בין העניינים שנאמרו... אודות משיח – "והריחו ביראת ה'", "דמורח ודאין".

[...] ועל-פי הידוע שכל סיפורי התורה אינם סיפורים סתם, אלא הוראות – צריך להבין: מה נוגע לנו לדעת אופן הנהגתו של משיח ד"מורח ודאין"?

בפשטות אפשר לומר, שנוגע לנו לדעת זאת, בכדי לבחון את מלך המשיח אם ביכולתו לשפוט על-פי הריח, וכמסופר בגמרא בנוגע לבר כוכבא, שבחנו אותו בכך, וכאשר ראו שאין בו המעלה ד"מורח ודאין", קטלוהו. אמנם, ברור הדבר שכאשר יבוא המשיח אזי יכירו מיד את מעלתו, ולא יצטרכו לבחון אותו בהנ"ל.

[...] אודות משיח – פוסק הרמב"ם: "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות... ויכוף כל ישראל לילך בה וכו'"... ומסיים הרמב"ם: "הרי זה בחזקת משיח. ואם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בודאי". וכיוון שכן, הרי מובן שלא יצטרכו לבחון את המשיח בהענין ד"מורח ודאין".

ועל-כרחך צריך לומר, שסיפור התורה אודות משיח ד"מורח ודאין", מהווה הוראה בעבודתינו עתה – דכיוון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, צריך להיות גם עכשיו מעין העניינים דלעתיד.

והביאור בזה:

החילוק בין ריח לאכילה הוא – שאכילה היא דבר שהגוף נהנה ממנו, מה-שאין-כן ריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו, ואילו לעניינים גופניים אין לו שייכות, שהרי אין כאן דבר שאפשר למששו בידים. וזהו גם-כן החילוק ביניהם – שעל-ידי אכילה נחסר בגוף הדבר, מה-שאין-כן על-ידי ריח לא נחסר מאומה בגוף הדבר. ואף שהריח הוא דבר שאין בו ממש, מכל-מקום, הנשמה נהנית ממנו.

ועניינו בעבודה: ישנם כמה וכמה ענינים שאי-אפשר למשש אותם – קשה למצוא בפירוש ב"שולחן-ערוך" אם הם מותרים אם לאו. ישנם עניינים שאפשר למשש אותם – להורות על סעיף מסויים בשולחן-ערוך שבו מפורש שזהו היפך התורה. אבל ישנם עניינים שאי-אפשר למשש אותם, אבל אף-על-פי-כן יכולים להבחין אם נודף מהם ריח של יראת-שמים ("צי עס שמעקט מיט יראת-שמים") או ההיפך ח"ו.

וזהו עניין "מורח ודאין" – שבזמן דעקבתא דמשיחא ישנם כמה וכמה עניינים שכלפיהם צריכים להשתמש בחוש הריח, להרגיש בחוש הריח אם הם מוסיפים בתורה ומצוות ויראת-שמים אם לאו, ולפסוק דין בפועל על סמך זה – שכאשר מרגישים בחוש הריח שענין מסויים הוא סתירה ליראת-שמים, צריכים ללחום בהחלט כנגדו.

(מהתוועדות אחרון-של-פסח תשח"י – בלתי מוגה; יצא-לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)