חג השבועות הוא בן יום אחד בלבד, משום שעניינו הוא תורה, הקשורה ל'עצמות' – פשיטות בתכלית * לכן היא שייכת לכל אחד ואחד מישראל, ובכוחה להוציאו מכל מצב ומצב * גם איש פשוט, שלא ידע מאי קאמר, ממשיך העצמות על-ידי התורה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. איתא1 בזוהר2, שחג השבועות הוא למעלה מכל הימים-טובים, ולכן זמנו הוא באמצע, בין פסח לסוכות, להיותו "אמצעיתא דכולא"3. התורה היא הנקודה התיכונה דכל העניינים.
שבועות אינו אלא יום אחד – דלא כפסח וסוכות, שהם שבעה ושמונה ימים – לא משום שהיום-טוב הוא קטן יותר, אלא אדרבה: היום אחד דחג השבועות פועל את העניין ד"ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"4.
וכאמור לעיל5, שאמיתית עניין האחדות הוא בתורה שניתנה בחודש השלישי דווקא.
ב. בקו האמצעי ישנן ב' מעלות: (א) קו האמצעי משובח משאר הב' קווים, כדאיתא בגמרא:6 "רב באמצע, גדול מימינו וקטן משמאלו". (ב) קו האמצעי הוא השורש לכל הקווים, כי קו האמצעי עולה עד הכתר7, שורש ומקור לכל הספירות.
וכן בה"אמצעי" דחג השבועות ישנן ב' המעלות: (א) חג השבועות הוא למעלה משאר הימים-טובים, (ב) בשבועות ניתנה תורה, שבה נאמרו כל המועדים.
כאמור לעיל8, עיקר עניין חג השבועות הוא – תורה. מעלת לימוד התורה על קיום המצוות היא בב' עניינים הנ"ל: (א) מצוות תלמוד תורה גדולה מכל המצוות9, כמאמר רז"ל10: "ותלמוד תורה כנגד כולם". (ב) תלמוד תורה הוא השורש המביא לכל המצוות11, כמאמר רז"ל12: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"13.
ג. והביאור בזה:
תרי"ג מצוות הן כנגד תרי"ג אברים. רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים14. והתורה היא מוחין.
וכשם שמעלת המוחין על כל האברים היא בשתיים – (א) חיות המוחין היא למעלה מהחיות שבכל שאר האברים, (ב) במוח כלולה גם החיות שבכל האברים, והוא שורש להם15 – כן היא מעלת התורה על שאר המצוות, כפי שנתבאר לעיל16.
ד. מעלה נוספת בקו האמצעי – שעולה עד פנימיות ועצמות הכתר7, למעלה משורש ומקור הספירות שבכתר.
וכן הוא בתורה, שנוסף על המעלות הנ"ל – שהיא מביאה למעשה המצוות ושהיא למעלה מכל המצוות – שהן מעלות במצוות תלמוד תורה, ישנה מעלה גם בתורה מצד עצמה, שהיא חכמתו של הקב"ה, "ואהיה17 אצלו אמון גו'"18.
וזהו גם העניין האמיתי בלימוד התורה לשמה, כפשט הלשון – לשם התורה עצמה19: אפילו לא כדי לדעת כיצד להתנהג, וגם לא לשם קיום מצוות לימוד התורה, אלא לימוד התורה לשם התורה עצמה.
על-דרך משל – ילד שלא ראה את אביו משך זמן, קורא הוא אליו, וכשמבחין בו – תופס הוא את אביו המלך, מחבק ומנשק אותו; שאין זה בשביל התועלת שתהיה לו מזה, אלא בשביל האב עצמו.
וכן הוא באדם מישראל: כשיש לו רגע פנוי, שבו יכול הוא לתפוס את אביו המלך על-ידי תורה, כמאמר רז"ל:20 "אותי אתם לוקחים" – אינו חושב בשעת מעשה על שום דבר, לא על "לידע את המעשה", לא על קיום מצוות תלמוד תורה. הוא תופס בתורה עצמה, כיוון ש"אורייתא וקודשא-בריך-הוא כולא חד"21.
ה. ובפרטיות יותר:
כשם שבפעולת האדם למטה יש חילוק בין קיום המצוות ללימוד התורה, שקיום המצוות קשור עם אברים וכוחות פרטיים בלבד, ואילו לימוד התורה הוא באופן שהאדם מתאחד עם התורה להיות לאחדים – כן הוא גם למעלה, שרמ"ח פיקודין הם אברים דמלכא בלבד, ואילו התורה היא כולא חד עם הקב"ה, שבה נמצא עצמותו יתברך שלמעלה משורש ההשתלשלות.
ונמצא, שכאשר יהודי לומד תורה, אזי לוקח עצמותו יתברך – "אותי אתם לוקחים", ונעשה הייחוד של עצם הנפש עם עצמותו יתברך.
אמנם, כיוון שזהו בחינת העצמות כפי שנתלבש בחכמה דתורה, ובפרט כפי שהתורה ירדה למטה ונתלבשה בשכל אנושי – הרי העצמות הוא בהעלם?
והביאור בזה:
ידוע מאמר הבעש"ט22 "העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו". ולכאורה אינו מובן הפירוש ד"תופס בחלקו", הרי כל עצם בלתי מתחלק?
והעניין בזה23 – שהכוונה ב"תופס בחלקו" היא כאשר העצם הוא בהעלם, ואף-על-פי-כן הרי זה באופן ש"תופס בכולו", שזהו אותו העצם, כיוון שבהעצם אין נפקא-מינה בין העלם לגילוי.
וזהו שעל-ידי לימוד התורה מתאחד עצם הנפש עם עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא, באופן שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד.
ו. על-פי זה יובן גם מאמר הזוהר הנ"ל (ס"א) שהיום אחד דחג השבועות פועל את העניין ד"ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – דלכאורה אינו מובן:
עניין הריבוי שבשאר הימים טובים אינו ריבוי שמצד הפירוד חס ושלום, אלא ריבוי דקדושה. ובעומק יותר – לא רק ריבוי שמצד הכלים, אלא ריבוי שמצד האורות.
דהנה ידוע ומבואר24 בעניין "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"25, שלמעלה האור הוא בריבוי והכלים הם במיעוט, וככל שנמשך למטה נעשה האור במיעוט והכלים בריבוי.
והמשל לזה, מרב שמשפיע שכל לתלמידו, שככל שהתלמיד הוא למטה יותר, צריכה להיות השפעת השכל בריבוי אותיות יותר. והיינו, שבעניין השכל כפי שהוא לעצמו, מספיק גם מיעוט אותיות, ובפרט בבחינת החכמה שהיא ברמז בלבד. מה-שאין-כן ההשפעה לתלמיד צריכה להיות בריבוי דברים דווקא, וככל שהתלמיד הוא קטן יותר, צריכה להיות ההשפעה בריבוי דברים יותר, משלים והצעות כו'. ומזה מובן, שלמטה יותר הכלים הם בריבוי, והאורות הם במיעוט.
ובנידון-דידן, ריבוי הימים בשאר הימים-טובים אינו ריבוי שמצד הכלים, אלא ריבוי שמצד האורות – שהרי ידוע שבחג הפסח מאיר גילוי אור נעלה ביותר26. ועל-דרך זה בחג הסוכות שמספר הימים שבו גדול יותר ממספר ימי חג הפסח – שמונה ימים (שהרי אף-על-פי ששמיני-עצרת הוא "רגל בפני עצמו"27, מכל-מקום, נקרא בשם "שמיני", שמיני לראשון), והיתרון במספר הימים אינו מצד הכלים אלא מצד האורות – כידוע מעלת האור דשמיני-עצרת, וכפירוש המגיד28 ש"שמיני" הוא מלשון שומן, היינו, שיש בו השמנונית של כל האורות שבכל חודש תשרי.
ועל-פי זה אינו מובן: מדוע חג השבועות הוא יום אחד בלבד?
ז. אך העניין הוא – שכל עניין הריבוי ומיעוט שייך רק בבחינת אורות וגילויים, שבזה שייך לומר מיעוט אורות וריבוי אורות, אבל בנוגע להעצמות שהוא בתכלית הפשיטות, לא שייך עניין הריבוי, שכן, גם הריבוי היותר מופלג הוא עדיין בבחינת גבול, וכידוע שגם אור הבלי גבול יש בו איזה הגבלה, מה-שאין-כן עצמותו יתברך הוא בבחינת אחדות הפשוטה.
וכיוון שעניין התורה הוא המשכת העצמות שהוא בתכלית הפשיטות, לכן חג השבועות הוא יום אחד.
ונמצא, שחג השבועות הוא יום אחד לא מצד עניין של הגבלה – שהרי אדרבה: שלילת ההגבלה היא בתורה יותר מאשר במצוות, שהרי29 המצוות מוגבלות בזמן ובמקום, וגם במצוות תלמוד תורה ישנן הגבלות הזמן (אלו הטרודים בעסקיהם על-פי תורה – פטורים מלימוד התורה בזמן המוכרח להם לעסקיהם, כמבואר פרטי הדינים בזה בשולחן-ערוך הלכות תלמוד תורה30) והמקום (שאסור ללמוד במקומות המטונפים31). אבל בתורה עצמה אין הגבלות כלל, לא של זמן ולא של מקום (כדאיתא בגמרא32: "לאונסו שאני").
אלא, שהעדר ההגבלה שבתורה אינו עניין של המשכה והתפשטות – שהרי כל עניין של המשכה והתפשטות בהכרח שתהיה בו הגבלה והתחלקות, ואילו התורה היא למעלה מהגבלה והתחלקות, שהיא בכל זמן ובכל מקום בשווה – כי אם עניין הקשור עם העצמות, שהעצמות נמצא בכל מקום בשווה.
וזהו גם הטעם שהתורה שייכת לכל אחד ואחד מישראל, שגם איש פשוט שלא ידע מאי קאמר הרי הוא ממשיך העצמות על-ידי התורה, ואדרבה, כמאמר הבעש"ט33 שבפשיטות של איש פשוט מתגלה פשיטות העצמות, והיינו, לפי שעניין התורה הוא המשכת העצמות, ולכן היא למעלה מהתחלקות ובכולם בשווה.
וכיוון שהתורה היא עניין שלמעלה מבחינת אורות וגילויים, לכן, הכלי לזה הוא עניין הביטול, כמו שכתוב34 "ונפשי כעפר לכל תהיה (ועל-ידי זה) פתח לבי בתורתך", והיינו, שנעשה בבחינת נקודה דווקא,
אלא, שעניינה של נקודה זו אינו מיעוט האור, אלא אדרבה, בדוגמת האור הכלול בהמאור, שאינו באופן של התפשטות, אלא בבחינת נקודה, ואף-על-פי-כן הרי זה אור נעלה יותר באין ערוך מהאור המתפשט, וכאשר מתגלה אור זה – שמתגלה כמו שהוא בעצמותו, שנמשך העצם עצמו – אין בזה הגבלות כלל.
וכאשר יהודי לומד תורה ומתאחד עם העצמות, הרי, ההתאחדות עם העצמות היא לא רק בנוגע לנפשו האלוקית, אלא גם בנוגע לנפשו הבהמית, גופו וחלקו בעולם, שהרי מצד העצמות אין הגבלות, שביכלתו לבוא בכל מקום, וכמו שכתוב בזוהר שזהו עניין "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", היינו, שהכוונה דמתן-תורה היא להמשיך בעניינים הארציים העניין ד"אחד"35.
ח. איתא בגמרא36: "דוד מת בעצרת".
והנה, מצינו שדוד אמר "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי"37, שבהיותו במיצר ודוחק, "כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם"38, הרחק מעיר ציון, ועד ש"גרשוני היום מהסתפח בנחלת הוי'"39 – "הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני"38. ואף-על-פי-כן, נענש על כך שקרא לתורה בשם "זמירות"40, כיוון שעניין התורה הוא למעלה מזה, שהוא עניין שעשועי המלך בעצמותו שלמעלה מגדר העולמות לגמרי41.
ומכאן הוראה לכל אחד ואחד מישראל – שגם כאשר מתבונן במעמדו ומצבו, ומוצא שהוא עומד במצב תחתון ביותר, עד לאופן ד"גרשוני מהסתפח בנחלת הוי'", אזי העצה לזה היא – התורה, והיינו לפי שהתורה היא בהעצמות, שבזה אין הגבלות, ולכן שייכת היא לכל אחד ואחד מישראל בכל מצב שיהיה; והתורה גופא תוציא אותו ("עס וועט אים ארויסשלעפן") ממצבו.
ועניין זה הוא במיוחד בפנימיות התורה – שבה העצמות הוא בגילוי.
וזהו הטעם שרבותינו נשיאינו השקיעו שימת-לב ביותר בהפצת פנימיות התורה, גם לאלו שחסר אצלם עדיין בקיום מצוות מעשיות – כי, עצמיות התורה היא למעלה משורש המצוות (כנ"ל), והתורה נמצאת בכל המקומות בהשוואה, ולכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, הרי זה יפעל עליו כו'42.
(קטעים מהתוועדות יום ב' דחג השבועות ה'תשח"י. תורת מנחם חלק שלישי (כג) עמ' 34-39
– יצא-לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)
----------
1) מכאן עד סוס"ד - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 303 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) ח"ג צו,א. עיי"ש באריכות. וראה גם הוספות לתו"א ס"פ יתרו (קט, סע"ד ואילך).
3) דהיינו, קו האמצעי, שלמעלה מב' הקווים (חג הפסח וחג הסוכות), ולכן כולל שניהם (מהנחה בלתי מוגה).
4) שמואל-ב ז,כג. ועוד.
5) שיחת ש"פ בהו"ב, מבה"ח סיון סי"ב ואילך (תו"מ חכ"ב עמ' 312 ואילך). וש"נ.
6) יומא לז,א. וש"נ.
7) ראה תו"ח נח סה,ב. המשך תער"ב ח"א עמ' רכ ואילך. סה"מ תש"ז עמ' 152. ועוד.
8) שיחה הנ"ל סי"א (תו"מ שם).
9) דהיינו שמעלת התורה על שאר המצוות היא גם מצד עניין המצווה שבתורה (מהנחה בלתי מוגה).
10) פאה פ"א מ"א.
11) בזכרון אחדים: גם מצות תלמוד תורה גופא (מהנחה בלתי מוגה).
12) קידושין מ,ב. וש"נ.
13) ויש להוסיף ולהעיר: תורה ומצוות הם באופן דכלל ופרט. בנוגע למצוות – אמרו חז"ל (סוכה כה, סע"א. וש"נ) "העוסק במצווה פטור מן המצווה", ומבואר בחסידות (ראה תו"מ חכ"א עמ' 299. וש"נ), שזהו לפי שבכל מצווה כלולים כל שאר המצוות. ונמצא, שישנו עניין המצוות כפי שכל המצוות כלולים במצווה אחת בדרך כלל, וישנו עניין המצוות כפי שכל מצווה באה בפרטיות. וכמו"כ בתורה – שבכל חלק שבתורה כלולים שאר חלקי התורה כפי שהם בדרך כלל, ולאח"ז בא כל חלק בפני עצמו בדרך פרט. וע"ד מ"ש הרמב"ם (בהקדמתו לפיהמ"ש – ד"ה והחלק השישי (קרוב לסופו)) בנוגע למסכת טהרות שבסדר טהרות גופא, שזהו באופן של כלל ופרט. וכל זה הוא העניין דכלל ופרט כפי שהוא בתורה גופא ובמצוות גופא. אמנם, עיקר העניין דכלל ופרט בנוגע לתורה ומצוות הוא - שהמצוות הם פרטים, והתורה היא הכלל של כל המצוות, וכאמור, שהתורה היא השורש והמקור של המצוות (מהנחה בלתי מוגה).
14) זח"א קע,ב.
15) תניא פנ"א.
16) וזהו גם שמצינו (ראה לקו"ת במדבר יג,א) שהתורה היא בדוגמת עניין הדם שבו מלובש חיות הנפש, שנמשך בכל אברי הגוף ומחיה את כולם בשווה (מהנחה בלתי מוגה).
17) משלי ח,ל. וראה לקו"ת במדבר יח,א ואילך.
18) וכמובן גם מזה שהמצוות הם בדוגמת אברי הגוף, והתורה היא בדוגמת חיות הנפש – שהרי נוסף על מעלת הנפש שמחיה את הגוף ישנה גם העילוי שמצד עצם הנפש שלמעלה מזה שהנפש מחיה את הגוף, שכן, לא זהו כל עניין הנפש להחיות את הגוף בלבד, אלא ישנה גם מעלת הנפש מצד עצמה (מהנחה בלתי מוגה).
19) ראה לקו"ת ויקרא ה, רע"א. שלח מז, רע"ג. ובכ"מ.
20) ויק"ר פ"ל,יג. תנחומא אמור יז (לעניין מצוות). וראה שמו"ר ר"פ תרומה. פל"ג, ו. תנחומא תרומה ג. וראה תניא פמ"ז.
21) זהר הובא בתניא פ"ד, רפכ"ג. וראה זהר ח"א כד,א. ח"ב ס, א. תקו"ז ת"ו (כא,ב). תכ"ב (סד,א). ועוד.
22) ראה כתר- שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ז. וש"נ.
23) ראה סד"ה קרוב ה' שנאמר בהתוועדות (לעיל עמ' 33).
24) ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ חיי שרה קלא,ד. תו"ח שם קכו,ב. ועוד. הנסמן בלקו"ש חל"א עמ' 155 הערה 47.
25) ר"פ חיי-שרה.
26) חסר קצת (המו"ל).
27) סוכה מח, רע"א. וש"נ.
28) ראה אוה"ת דרושי שמע"צ ע' א'תתיז. המשך תער"ב ח"א עמ' תלה. ועוד. הנסמן בלקו"ש חי"ז ס"ע 337.
29) קטע זה – המשך השיחה המוגהת שבהערה 1.
30) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"ג ואילך.
31) ראה שו"ע אדה"ז או"ח רספ"ה. וש"נ.
32) קידושין לג,א. וש"נ.
33) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקנ"ה ואילך. וש"נ.
34) נוסח תפלת "אלוקי נצור" (ברכות יז,א). וראה לקו"ת במדבר טו, ריש ע"ב. ובכ"מ.
35) ראה תניא אגה"ק רס"ט. תו"א וישב כז, סע"ד. ובכ"מ.
36) ירושלמי (ביצה פ"ב ה"ד. חגיגה פ"ב ה"ג) הובא בתוד"ה אף עצרת (חגיגה יז,א).
37) תהילים קיט,נד.
38) פרש"י סוטה לה,א (ד"ה זמירות).
39) שמואל-א כו,יט.
40) סוטה שם.
41) ראה תניא קו"א ד"ה דוד זמירות (קס,ב ואילך). לקו"ת שבהערה 17. סהמ"צ להצ"צ מצות משא הארון בכתף פ"ב ואילך (דרמ"צ מא,א ואילך). ובכ"מ.
42) חסר אריכות הדברים בעניין זה (המו"ל). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
