כשהמלך בהיכלו, אין מכניסים לשם כל אחד ואזי יכול האדם להעריך נכון את מעמדו ומצבו * לעומת זאת בחודש אלול, כש"המלך בשדה" ובקירוב לכולם, יש חשש שקירוב זה יטעה את האדם לחשוב שמצבו הרוחני טוב דיו *בשעת התפילה "יוצא" האדם ממעמדו ומצבו והוא בתנועה של ביטול, אבל בלימוד תורה, המתלבשת בשכל אנושי, עלול הוא בטעות להיות שבע-רצון מעצמו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. המדובר לעיל (בהמאמר¹) ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה"² - הרי זה רק בנוגע להתורה עצמה, שאין זה מזיק להתורה, מה-שאין-כן בנוגע להאדם הלומד -  הרי בעניין זה אמרו רז"ל³ "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו כו'" (ההיפך מזה)⁴.

ולכן צריכה להיות זהירות ביותר שלימוד התורה יהיה כדבעי - עוד יותר מהזהירות הנדרשת בעבודת התפילה, כי, אף שתפילה היא עבודה מלמטה למעלה, ואילו תורה עניינה מלמעלה למטה⁵, ואם כן, השייכות דהתורה להעניינים שלמטה היא פחותה משייכות התפילה לעניינים אלו, הרי כל זה הוא בנוגע להתורה והתפילה עצמן, אבל לגבי האדם - עליו להיות זהיר בתורה יותר מאשר בתפילה.

ב. ויובן מהחילוק בין חודש אלול לחודש תשרי:

בלקוטי⁶ תורה⁷ ישנו משל על החילוק בין אלול לתשרי: אלול - הוא כמשל המלך הנמצא בשדה קודם שבא לעיר, ובתשרי - כמלך הנמצא בהיכלו.

בשעה שהמלך נמצא בהיכלו, אין הכל יכולים להיכנס אליו, ויש צורך בכמה וכמה הכנות. כשהמלך יוצא אל העם, אל השדה, הרי אף שבהיותו שם אינו בכל תפארתו וגדולתו כמו בהיכל מלכותו - הרי מצד זה גופא ישנה המעלה, שכל אחד יכול בעצמו לדבר עם המלך, והמלך "מקבל את כולם בסבר פנים יפות", ומקבל מכל אחד את בקשתו.

באלול בא הקב"ה אל כל אחד ואחד מישראל, וכל אחד ואחד מישראל יכול למסור לו את בקשתו, כמבואר בלקוטי-תורה באריכות.

אבל מצד זה מובן, שכאשר המלך נמצא בשדה, יש צורך בזהירות גדולה יותר, דמכיוון שהאדם נמצא במעמד ומצב שלו, ואף-על-פי-כן בא המלך אליו ומקבל את בקשתו, ויתירה מזה, מראה לו סבר פנים יפות - יכול הוא לטעות ולחשוב שטוב הוא להישאר באותו מצב, וראיה לדבר, שבהיותו במצבו זה בא אליו המלך.

בשעה שהמלך נמצא בהיכלו - שם אין אפשרות לטעות, שהרי שם אין מכניסים אותו פנימה⁸, אלא אם כן עבר את כל ההכנות הנדרשות לזה, ומכניסים אותו רק במידה שהוא ראוי לה, כלשון⁹ הגמרא¹⁰ "הראוי לחצר לחצר, הראוי לגינה לגינה, הראוי לביתן לביתן"; אבל כשהמלך בשדה - אזי אפשר בקלות לטעות, ולכן יש צורך בזהירות ביותר.

וכן הוא גם בחודש אלול: עניין זה שהמלך בא אל כל אחד ואחד, מבלי הבט על מצבו, ומראה לו פנים שוחקות - הרי זה מעלה גדולה ביותר, שכל אחד ואחד מישראל יכול "לקחת" אלוקות. אבל, מצד מעלה זו גופא - יש צורך בזהירות ביותר, כדי שלא יבוא לידי טעות, שיכול הוא להישאר במעמדו ומצבו, וראיה לטעותו¹¹, שאף שנמצא עתה ב"עובדין דחול" ל"ט מלאכות (שהרי אלול איננו יום-טוב¹²), אף-על-פי-כן נותנים לו את הגילוי די"ג מידות הרחמים, וכמאמר הגמרא¹³ "מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ", "ויעבור הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי'"¹⁴, שזהו משם הוי' שלמעלה מהשתלשלות.

ג. ועל-פי זה יובן גם בנוגע לתורה ותפילה:

תורה - היא גילוי שלמעלה מהשתלשלות, ולכן "אין דברי תורה מקבלין טומאה", כיוון שזהו עניין של המשכת העצמות. אבל, מצד עניין זה גופא, הרי בנוגע להאדם הלומד יש צורך בזהירות ביותר - דכיוון שהתורה ירדה למטה, והאדם יכול להבינה בשכל האנושי, יכול הוא לחשוב שטוב כפי שהוא במעמדו ומצבו עתה ("עס איז גוט אזוי ווי ער איז"), בראותו שמבלי הבט על מעמדו ומצבו זה לומד הוא תורה ומבין את חכמתו ורצונו של הקב"ה, ואם כן, הרי זו "ראיה" שמעמדו ומצבו אינו משנה ("עס מאכט ניט אויס")...

בתפילה, שעניינה עלייה מלמטה למעלה - הרי בעומדו להתפלל יוצא הוא ממציאותו. בתפילה אין מקום להמציאות שלו, שהרי גם מה שמדובר בתפילה אודות מציאות הבריאה, הרי זה כפי שהבריאה באה מהבורא, וכמו שכל המלאכים עומדים בביטול לאלוקות, ובמילא אין בתפילה מקום להתפשטות מציאותו.

ולכן, הנה עוד קודם התפילה, לפני אמירת תיבות התפילה, הרי עצם חגירת האבנט והעמידה לתפילה⁵ - מהווה ניתוק ממציאותו ("אפרייסן זיך פון זיין מציאות"), שהאדם מסתלק ממציאותו שלו ("טרעט אפ פון זיך") ועומד להתפלל אל הקב"ה.

מה-שאין-כן בתורה - כיוון שבאה בשכל אנושי, שהוא מבין את התורה בשכלו האנושי, הרי אין בזה ניתוק ממציאותו, ובמילא יכול לחשוב שיכול להישאר במציאותו, והראיה, שבהיותו במציאותו מבין את התורה.

ויתירה מזה: בנוגע לתורה איתא בזוהר¹⁵ שצריך "לאפשא לה", דהיינו שיש צורך לחדש בתורה¹⁶, ובמילא יכול לחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"¹⁷. מה-שאין-כן בתפילה - הרי אומר "אתה חונן לאדם דעת", היינו, "שכל דעתו של האדם תלויה בהקב"ה, ועל-דרך זה בשאר הברכות, רופא חולים ומברך השנים כו', שכל צורכי האדם באים מהקב"ה, כך, שגם ללא כוונות יתירות, אלא על-פי פירוש המילות הפשוט, אין נתינת-מקום לישות ומציאות.

ולכן, אף שמצד הגילויים שלמעלה (היינו כפי שהעניינים נמשכים מלמעלה) תורה היא למעלה מתפילה, שהרי תורה היא המשכה מלמעלה, ואילו תפילה היא העלאה מלמטה (ולכן "אין דברי תורה מקבלין טומאה", מכיוון שיש בהם המשכת העצמות) - מכל-מקום, בנוגע להאדם הרי זה היפך הדברים, שבתפילה אין נתינת-מקום למציאותו, מה-שאין-כן בתורה. ולכן יש צורך זהירות יתירה בלימוד התורה.

ד. ועל-פי זה יובן מה שמצינו בגמרא¹⁸ "אבא בנימין אומר... על תפילתי שתהא... סמוך למטתי", "שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממיטתי עד שאקרא קריאת-שמע ואתפלל":

לכאורה אינו מובן¹⁹: בשלמא "שלא לעשות מלאכה", עניינים של עסק העולם, מובן שאין לעשותם קודם התפילה, דכיוון שעניינים אלו יכולים לגשם את האדם, צריך תחילה להתחזק ביראת-שמים על-ידי התפילה; אבל "שלא לעסוק בתורה" - אדרבה - שילמד חכמתו ורצונו של הקב"ה קודם התפילה?

והביאור בזה²⁰ - על-פי המבואר לעיל, שכאשר חסרה ההזדככות שעל-ידי התפילה, אזי יכולה להיות על-ידי התורה יניקה לחיצונים, כיוון שהאדם יכול לחשוב שמותר לו להישאר במצבו ומעמדו, ויתירה מזו - שעלול הוא לחשוב שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה.

ולכן, בהכרח שתהיה הקדמת עבודת התפילה ללימוד התורה.

ה. וזהו גם הביאור במאמר רז"ל³ "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו" ההיפך ד"סם חיים":

לכאורה אינו מובן: מכיוון ש"זכה נעשית לו סם חיים", הרי אם לא זכה - אינה נעשית לו סם חיים; אבל מדוע נעשית התורה היפך מ"סם חיים"?

והביאור בזה - על-פי האמור לעיל: "זכה" הוא מלשון הזדככות, כשהאדם מזכך את עצמו, "ללמוד לשמה" (כפרש"י³) - אזי "נעשית לו סם חיים"; אבל כשאינו מזכך את עצמו - אזי נעשית התורה היפך מ"סם חיים", כיוון שבאופן זה יש נתינת-מקום שתהיה יניקה לחיצונים, שיכול לחשוב שמעמדו ומצבו עתה טוב הוא, שהרי אפילו כשאינו מזכך את עצמו לומד הוא תורה ומבינה.

[בהמשך העניין דובר שכן הוא בכללות החילוק בין המצוות המלובשות בגשם להמצוות שאינן מלובשות בגשם - שהמצוות המלובשות בגשם, אף ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו"²¹, מכל-מקום, מרגישים בהן הנאה גשמית, ולכן מוכרחים לזהירות יתירה בהן²²].

ו. ועל-פי זה יובן גם כן סדר החודשים דניסן ותשרי בזמני השנה:

חודש ניסן - הוא הזמן דתורה, ואילו חודשי אלול ותשרי - הם הזמן דתפילה (כמבואר לעיל בהמאמר²³).

וחודש תשרי, שעניינו תפילה, הוא ראש-השנה של כל ימי השנה, גם של חודש ניסן, שעניינו תורה. והיינו, שאף שתורה היא למעלה מתפילה, הרי ראש-השנה גם לגבי התורה - הוא עניין התפילה דווקא.

כלומר: כפי שהסדר הוא מצד הקב"ה - חודש ניסן הוא "ראשון גו' לחודשי השנה"²⁴, כולל לחודש תשרי, כיוון שמצד סדר הגילויים מלמעלה - תורה היא למעלה מתפילה (כנ"ל); אבל כפי שהסדר הוא מצד ימי העולם, דהיינו מצד האדם העובד - בהכרח שתהיה התחלת סדר העבודה בתפילה דווקא, ורק אז לימוד התורה הוא כדבעי.

ז. ישנו טעם נוסף להאמור לעיל, שבלימוד התורה יש צורך בזהירות יתירה יותר מאשר בעבודת התפילה:

כיוון שתפילה היא מלמטה למעלה, הרי כאשר התפילה אינה כדבעי, אזי מקלקל האדם עניין שלו. כלומר: עניין התפילה הוא הרגש האדם, שהרי עניין התפילה הוא שצריך לידע "לפני מי אתה עומד"²⁵, ולהבין פירוש המילות כו', דבלאו-הכי אין זה עניין התפילה כלל. ולכן, כשישנו הרגש הנ"ל, אלא ש"מתגנבת" בו איזה פנייה - אזי מקלקל האדם עניין שלו: ההרגשים שלו, השכל והמידות שלו; אבל אין הוא מקלקל  עניין אלוקי, שהרי זו עבודה שמלמטה למעלה.

מה-שאין-כן בלימוד התורה, שהוא עניין שמלמעלה למטה - הרי כאשר לימוד התורה אינו כדבעי, ומצד זה ישנה יניקה לחיצונים, מקלקל הוא עניין של הקב"ה כביכול, דהיינו שנוטל עניין אלוקי, ועל-ידו גופא מורד הוא בהקב"ה!

ועל-דרך מה שכתוב בקונטרס עץ-החיים²⁶, שבכוח התורה גופא מחדש הוא היתרים; תחילה - בדברי הרשות, ואחר-כך בדברים האסורים, עד ש"מטהר את השרץ בק"ן טעמים"²⁷, וכל זה - בכוח התורה גופא.

וזהו ביאור נוסף במאמר הגמרא "לא זכה נעשית לו" ההיפך ד"סם חיים".

ח. אלא מאי, יכולים לטעון שאמרו חז"ל²⁸ "המאור שבה מחזירן למוטב".

ובכן:

לכל לראש - העניין ד"מחזירן למוטב" יכול להיות "בגלגול זה או בגלגול אחר" (בלשון אדמו"ר הזקן²⁹).

ונוסף לכך - עניין זה יכול להיות כדברי הגמרא³⁰ "הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן... ומחזירן למוטב".

וטעם הדבר - מצד העניין האמור גופא: כיוון שהתורה עניינה המשכה מלמעלה למטה, עניין אלוקי, אי-אפשר שהתורה תישאר אצלו במעמד ומצב שבו הוא נמצא, ולכן בהכרח שסוף כל סוף יהיה עליו לחזור בתשובה ("מחזירן למוטב"); אלא שעניין זה יכול להיות באחד משני האופנים האמורים.

ובינתיים - הרי זה ההיפך מ"סם חיים".

ט. והנה, כשם שישנו העניין האמור (שדווקא בעניינים נעלים יותר צריך להיות זהירות יתירה) בחילוקי הזמנים (חודש אלול ותשרי) ובחילוקי העניינים (תורה ותפילה) - כן הוא גם בחילוקי המקומות.

ובהקדמה:

שנינו³¹ "עשר קדושות הן", ובכללות, החילוק הוא בין שני מקומות: ארץ-ישראל וחוץ-לארץ.

והנה, החילוק בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ הוא - שארץ-ישראל היא "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלוקיך בה"³². ומקשים: הרי "לית אתר פנוי מיניה"³³, ואם כן, מדוע דווקא בנוגע לארץ-ישראל נאמר ש"עיני הוי' אלוקיך בה"? והתירוץ - שבארץ-ישראל אין להשרים שלמעלה שליטה.

והפירוש בזה³⁴ - שהחילוק בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ הוא, שבחוץ-לארץ מתלבשת ההשפעה האלוקית בהע' שרים, מה-שאין-כן בארץ-ישראל, אף שגם שם נמשכת ההשפעה דרך הע' שרים, אין זה אלא "בדרך מעבר" ולא "בדרך התלבשות"³⁵.

י. וביאור החילוק בין "דרך מעבר" ל"דרך התלבשות"³⁶ - יובן על-פי משל:

המשל ל"דרך מעבר" הוא - מאדם הכותב דבר-שכל באצבעותיו, שאף שהדבר-שכל נמשך אמנם דרך אצבעותיו, מכל-מקום אין זה אלא "בדרך מעבר" בלבד, שהרי השכל נשאר בטהרתו, והאצבעות אינן משנות אותו כלל, אלא שהוא רק עובר ("דרך מעבר") דרך האצבעות.

מה-שאין-כן "דרך התלבשות" - הוא כמשל ה"מן" שנקרא "לחם אבירים"³⁷, לחם שמלאכי השרת ניזונים בו³⁸, ומכיוון שמלאכים אין להם גוף גשמי כלל, הרי מובן, שגם "לחמם" של המלאכים אינו מזון גשמי, ואף-על-פי-כן היה ה"מן" מזון גשמי. ונמצא, שירידת המן למטה היתה "בדרך התלבשות" - שהעניין ד"לחם אבירים" (לחם רוחני) התלבש בגשמיות, ונשתנה למזון גשמי.

ומשל נוסף ל"דרך התלבשות" - מכסף וזהב, ששורשם הוא כסף וזהב רוחניים - אהבה ויראה³⁹; ואף-על-פי-כן, בהגיעם למטה נעשים דבר גשמי, שזהו עניין של התלבשות ושינוי המהות - שמאהבה ויראה רוחניים נעשה כסף וזהב גשמיים, ויתירה מזה, שאפשר להשתמש בהם לעניינים בלתי רצויים.

ולכן מצינו שגם כאשר דבר מסויים נמשך כבר בשורשו, יש צורך בבקשה נוספת כדי שיומשך בגשמיות, כידוע סיפור הבעש"ט בעניין זה, שעליו מיוסדים כמה וכמה מאמרים⁴⁰.

יא. וזהו החילוק באופן המשכת ההשפעה בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ:

בחוץ-לארץ - מתלבשת ההשפעה האלוקית על-ידי השרים (דהיינו - "בדרך התלבשות"), מה-שאין-כן בארץ-ישראל הרי זה "בדרך מעבר" בלבד, היינו, שגם כשההשפעה מגיעה למטה הרי הוא עדיין עניין אלוקי, כמשל הדבר-שכל העובר דרך האצבעות, שמעבר זה לא פעל עליו, ונשאר בטהרתו, וכמו כן העניינים שבארץ-ישראל הם אלוקות כמו שהיא.

אלא, שמצד ההעלם והסתר, אין רואים בעיני בשר שההשפעה שבארץ-ישראל היא אלוקות, ועד שאי-אפשר לחלק (פאנאנדערטיילן") ולחוש היכן מסתיימת "חוץ-לארץ" והיכן מתחילה "ארץ-ישראל"; אבל, אין זו אלא התעלמות לעיני בשר, בכדי שיהיה עניין הבחירה חופשית, אבל האמת היא שכל העניינים שבארץ-ישראל הם אלוקות כמו שהיא, בטהרתה.

יב. יוצא מזה, שכשם שמבואר לעיל בעניין דתורה ותפילה, שכיוון שהתורה היא עניין אלוקי, צריך להיות בזה זהירות ביותר - כן הוא גם בנוגע לארץ-ישראל, שכיוון שעניינה אלוקות, הרי כאשר ההנהגה בה אינה כדבעי, גרוע הדבר הרבה יותר מאשר בחוץ-לארץ.

והטעם לזה - כיוון שנוסף על עצם המרידה שהאדם מורד בהקב"ה, הרי כאשר מרידה זו נעשית בארץ-ישראל, יש בה עוד שני עניינים:

א) מרידה זו היא בפני המלך, שהרי ארץ-ישראל היא "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלוקיך בה", והרי זה בבחינת "לכבוש את המלכה עמי בבית"⁴¹;

ב) לשם מרידה זו משתמש הוא באלוקות גופא כביכול - שמורד במלך באמצעות ענייני "פלטין של מלך"⁴² גופא.

ומטעם זה מצינו שהיו נוהגים זהירות יתירה בנוגע לנסיעה לארץ-ישראל, וגם אלו שהיתה להם היכולת לזה בגשמיות - נמנעו מלנסוע. וכדאיתא בתשב"ץ (קטן)⁴³, שמי שאינו בטוח שיוכל לשמור על התורה ומצוות ולנהוג בהתאם לרצונו של הקב"ה - מוטב שלא יסע לארץ-ישראל.

יג. וזהו פירוש נוסח התפילה⁴⁴ "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", כיוון שאין ארץ-ישראל יכולה לסבול עניין של חטא - דלכאורה אינו מובן: אם החטא הוא חמור כל כך - כיצד יכול חוץ-לארץ לסובלו? - אלא הטעם הוא, כנ"ל, דכיוון שארץ-ישראל היא "פלטין של מלך", אין היא יכולה לסבול שום עניין המנוגד לרצונו של המלך; אם זה עניין ד"(מפני) חטאינו" - אין לו מקום בארץ-ישראל.

אלא, שמצד ההעלם והסתר, וכדי שיהיה עניין הבחירה חופשית - הרי המצב בגשמיות הוא, שגם כאשר ישנו העניין ד"ומפני חטאינו", אפשר להיות בארץ-ישראל.

ופנימיות הטעם בזה הוא - לפי שרצונו של הקב"ה הוא שישובו בתשובה, וכיוון שהקב"ה הוא "ארך אפיים", ממתין הוא עד שישובו בתשובה, כפי שמצינו⁴⁵ שמצד טעם זה "נכרים מרקדין בהיכלו ושותק... שנותן ארך-אפיים לרשעים", דהיינו שממתין שישובו בתשובה.

* * *

יד. איתא⁴⁶ בפרי-עץ-חיים⁴⁷ ש"להוי' ויאמרו לאמר אשירה"⁴⁸ ראשי-תיבות אלול.

וצריך להבין: א) מהי השייכות דעניין זה לחודש אלול? ב) מה פירוש תיבת "לאמר"? פירוש תיבת "לאמר" בכל מקום הוא - לומר לזולת, אבל, כיוון שכל בני ישראל היו שם, איך מתאימה כאן תיבת "לאמר"? - אלא, "לאמר" כאן פירושו לדורות, שבכל דור ודור יהיה "אשירה להוי' כי גאה גאה".

כאשר יהודי אוחז ב"אשירה להוי'" - אזי "גאה גאה", וכדברי התרגום "אתגאי על גיותניא". והיינו, דאף שישנם "גיותניא", שהם השרים שלמעלה, הנהגת הטבע על-פי סדר השתלשלות, מכל-מקום, כשיהודי מוסר את עצמו להקב"ה, מבטל הקב"ה עבורו את כל העולם יחד עם השרים, שכולם נמצאים תחתיו.

וזוהי העבודה דאלול: "ויאמרו לאמר אשירה לה'" - להתמסר להקב"ה, שזהו עניין התשובה, "והרוח תשוב אל האלוקים"⁴⁹, שמזה נמשכת ("קומט ארויס") גם התנועה ד"אשירה". ותנועת ההתמסרות להקב"ה פועלת גם על יהודי נוסף - "ויאמרו לאמר", ואמירה לדורות, ואזי "כי גאה גאה", שנעשה בעל-הבית על העולם, "עבד מלך - מלך"⁵⁰, עבד של הוי', ש"מלך גאות לבש"⁵¹.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה, מברכים החודש אלול ה'תשט"ו -
בלתי מוגה*;  'תורת-מנחם - התוועדויות' תשט"ו, חלק שני (יד) עמ' 276-289)

----------

1) פ"ה (תו"מ חי"ד ריש ע' 274)..

2) ברכות כב,א. וש"נ.

3) יומא עב,ב.

4) ראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' חי"ד עמ' 200. וש"נ.

5) ראה גם שיחת ש"פ מטו"מ ס"ד (שם ס"ע 225). וש"נ.

6) מכאן עד סוף הסעיף - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב ס"ע 378 ואילך. במהדורא זו ניתוספו ע"י המו"ל עוד ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

7) פרשתנו לב,ב. וראה גם 'תורת-מנחם -התוועדויות' חי"ב עמ' 224.

8) בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו - אין מניחים אותו להיכנס (מהנחה בלתי מוגה).

9) עה"פ (אסתר א,ה) "בחצר גינת ביתן המלך" (מהנחה בלתי מוגה).

10) מגילה יב,א.

11) שמעמדו ומצבו אינו משנה ("מאכט ניט אויס"). - מהנחה בלתי מוגה.

12) כמבואר בלקו"ת שם (מהנחה בלתי מוגה).

13) ר"ה יז,ב. ועיי"ש.

14) תשא לד,ו.

15) ח"א יב,ב. הובא בתו"א מקץ לט,ד.

16) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. וש"נ.

17) עקב ח,יז.

18) ברכות ה,ב ובפרש"י.

19) ראה תוס' שם.

20) ראה לקו"ת ברכה צו,ב.

21) ר"ה כח,א. וש"נ.

22) ראה גם שיחת כ' מנ"א ס"ט (תו"מ חי"ד עמ' 278). וש"נ.

23) פ"ב (תו"מ חי"ד ע' 267).

24) בא יב,ב.

25) ראה ברכות כח,ב.

26) ראה שם פי"ב פל"א. וראה גם במכתב שנדפס ב"מבוא" שם ס"ג.

27) עירובין יג,ב.

28) פתיחתא דאיכ"ר ב. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז.

29) הל' ת"ת פ"ד סה"ג (בשם חכמי הקבלה), וש"נ.

30) סנהדרין צז,ב.

31) כלים פ"א מ"ו.

32) עקב יא,יב.

33) תקו"ז תנ"ז (צא,ב).

34) ראה תניא אגה"ק סכ"ה (קלט,ב). וראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' חי"ג עמ' 77.

35) ראה סה"מ מלוקט ח"ה עמ' קמב. וש"נ.

36) ראה לקו"ש חי"ט עמ' 11, ובהערות שם. וש"נ.

37) תהילים עח,כה.

38) יומא עה,ב.

39) ראה תו"א ר"פ וישב. ובכ"מ.

40) ראה סה"מ מלוקט ח"ד עמ' רצא ואילך. וש"נ.

41) לשון הכתוב - אסתר ז,ח.

42) ראה במדב"ר פי"ט, יג. תשב"ץ שבהערה הבאה.

43) בסופו אות תקנט.

44) במוסף דיו"ט.

45) יומא סט,ב (לגירסת הע"י). וראה ירושלמי ברכות פ"ז ה"ג. מגילה פ"ג ה"ז. מדרש-תהילים יט,ב. יל"ש נחמיה רמז תתרעא.

46) שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"ב עמ' 379 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

47) שער ר"ה פ"א. וראה סה"מ תשי"א עמ' 319 (תורת-מנחם - התוועדויות ח"ג עמ' 299).

48) בשלח טו,א.

49) קהלת יב,ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.

50) ספרי ופרש"י דברים א,ז. ועוד. וראה שבועות מז,ב.

51) תהילים צג,א.

* שיחה זו נדפסה בלה"ק בבטאון חב"ד (חוברת יב עמ' ה ואילך) עם כמה וכמה תיקונים מכ"ק אדמו"ר, שנעתקו למהדורה זו.