דבר מלכות

"אתם ניצבים היום כולכם"

כיצד יכול יהודי במדריגת "ראשיכם" להתאחד עם "חוטב עציך ושואב מימיך", ועד לאחדות שהיא באופן ד"לאחדים כאחד"? * כיוון שבראש-השנה מתעורר הקשר העצמי של הקב"ה עם ישראל, שאינו תלוי בדבר, מדוע נחוצה הקדמת העבודה דחודש אלול, "אני לדודי"? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. "אתם ניצבים היום כולכם"¹, "לאחדים (ויתירה מזה) כאחד"², שעל-ידי-זה "קיימים ועומדים³, והיינו שזוכים בדין"⁴.

ויש להוסיף בביאור עניין אחדותם של ישראל⁵ - דלכאורה אינו מובן:

כיוון שישנם כאלו שהם במדריגת "ראשיכם שבטיכם", וישנם כאלו שהם במדריגת "חוטב עציך ושואב מימיך",

- שהם למטה אפילו מגרים (שהרי סדר הכתוב הוא מלמעלה למטה: "גרך אשר בקרב מחניך", ואחר-כך מוסיף "מחוטב עציך עד שואב מימיך", וכפירוש רש"י "שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע... ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים"), ואסורים לבוא בקהל⁶ -

כיצד יכול יהודי שבמדריגת "ראשיכם" לפעול על עצמו להתאחד עם "חוטב עציך ושואב מימיך", ועד לאחדות שהיא באופן ד"לאחדים כאחד"?

ב. ויובן בהקדמת סיפור אודות הבעש"ט, שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷ בשם אדמו"ר הצמח-צדק, ששמע מזקנו אדמו"ר הזקן, ששמע במעזריטש:

הבעש"ט, קודם התגלותו וגם בשנים הראשונות שלאחר התגלותו, היה נוסע ממקום למקום  בעיירות ישראל, והיה אוסף סביבו באמצע השוק את היהודים הפשוטים, אנשים, נשים וטף, ומספר להם סיפורים מאגדות חז"ל, או סיפורים אחרים, שתוכנם היה אודות העניין דאהבת-ישראל.

פעם אחת, בהיותו בא' הישובים, התאספו סביבו המון רב של אנשים, נשים וטף, והבעש"ט דיבר לפניהם בעניין אהבת-ישראל, עד כמה צריך להיות גודל האהבה של איש ישראל לרעהו, כמובן מגודל אהבת הקב"ה לבני-ישראל.

וביאור דבריו על-פי משל - וכדרכו תמיד סיפר את המשל באריכות ההסבר ובפרטיות, כדי שכל הנאספים יוכלו להבין - מאחד מתושבי אותה עיירה בשם ר' יעקב:

ר' יעקב היה בקי בש"ס עם פירושי רש"י ותוספות בעל-פה, והיה נוהג ללמוד בעל-פה, שאז, צריכים להתאמץ יותר מאשר בלימוד מתוך הספר, כי, כאשר לומדים מתוך הספר, אזי האותיות שבספר שומרות על ריכוזו של הלומד, מה-שאין-כן כשלומדים בעל-פה בהכרח להתאמץ יותר כדי להתרכז בדברים.

פעם אחת כשעסק ר' יעקב בלימוד תוספות "עב כרס" ("א בויכיגן תוספות"),

- כך היה לשון הסיפור. וביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכך קראו לתוספות ארוכים ביותר שהם בולטים עד שתופסים כמעט את כל הדף -

ניגש אליו בנו הילד, ואמר לו איזה דבר חכמה, ונתפעל ר' יעקב מאוד מדבר החכמה, והפסיק מלימודו בשביל שמיעת החכמה.

חכמה זו, שהיתה לפי ערך הילד, כמובן, לא היתה בערך לגבי ר' יעקב בכלל, ובפרט בשעה שהיה עסוק בלימודו, ואף-על-פי-כן פעל ועורר אצלו הילד שבשביל חכמה זו יפסיק מלימודו, כדי לשמוע את החכמה ולקולטה בפנימיות.

והמשיך הבעש"ט:

גם ה' יתברך הוא עסוק, כביכול, כמאמר רז"ל⁸ ,שלוש [שעות] הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן כו'"; אבל כאשר איש ישראל עושה דבר טוב, אזי מפסיק הקב"ה מעסקיו כדי להתבונן בחכמת בנו הילד.

כאשר אמר ה' יתברך להמלאכים שרצונו לברוא אדם, וצייר בפניהם כיצד ייראה האדם - טענו המלאכים "מה אנוש כי תזכרנו"⁹. אמנם, כאשר יהודי קם בבוקר ורץ להתפלל בציבור, ולאחרי זה במשך כל היום הוא טרוד ומוטרד, ואף-על-פי-כן מניח הוא את כל עסקיו ורץ להתפלל מנחה בבית-הכנסת, שומע בין מנחה למעריב שיעור ב"עין יעקב", ולוקח עמו לביתו את העניין שלמד ב"עין יעקב" כדי לספר בביתו - אזי אומר הקב"ה להמלאכים: אתם, מלאכים, אין לכם שום טרדות כו', ואילו האדם "ריחיים על צווארו"¹⁰ - לא בגלל שרצונו בכך, אלא בגלל שאני ציוויתיו לעשות כן - ואף-על-פי-כן, ראו נא כיצד מתנהג הוא! וכך מתפאר הקב"ה לפני המלאכים בהנהגתו של יהודי.

עד כאן סיפור דברי הרב.

ג. ובפרטיות - יש בזה כמה עניינים:

חכמת הבן תופסת מקום אצל האב, עד שהאב מפסיק מענייניו, כביכול, כדי לשומעה ולקולטה בפנימיות.

יתירה מזו - האב מתפעל מחכמת בנו, שעניינה של תנועת ההתפעלות הוא יציאה מכל הגדרים.

ויתירה מזו - לא זו בלבד שהאב מתפעל בעצמו מחכמת בנו, אלא הוא גם מתפאר בזה כביכול בפני הזולת.

ומובן, שמצד ההתפעלות כשלעצמה צריך הקב"ה ליתן לישראל שנה טובה ומתוקה, מבלי הבט על העניינים שהיו בשנה שעברה - שכן, מה נוגע המסקנא על-פי חשבון, כאשר ישנה ההתפעלות, שכל עניינה הוא היציאה מכל הגדרים והחשבונות!

ד. ובנוגע לענייננו:

היוקר של יהודי אצל הקב"ה הוא אפילו למי שנמצא במדריגת "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", שכן, מבלי הבט על שפלות מדריגתו, הרי כיוון שסוף-סוף התגייר וקיבל עליו עול תורה ומצוות, הנה עצם היותו מחוייב במצוות מורה על כך שהוא מיוחד עם העצמות, שזהו עניינה של "מצווה" - מלשון צוותא וחיבור¹¹.

וכאשר יתבונן בזה - לא יזדקק לקבלת-עול, ואפילו לא לשכל דנפש האלוקית, אלא יתקבל אצלו גם בשכל דנפש הבהמית שעליו להתאחד עם יהודי זה, "לאחדים כאחד" ממש.

* * *

ה. לאחרי העניין ד"אתם ניצבים היום כולכם", כפירוש אדמו"ר הזקן "לאחדים כאחד" - ממשיך הכתוב¹² "לעברך בברית גו'", והיינו, שעניין זה הוא למעלה (לא רק מהעניין ד"לאחדים", אלא גם) מהעניין ד"כאחד".

וביאור העניין:

עניינה של כריתת ברית הוא "כמו שכתוב¹³ אשר כרתו את העגל ויעברו בין בתריו, כלומר להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים"¹⁴. והיינו, שכשם שהבתרים אינם שני עניינים נפרדים המתייחדים זה עם זה, אלא הם גוף אחד ממש - כך התאחדותם של כורתי הברית העוברים בין הבתרים היא באופן ששניהם דבר אחד ממש.

והתאחדות זו היא למעלה גם מההתאחדות ד"כאחד":

"כאחד" פירושו, שאף שהעניינים המתאחדים נעשים מציאות אחת, אין זה אלא לגבי עניין מסויים, אבל בעצם מציאותם הם עדיין דברים נפרדים. וכמו בדוגמה דלעיל¹⁵ ממצוות ד' מינים, שגם לאחר שמתאחדים נשאר כל אחד מהם מין בפני עצמו, אלא שלעניין המצווה הם דבר אחד.

מה-שאין-כן העניין ד"לעברך בברית" הוא באופן שהעניינים המתאחדים אין להם מציאות פרטית כלל, וכמשל הבתרים, שאינם דברים נבדלים לשום עניין בעולם, אלא הם דבר אחד ממש בכל הפרטים.

וכשם שהדברים אמורים בעניין האחדות שבישראל בינם לבין עצמם - כן הוא גם בעניין האחדות דישראל עם הקב"ה, שהם דבר אחד ממש.

וזהו שאומרים בראש-השנה "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"¹⁶:

אמיתית עניין הבחירה אינו מצד הטעם (שאז אין זו בחירה אמיתית), אלא באופן של בחירה חופשית לגמרי, והיינו, שגם במדריגה ש"אח עשו ליעקב", היינו, ששניהם שווים, כיוון שמעלת יעקב אינה ניכרת, מכל-מקום, "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי"¹⁷ - לא מצד הטעם, אלא בבחירה חופשית, לפי שהקב"ה וישראל הם דבר אחד בעצם.

וזוהי הבקשה "יבחר לנו את נחלתנו גו'" - לעורר את הבחירה החופשית של העצמות, שבבחינה זו אינו נוגע מעשי האדם בשנה העברה, כיוון שהבחירה אינה מצד חשבונות, אלא מפני שהקב"ה וישראל הם דבר אחד ממש.

ו. אך צריך להבין:

ידוע שהעבודה דראש-השנה באה לאחרי העבודה דחודש אלול, וזהו ש"אלול" ראשי-תיבות "אני לדודי ודודי לי"¹⁸, היינו, שתחילה צריך להיות העבודה ד"אני לדודי", ורק לאחרי זה נעשה "ודודי לי". אמנם, על-פי האמור שבהעבודה דראש-השנה ("ודודי לי") אינו נוגע עניין החשבונות - לשם מה זקוקים להקדמת העבודה ד"אני לדודי"?

וביאור העניין - על-דרך המבואר¹⁹ בעניין התעוררות האהבה שמצד בחינות חיה יחידה שבנפש, שאף שעניינן הוא למעלה מהשכל, מכל-מקום, הנה התעוררות האהבה היא על-ידי ההתבוננות, אלא, שאין זה באופן שההתבוננות פועלת את האהבה (כמו באהבה שעל-פי טעם ודעת, שהאהבה נפעלת על-ידי ההתבוננות), שהרי האהבה שמצד בחינות חיה יחידה היא אהבה שלמעלה מטעם ודעת, כי אם, שלפעמים האהבה היא בהעלם, ועל-ידי ההתבוננות מסתלק ההעלם ומתגלית האהבה.

ועל-דרך זה בענייננו - שהעבודה ד"אני לדודי" אינה כדי לפעול את הבחירה, אלא רק כדי להסיר את הדברים המעלימים, ולעורר ולגלות את העניין ד"יבחר לנו גו'".

ועל-פי זה יובן הטעם שקודם ראש-השנה "לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין שערן... לפי שיודעים שהקב"ה עושה להם ניסים"²⁰ - דכיוון שבאמת ישנה האהבה עצמית דהקב"ה לישראל שאין נוגע בה שום חשבונות כלל, ואין צורך לפעול עניין חדש אלא לגלות את ההעלם בלבד, לכן בטוחים בני-ישראל שיזכו לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני, חיי ומזוני רוויחי.

* * *

ז. נתבאר בהמאמר²¹, שהעבודה דראש-השנה היא לא רק לתקן את העניינים הבלתי-רצויים, אלא ישנה גם העבודה דראש-השנה כמו שהיא מצד עצמה.

ומכיוון שנשאר עוד זמן עד ראש-השנה - יתן ה' יתברך שתיקון העניינים הבלתי-רצויים יהיה עוד קודם ראש-השנה,

שהרי התשובה יכולה להיות "בשעתא חדא וברגעא חדא"²², כדאיתא בגמרא²³ שהמקדש "על מנת שאני צדיק (גמור²⁴) אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". ואף שאינה מקודשת אלא מספק²⁵, הרי אין זה ספק אלא לגבי הזולת, דכיוון ש"אין אדם יודע מה בליבו של חבירו"²⁶, אינו יודע אם עשה הלה תשובה, אבל לגבי האדם עצמו - ודאי שבידו הדבר (ובמילא צריך להיות כן) לעשות תשובה באמת "בשעתא חדא וברגעא חדא", ולהתהפך מן הקצה אל הקצה, מרשע גמור לצדיק גמור²⁷,

ואז, כשיגיע ראש-השנה, יוכלו להתעסק בהעבודה דראש-השנה כפי שהיא מצד עצמה (כפי שנתבאר בהמאמר).

 (משיחת שבת-קודש פרשת נצבים, כ"ח אלול ה'תשח"י - תורת- מנחם התוועדויות כרך כג עמ' 294-288 - בלתי מוגה)

----------

1) ריש פרשתנו.

2) לקו"ת ריש פרשתנו.

3) ראה תנחומא ריש פרשתנו.

4) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סמ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כה אלול).

5) בראשית ההתוועדות דובר באריכות בנושא אחדותם של ישראל והדברים הוגהו לאחר מכן על-ידי כ"ק אדמו"ר ונדפסו (בשילוב עם שיחת ש"פ נצו"י תשי"ט) בלקו"ש ח"ד עמ' 1139 ואילך.

6) ראה יבמות עט, סע"א ובפרש"י (ד"ה מחוטב עציך). וראה גם לקו"ש חי"ד עמ' 114 ואילך. וש"נ.

7) סה"ש תרצ"ט עמ' 317 ואילך. וראה גם מכתב ערב ראש-השנה תשי"ט (למחרת התוועדות זו) לנשי ובנות חב"ד (אג"ק חי"ח בתחילתו).

8) ע"ז ג,ב.

9) תהילים ח,ה. וראה סנהדרין לח,ב.

10) ראה הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ג. וש"נ.

11) ראה לקו"ת בחוקותי מה,ג. מז,ב. ובכ"מ.

12) פרשתנו כט,יא.

13) ירמיה לד,יח. הובא בפרש"י עה"פ.

14) לקו"ת פרשתנו מד,ב.

15) לקו"ש ח"ד הנ"ל ושם הערה 13.

16) תהילים מז,ה. וראה לקו"ש חי"ט עמ' 232. וש"נ.

17) מלאכי א,ב-ג.

18) שה"ש ו,ג. וראה שעה"פ עה"פ. ועוד.

19) ראה סה"מ עת"ר עמ' קנב ואילך. קונטרס העבודה פ"ה (עמ' 30 ואילך).

20) יל"ש ואתחנן רמז תתכה. וראה ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג (הובא בטואו"ח סו"ס תקפא).

21) פ"ב (תו"מ חכ"ג עמ' 281).

22) זח"א קכט, סע"א.

23) קידושין מט,ב.

24) גירסת האו"ז סקי"ב. וכ"ה בלקו"ת ר"פ דברים (א,ב).

25) רמב"ם הל' אישות פ"ח ה"ה. טושו"ע אה"ע סל"ח סל"א.

26) פסחים נד, ריש ע"ב.

27) ראה גם תו"מ חכ"ב עמ' 254. וש"נ.

ענייני משיח וגאולה

צרת עם ישראל נוגעת לקב"ה עד כדי-כך ש"לו צר"

הייתכן שהקב"ה יישאר זמן רב במצב של "צרה"?!

...ויש לקשר זה עם מה שכתוב בהפטרה דשבת זו - "בכל צרתם לו צר", "לו" (בוא"ו) קרי, היינו, שצרתם של ישראל נוגעת להקב"ה, עד כדי כך, ש"לו צר" כביכול!

ומכאן באים לעידוד בקשר ובשייכות לעניין הגאולה:

מכיוון ש"בכל צרתם לו צר", היינו שהקב"ה מצטער בצרת גלותם של ישראל, הרי מובן וגם פשוט שלא ייתכן שהקב"ה יישאר במצב של צרה ח"ו (כפי שמבין אפילו אינו-יהודי), אלא בוודאי יגאל את ישראל תיכף ומיד.

ואם רואים שהגלות מתארכת עוד רגע אחד - הרי זה רק מפני שצריכים להוסיף ולברר עוד ניצוץ, אשר מצד גודל מעלתו בשורשו ומקורו כו', נפל מטה-מטה ביותר, כידוע שכל הגבוה ביותר נופל למטה ביותר, ובמילא יש להוסיף עוד יותר במעשינו ועבודתינו, כדי להשלים את הבירור דכל הניצוצות.

וכאשר יהודי מוסיף "מצווה אחת", אמירת הברכה "שהכול נהיה בדברו" על מעט מים, פחות משיעור שחייבים עליו ברכה אחרונה - הרי גם פעולה זו היא בכלל "מצווה אחת" שעל-ידה "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה" - גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, בעגלא דידן ממש.

(משיחת שבת-קודש פרשת נצבים-וילך, כ"ג באלול ה'תשמ"ו;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ו, כרך ד עמ' 454)

כן תהיה לנו - גילוי מלכות ה' בעולם - עוד לפני ראש-השנה

על-פי המנהג לומר פרקי-אבות בכל שבתות הקיץ, כמנהג חב"ד - מסיימים פרקי-אבות בשבת זו, שבת שלפני ראש-השנה, באמירת שני פרקים - פרק חמישי ופרק שישי.

ויש לקשר תוכן הפרקים שאומרים בשבת זו עם [...] כ"ה באלול:

התחלת פרק חמישי: "בעשרה מאמרות נברא העולם" - בריאת העולם שהייתה בכ"ה באלול. וסיום פרק שישי: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר כו', ואומר ה' ימלוך לעולם ועד" - תכלית כוונת הבריאה שיהיה גילוי אלוקות בעולם, כמודגש בהבריאה בכ"ה באלול, יום ראשון לבריאת העולם (שבו נבראו "כל תולדות שמים וארץ", "כל מה שברא הקב"ה בעולמו"), שנקרא "יום אחד", "שהיה הקב"ה יחיד בעולמו"...

וכן תהיה לנו תיכף ומיד ממש - שבשבת שלפני ראש-השנה יהיה כבר הגילוי ד"ה' ימלוך לעולם ועד", ועל-אחת-כמה-וכמה בראש-השנה עצמו, ועד להגילוי דכל ענייני ראש-השנה ב"זמן שמחתנו", "שמחתנו לשון רבים, שמחברים ב' השמחות יחד, השמחה שמלמעלה למטה, ישמח ה' במעשיו, עם השמחה שמלמטה למעלה, ישמח ישראל בעושיו".

(משיחת שבת-קודש פרשת ניצבים-וילך תש"נ;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' תש"נ כרך ד עמ' 305-306 - בלתי מוגה)

המעשה הוא העיקר

לעולם אין להסתפק במעמד והמצב בהווה

להיות בתנועה מתמדת של הליכה מחיל אל חיל

העניין ו"ילך" - מצינו אצל משה רבינו בהיותו בן מאה ועשרים שנה, כמו שכתוב "וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום וגו'" (ופעם נוספת - בקשר לביטול עניין של מחלוקת).

כלומר, גם לאחרי שמשה רבינו הגיע לתכלית השלימות בעבודתו, "היום מלאו ימי ושנותי" - הרי, לא זו בלבד שלא הסתפק בכך והמשיך בעבודתו, אלא עוד זאת, שדווקא אז היה אצלו העניין ד"וילך משה" - הליכה אמיתית, עילוי שבאין-ערוך לגמרי.

וכל זה - למרות ש"נסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה", וכבר נצטווה לסמוך את יהושע (דבר שעשה "בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה... בשתי ידיו כו'"), ולהעביר לו את ההנהגה על ישראל כו', הנה, גם במעמד ומצב זה הוסיף משה רבינו בעבודתו, עד להוספה באופן ד"וילך", שכן, כל עניין ועניין יש לנצל כדי להוסיף בכבודו של הקב"ה, ובלשון חז"ל - בסיום וחותם פרקי-אבות דשבת זו - "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו".

ועניין זה מהווה הוראה ולימוד בעבודתו של כל אחד ואחד מישראל - מצד ניצוץ משה שבקרבו כו' - שאף פעם אין לו להסתפק במעמדו ומצבו בהווה, גם בהיותו בתכלית העילוי, אלא, תמיד עליו להוסיף ולהעלות בקודש, "מעלין בקודש" (ועל-אחת-כמה-וכמה ש"אין מורידין"), תנועה של הליכה, "וילך", עד להליכה באופן שבאין-ערוך לגמרי ביחס למעמדו ומצבו הקודם - על-דרך ובדוגמת ה"וילך" דמשה רבינו בהיותו בן ק"כ שנה, כש"מלאו ימי ושנותי".

ומובן שכל זה נפעל באופן דנשמות בגופים דווקא - שכן, גם בנוגע למשה רבינו, הרי, כשמדברים אודותיו עתה, אין הכוונה למצב ד"אף כאן עומד ומשמש", כלומר, בהיותו במרום, כי אם, לזמן ד"משה ואהרון עמהם", נשמות בגופים (שהרי מדובר אודות בירור הלכה בתורה, אשר, עניין זה יכול להיות רק על-ידי נשמה בגוף), לאחרי השלימות שניתוספה אצלו במשך כל השנים שהיה בגן-עדן (מלבד שלימות עבודתו במשך ק"כ שנה בעלמא דין), כלשון המובא בדרושי חסידות - שמשה רבינו לומד תורה בגן-עדן ג' אלפים שנה כו'.

וכאמור, עניין זה נעשה ונפעל ביחד עם העניין ד"ניצבים", באופן תמידי, "לא ישבותו" כנ"ל.

הוספה בעניין השמחה ש"פורצת גדר"

ויש להוסיף, שהחיבור ד"ניצבים-וילך" מוסיף גם בעניין השמחה, שפורצת גדר:

החילוק שבין תענוג לשמחה בטבע האדם, הוא - שתענוג קשור עם עניין המנוחה, ובלשון הידוע: "שקיט ואשתכך באתריה כחמר טב על דורדיא", וכפי שרואים במוחש שכאשר האדם מתענג מדבר מסויים, אזי, נמצא במצב של מנוחה, ואינו יכול לסבול שמבלבלים אותו ממנוחתו כו'; מה-שאין-כן שמחה - קשורה עם תנועה של יציאה ממצב של מנוחה כו', עניין של הילוך, עד לריקוד כפשוטו.

ומזה מובן, שכאשר קורין נצבים-וילך ביחד - אזי ניתוסף עוד יותר בעניין השמחה, מלבד השמחה הקשורה עם העניין ד"אתם נצבים", ו"שוש אשיש בה'", כנ"ל.

(משיחת שבת-קודש פרשת נצבים-וילך, כ"ג באלול ה'תשמ"ו;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ו כרך ד עמ' 433-434)

ניצוצי רבי

"פיקוח-נפש שהזמן גרמא"

לפני שלושים שנה, בחודש מנחם-אב תשל"ג, ביקר בארץ הרה"ח הרב דוד שיחי' רסקין, יו"ר צעירי-אגודת-חב"ד בארצות-הברית * קודם נסיעתו קיבל פתק מהרבי שבו הופיעו ביטויים בלתי רגילים * האם רמז הרבי למלחמת יום-הכיפורים שבשער?

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

ראש-חודש מנחם-אב תשל"ג. הרה"ח הרב דוד שיחי' רסקין בא לביקור בארץ-הקודש. קודם נסיעתו קיבל פתק מיוחד מהרבי אשר בו ההוראות הבאות (לקוטי-שיחות כרך כב עמ' 345):

ידבר על-דבר הפעולות בכל העולם

ואיך לכבוש הצעירים בכל העולם וכו'

מתחיל דאה"ק ת"ו ושהצעירים וצעירות מצפים לזה,

שעת הכושר מאין כמוה,

מצוות פיקוח-נפש שהזמן-גרמא וכו',

שהדגשתי כל זה כמה פעמים, ולאחרונה הודגש שכל הנזכר לעיל מתחיל מקטני קטנים, וכמו שנאמר מפי עוללים גו' וכו'.

קום התהלך בארץ

הרב רסקין אכן ניצל את ביקורו בארץ-הקודש לעניינים הנ"ל ולאחר מכן כתב לרבי דו"ח מפורט על פעולותיו בארץ. על דו"ח זה נתקבלה התשובה: "נתקבל ות"ח, כן יבשו"ט [=יבשר טוב] מהמשך טוב מכל זה".

בהמשך נקרא לשיחה עם הרב חודוקוב שבירר אצלו על תוצאות חלק מהביקורים והפעולות. מאוחר יותר (בי"ט במנחם-אב) שלח הרב רסקין לעסקני חב"ד בארץ איגרת ובה סיכום הנקודות העיקריות שהעלה בדו"ח לרבי. מהאיגרת אנו למדים על המסע שערך הרב רסקין ברחבי ארצנו, שבמהלכו עורר את אנ"ש ועסקניהם לשורה ארוכה של פעולות ציבוריות - עם עולים-חדשים וותיקים, עם מבוגרים ועם נוער, בקרב אנ"ש ומחוצה לו.

צילום האיגרת להרה"ח הרב ישראל לייבוב ז"ל, אז יו"ר צא"ח באה"ק, מתפרסמת במהדורה המודפסת.

ממעייני החסידות

פרשת ניצבים-וילך

פרשת ניצבים

את פרשת ניצבים קוראים תמיד בשבת שלפני ראש-השנה. בשבת זו אין אנו מברכים את החודש, משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו מברכו, ומכוח ברכה זו אנו מברכים את כל שאר חודשי השנה.

מהי ברכתו של הקב"ה? "אתם ניצבים" - קיימים ועומדים וזוכים בדין, "היום" - היינו בראש-השנה, כדכתיב (איוב ב), "ויהי היום וגו'" ותרגם "והווה יום דינא רבא".

(כתר-שם-טוב (הוספות) סימן לא)

אתם ניצבים... למען הקים אותך היום לו לעם (כט,ט-יב)

"ניצבים" - מורה על גדלות וחשיבות, כמו "ונציב אחד אשר בארץ" (מ"א ד)

"אתם ניצבים... למען הקים אותך היום לו לעם" - העובדה שאנחנו עם ה' והוא מלכנו מורה על גדולתם של ישראל. שכן אדם אינו יכול למלוך אלא על בני-אדם כמותו, שהם בערך אליו, אך לא על עדר צאן, שאין להם שום ערך ויחס לגביו. יוצא אפוא שעובדת היות הקב"ה מלך על ישראל מלמדת שישראל הם, כביכול, "בערך" אליו.

מובן שגדלות זו אינה אלא תוצאה של כריתת הברית - "לעברך בברית ה' אלוקיך" (אך לאמיתו של דבר אין לנברא שום ערך לגבי הבורא).

(אור-התורה דברים עמ' קפ)

והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך (כט,יח)

התרגום-יונתן מתרגם "והתברך" - "ויתייאש". כלומר: החוטא מתייאש מלקבל את השפעתו מעולם הקדושה, כי נדמה לו שאין לו עוד חלק באלוקי ישראל ח"ו. לפיכך הוא פונה אל ה'קליפות' כדי לקבל את השפעתו מהן.

(לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1185)

ובחרת בחיים (ל,טו-יט)

יש לדקדק בזה: וכי מי הוא שאינו חפץ בחיים? אדרבה, רואים שדווקא מי שאוהב חיים, נמשך אל ההפך, לתענוגי העולם הזה?!

אלא יש מים עליונים, דהיינו התענוג באלוקות; ויש מים תחתונים - תענוגות העולם. יש לבחור בחיים ובתענוג העליון, בחינת עץ החיים, ולמאוס בתענוגים גשמיים, מים תחתונים, בחינת עץ הדעת - טוב רע.

(לקוטי-תורה ואתחנן יא, ב)

פרקי אבות

ארבע מידות בדעות

ארבע מידות בדעות: נוח לכעוס ונוח לירצות - יצא הפסדו בשכרו; קשה לכעוס וקשה לירצות - יצא שכרו בהפסדו; קשה לכעוס ונוח לירצות - חסיד; נוח לכעוס וקשה לירצות - רשע (פרק ה, משנה יא)

פירוש כ"ק אדמו"ר:

נוח לכעוס וקשה לירצות, רשע - צריך ביאור מה בין מידת הרשע, "נוח לכעוס וקשה לירצות" למילי דחסידותא?

והביאור בזה: מדובר בארבעה סוגים בטבע בני-אדם ("דעות"), אך במעשה בפועל כולם נזהרים ממידת הכעס וממהרים למחול למי שחטא נגדם. ומשמיענו התנא, שבמילי דחסידותא אדם נקרא "רשע" מחמת טבעו הרע בלבד, למרות שבמעשה הוא בשלימות. ועליו לעבוד עם עצמו עד שישנה את טבעו ויהיה "קשה לכעוס ונוח לירצות".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ניצבים-וילך ה'תשל"א - בלתי מוגה)

כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו. ואומר, ה' ימלוך לעולם ועד (פרק ו, משנה יא)

פירוש רש"י: אלא לכבודו - לשבחו.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו - היינו שכל דבר בעולם - אף שהעולם הוא מלשון העלם - נברא כדי לגלות כבודו של הקב"ה, וזה נפעל על-ידי יהודי, המנצל את ענייני העולם לכבודו של הקב"ה.

והטעם וההכרח לכך נרמז בלשון התנא, "שברא הקב"ה": הקב"ה הודיע לנו בתורה שהוא ברא את העולם באופן כזה שהשקיע בו כביכול את כוחו וזמנו (ששת ימי בראשית) כדי לברוא כל נברא בכוח מיוחד, היינו הכוח של התהוות יש מאין, שהיא בכוח העצמות דווקא; ומובן אם-כן, שכל יהודי יכול לגלות את כבודו של הקב"ה בכל עניין מענייני העולם.

(ובפרט על-פי המבואר בחסידות שהבריאה היא באופן של התחדשות תמידית מאין ליש, היינו שלנברא יש שייכות עם בוראו, ובכוחו לגלות תמיד כבודו של הקב"ה, היינו הדבר-ה' שברא אותו מחדש ברגע זה).

(ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 653)

* * *

לפנינו הוראה ברורה שיש לנצל כל ענייני הבריאה, אף את כלי-התקשורת וכיוצא בזה, לענייני תורה ומצוות. שהרי משנתנו אומרת "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו" - יש לנצלו כדי להוסיף בכבודו יתברך. והוראה זו היא הסיום וחותם של המילי דחסידותא דפרקי-אבות!

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בלק ה'תשמ"א - בלתי מוגה)

בירורי הלכה ומנהג

מאה ברכות לכול - כיצד?

בשיחת שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כב במרחשוון תנש"א, ס"ו¹, נאמר:

"איתא בגמרא²: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר³: 'ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך' - 'קרי ביה מאה'⁴. והובא להלכה בשו"ע⁵, ובארוכה ובפרטיות בשו"ע של רבינו הזקן⁶, שמבאר טעמי הדבר⁷(הלכות בטעמיהן⁸), ומוסיף גם לפרט כל המאה ברכות שבכל יום (גם ביום התענית, ושבת (ויום-טוב) ויום-הכיפורים)⁹...".

ובהמשך¹⁰: "העניין ד"מאה ברכות בכל יום" הוא דבר השייך ובנקל¹¹ לכל אחד ואחד מישראל, הן אנשים והן נשים, וגם טף¹², שהרי גם לפני בר-מצווה (ובת-מצווה) מחנכים אותם באמירת מאה ברכות בכל יום¹³, וגם הקטנים יותר שלא הגיעו לגיל חינוך¹⁴, עד לתינוקות שמתחילים לדבר - מחנכים אותם באמירת ברכות¹⁵ (ועניית אמן¹⁶) עד שאמירת הברכות נעשית אצלם דבר הרגיל ובדרך ממילא (על-דרך "מנפשיה כרע"¹⁷)...", עיי"ש.

נשים בעיקר התקנה

יש לדון אם תקנה זו חלה מדינא גם על נשים, ולא נאמרו בזה דברים ברורים בפוסקים.

הראיות שהביאו בעניין זה:

א) בס' הליכות-ביתה (סי' יג הע' ב) הביא ראיה מכך שסיבת התקנה היתה מפני שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל, לכן תיקן דוד המלך ע"ה לברך מאה ברכות בכל יום [וכמאמר הגמרא (קידושין לד,א): "גברי בעי חיי, נשי לא בעי חיי?]. הרי זה שייך גם לנשים.

ב) יש להביא  ראיה ממטרת התקנה דמאה ברכות היא "ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזוכרו תמיד" (לשון שו"ע אדה"ז מו,א, ועד"ז ברמב"ם הל' תפילה פ"ז הי"ד) - מצוות תמידיות שחייבות בהן גם הנשים.

ג) כמו-כן הביא ראיה שם מזמן הברכות שהוא בכל משך היממה, כולל ערבית, המפיל וכו' (כדמוכח מהרשימה שברמב"ם, בב"י, בשו"ע אדה"ז וכו'), ואם-כן הרי זו מצות-עשה שלא הזמן גרמא [יל"ע אם בדרבנן יש לחלק בזה. ראה הדעות בשדי חמד, קונטרס הכללים מע' מ' כלל קלה] ונשים חייבות.

ד) הרה"ג הרה"ח ר' מאיר שי' אהרון הביא ראיה מלשון התקנה בגמ', ברמב"ם בטור ובשו"ע: "רבי מאיר אומר: מאה ברכות חייב אדם לברך". לדעת רוב הפוסקים האחרונים הלשון 'אדם' כולל נשים, וכמו שהאריך בזה בספר שדי חמד, כללים, מערכת האל"ף אות עג, ובפאת השדה מערכת האל"ף אות קלב, עיי"ש.

ה) כדמות ראיה הביא הנ"ל מלשון הטור סי' מו שכל תקנת ברכות השחר באה כדי "להשלים מאה ברכות בכל יום", וכן בשו"ע אדה"ז שם ס"א (ע' בשיחה בשוה"ג להערה 51), ומכיוון שנשים חייבות בברכות השחר, משמע שתקנת מאה ברכות היא גם לדידהו.

מאידך הקשו, מדוע לעניין שבת כתבו הגמ' והפוסקים להשלים את החסר, ברכת תפילין ושמו"ע וכו', על-ידי מיני פירות ומגדים, ולא כתבו כן בקשר לנשים שפטורות מהרבה ברכות שנמנו בין המאה. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' כג) ובס' הליכות ביתה שם בשם בעל 'מנחת שלמה' הוכיחו מזה שנשים פטורות.

גם בשיחה זו עצמה לא נאמר בבירור שנשים חייבות מן-הדין, אלא ש"הוא דבר השייך ובנקל לכאו"א מישראל הן אנשים והן נשים והן טף". ואולי זהו רק בתור הידור-מצוה ומנהג-טוב וכדומה.

התוצאה - הלכה למעשה

והנה לפי הפירוט המופיע ברמב"ם ובשו"ע אדמו"ר הזקן שם, מאה הברכות כוללות כמה וכמה ברכות שנשים פטורות מהן: 'שלא עשני אשה'¹⁸ ברכות ציצית¹⁹ ותפילין²⁰, 'ברוך שאמר' ו'ישתבח'²¹, שלוש תפילות²² שמונה-עשרה ליום, ובשבת ויום-טוב גם תפילת מוסף²³, ברכות קריאת-שמע שחרית וערבית²⁴, ברכת הכוס של ברכת-המזון²⁵. ובשבת ויום-טוב צריך למלאותן בפירות ומיני-בשמים, ואם אין לו - יאזין בכוונה לברכות הקוראים בתורה והמפטיר, והשאר ישלים בחזרת הש"ץ (כן צריך לקחת בחשבון: ברכות 'אשר יצר', שהחיינו, ברק ורעם, ברכות המצוות והראייה, נישואין, ברית מילה וכו').

והנה המניין בשו"ע רבינו²⁶ הוא לפי נוסח אשכנז, ולדידן למעשה חסרות הברכות: 'יראו עינינו' בערבית²⁷, שתי הברכות שעל כוס ברכת-המזון²⁸, 'על מצוות תפילין'²⁹ (בסך-הכול ארבע), ומאידך רבים אוכלים ג' סעודות-פת ביום, ונוספו שש לכל סעודה דהיינו שתים-עשרה ברכות, הרי שיש לנו למעשה שמונה ברכות בימות החול יותר מהמנוי בשו"ע אדה"ז. ובשבת ויום-טוב למעשה נוספו שבע ברכות של מוסף ושלוש של קידוש, וחסרו שלושים ושש ברכות משמונה-עשרה, אחת מתפילין וארבע מהסעודות (כיוון שלמנהגנו³⁰ בסעודה שלישית אוכלים רק מזונות או פרי). בסך-הכול חסרות שלושים ואחת ברכות, ומה שאין מספיקין למלא בפירות ומיני-בשמים ניתן למלא בהאזנה לברכות העולים לתורה והמפטיר (למנהגנו³¹ שאין 'הוספות' מעבר לז' עולים, יש רק עשרים ואחת ברכות. ויש לעיין בקשר לברכת 'הגומל'), ומחזרת הש"ץ בכל התפילות יש עשרים ושמונה ברכות. סך-הכול ארבעים ותשע ברכות.

בואו ונחזיק טובה לעורך לוח 'דבר בעתו', שזה כמה שנים מזכיר בכל יום מיוחד (יש לקחת בחשבון גם ימי צום, ראש-השנה ויום-הכיפורים, ליל-הסדר וכו') כמה ברכות נותרו לנו להשלים.

ולפי דברי הרבי, יזדקקו הנשים, כדי לקיים "מאה ברכות" בכל יום, לומר את רוב הברכות שרשאיות לאומרן, דהיינו: ברוך שאמר, ישתבח, כל (עוד חמש) ברכות קריאת-שמע, ותפילות שמונה-עשרה (גם) של ערבית, שבאמירתן כולן יגיעו בימות החול למאה וחמש ברכות (בניכוי ברכות 'שעשני כרצונו', ציצית ותפילין), או לחילופין שיזדקקו להשלים את החסר למאה (עוד עשרים ואחת ברכות!) בפירות ומיני-בשמים, או בחלק מתוך שש ברכות העולים לתורה בשני וחמישי, ומשלושים ושמונה ברכות חזרת הש"ץ שחרית ומנחה - גם בימות-החול.

וכיוון שהדבר מטיל עול נוסף על החיוב ההלכתי שחייבות הנשים, והוספה בחינוך קטנים וקטנות, ובכלל המצב הרגיל כיום הוא שאין נותנים על זה די את הדעת, אפילו בין הגברים דאנ"ש - צריכים הרבנים, ובעקבותיהם המחנכים והעסקנים, ובפרט העסקניות, לעסוק בזה, ולהורות ולהרגיל את האנשים ובפרט את הנשים, ואף לתכנן הוספות בחינוך קטנים וקטנות בזה, ואף להפיץ זאת גם בקרב כלל ישראל כדברי הרבי, לקיים 'מבצע' זה בשלמות, ותבוא על כולם ברכת טוב.

----------

1) מוגה - ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 132. בשוה"ג להלן נעתקו בתוך מרכאות ההערות שבאו שם על קטעים אלו (מספריהן המקוריים בשיחה: 49-42. 69-65).

2) "מנחות מג, סע"ב".

3) "עקב י,יב."

4) "פירש"י מנחות שם. ובתוד"ה שואל מעמך - "בקונטרס פירש: 'אל תקרי מה אלא מאה'" (וראה חידושי אגדות מהרש"א שם)."

5) "או"ח סי' מו ס"ג".

6) "שם ס"א".

7) "שתיקן דוד המלך עליו השלום על-ידי מעשה כו', וסמך לדבר מן התורה וכו'...".

8) "לשון הקדמת הרבנים בני הגאון המחבר לשו"ע אדמו"ר הזקן".

9) "ועל-דרך-זה ברמב"ם (הל' תפילה פ"ז הי"ד), מה-שאין-כן בשו"ע דהבית-יוסף. - ולהעיר מהשינויים במניין המאה ברכות בין הרמב"ם לרבינו הזקן ([וכן] המג"א ועוד). ואין כאן מקומו".

10) ס"ז, סה"ש שם עמ' 134.

11) "ראה אור-התורה (בפירוש דברי המהרש"א) שבהערה 52" [שעניין מאה ברכות בא כמענה לשאלה "אטו יראה מילתא זוטרתא היא?", ועל כן דרשו "אל תיקרי 'מה' אלא 'מאה'... היינו ש"מאה ברכות זהו בנקל לאדם לקיים, ועל-ידי-זה יבוא ליראה את ה'" - אור-התורה ויחי שצ,א]. ואגב יש להבין, הרי בגמ' (מנחות מג, סע"ב) אמרו ש"רב חייא בריה דרב אויא, בשבת וביו"ט טרח וממלא להו באיספרמקי ומגדי", וא"כ אף לגדולים (בתורה ובשנים) אין הדבר בא בנקל, ומדוע אומר הרבי כאן ש"הוא בנקל לכאו"א", ומפרט שזה כולל נשים וטף.

12) הדגשת משפט זה - שלנו (להוציא תיבת 'ובנקל' המודגשת במקור).

13) וכן ב'שלשלת היחס' במבוא ללוח 'היום יום' (מהדורת תשנ"ה, מוגה?), לשנת תנש"א: "מורה להרגיל בני/בנות ישראל באמירת מאה ברכות בכל יום."

14) "ובכללות - "בר שית" (ראה כתובות נ,א. ועוד), אף שבפרטיות יותר, "שיעור החינוך במצוות-עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענייניו (שו"ע אדה"ז או"ח סי' שמג ס"ג)."

15) "לא רק שמקפידים עליהם ומזהירים אותם שלא יאכלו בלא ברכה חס-ושלום, אלא גם על-ידי זה שנותנים להם מיני-מתיקה כדי להרגילם בריבוי ברכות."

16) "להעיר ממאמר רז"ל (סנהדרין קי, סע"ב): "קטן מאימתי בא (זוכה) לעולם-הבא... משעה שיאמר אמן, שנאמר (ישעיה כו,ב): "פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים, אל תיקרי 'שומר אמונים' אלא 'שאומר אמן'" (וראה חידושי אגדות מהרש"א שם)."

17) "ראה ירושלמי ברכות פ"ב סוף ה"ד. הובא בתוס' שבת קיח, סע"ב. ועוד."

18) ולמעשה (כפי שנהגה הרבנית חיה-מושקא ע"ה, וכפי שהנהיג הגרז"ש דבורקין ז"ל ב'בית רבקה' בברוקלין) אף אין נוהגות לומר 'שעשני כרצונו'.

19) נשים פטורות ממצווה זו (שו"ע אדה"ז סי' יז ס"א), ו"הואיל ומחזי כיוהרא - אין להן להתלבש בציצית" (שם ס"ג).

20) נשים פטורות מתפילין, "ואם רצו להחמיר על עצמן - מוחים בידן" (שו"ע אדה"ז סי' לח ס"ג).

21) שנשים פטורות מפסוקי-דזמרה, ואם רצו לאומרם ובברכה - הרשות בידן (שו"ע אדה"ז סי' ע סו"ס א ובמ"מ שם).

22) נשים חייבות רק בתפילות שמונה-עשרה שחרית ומנחה, אבל ערבית שהיתה מתחילתה רשות, גם כשהאנשים קיבלוה עליהם חובה - לא קיבלוה הנשים, "ורובן אינן מתפללין ערבית" אבל רשאיות להתפלל (שו"ע אדה"ז סי' קו ס"ב).

23) נחלקו הפוסקים אם נשים חייבות בתפילה זו בשבת וביום-טוב (משנ"ב סי' קו, ומסקנתו כנראה לחייבן, ראה 'הליכות בת ישראל' פ"ב סכ"א ובהערות, וש"נ). ובימים-נוראים כתבו שכיוון שיש בה בקשת רחמים - חייבות בזה לכל הדעות (שם פי"ט סמ"ג, וש"נ).

24) נשים פטורות מק"ש וברכותיה, אבל רשאיות לברכן, להוציא ברכות 'אמת ויציב' ו'אמת ואמונה' שחייבות, כיוון שזו מצוות עשה של זכירת יציאת מצרים שלא הזמן גרמא (שו"ע אדה"ז סי' ע ס"א ומשנ"ב שם).

25) כיוון שאינן מזמנות בכוס של ברכה.

26) כמו שו"ע אדה"ז בכלל - ראה בהקדמת 'פסקי הסידור', ועוד.

27) ראה בהנדפס בסידור לפני שמונה-עשרה של ערבית.

28) למרות האמור ב'היום יום' יד כסלו ובספר-המנהגים עמ' 22 "מברכין ברכת המזון בכוס של ברכה, אף שאין עשרה" (כדעת המקובלים בשו"ע אדה"ז סי' קפב סו"ס א, ובכף-החיים שם ס"ק א), הרי למעשה אין מקפידין ע"ז כלל (וצ"ע הטעם).

29) אם לא שח בינתיים, כמ"ש בסידור אדה"ז.

30) לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 84 ואילך, לוח 'היום יום' כב אדר-א, ספר-המנהגים עמ' 34. וב'לקט הלכות ומנהגי ש"ק' עמ' 60) "רבינו היה נוהג לטעום מזונות או פירות".

31) ספר-המנהגים עמ' 31. ומציינים שם לשו"ת הצמח-צדק חאו"ח סי' לה.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בחודשי אלול ותשרי, חייבים תלמידי כל הישיבות לשהות וללמוד ולהתפלל בהשגחה מלאה בין כותלי הישיבה (ואין בזה כל סתירה לדרישה לצאת לעורר יהודים וכו', כי יש די זמן לשני העניינים). יש לפנות לשם כך להנהלות הישיבות [מכל החוגים] ולשכנע אותן שידאגו לכך, ואף לפנות לתלמידים - באם ההנהלה לא תצווה על כך, שהם, בקבלת-עול עצמית שלהם, ירצו וידרשו להישאר אז בישיבה¹.

שבת-קודש, פרשת ניצבים-וילך,
כ"ג באלול, 'שבת סליחות'

גם בשבת זו אומרים, קודם תפילת שחרית, את כל התהילים², אף-על-פי שאין אנו מברכין את החודש³.

הבעש"ט אמר, שבשבת זו הקב"ה בעצמו מברך את החודש השביעי, המושבע והמשביע ברוב טוב לבית ישראל על כל השנה, ובכוח זה ישראל מברכים את החודשים י"א פעמים בשנה⁴.

הפטרה: "שוש אשיש".

אומרים 'אב הרחמים'⁵.

אחרי התפילה - התוועדות בבית-הכנסת, כבכל שבת מברכים, ובפרט שנהגו חסידים להתוועד בכל שבת-קודש ערב-סליחות⁶, ואף במוצאי-שבת-קודש - כהכנה לאמירת הסליחות.

במנחה - פרקי-אבות, פרקים ה-ו⁷.

מוצאי שבת:

אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש'⁸.

יום ראשון
כ"ד באלול, א' דסליחות

ימי הסליחות המעוררים לתשובה, הם מהזמנים הידועים שבהם היו מנגנים את ניגונו של אדמו"ר הזקן, בעל 'ארבע הבבות'⁹.

סליחות¹⁰ הראשונות, מתחילים אחר ובסמוך לחצות הלילה¹¹.

השליח-ציבור מתעטף בטלית בלא ברכה¹².

יש להתחיל 'אשרי' בעשרה כדי שיוכלו לומר אחריו קדיש מיד, ואם השלימו לעשרה מיד אחרי סיום אשרי, יאמר כמה פסוקים וחצי קדיש. אם היו עשרה באמירת הסליחות, אסור לצאת באופן שלא יישארו עשרה לקדיש. אך אם יצאו ונשארו אפילו שישה, יאמר הש"ץ קדיש תתקבל¹³.

"הנשמה לך" - הש"ץ מתחיל בקול רם¹⁴.

באמירת 'עננו' מסיים הש"ץ בקול רם במקומות המופסקים בשתי נקודות, דלא כמנהג העולם¹⁵.

אומרים 'קדיש תתקבל' אחר הסליחות, גם אם מתפללים שחרית מיד לאחריהן¹⁶.

באמירת סליחות בבית-המדרש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, לאחר קדיש תתקבל, מסיימים בשירת "רחמנא דעני לעניי ענינא", והרבי היה מעודד את השירה כדרכו בקודש¹⁷.

האומר סליחות ביחיד, לא יאמר י"ג מידות¹², גם לא בניגון ובטעמים¹⁸.

יום שני,
כ"ה באלול, ב' דסליחות

מהיום ואילך עד ערב ראש-השנה ועד בכלל - אמירת הסליחות "באשמורת הבוקר"¹⁹. ידוע מנהגנו לברך ברכות-השחר בבית²⁰, ועל-כל-פנים יש לברכן, ולפחות את ברכות-התורה, קודם הסליחות²¹.

מכיוון שלמעשה הש"ץ מתעטף בטלית לאחר שהאיר היום, יברך עליה. ורשאי לברך אפילו על טלית שאולה²².

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ סיפר, שחסידים הראשונים היו לומדים ביום כ"ה באלול בפרשת בראשית עד "יום אחד"; בכ"ו באלול - עד "יום שני" וכו'; בכך התכוונו להביא תוכן של 'עבודה' גם בעניינים של "בראשית ברא..." (אתערותא דלעילא)²³.

יום שלישי
כ"ו באלול, ג' דסליחות

מדברי הרבי נשיא דורנו: "ג' דסליחות הוא יום מיוחד, ולכן אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר מאמר חסידות ביום זה"²⁴.

הוראת נשיאינו הקדושים ומנהג משנים רבות, אשר היורד לפני התיבה, ובפרט בימים הנוראים, יעבור תחילה על כל התפילות, ובפרט על כל הפיוטים, לדעת לכל הפחות פירוש המילות כפשוטו, וכמובן מאליו לדעת דיני התפילה בכלל, ודיני הש"ץ בפרט. ואף אם עשה כך לפני שנה, יעשה כן גם בכל שנה כמה ימים קודם שיורד לפני התיבה בתור ש"ץ²⁵. כמובן, על התוקע והמקריא ללמוד היטב את דיני התקיעות כהלכתן, כולל הטעויות והספקות השכיחות בהן²⁶.

יום שישי
כ"ט באלול, ערב ראש-השנה²⁷

בקריאת-שמע שעל-המיטה אומרים תחנון²⁸.

אבל (רח"ל) בתוך שבעה מותר לו ללכת היום לבית-הכנסת לאמירת הסליחות¹², וכן להתפלל עם הציבור²⁹.

בסליחות אומרים תחנון (=וידוי) אפילו לאחר עלות-השחר, אבל לא בתפילה¹².

בפיוט "שלוש-עשרה מידות" יש כמה וכמה שינויים שתוקנו ב'סליחות' בהוצאות האחרונות (מוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)³⁰.

את הקטע "אל תבוא במשפט עמנו" אומרים חזן וקהל פסוק בפסוק.

את הפסוקים "אל תבוא", "והוא ישפוט" נפוץ לאומרם ביחד כפסוק אחד³¹.

היום אין תוקעים בשופר³², ומי שצריך לתקוע בראש-השנה ולא הספיק להתלמד, יעשה זאת בחדר סגור³³.

אחרי התפילה³⁴ אומרים 'סדר התרת נדרים'³⁵, במניין עשרה אנשים כשרים³⁶ (ולכל הפחות צריך שיהיו לפניו שלושה)³⁷.

* עורכים מגבית ומחלקים 'צורכי החג' לראש-השנה ולכל חגי תשרי לזקוקים לזה (בדומה ל"מעות חיטים" קודם חג-הפסח)³⁸.

* נוהגים לכתוב פ"נ (הנשואים - כמובן בחגירת אבנט) עבורו ועבור בני-ביתו לבקשת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. להניחו בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ולשלחו (אם באפשרי - בו ביום) על-מנת לקראותו על הציון שלו³⁹.

נוהגים להשתטח על קברי צדיקים⁴⁰, והנמצאים בקירוב מקום משתטחים על ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע⁴¹ וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

מסתפרים⁴², וטובלים⁴³ במקווה טהרה לכבוד החג¹².

* כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נהג לקבל על עצמו הידור נוסף לפני כל ראש-השנה⁴⁴. וכהוראה כללית נאמר: "בכל ראש-השנה צריך כל אחד לקבל על עצמו זהירות יתרה [הידור] במצוות עשה, וזהירות בסייג של לא-תעשה, וזהירות יתרה בהנהגה טובה"⁴⁵.

משעה אחת קודם תפילת המנחה⁴⁶ עד תפילת ערבית במוצאי ראש-השנה, ישקוד כל אחד ואחד באמירת תהילים לילה ויום¹⁹.

הנוהגים לתת צדקה בכל יום, יתנו היום גם עבור שני ימי ראש-השנה⁴⁷.

לפנות ערב לובשים בגדים נאים וחשובים, ויודעים שהקב"ה עושה לנו נס לשפטנו במידת הרחמים⁴⁸.

אין לובשים ה'קיטל', גם לא הש"ץ והתוקע⁴⁹, אלא ביום-הכיפורים¹⁹.

הברכות בהדלקת הנרות: "להדליק נר של שבת ושל יום הזיכרון"⁵⁰, ו'שהחיינו'¹⁹.

איש המדליק, לא יברך⁵¹ 'שהחיינו'¹².

----------

1) לקוטי-שיחות כרך ב' עמ' 641. ואף בשנים אלו, שרבים מהתמימים נוסעים ל'בית חיינו' או לשליחות, נמשכים סדרי הישיבות עם כל הנשארים עד אחרי היום הקדוש.

2) ספר-המנהגים עמ' 30.

3) לבוש ר"ס תכא. מטה-אפרים סי' תקפ"א סעיף מז.

4) ספר-המנהגים עמ' 55.

5) 'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 299.

6) 'התוועדויות' - תשי"א ח"ב עמ' 327, תשמ"ב ח"ד עמ' 2253, תשמ"ג ח"ד עמ' 2045 ועוד.

7) ראה בגיליון הקודם הערה 4, שלכאורה יש לנהוג בפועל כמנהג המקורי שהזכיר הרבי בשנת תשמ"א לומר את המשנה שלפני הפרק והברייתא שאחריו  רק פעם אחת.

8) שו"ע אדה"ז סי' רצה ס"ג. [הדיון שב'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' קע וניסן-סיוון עמ' יט מתייחס רק למוצש"ק שלפני ערב-פסח וערב-יום-הכיפורים שגם הם נקראים 'יום-טוב' במידת-מה, אך במוצש"ק שלפני ר"ה אומרים זאת ללא ספק. וצ"ע המובא בעניין זה לשלילה מלוח כולל-חב"ד (לא בשנים אלו עכ"פ) בס' 'שבח המועדים' מהד' תשנ"ג עמ' 7].

9) ספר השיחות תש"א עמ' 86-85 (ספר הניגונים ח"א, ניגון א).

10) כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו יצא לסליחות בבגדי הש"ק - 'אוצר מנהגי חב"ד', אלול-תשרי, עמ' כג, וש"נ.

י"א שצ"ל הסליחות בעמידה, וכן נפוץ בין אנ"ש. ובפרט באמירת 'אשמנו' (מדינא - שו"ע אדה"ז סי' תר"ז ס"ז. ועד"ז לכאורה גם באמירת "אשמנו מכל עם"; "סלח לנו" שאחרי י"ג מידות, וכיו"ב). וכן י"ג מידות, שמע קולנו. בנוסח הפיוטים בכמה מקומות ישנו "נ"א" שמביא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בהערותיו לסליחות (וב'סליחות-חב"ד' הוצאת קה"ת אה"ק תש"נ ואילך נדפסו בשוה"ג). וכנראה אמר הרבי את שתי הנוסחאות (ראה גם 'אוצר מנהגי חב"ד', ר"ה, אות קצד. וכמו שאמר הרבי זכר/זכר  (הכ' בצירי ובסגול), כמנהגנו בקריאת-התורה, גם ב'אשרי' ובשש זכירות. ועוד כיו"ב).

בי"ג מידות, בין שני שמות הוי"ה ישנו "פסיק" כפי טעמי-המקרא, ויש להפסיק שם מעט (גם בכל השנה).

באמירת "סלח לנו... חטאנו... פשענו" שאחרי י"ג מידות, היה מכה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו על החזה, כמו בווידוי. וכן באמירת "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו"; "ואנחנו הרשענו" שבווידוי.

סדר 'סליחות-חב"ד' הוצאת קה"ת ברוקלין תש"נ הוא צילום דפוס הראשון דקה"ת ברוקלין ולא נכללו בו התיקונים דהוצאות שלאח"ז.

11) ספר-המנהגים עמ' 54 (מפני שאומרים 'במוצאי מנוחה'), וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כג. חצות באזור השפלה בארה"ק: 12:33.

12) לוח כולל-חב"ד. וגם אם הוא בחור, מתעטף בה (ע"פ 'שערי הלכה ומנהג' ח"א עמ' רכו, מר"ה יז,א ותנא-דבי-אליהו זוטא פכ"ג. וראה באריכות ב'הערות וביאורים - אהלי תורה' גיליון תתנ"א עמ' 50 ואילך, ובפרט בעמ' 62).

13) כדין חזרת הש"ץ וכיו"ב, מטה-אפרים ואלף-המגן סי' תקפ"א סעיף י"ז.

14) 'סליחות - לקוט טעמים ומקורות' ממטה-אפרים תקפ"א סי"ח.

15) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כח.

16) 'סליחות - לקוט טעמים ומקורות'. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כט.

17) 'אוצר מנהגי חב"ד' שם (ספר-הניגונים ח"ג, ניגון רמז).

18) 'היכל מנחם' ח"ג עמ' רסה (ראה כף-החיים קלא,כג ממהר"ם זכות בשם האריז"ל). לעניין אמירת 'מחי ומסי', 'מרן דבשמייא' ביחיד, בלוח כולל-חב"ד הביא שידלגם, כיוון שיחיד מנוע מלהתפלל בלשון ארמי כמבואר בשו"ע רבינו סי' קא ס"ה. אך יש מקום להוכיח אחרת מלשון אדה"ז בסידורו, שהסתייג רק מאמירת 'יקום פורקן' השני ביחיד, ראה 'התקשרות' גיליון ס עמ' 20. הערות הת' ואנ"ש, צפת, גיליון ל עמ' 39.

19) ספר-המנהגים, מנהגי ר"ה.

20) אג"ק חי"ט עמ' שצ, וראה ספר-השיחות תש"ד עמ' 20.

21) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' מו ס"ח.

22) מטה-אפרים שם סעיף ט"ו. וזאת לכאורה אף אם אירע שהש"ץ הוא בחור, או כשאין מתפללין מיד אחרי הסליחות.

23) לקוטי-שיחות חט"ז עמ' 488.

24) 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ד עמ' 2254. וכן נהג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כמה פעמים. וראה לקוטי-שיחות חי"ד עמ' 347 ואילך, וש"נ.

מהנכון שבמשך המעל"ע של יום זה ילמדו עכ"פ חלק מאחד המאמרים הללו (איש כחפצו, שהרי ישנם ריבוי מאמרים דיום זה) - ר"ד משיחת ג' דסליחות תנש"א. והעיקר שכל אחד יוסיף עוד עניין של לימוד, הנהגה טובה וכיו"ב - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 373.

25) איגרות-קודש חי"א עמ' שנג, תטז וש"נ.

26) ראה ספר-המנהגים ס"ע 56.

27) כנראה שהרבי לא התענה בער"ה - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מח, עיי"ש.

28) סידור אדה"ז, לפני 'למנצח... יענך' (מאחר שאינו נוהג כיו"ט מיום שלפניו, אלא מעלות-השחר, כיוון שאומרים הרבה סליחות באשמורת, שלא כשאר עיו"ט, ואף לא כערב יו"כ - ראה שו"ע אדה"ז סי' תר"ד ס"ד-ה).

29) מטה-אפרים סי' תקפא סכ"ב.

30) התיקונים בפנים בפיוט י"ג מידות הם בכמה שינויים מהנסמן ב'לקוט טעמים ומקורות', וכנראה הוגה שוב. ושמעתי שלראשונה נדפס פיוט י"ג מידות מתוקן בשילהי תשכ"ד בדף בודד (הוצאה קודמת של הסליחות היתה שנה לפני זה, בשילהי תשכ"ג).

31) כיו"ב, לפי מנהגי אשכנז אחרים אומרים בקטע "שמע קולנו" את הפסוקים "אמרינו האזינה" ו"יהיו לרצון" כפסוק אחד (כמדומני שהש"ץ אינו אומר את הפסוק השני בקול), וצ"ב מה הטעם לכ"ז.

32) לוח כולל-חב"ד, מרמ"א תקפ"א ס"ג.

33) השלמה לשו"ע אדה"ז סו"ס תקפא, עמ' 1364.

34) לוח 'כולל חב"ד', ובסידור אדה"ז: 'קודם חצות'.

35) בנוסח התרת נדרים, תיבת "בכולהון (אני מתחרט)" נמשך לפניו - כן אמר הרבי, וידיאו ער"ה תשמ"ט (וכן הוא בסידור 'בית יעקב'. מאידך בסידור אוצר התפילות, וכן בסידור יעב"ץ הוצאת 'אשכול' נמשך לאחריו).

בסידורינו מנוקד: "ולא יעשה שום רושם כלל" הש' בקמץ. ואולי הוא טה"ד.

36) בסידור הלשון 'וטוב שיהיה עדה שלמה', ובספר-המנהגים ובלוח כולל-חב"ד - 'ובעשרה'. כנראה, לא הקפיד הרבי שהמתיר יהא מי שהותר לו כבר ('כפר חב"ד', גיליון 779 עמ' 138).

37) ראה אלף-המגן למטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ק קא.

קטן 'מופלא סמוך לאיש' אינו מצטרף למתירים, אבל מבקש התרה (ראה הלכות והליכות בר-מצווה פי"א סי"ד. חנוך לנער ס"פ לג).

במטה-אפרים שם סוס"ב כתב שלא יאמרו כמה מבקשי התרה ביחד, אלא בשעת הדחק.

לעניין נשים, לפי הנפסק בשו"ע (יו"ד רלד סנ"ו-נז) הבעל נעשה שליח לשאול על נדרי אשתו, אך אינו מצטרף להמתירים, ולכאורה יכול לומר הנוסח גם בשמה (אך לאחרים, אף לבתו, לא ניתן להתיר ע"י שליח - שם רכח סט"ז. וע' פת"ש שם ס"ק ט לעניין בקשת התרה בכתב) ולעניין מודעה על לעתיד - לכאורה די להן ב'כל נדרי'.

38) לקוטי-שיחות חי"ד עמ' 369.

39) ראה ספר-המנהגים ס"ע 95. ב'לוח השבוע' לג' תמוז, גיליון תסו הערה 25, פורטו כמה מנהגים בקשר לכתיבת פ"נ.

40) רמ"א סי' תקפ"א ס"ד, וראה מטה-אפרים שם ס"נ.

41) ספר-המנהגים ס"ע 55.

42) מדינא מותר גם אחר חצות, שו"ע אדה"ז סי' רנא ס"ד (אך האריז"ל היה נזהר - כל השנה - להסתפר קודם חצות דווקא, כף-החיים שם ס"ק יט ומטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ג. וכנראה אין מקפידין בזה).

43) מחצות היום, לקוטי-דיבורים ח"ג עמ' 865. ועיין אלף-המגן למטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ק קכא. לקוטי מהרי"ח ח"ב דף ז,ב.

44) ספר-המנהגים עמ' 56. אמנם במקור הבא, וברוב המקורות שהובאו ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קנג-ד מדובר בר"ה עצמו, ובחלקם - לאחריו.

45) ספר המאמרים-קונטרסים לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, ח"א עמ' קלב. לקוטי-שיחות חלק ב עמ' 386.

46) אודות תוכן ההתבוננות שצ"ל בתפילה זו, ראה ספר המאמרים תש"ג ס"ע 41.

47) הוראת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שערי-צדקה עמ' קמב.

48) לוח כולל-חב"ד, משע"ת סי' תקפ"א ס"ק ו, וע"ע מטה-אפרים סי' תקפא סנ"ה.

49) כי לדעת אדה"ז (תר"י ס"ט) עיקר הטעם שלובשים קיטל "כדי להיות דוגמת מלאכי השרת", וזה שייך רק ביום-הכיפורים - 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קטו.

50) שם, מנהג בית רבנו, כמו בקידוש ובהפטרה - אג"ק ח"ו עמ' קכה. [בירכה שהחיינו - קיבלה עליה קדושת יו"ט, ואינה יכולה להתנות בזה, מובא מעירובין מ,ב].