבני-ישראל הם שברחו מן הרע). כי על-ידי התגלות עצם הנשמה, הרע נדחה ומתבטל לגמרי.
(המשך תער"ב, כרך ב, עמ' תתיא)
* * *
לקמן בפסוק י' נאמר "לא יסור שבט מיהודה גו'" והכוונה היא על דוד ושלמה.
הקדמת "ידך בעורף אויביך" ל"לא יסור שבט מיהודה" רומזת לכך שעוד קודם ביאת המשיח (שיהיה מזרע דוד ושלמה), והיינו כבר בזמן הגלות, נזכה למצב כזה שאימה ופחד יפלו על שונאינו.
(קונטרסים חורף תשל"ח, עמ' 110-111)
גור אריה יהודה (מט,ט)
חלק מהשבטים נמשלו כאן לבהמות וחלק לחיות (יהודה – אריה, יששכר – חמור, נפתלי – אילה, בנימין – זאב).
משמעותם הפנימית של הדברים:
החיות מסמלות מצב של תוקף והתגברות באהבת ה', העלאה מלמטה למעלה; כנאמר (יחזקאל א), "ופני אריה אל הימין" שזה בחינת "רצוא". ואילו בהמות מסמלות קבלת עול מלכות שמים, המשכה מלמעלה למטה; כדכתיב (שם), "ופני שור מהשמאל", עניין ה"שוב".
כלומר, השבטים שנמשלו לבהמות – עבודתם היא בבחינת "שוב". לדוגמה: יששכר, שנמשל לחמור, עבודתו היתה ביגיעה בתורה, שעניינה המשכה מלמעלה למטה, מתוך קבלת-עול מוחלטת – "כחמור למשא".
לעומתם, השבטים שנמשלו לחיות – עבודתם היא בבחינת "רצוא". לדוגמה: בנימין שנמשל לזאב, על שם המזבח שהיה בחלקו (שהיה "טורף" את הקרבנות, כזאב שטורף את קורבנו). עבודת הקרבנות היא – העלאת הבהמה הגשמית למעלה.
(אור-התורה, בראשית, עמ' 1984)
כיבס ביין לבושו (מט,יא)
מכל מצווה שאדם מקיים נעשה "לבוש" לנשמתו, שתהיה צרורה בצרור החיים את ה'. אך המשכת קדושה עליונה זו תלויה בשמחה של מצווה דווקא.
זהו שרמז הכתוב: "כיבס ביין לבושו" – יש להקפיד שלבושי המצוות יהיו "מכובסים" ב"יין", שהיין מסמל שמחה, כנאמר (תהילים קד), "ויין ישמח לבב אנוש".
(תורה-אור בראשית דף מו ע"ב)
* * *
מוסיף כ"ק אדמו"ר הריי"צ:
הדרך להגיע ל"יין" – שמחה של מצווה – היא על-ידי לימוד פנימיות התורה – "יינה של תורה". הלימוד וההתבוננות בהשגה אלוקית מעוררים בלב האדם רגש של אהבת ה'. אהבה זו תתבטא אחר-כך בקיום מצווה מתוך שמחה גדולה ובחיות יתרה.
(ספר המאמרים תרצ"ט, עמ' 59)
חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב (מט,יב)
בזוהר כאן נאמר ש"יין" הוא תורה שבכתב, ו"חלב" – תורה שבעל-פה.
אומר על כך הגה"ק המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון ז"ל:
רז"ל אמרו (גיטין ס), "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על-פה, ודברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב".
לכן תורה שבכתב, שנמשלה ליין, נאמר עליה "חכלילי עיניים מיין". כי בתורה שבכתב צריך לראות את הכתוב בעיניים. לעומת זאת, התורה שבעל-פה, שנמשלה לחלב, עליה נאמר "ולבן שיניים מחלב", כי יש צורך לומר את הדברים בפועל, על-ידי חמשת מוצאות הפה.
(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר, כרך א, עמ' רנ"ג-רנ"ד)
יששכר חמור גרם (מט,יד)
מפרש הבעל-שם-טוב:
יששכר – יש שכר רב; חמור – חומריות העולם והגוף; "יששכר חמור גרם" – ההתעסקות בבירור וזיכוך החומר גורמת ומביאה לאדם שכר רב.
(צוואת הריב"ש סי' ק' עמ' 34) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
