גיליון 622, ערב שבת פרשת קורח, כ"ז בסיוון ה'תשס"ו (23/06/2006)
דבר מלכות
בעל ההילולא השתדל ביותר לנטוע אהבת-ישראל בלב כל אחד
גילוי פנימיות העניינים שאליהם התמסר בעל ההילולא בכל מציאותו, תלוי במעמדם ומצבם של תלמידיו * כאשר הנהגת התלמידים היא בקו של אהבה, מתגלה עניין ג' האהבות – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל – כפי שהיה אצלו בפנימיותו ועצמיותו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. באחת ההתוועדויות של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, שנערכה גם לכבוד י' שבט, שהיה אז רק ה"יאָרצייט" של אמו זקנתו, הרבנית של אדמו"ר מהר"ש, וגם לכבוד י"ג שבט, ה"יאָרצייט" של אמו הרבנית – אמר בתוך הדברים1:
איתא בגמרא2 "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה" – דקאי ("העושה מאהבה") על אברהם אבינו, כדברי הגמרא לעיל מיניה: "נאמר ירא אלוקים באיוב3 ונאמר ירא אלוקים באברהם4, מה ירא אלוקים האמור באברהם מאהבה, אף ירא אלוקים האמור באיוב מאהבה, ואברהם גופיה מנלן, דכתיב5 זרע אברהם אוהבי".
וידוע מה שפירש אדמו"ר האמצעי בפסוק זה בהיותו נער צעיר,
– בדייקו בלשון הפסוק "זרע אברהם אוהבי", היינו, שהלימוד ש"ירא אלוקים האמור באברהם (היינו) מאהבה" הוא מהפסוק שבו מדובר לא רק אודות אברהם עצמו, אלא אודות "זרע אברהם" –
שבנוגע לאברהם עצמו אין זה חידוש שנקרא "אוהבי" – שהרי אפילו בעל-עגלה, אילו הקב"ה עצמו היה מדבר עמו, היה גם הוא עובד את ה' מאהבה;
אלא, מנין יודעים שכל עניינו ותכונת נפשו של אברהם מצד עצמו הוא עניין עבודת ה' באהבה – הנה הראיה לזה היא מ"זרע אברהם אוהבי":
כאשר רואים את ילדיו ונכדיו שגם הם עומדים בדרגא ד"אוהבי" – הרי זו הוכחה שאצל אברהם היה עניין האהבה מושרש בעומק כל-כך ("אַזוי טיף פאַרוואָרצלט"), שלכן נעשו גם בניו ונכדיו כמה דורות לאחרי זה – "זרע אברהם אוהבי" (היינו, ש"אוהבי" קאי (גם) על "זרע אברהם").
ב. והנה, דובר כמה פעמים6 שסיפורי הנשיאים הם הוראה.
סיפור הנ"ל שסיפר הרבי לכבוד ההילולא של י' שבט, שייך גם בנוגע אליו:
במה מתבטא וניכר תכונת נפשו בפנימיותה? – כאשר רואים שעניין זה נמשך אצל בניו ונכדיו: "בניו" – כמו שכתוב7 "ושננתם לבניך אלו התלמידים", ו(מזה מובן ש)"נכדיו" – הם תלמידי תלמידיו,
וכידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא8, שרבינו הזקן, בעל התניא, היה קורא את רבו המגיד בשם "אבא" ("פאָטער"), ואת הבעש"ט בשם "סבא" ("זיידע"), כיוון שרבינו הזקן היה תלמידו של המגיד, ותלמיד תלמידו של הבעש"ט.
ג. ובהקדים תורת הבעש"ט9 בביאור דיוק לשון המשנה במסכת אבות10 "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – דלכאורה הווי ליה למימר בסדר הפוך, שהרי תחילה עורכים חשבון ואחר-כך פוסקים הדין, ולמה נאמר כאן "דין (ואחר-כך) וחשבון"?
ומבאר הבעש"ט על-פי דברי המשנה11 "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" – ש"נפרעין מן האדם מדעתו", אלא, שזהו באופן שהאדם אינו יודע מזה, שלכן הרי זה גם "שלא מדעתו":
כדי שיהיה דין צדק – אומר הבעש"ט – מביאים את הנשמה שדנים אודותה, ומספרים לה אודות הנהגתו של פלוני (שהיא מעין ההנהגה שאודותה דנים נשמה זו), ולאחרי שהנשמה פוסקת שדינו של פלוני צריך להיות כך וכך, אזי עושים עמה "חשבון", שבפנימיות העניינים, עשתה גם היא אותו מעשה שעשה פלוני, שאודותיו פסקה בעצמה את הדין.
וזהו "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו": "מדעתו" – כיוון שהוא בעצמו פסק את הדין, ו"שלא מדעתו" – כיוון שלא ידע שבכך פסק גם בנוגע לעצמו.
ועל-פי זה מובן גם הסדר בדברי המשנה "דין וחשבון" – שתחילה הוא ה"דין" שפוסק על הזולת, ואחר-כך הוא ה"חשבון" שפסק-דין הנ"ל שייך גם אליו.
ואם הדברים אמורים במידה בלתי טובה – הרי על-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בנוגע לשכר ומידה טובה12.
ד. ובנוגע לענייננו:
כיוון שהנשיא, בעל ההילולא, סיפר בשם אדמו"ר האמצעי, שכיצד יודעים שכל עניינו של אברהם הוא עניין האהבה, ועד שאפילו מידת היראה שהיא מידה הפכית מאהבה, היתה גם מתוך אהבה, הרי זה מתבטא בכך שרואים שגם "זרע אברהם" עומדים בתנועה של "אוהבי" –
הרי כן הוא גם בנוגע אליו – שכדי להביא לידי גילוי את פנימיות העניינים שאליהם התמסר בעל ההילולא בכל מציאותו, הרי זה תלוי במעמדם ומצבם של תלמידיו ותלמידי תלמידיו,
וכאשר רואים שהנהגת תלמידיו ותלמידי תלמידיו היא בקו של אהבה,
– אהבת ה', "ואהבת את ה' אלוקיך"13; וכיוון ש"אהבתי אתכם אמר ה'"14, הרי נמשך מזה העניין דאהבת ישראל; ובמילא רצונו ליתן להם טוב האמיתי, "טוב לשמים וטוב לבריות"15, שזוהי התורה, כמארז"ל16 "אין טוב אלא תורה, שנאמר17 כי לקח טוב נתתי לכם תורתי גו'", כך, שנמשך גם באהבת התורה –
הרי על-ידי זה בא לידי גילוי עניין האהבה שהיה אצלו בפנימיותו ועצמיותו – כל ג' האהבות שהם כולא חד:18 אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל, שלכן נמשך הדבר גם אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו.
ועל-ידי זה מתקשרים הם והמושפעים שלהם עם בעל ההילולא, וכמדובר פעם19 שכיוון ש"זרעו בחיים", הרי "אף הוא בחיים"20,
וכל זה מקרב את כל העניינים הקשורים עם בעל ההילולא – שיומשכו על-ידי צינור של אהבה ומתוך אהבה, ויומשכו בגלוי למטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזוני רויחי.
[כ"ק אדמו"ר ציווה לנגן הניגון החדש – "שאַמיל", ואחר-כך ציווה לנגן "ופרצת"].
* * *
ה. האמור לעיל קשור – בהשגחה פרטית – גם עם המאמר של ה"יאָרצייט", ד"ה באתי לגני:
במאמר הנ"ל21 מובא מאמר המדרש22 "כל השביעין חביבין", שנאמר על משה רבינו, להיותו שביעי לאברהם אבינו, שהוא הראשון.
ועל-פי האמור לעיל שעניינו ועבודתו של "אברהם אוהבי" מתבטא בכך שאין זה רק בנוגע לעצמו, אלא נמשך במילואו גם אצל "זרע אברהם", אפילו לאחרי כמה דורות – הרי זה מודגש גם אצל משה רבינו, השביעי לאברהם, כדברי הגמרא23 "משה רבינו אוהב ישראל היה".
זאת ועוד:
בין אברהם למשה היו עוד חמשה דורות, ואם-כן, היתה גם ההנהגה ד"פחד יצחק"24, וכל שאר המדריגות, כפי שנמנו בספרי קבלה וספרי חסידות, וכמובן גם מפשטות ההנהגה שהיתה בדורות הנ"ל.
אמנם, כל עניינים אלו באים מצד האהבה, על-דרך דברי הגמרא הנ"ל: "ירא אלוקים האמור באברהם – מאהבה".
ו. ובהכרח לומר כן גם מצד עניין אחר:
איתא בקבלה בכמה מקומות שמידת החסד (וכן אהבה שהיא פנימיות החסד25) היא בבחינת "יומא דאזיל עם כולהו יומין"26.
וההסברה בזה – שמבלי הבט באיזה אופן תהיה ההנהגה מלמעלה, הרי עצם העניין שיש להמטה שייכות עם המעלה (באיזה אופן שתהיה השייכות ביניהם), הרי זה רק מצד האהבה.
ובמכל-שכן וקל-וחומר:
גם כאשר מדובר אודות בני-אדם שהם בשני קצוות, האחד הוא פחות ביותר, שאינו שייך לעניין של חכמה ושכל, והשני הוא חכם גדול ביותר, שכל עניינו אינו אלא עניין החכמה והשכל – הרי ריחוק הערך ביניהם הוא עד כדי כך, שהאיש הפשוט שאינו שייך לחכמה ושכל, אין לו תפיסת-מקום כלל אצל החכם, ונחשב כמו דבר דומם בתכלית.
וכל זה – למרות שמדובר אודות שני בני-אדם, ששניהם נבראים, ושניהם ממין המדבר, וישנם כמה וכמה נקודות שבהם משתווים שניהם, ואף-על-פי-כן, כיוון שאחד מהם נתעלה במדריגה והשני ירד במדריגה למטה מטה, אזי אין קשר ושייכות ביניהם.
ומזה מובן גודל ריחוק הערך שבין בורא לנברא – כמה פעמים ככה, ועד באין-ערוך.
וכיוון שכן, הרי הא גופא שיכול להיות עניין הבריאה, וכל העניינים שהבריאה מקבלת מהבורא – הרי זה רק מצד מידת החסד והאהבה שלמעלה, שטבע הטוב להטיב27; ומצד זה יכול להיות אחר-כך אופן ההנהגה ד"כולהו יומין": לפעמים הנהגה מצד קו החסד, ולפעמים הנהגה מצד קו ההפכי, ולפעמים הנהגה מצד קו האמצעי, קו הרחמים; אבל המקור לכל זה, ד"אזיל עם כולהו יומין" – הוא עניין האהבה.
ועל-דרך זה בנוגע להנהגת האדם:
מצד הבריאה כשלעצמה – הרי "עיר פרא אדם יוולד"28, ובמילא, אין תפיסת מקום לכל העולם שמחוץ הימנו; ישנו רק מה שהוא רוצה ומבין, וכן יקום, ואילו מציאות הזולת אינה תופסת מקום אצלו, לא בנוגע לקו החסד ולא בנוגע לקו ההפכי, ולכל היותר הרי הוא משתמש בה כפי שמשתמשים עם דומם, צומח או חי.
ואם-כן, הא גופא שמתחיל להתבונן במציאותו של הזולת, ועד שמתעורר בתנועה מסויימת ביחס אל הזולת (מצד תכונת נפשו), והיינו, שמציאותו של הזולת מתחילה לתפוס מקום אצלו – הרי זה עניין של חסד ואהבה.
אמנם, כיוון שישנו העניין דבחירה חפשית בין שתי דרכים, כמו שכתוב29 "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'" (גם ההיפך), אזי יכול להיות שמצד האהבה תהיה אצלו תנועה הפכית, והיינו, לא כמו אצל אברהם שגם היראה היתה מצד אהבה, אלא שנעשה אצלו עניין שמנגד ולוחם ומחריב את עניין האהבה.
ובכל אופן, כדי שתהיה איזו שייכות אל הזולת, הנה ההתחלה בזה היא מעניין האהבה, שלכן הרי זה "יומא דאזיל עם כולהו יומין".
ז. ומזה מובן, שכאשר בוחרים בדרך הטוב והאמת והישר, שזוהי דרך התורה, שנקראת "תורת חיים" (חיים גם בעולם-הזה הגשמי והחומרי) – הרי אף-על-פי שהתורה כלולה מכל העניינים, כמו שכתוב30 "חצבה עמודיה שבעה", שהם שבעת המידות שישנן אצל בני-אדם31, צריכים להיות כל העניינים מצד אהבה, והיינו, שאיך שיהיה אופן ההנהגה אל הזולת, הרי זה צריך להיות מצד אהבה אמיתית אל הזולת.
והיינו, כשם שבאברהם היתה גם היראה מצד אהבה (כנ"ל), כן הוא גם ב"זרע אברהם", שגם כאשר ההנהגה היא בפועל באופן אחר, ובפרט כאשר נמצאים בזמן הגלות שאז צריכה להיות לפעמים הנהגה שאינה בקו החסד בגלוי – הרי זה צריך לבוא אך ורק מצד האהבה, ולא מצד עניין הפכי מזה.
וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד מבני אברהם,
– שבזה נכללים כל בני-ישראל, ואפילו גרי-צדק, שכן, אף שיש דעה שגר אינו יכול לומר "לאבותינו"32, מכל-מקום, נקרא גם הוא "בן אברהם", כיוון שאברהם היה "תחילה לגרים"33 (וזהו החידוש של אברהם לגבי יצחק ויעקב),
ולהעיר גם מהשייכות לעבודת בני-ישראל בזמן הגלות, כמאמר רז"ל34 "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" –
שהנהגתם צריכה להיות בקו האהבה, שזהו הקו של אברהם אבינו, שפעל גם ב"זרע אברהם" העניין ד"אוהבי", ועד שאפילו בשעה שצריך לנצל את הקו ד"ירא אלוקים אתה"4, הרי גם זה צריך לבוא מצד אהבה.
ח. ובנוגע לפועל:
כל זמן שהאדם אינו בטוח בעצמו בעניין האהבה – אזי יזהר מתנועה הפכית, שהרי יכול להיות שיש לו בזה פנייה שלא מצד האהבה.
וזהו גם מה שאומר רבינו הזקן בתניא פרק "לב" – "והן לא, לא הפסיד":
כאשר ההנהגה היא בתנועה שאינה מצד האהבה – הנה אם מצליח ומכוון, אזי מוטב, ואם לאו, אזי ישנו עניין של הפסד;
מה-שאין-כן כאשר ההנהגה היא בתנועה של אהבה, ללא חשבונות – הרי אם הצליח להחזירו למוטב, בוודאי טוב, ואפילו אם מתעכב הדבר, "והן לא", הרי אפילו בשעת מעשה "לא הפסיד" (כמבואר בארוכה בתניא פרטי הדברים)35.
ובעניין זה בייחוד השתדל ביותר בעל ההילולא36 – לנטוע את העניין דאהבת ישראל בלב כל אחד, ובאופן שגם כאשר צריכים לפעמים לנצל תנועה הפכית, ידעו, שגם תנועה זו צריכה לבוא מצד אהבה דווקא, ובמילא, כאשר באים הדברים לידי פועל, הנה בעניין של אהבה וחסד ורחמים אין מה להיות זהיר ומחושב ("זיין אויסגערעכנט") אפילו עד הקצה התחתון, שהרי "הן לא, לא הפסיד"; מה-שאין-כן בנוגע לתנועה הפכית – צריך להיות זהיר ומחושב, עד שבא לידי הוכחה גמורה לעצמו שמוכרח לנצל תנועה זו לפי שעה, ובשעת מעשה זוכר בעצמו – ובאופן שניכר גם אצל הזולת – שתנועה זו גופא היא מצד אהבה37.
ט. והנה, כיוון שמידתו של הקב"ה היא "מידה כנגד מידה"38, אלא כמה פעמים ככה,
– וכנזכר לעיל39 מאמר רבינו הזקן40 בשם המגיד על הפסוק41 "דמות כמראה אדם עליו מלמעלה", "שכפי המידה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה" –
הנה כאשר הנהגת האדם עם סביבתו היא בתנועה של אהבה, ואפילו כשצריכים לנצל עניין של יראה, הרי זה גם מצד אהבה, שלכן הרי זה רק בלית-ברירה, כאשר אין כבר אפשרות אחרת – אזי פועל גם ב"הדמות כמראה אדם עליו מלמעלה", שאופן ההנהגה מלמעלה שמתנהגים עמו ועם בני ביתו יהיה רק מצד האהבה, ולא תהיה כלל ההנהגה בקו ההפכי.
וכידוע שגם מלמעלה יכולים לפעול על בני-ישראל על-ידי הנהגה מתוך חסד ואהבה יותר מאשר על-ידי הנהגה בקו ההפכי,
ואילו הצורך להשתמש בהנהגה בקו ההפכי אינו אלא בשביל העניין ד"רחץ הוי' צואת בנות ציון"42 (כמבואר באיגרת-הקודש43),
ובזה גופא – יכולים לפעול שיחליפו זאת בעניינים רוחניים44, ורק באופן ש"אחד מכם גולה לברבריא כו'"45, ועל-ידי זה הרי הוא מוציא את כללות ישראל,
וכמו בהעניין ש"הוא46 מחולל מפשעינו..." בנוגע לכל ענייני הייסורים כו' שהיו אצל בעל ההילולא, שעל-ידי זה הוציא את כל השייכים והמקושרים אליו, ועל-ידי זה גם את כללות בני ישראל47,
הרי כל עניינים אלו היו כבר "די והותר", ועכשיו צריך לבוא הזמן שתהיה הנהגה של אהבה, ואהבה גלויה, בטוב הנראה והנגלה.
ועל-ידי זה ימשיכו בקרוב ממש את הגאולה, שאז תהיה ההנהגה באופן ד"כשאני נכתב אני נקרא"48, והיינו, ששם הוי', מידת הרחמים, יהיה לא רק "נכתב", אלא גם "נקרא", היינו, שגם הקריאה שעניינה גילוי תהיה בשם הוי', שהוא עניין גילוי הרחמים והחסד, בטוב הנראה והנגלה.
(קטעים מהתוועדות יום ב דפרשת בשלח, י' בשבט ה'תשי"ט (בלתי מוגה). תורת מנחם כרך כה עמ' 17)
__________
*) ההתוועדות נערכה באולם "בילטמאָר".
1) שיחת ש"פ בא תש"ד ס"ה (סה"ש תש"ד עמ' 55).
2) סוטה לא,א.
3) איוב א,ח. ב,ג.
4) וירא כב,יב.
5) ישעיה מא,ח.
6) ראה גם תו"מ חכ"ד עמ' 302. וש"נ.
7) ואתחנן ו,ז ובספרי ופרש"י.
8) ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 78 ואילך. וש"נ. וראה גם תו"מ חכ"ג עמ' 53.
9) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקי"ב ואילך. וש"נ. וראה גם תו"מ ח"ח ריש עמ' 207.
10) רפ"ג.
11) שם מט"ז.
12) ראה יומא עו,א. וש"נ.
13) ואתחנן ו,ה.
14) מלאכי א,ב.
15) קידושין מ,א.
16) אבות פ"ו מ"ג.
17) משלי ד,ב.
18) ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת עמ' 2 ואילך.
19) ראה גם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט דאשתקד בתחלתה (תו"מ חכ"ב עמ' 30 ואילך). וש"נ.
20) תענית ה,ב.
21) סה"מ תש"י עמ' 111.
22) ויק"ר פכ"ט, יא.
23) מנחות סה, סע"א.
24) ויצא לא,מב.
25) ראה תניא אגה"ק סט"ו. לקו"ת ואתחנן יב,ג. ראה לב,ד. ובכ"מ.
26) ראה זח"ג קג,א-ב. קצא, ב. הנסמן בלקו"ש ח"ה עמ' 174 בשוה"ג.
27) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד עמ' 334 בהערה (ד"ה מספרי הח"ן).
28) איוב יא,יב.
29) ניצבים ל,טו.
30) משלי ט,א.
31) ראה או"ת להה"מ סת"ד (ק,ב). אוה"ת לך-לך (כרך ד) תרפג,א. חנוכה (כרך ה) תתקלא,א. בהעלותך עמ' שכב. סה"מ תרל"ד עמ' רלז. תרע"ח עמ' שמג.
32) ביכורים פ"א מ"ד.
33) חגיגה ג,א. וראה תשובת הרמב"ם – נדפסה ברמב"ם הוצאת שולזינגער (נ.י. תש"ז) בהוספות לח"א סי"ט. תשובות הרמב"ם (ירושלים תש"כ) כרך ב סרצ"ג.
34) פסחים פז,ב.
35) ראה גם "מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא שם (עמ' קצט) ב"לקוטי פירושים". וש"נ.
36) ראה גם שיחת י' שבט תשי"ד סכ"ג ואילך (תו"מ חי"א עמ' 36 ואילך).
37) ראה גם שיחת י' שבט תשט"ז בתחלתה (תו"מ חט"ז עמ' 40 ואילך).
38) סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח,ב ואילך.
39) שיחת ש"פ שמות, מבה"ח שבט ס"ט (תו"מ חכ"ד עמ' 326).
40) אג"ק הצ"צ ח"א ס"ע שכה. וש"נ.
41) יחזקאל א,כו.
42) ישעיהו ד,ד.
43) סכ"ב.
44) ראה זח"ג קנג,א. הובא ונת' בתו"א ר"פ שמות. אוה"ת שם עמ' ח ואילך. (כרך ז) עמ' ב'תעז. ואילך. ובכ"מ.
45) שהש"ר פ"ב, ח.
46) ישעיהו נג,ה. וראה סד"ה באתי לגני די' שבט תשי"א (תו"מ ח"ב עמ' 202. סה"מ שבט עמ' רעא).
47) ראה גם תו"מ חי"ד עמ' 182.
48) פסחים נ,א. וש"נ.
משיח וגאולה בפרשה
ירידת הגלות עצמה היא תחילת העלייה
ג' תמוז נותן כוח לגלות את הפנימיות ד"צום הרביעי"
ג' תמוז – שבו מודגש שירידת הגלות היא התחלת העלייה – פועל גם בנוגע לכללות עניין הגלות.
נתבאר במקום אחר שיש לומר הטעם הפנימי דקביעת חג הגאולה בחודש הרביעי, ולפני "צום הרביעי" – כיוון שבדורנו זה, דור אחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, מתחילה כבר ה"טעימה" וה"התנוצצות" מעין הגאולה העתידה, כולל גם שיוכלו להרגיש ולטעום הפנימיות ד"צום הרביעי" (התחלת "בין המצרים" כללות עניין החורבן והגלות) – "ששון ושמחה" (כפי שיהיו בגילוי לעתיד לבוא), היינו, לא זו בלבד שהצום (חורבן וגלות) הוא בשביל ששון ושמחה (הגאולה), אלא יתירה מזה, שהצום גופא, בפנימיותו הוא עניין של ששון ושמחה (התגלות פנימיות האהבה, "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו"), ולכן, נתגלה בדורנו זה שבחודש הרביעי ישנו חג הגאולה, ועוד לפני "צום הרביעי" – נתינת-כוח לגלות הפנימיות ד"צום הרביעי" ש"יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".
ועניין זה מודגש ביותר בג' תמוז – שבו רואים בגלוי שההליכה לגלות עצמה הרי היא (לא רק צורך עלייה, אלא) התחלה של גאולה, כנ"ל.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קורח, ג' בתמוז ה'תשמ"ח. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ח, כרך ג, עמ' 543)
כשיעשה עבודתו כדבעי, יראה כיצד העולם מסייע לו!
כמה שואלים: ...מה יאמר העולם ומה יאמרו האומות על כך שיהודי עושה את עבודתו ד"יפוצו מעיינותיך חוצה", ובמיוחד – בקירוב הגאולה האמיתית והשלימה, הרי אין הם מבינים מה פירוש הדבר?! אמנם זוהי עבודה גדולה ונעלית – אבל צריכים לכאורה להתחשב – טוען הוא – עם העולם!
והמענה על זה הוא: העולם כבר מוכן! כאשר יהודי יעשה את עבודתו כדבעי – באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, וביחד עם זה כפי שזה מלובש בכלים דלבושי הטבע – יראה איך שהעולם, טבע העולם ואומות העולם מסייעים לו בעבודתו.
אפילו פעם (כאשר היו מניעות ועיכובים) היה הסדר אצל החסיד, שמצבו ובמילא אמר "ביטול אידיאט" (='ביטול' הולך); על-אחת-כמה-וכמה עכשיו, כאשר כמה וכמה מהמניעות ועיכובים אינם... ואדרבה – בעולם עצמו רואים את הניסים ונפלאות שמתרחשים בפרט בשנים האחרונות... – כבר הגיע הזמן, שהגם שצריך להיות עניין שלמעלה ממדידה והגבלה – ניסים ונפלאות, עד לניסים ונפלאות דגאולה האמיתית והשלימה – הרי זה חודר גם בטבע העולם, שהעולם עצמו מסייע לצמיחת הגאולה.
(משיחת ב' דראש-חודש תמוז ושבת פרשת קורח, תנש"א. תורת-מנחם התוועדויות תנש"א, כרך ג' עמ' 406-405)
ניצוצי רבי
"וכל הזמן נשרו עיניו דמעות"
"נקווה כי סוף-סוף יקבל את הנשיאות עליו באופן רשמי ויוסרו כל המניעות והעיכובים יחד עם המעכבים" * קטעי מכתבים מהשנה הראשונה ב-770 לאחר הסתלקות הרבי הקודם * רשימה ראשונה
מאת: הרב מרדכי-מנשה לאופר
במכתב אישי, מי' בכסלו תשי"א, מתאר אחד ה'תמימים' (אז) ב-770, הרה"ח ר' מרדכי שיחי' דובינסקי את המתרחש באותם ימים ב'בית חיינו':
אתה שואל במכתבך מדוע לא כתבתי איך עברו הימים הנוראים כאן. הנה בעצם לא אירע למעשה שום שינוי. מובן שהורגש די והותר, ושינוי גדול, אך לפועל אין מה לכתוב.
בערב ראש-השנה נתנו כולם פדיונות לכ"ק אדמו"ר שליט"א. וכן בערב יום-הכיפורים וחילק מזונות להנוכחים. בעלי התפילה היו כאשתקד. התוקע הי' הרמ"ד רבקין כתמיד. כ"ק אדמו"ר שליט"א אחז איתו תחת סידורו את כל הפדיונות מכאן (ומחוץ לא), במשך כל זמן התפילות בר"ה ויוהכ"פ, וממש לא הניח את המעטפה הגדולה עם הפדיונות מתחת ידו, וכשהלך לרגע לחדר הרבנית שתליט"א [נחמה-דינה ע"ה] ביקש את הרב חודוקוב שישמור אותם. הוא בכה קצת במשך התפילות. אך לא באופן מיוחד. בשמחת-תורה בעת ההקפות היה קצת "מלוח על הלב", ואולי יותר מקצת. כ"ק אד"ש לא היה לגמרי בקו של שמחה – חיצונית, על-כל-פנים – ולא רקד הרבה. היו "בני קורח" כאלו, ששמחת-התורה אחזתם והתחילו "הוליען". מובן שזה לא היה בזמן ומקום הראוי, והרבנית שתליט"א התרגזה באמרה "צו גיך פארגעסן וואס היינטיגס יאהר האט געשען... פע" ("מהר מדי 'שוכחים' מה אירע השנה, פע..."), וסגרה מתוך תרעומת את הדלת, אחרי שהיו כבר בתוך החדר כב' מניינים, ולא רצתה שייכנסו יותר.
הרש"ג התוועד בלילה הא' בסוכה שבחצר. והיה עולם קטן... למחרתו התוועד כ"ק אדמו"ר. התחיל בשעה ארבע אחר-הצהריים וגמר ב-9. הוא התוועד בבית-המדרש והיה נוכח קהל גדול מאוד. היו קצת גילויים. ואיחל למספר תמימים למצוא את זיווגם וכו'. ונתן בעצמו משקה, וציווה שיעלו על השולחן לקבל "לחיים". בטח כבר כתבו מכאן על כל הנ"ל.
יש פה ויכוח 'אידיאולוגי', אם ללחוץ שיקבל באופן רשמי, כי באופן בלתי רשמי הוא מתנהג במלוא מובן המילה. כבר הוקבעו ג' ימים בשבוע על יחידות, א' ג' וה', והוא עונה לכולם. ורואים פה ממש ניסים גלויים ממנו, ובדרך כלל הרי העניין מתקדם מיום ליום...קוראים אותו לתורה "אדוננו מורנו ורבינו", וגם בנוכחתו אין מבטאים את שמו. כך שמיום ליום מתגברת אצל כולם ההרגשה כ... וההתגלות גם-כן מיום ליום מתקדמת. מורגש רק חסרון חזרת דא"ח ו...שטריימל. על האחרון – מובן שזה עניין חיצוני אבל על דא"ח מדברים פה שאחרי יו"ד שבט יסתדר העניין. ייתכן כי יוחלו שנויים בכיוון זה, ואחרים מוסיפים שינויים "מרחיקי לכת". אני כשלעצמי הנני מאמין קטן בשמועות מעין אלו. אך נקווה כי נזכה, נחיה ונראה טובה וברכה. אתמול התוועד, ודיבר בעניין הילולא דאדמו"ר האמצעי. ואמר כי כ"ק אדמו"ר הכ"מ אמר כשלומדים מדברי תורתו של בעל ההילולא ביום היארצייט הוא כעניין מסירת פדיון לאדמו"ר האמצעי וכו' ואמר שינגנו ניע זוריצ'ע חלאפצ'י, וניגנו בשקט וצווה שיגבירו לנגן, ובכלל היה בהתעוררות גדולה...
דיבר הרבה על אדמו"ר הכ"מ ובכה הרבה. היינו שהתאפק מלבכות בקול, אבל התאפק לא יוכל, ובלע דמעותיו כדרכו, ושוב דיבר מספר משפטים וחוזר חלילה, וכל הזמן נשרו עיניו דמעות. בתחילת ההתוועדות דיבר לכבוד ג' חתנים שבמשך השבוע יתחתנו למז"ט. וה"אופרעפענעש" היה בחדרו של כ"ק אדמו"ר הכ"מ. הג' חתנים הם: שלום-דובער אייכאורן, גרשון חנוביץ, וקורנבליט. את האחרון הנני מסופק אם הנך מכירו, הוא עובד אצל הרש"ג במשרד. [...] ודיבר בעניין "ויפגע במקום" – עבודה שבלב וכו', בטח תקבל את השיחה כשתצא לאור.
"חסרה כעת רק הרשמיות"
במכתב מאת הנ"ל מי"ז בטבת תשי"א אנו קוראים פרטים נוספים:
כעת קצת על הנשמע פה. בט-י כסלו היו כל אנ"ש שבפה על אוהל כ"ק אדמו"ר הכ"מ. בלילה הא' התוועד הרש"ג והיו כמה מניינים אנ"ש. בליל הב' התוועד כ"ק אדמו"ר שליט"א בפני קהל שמילא את כל בית-הכנסת עד אפס מקום ממש. בלי גוזמה. עמדו כבושים כסרדינים בקופסה. אנוכי לא יכולתי לעמוד על עמדי מרוב החום ששרר בבית-המדרש. במכתב הבא אשלח לך אי"ה מהני מילי מעלייתא.
בדרך כלל מתקדם העניין מיום ליום, אם כי בצעדי צב אך בכל זאת מתקדם. ותודה לה' על אשר הגענו עד הלום. בעצם חסר כעת רק הרשמיות. היינו השטרימל וכו', ה'סירטוק' הארוך ועוד דברים חיצוניים לערך, ובהמשך הזמן הקרוב יתקדם העניין גם בכיוון זה.
מובן שהחסרון העיקרי כיום הוא – דא"ח, וזה יכול לקחת זמן יותר רב. אך חוץ מזה הרי הוא האדמו"ר בפועל על רוב-רובו ככולו של אנ"ש והתמימים יחיו בכל קצווי תבל ממש. הדואר מביא עשרות מכתבים בכל יום ממש מכל העולם. ובכל יום מגיעים מברקים, עד שלא יכול לענות בסדר מסודר על כל המכתבים, ועד שמגיעה תשובה יכול לקחת כמה שבועות.
מובן שה'יחידות' ג' פעמים בשבוע – משעה 7 עד חצות או יותר – גוזל הרבה זמן, והנהלת המרכז, מחנה, וביחוד קה"ת גם-כן אינה מוסיפה זמן... וכעת נוספה לו עבודה חדשה, כוונתי – הגהת שיחותיו שמדבר בכל שבת מברכים ובימי דפגרא, והשומעים בראשותו של יואל כהן "מניחים" את שיחתו ומכניסים לו להגיה, ומאפס הפנאי אינו מוציא את השיחות. ועד היום מונחים אצלו השיחות משבתות חודש תשרי. לפחות פעמיים בחודש נוסע הוא לאוהל כ"ק אדמו"ר הכ"מ, בדרך-כלל מתמהמה שם כשעה וחצי, וכמעט כל הזמן עובר בקריאת פדיונות וכו', לפעמים פורץ בבכיות נוראות, אך בזמן האחרון אינו בוכה הרבה על האוהל. הוא בוכה הרבה בעת ההתוועדויות, אך כפי דרכו הוא כובש דמעותיו, אך הרבה פעמים – ללא הועיל.
...מקווים כי יוגמר האוהל ליום היארצייט. השנה עברה במהירות כה גדולה. נדמה שרק אתמול אירע האסון, אך דפי הלוח נתמעטו, וככה עברה שנה שלימה כבר. הנחמה היא כי זה ינחמנו באסוננו.
הר"א סימפסון נכנס אליו בימים אלו, ולפני יציאתו אמר: "מיזעט פון רבין לעצטנס עניינים למעלה מדרך הטבע" [="רואים לאחרונה אצל הרבי עניינים שלמעלה מדרך הטבע"]. מובן שבאומרו זאת התכוון אל כ"ק שליט"א. וענה לו: "איר מיינט דאך א וודאי דעם רבין דעם שווער – ער ווייזט יעצט עניינים נפלאים מער ווי בחיים-חיותו" (="אתם מתכוונים בוודאי לרבי חותני – הוא מראה עתה עניינים נפלאים יותר מבחיים-חיותו"). בכלל – כל ענייניו תולה בכ"ק אדמו"ר זצוקלל"ה הכ"מ. איך שיהיה, נקווה כי סוף-סוף יקבל את הנשיאות עליו באופן רשמי ויוסרו כל המניעות והעיכובים.
רציתי להוסיף להנ"ל: כי הרבנית שתליט"א חפצה ורצונה כי חתנה הרמ"ש יקבל עליו את הנשיאות, כך שמעתי ממקור בטוח שאפשר לסמוך עליו.
תמונות מכ"ק אדד"ש
בה' באדר שני תשי"א מוסיף הלה וכותב:
אתה מבקשני לכתוב לך מהנעשה פה, כדי שתקבל ציור שלם מהנעשה פה. בכל שבת-קודש מברכים אחרי התפילה יוצא כ"ק אדמו"ר שליט"א ומתוועד עם התמימים הבאים מכל קצווי ברוקלין ונ.י. ואומר דא"ח. ההתוועדות נמשכת כשעתיים בערך, הוא מדבר קודם – שיחה – כחצי שעה או ג' רבעי שעה ואחר-כך אומר דא"ח שמתובל בכל פעם בדמעות חונקות. לפעמים קשה לשמוע מפאת הבכי. הוא אומר דא"ח כחצי שעה בערך, ואחר-כך שוב – שיחה. מובן שנושא השיחה הוא "מו"ח כ"ק אדמו"ר". אחרי ההתוועדות חוזרים ה'חוזרים' את המאמר ויואל כהן מניח על הכתב ונותן את ההנחה לכ"ק אדמו"ר, וביום מן הימים ייתן כ"ק את המאמר בכתב לשם הדפסה, יותר נכון, לשם סטענסיל [=שכפול], כי כ"ק אמר שלא ידפיסו את המאמרים. חלק מהתמימים יודעים את המאמרים בעל-פה, וכבר חזרו אותם הבחורים קודם קבלת שבת, (היה בזה משום "מסירות-נפש" כי הרש"ג מקשיב בכל פעם את חזרת התמימים...). כ"ק מקבל בכל שבת-קודש מפטיר. הוא מתפלל עם המניין את כל התפילה, הוא יושב על מקומו כתמיד, על-יד כותל דרום. ומובן שיושב יחידי על שולחנו. בחול – הוא מתפלל עם הציבור רק מנחה ומעריב, ויושב על-יד הדלת בקרן מזרחית צפונית. שחרית מתפלל ביחידות, ורק בב' וה' בא לפני קריאת-התורה ועולה לשלישי. כל היום משעה 11 לערך יושב הוא במשרדו עמוס עבודה רבה. כ"ק אמר שמפאת העדר הפנאי מתעכב הוצאת המאמר הראשון מיו"ד שבט. בימים א', ג' וה' מקבל אנשים ל'יחידות', ויכול להימשך עד אחרי חצות. בכל ערב הולך הוא לבקר את אמו הרבנית שתליט"א, ולפעמים מפסיק באמצע ה'יחידות' ורץ – בפועל ממש – לבקרה.
...אשלח לך אי"ה את קונטרס ס"ח שעל-פי טעות לא צירפתיו לחבילה. כשייצאו-לאור שיחות או מאמרים מכ"ק אדמו"ר שליט"א אשלחם אליך תכף ומיד. כרגע לא יצא-לאור שום דבר שלא שלחתי לך עדיין. הנני מצרף לך פה ג' תמונות מכ"ק אד"ש מחתונתו של ל. פויזנר. תוכל להראותם לידידינו שיחי'. אם לא ראו אותן עדיין.
ממעייני החסידות
פרשת קורח
זאת עשו, קחו לכם מחתות (טז,ו)
אתם ר"נ איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך (רש"י)
מאתיים וחמישים האנשים בקשו כהונה גדולה בגלל גודל העילוי שבדבר. על זה אמר להם משה, שכוונתם ושאיפתם אכן רצויות הן, ולא עוד אלא שגם הוא שותף להם ברצון זה. אך בפועל – "אין לנו אלא כהן גדול אחד", וחלילה לחלוק עליו.
(ליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 188)
אתה וכל עדתך הנועדים על ה' (טז,יא)
עיקר חטאם של קורח ועדתו היה בכך שהתנגדו לשם הוי', המורה על הנהגה על-טבעית ועל-שכלית. זהו שאמרו רז"ל במדרש "מה ראה קורח לחלוק על משה, פרה אדומה ראה", כלומר: קורח חלק על החוקים שבתורה, שהם מצוות על-שכליות. ולכן נסמכה פרשת חוקת לפרשתנו.
(ספר-השיחות תש"א, עמ' 137)
ויקם משה וילך אל דתן ואבירם (טז,כה)
כסבור שישאו לו פנים ולא עשו (רש"י)
לפנינו לימוד נפלא בהלכות אהבת-ישראל:
בפסוק הקודם נאמר שהקב"ה אמר למשה "העלו מסביב למשכן קורח דתן ואבירם", היינו שכבר נגזר דינם של הרשעים הללו, ומכל-מקום חיפש משה רבינו דרך ועצה איך להציל את דתן ואבירם מלרדת חיים שאולה.
על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר על יהודי שהוא בגדר "תינוק שנשבה לבין העכו"ם", בוודאי ובוודאי שחוב קדוש על כל אחד ואחד לעשות כל התלוי בו כדי להצילו ולקרבו לאבינו שבשמים.
(ליקוטי-שיחות כרך כח עמ' 98)
ואם בריאה יברא ה' ופצתה הארץ את פיה (טז,ל)
הבעל-שם-טוב הראה פעם מופת בעיר ברוד, וכתוצאה מכך רצו חכמי העיר להחרימו.
אמר להם הבעל-שם-טוב: תדעו שעשיתי מה שעשיתי יחד עם אביי, ששמו נרמז בראשי-תיבות של המילים "אם בריאה יברא ה'".
שאלוהו: והלוא נאמר "ואם בריאה וגו'"?
ענה הבעל-שם-טוב: אביי לא היה מסוגל לפעול מאומה בלי האות ו', שרומזת לשישה סדרי משנה. על-ידי התורה ניתן להמשיך את פי גן-עדן וגם את פי גיהינום.
(כתר-שם-טוב (הוספות) סימן כב)
וירדו חיים שאולה (טז,ל)
גם מי שמצוי ב"שאול" חושב שהוא חי.
אך גם ברכה יש בדבר, והיא, שגם ב"שאול" יהיו "חיים", ויוכלו לעשות תשובה (שהרי תשובה מועלת רק כל עוד האדם חי). זהו שנאמר (פינחס כו,יא) "ובני קורח לא מתו", "נתבצר להם מקום גבוה בגהינום וישבו שם" (רש"י), ועשו תשובה.
(היום-יום עמ' סה)
וגם את אחיך מטה לוי... הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך (יח,ב)
"לוי" מורה על התקשרות ודבקות בהקב"ה (כמו "הפעם ילווה אישי אלי"). מצד שני, עבודת הלוויים היא רק לסייע לכוהנים, ואילו הם עצמם אינם משרתים בקודש; איך מתיישבים שני הדברים?
אלא היא הנותנת: מכיוון שהלויים רק עזרו לכוהנים, שהם יוכלו להיות משרתי עליון – לא הרגישו את עצמם 'מציאות' כלל, אפילו לא מציאות דקדושה (משרתים בקודש); דווקא התבטלות מוחלטת זו מביאה לדבקות אמיתית עם הקב"ה.
(ליקוטי-שיחות כרך כח עמ' 115)
עבודת מתנה אתן את כהונתכם (יח,ז)
"עבודת מתנה" – היינו "אהבה בתענוגים", שהיא הרגשת תענוג אלוקי נפלא, מעין עולם-הבא. עבודה זו קרויה "עבודת מתנה", שכן אי-אפשר לו לאדם להגיע לאהבה זו באמצעות השתדלות ויגיעה, אלא היא ניתנת כמתנה מן השמים.
(תניא פרק יד)
ואני הנה נתתי לך וגו' (יח,ח)
לפי שבא קורח וערער כנגד אהרון על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה (רש"י)
"לפי שבא קורח וערער על הכהונה" – קורח טען ש"כל העדה כולם קדושים", ועל כן אינם זקוקים להשפעת והדרכת הכוהנים.
"בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה" – כדי להדגיש את תלותם של העם בכוהנים, שהם זקוקים לכוהנים כדי להעלות את ענייניהם הגשמיים לקדושה.
(ליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 219)
ברית מלח עולם (יח,יט)
מלח מצד עצמו אין בו טעם. לעומת זאת, בשר ולחם יש בהם טעם, ובכל זאת המלח משביח את טעם הבשר. 'לחם' ו'בשר' מסמלים את לימוד הנגלה דתורה, שבה יש לאדם השגת המהות (טעם). 'מלח' מסמל את פנימיות התורה, שכאשר היא בפני עצמה אין בה טעם, כי בלימוד פנימיות התורה יש רק השגת המציאות (ולא המהות).
כשם שעל-ידי נתינת המלח על-גבי הבשר מיתוסף לבשר טעם, כן על-ידי לימוד הנגלה והחסידות גם יחד, מיתוספים מתיקות וטוב-טעם בלימוד הנגלה.
(ליקוטי-תורה ויקרא ה,ג)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת קורח*
כ"ח בסיוון
יום הצלת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ורעייתו הרבנית ע"ה מעמק הבכא האירופי, בהגיעם לשלום לארה"ב (תש"א)1.
ביום זה החלה תנופה חדשה בהפצת היהדות והמעיינות, בייסוד שלושת המוסדות המרכזיים: 'מחנה ישראל', 'קה"ת' ו'מרכז לענייני חינוך', שנמסרו על-ידי מייסדם, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, לניהול חתנו, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כ"יושב ראש ועד הפועל" של כל אחד מהם2.
נקבע על-ידי כ"ק רבנו כיום סגולה3, להפצת המעיינות והיהדות חוצה והתוועדויות חסידיות. ובלשונו: "כבר נקבע על-ידי רבים מישראל ליום התוועדות וקבלת החלטות טובות4 בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, וכבר ראו התוצאות מהתוועדויות אלה במעשה בפועל במשך יותר משלוש שני חזקה"5.
השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור6. אחר אמירת כל התהילים יאמרו קדיש יתום. ואם יש חיוב – יארצייט או אבל – אומרים קדיש יתום אחרי כל ספר7. אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך תפילה8.
* בשבת-קודש זו9, שקודם יום ההילולא ג' תמוז, ישתדלו לעלות לתורה. אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים10 אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.
* ישתדלו שמפטיר11 יהיה הגדול שבחבורה – בריצוי רוב המניין – או על-פי הגורל.
המולד: ליל שני, בשעה 05:25 ו-3 חלקים.
מברכים החודש: "ראש-חודש תמוז ביום השני וביום השלישי, הבא12 עלינו לטובה".
אין אומרים 'אב הרחמים'.
התוועדות בבית-הכנסת.
* "רובא דרובא13, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים: שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם; שיקבעו עיתים ללמוד דא"ח, ושישמרו הקביעויות; ואשר הלימוד יהיה על מנת לעשות14 ולקיים.
והנה כללות עניין ואופן התוכחה [=בעניינים אישיים] מבואר היטב ב[מאמר] דיבור-המתחיל: "אם15 רוח המושל16", אשר ראוי לכל אחד ואחד מאנ"ש ללומדו אליבא דנפשיה [=כעניין שנוגע לו עצמו]17. "אמנם הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים ועניינים שאין בהם משום הלבנת-פנים ולא כלום, כמו שהיה מאז ומקדם, שאיש את רעהו הוכיחו באהבה ובחיבה גדולה18.
* "אם לדעתי ישמעו – יסדרו ההתוועדות דשבת מברכים באופן כזה שיבוא האור מהתוועדות זו גם בביתם של כל אחד ואחד מהמתוועדים, והתחלת ההבאה תהיה דווקא ביום השבת עצמו... לסדרה [=את ההתוועדות] באופן כזה – שיוכלו לסעוד סעודת שבת בביתם, ולספר גם בבית על-דבר שבת מברכים בכלל, ועל-דבר שבת מברכים מיוחד זה בפרט19.
פרקי אבות – פרק ד**.
יום ראשון,
כ"ט בסיוון, ערב ראש-חודש
במנחה אין אומרים תחנון.
יום שני,
ל' בסיוון – א' דראש-חודש תמוז
ערבית: בראש-חודש (ובכל יום שיש בו מוסף) אין האבל (רח"ל) יורד לפני התיבה, ואפילו לא בתפילת ערבית ומנחה20.
קודם שמונה-עשרה טופחים על השולחן להזכיר 'יעלה ויבוא', אבל אין מכריזים זאת בדיבור.
שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום, ברכי נפשי, קדיש יתום.
קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי, ובא לציון21, יהללו. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם, קוראים קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות21*. חולצים תפילין דר"ת. הש"ץ אומר איזה מזמור, חצי קדיש, מוסף.
יום שלישי,
א' בתמוז – ב' דראש-חודש
ערבית ושחרית וכו' כדאתמול.
שכח יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בערבית מוצאי-ראש-חודש – מתפלל פעמיים שמונה-עשרה, והשנייה בתורת 'נדבה' דווקא22.
יום חמישי,
ג' בתמוז
ביום זה, בשנת תרפ"ז, נשתחרר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע מהמאסר בבית-האסורים ('שפלרניה', בעיר פטרבורג, שנקראה אז 'לנינגרד'), בתנאי שייסע מיד לגלות, בעיר מקלטו 'קסטרומה' למשך שלוש שנים23.
יום ההילולא השנים-עשר של הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא מנחם-מענדל זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (תשנ"ד), דור שביעי לנשיאי חב"ד, ומנוחתו כבוד בניו-יורק, ארצות-הברית, על-יד ציון כ"ק חמיו אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.
סדר יום ההילולא:
ביום רביעי, תיכף אחר [התחלת] השקיעה24, מדליקים (בכל בית) נר שידלק כל המעת-לעת. אם אפשר בקל – נר של שעווה25.
יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום ההילולא, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, שלישי – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.
בשעת התפילות ידלקו חמישה נרות.
אחר התפילה (ובבוקר – אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה "ר' חנניא בן עקשיא... ויאדיר". בלחש – איזה שורות בתניא26, קדיש דרבנן.
אחר תפילת ערבית – יחזרו בעל-פה חלק מהמאמר האחרון המוגה שזכינו לו, ד"ה "ואתה תצווה" תשמ"א (קונטרס פורים-קטן תשנ"ב, שחילקו כ"ק אדמו"ר בו ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים27). אם אין מי שיחזור בעל-פה – ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת שחרית. ולסיימו אחר תפילת מנחה.
בבוקר קודם התפילה – פרק תניא28. וכן לאחר תפילת מנחה29.
בבוקר קודם התפילה – ירים כל אחד30 תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו, וכן קודם תפילת מנחה.
לאחר תפילת שחרית – [יכתוב ו]יקרא כל אחד פ"נ31 (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו – יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר. ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו (מס' הפקס שליד הציון: 1-718-7234444).
במשך המעת-לעת – ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם [של הרבי]32.
במשך המעת-לעת – לעשות "התוועדויות פעילות ומתוך אהבת-ישראל"33, ולהתחזק בכל ענייני לימוד התורה נגלה וחסידות, חיזוק התורה והיהדות והפצת המעיינות, ובמיוחד באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כפי שהורנו הרבי, החל מההתוועדות הראשונה דקבלת הנשיאות34, ועד ההתוועדות האחרונה לעת-עתה בש"פ ויקהל תשנ"ב – "גילוי האחדות הכללית בהבריאה ובבני-ישראל"35.
לקבוע שעה במשך המעת-לעת – לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו, ואשר גם עתה, כיוון "שגם בזה העולם המעשה אשתכח יתיר"36 – בוודאי שהוא מנהיג את העולם כולו, ואנ"ש בפרט, ומעורר רחמים רבים וכו', כמו שהיה עד עתה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז37. ולכן, גם השפעותיו לכל השייכים אליו מתעלות יותר ויותר. וכדי שיתקבלו בפנימיות, צריכים גם ה'כלים' של השייכים אליו להיות מזוככים יותר38.
במשך המעת-לעת – לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק אדמו"ר, לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנותיו39 על-דבר לימוד הרמב"ם לכל אחד ואחת (שלושה פרקים ליום, פרק אחד ליום או ספר המצוות), ועל-דבר מבצעי המצוות הכלליים שלו: מבצע אהבת-ישראל, חינוך, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים – יבנה וחכמיה, נרות שבת קודש ויום-טוב, כשרות האכילה ושתייה וטהרת-המשפחה, ואחדות כל בני-ישראל בכתיבת ספרי-התורה הכלליים40; לעורר את בני-נח בדבר קיום שבע מצוות שלהם41; ועד המבצע האחרון והעיקרי – 'עמדו הכן כולכם'42, לפרסם בכל מקום את הנבואה ש"לאלתר לגאולה" וש"תיכף ומיד ממש 'הנה זה (משיח) בא43, וההשתדלות האחרונה של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח על-ידי לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה44, כדי להתחיל "לחיות" בענייני משיח וגאולה45; ואף "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"46.
אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.
במשך המעת-לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת-עתה אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק אדמו"ר, לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף-סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולות הנוער.
מובן אשר, בהתאם לתנאי המקום, בכל אתר ואתר, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי יום ההילולא, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.
ויהי-רצון, שתיכף ומיד47 ממש, עוד לפני ג' בתמוז, יחיש הוי' ביאת גואלנו, מהרה יגלה48, והקיצו ורננו שוכני עפר, ונשיאנו, הוא כ"ק אדמו"ר, בעל ההילולא, בתוכם ובראשם, ישמיענו נפלאות וינהלנו בדרך העולה בית א-ל49.
וכפי שסיים כ"ק אדמו"ר את מאמר-החסידות הראשון שלו50: "ונזכה להתראות עם הרבי פה למטה, נשמה בגוף ולמטה מעשרה טפחים51, והוא יגאלנו".
ביקור ב'אוהל':
"שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שקודם ההליכה על ציון ואוהל – נוהגים שאין אוכלים, אבל שותים52.
מהנהגות הרבי ב'אוהל'53:
נוסע לאוהל בנעלי בד (דתשעה-באב ויום-הכיפורים).
לפני שנכנס לאוהל, מקיש (שתי דפיקות בכל דלת) על שתי הדלתות, הדלת השנייה מהכניסה, והדלת שבחדר האוהל [חדר הפ"נים, שאינו קיים כיום] – כנוטל רשות הכניסה54.
מיד כשנכנס, מתחיל באמירת ה'מענה לשון'. כשמגיע ל"הריני מדליק הלאמפף"55, מדליק נר.
אחרי הדלקת הנר, ממשיך ב'מענה לשון', עד לפני מזמור "לדוד אליך", ששם נכתב לקרוא את הפ"נ, ואחרי-כן מתחיל לקרוא את הפ"נים וכו'. פתקים בודדים (בעיקר מאלה שבהם היה כתוב על העדרו של מישהו. רק אחדים מאלה החזיר להיכלו) קורע ומניח על הציון הק', והורה לשורפם על אתר, ורובם ככולם מכניס בחזרה לשקית. את הקרעים היו שומרים ושורפים בערב-פסח. לאחר תשל"ח חלו שינויים בעניין זה.
באם נשאר נייר חלק מסביב לכתב הפ"נ, קורעו ומפרידו מהפ"נ56, ורק אחר-כך מניח את הפ"נ באוהל.
לאחר סיום קריאת הפ"נים, המשיך באמירת 'מענה לשון' עד מזמור קיט, ודילג עד ה'יהי רצון' שמתחיל תיכף אחרי ה'זוהר' שם, וסיים עד אחרי 'אנא בכוח'.
לפני צאתו, מקיף (פעם אחת) את האוהל57.
לפני צאתו נעצר, נכנס שוב לחדרו שבתוך האוהל (החדר הקטן שבו עומד וקורא את הפ"נים), והמשיך לומר 'מענה לשון' עד ה'יהי רצון' האחרון. ואחרי-כן יוצא – לא מאותו פתח שדרכו נכנס, אלא מהפתח הפנימי. כן היה נוהג תמיד שלא לצאת דרך פתח הכניסה58.
לפני היציאה, נעמד בפתח היציאה החוצה, ואומר את ה"יהי רצון" שבסוף ה'מענה לשון'.
עד שנת תשכ"ה, לפני כניסתו לרכב, ניגש לציון הרבנית שטערנא-שרה ע"ה. משנת תשכ"ה, כשיצא מן האוהל, הלך לפני-כן לציון אימו הרבנית חנה ע"ה. משנת תשל"א, הביט גם על ציון הרבנית נחמה-דינה ע"ה, ומאז תשמ"ח גם על ציון הרבנית חיה-מושקא ע"ה. כל זה – לדקות ספורות.
לפני הכניסה למכונית, תולש עשבים ג' פעמים, וזורקם לאחוריו59.
מעולם לא ראינו את הרבי מניח אבן על הציון, או על קברים אחרים60.
בנסיעתו חזרה, ממשיך באמירת ה'מענה לשון', עד גמירא. אם היה פנאי, היה אומר את ה'קרבנות' שלפני תפילת מנחה. בשנת האבל תשמ"ח-ט אמר גם את פרקי המשניות של אבל (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות). אחרי כ"ב בשבט תשמ"ט, אם נותר פנאי, היה לומד גם את שיעור הרמב"ם היומי.
* במידת האפשר, יש להשתדל לקרוא את הפ"נ "בין שני הציוני קודש, אצל מקום רגליהם הקדושים"61.
הנחיות לכוהנים:
הרבי ציווה לבנות מחיצה בת עשרה טפחים סביב ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.
לא הרשה לבנות גג מעל הציון, וגם הורה לכוהנים שלא ישלחו יד על הציון, וגם שלא יניחו בעצמם שם את הפ"נ.
בכל פעם שהולכים ל'אוהל' נהג הרבי לעורר, שעל הכוהנים להיזהר מאוד בכניסתם וביציאתם, שלא יעברו בתוך ארבע אמות של קבר. ולכן נהגו אנ"ש והתמימים להקיף את הכוהנים, בתור מחיצה בין הכוהנים והקברים62. בשנים האחרונות ניתן להשיג ע"י האוהל מיתקן מיוחד האמור להוות 'מחיצה', לכל כהן בנפרד63.
הוראות ליום סיום שנת הלימודים64:
"נכון – שכל אחת ואחת מהמסיימות תחיינה – תפריש ביום ההוא לצדקה:
פרוטה בבוקר – לפני הסיום, ופרוטה – לאחריו.
המורות תחיינה תבארנה להן – לפי ערכן – המאמר (היום יום – דיום הנ"ל [כ"א סיון])
"א איד... [ניט ער וויל און ניט ער קאן זיין ח"ו א נפרד = יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות חס-ושלום נפרד] מאלוקות".
אזכירן על-הציון לתוכן הפדיון-נפש ותבשרנה טוב".
______________
*) בחו"ל – פרשת שלח.
**) בחו"ל – פרק ג.
1) פרשת הדברים בספר 'ימי מלך' ח"א פרק טו.
2) ראה שם ח"ב, פרקים יז-יח.
3) בליקוטי-שיחות כרך לג עמ' 274 מביא ממגילת תענית פ"ג, שבכ"ה סיוון ערערו אומות העולם על בעלות ארץ-ישראל, והשיב להם גביהה בן פסיסא "תשובה ניצחת", וביקשו "תנו לנו זמן שלושה ימים" וכאשר "הלכו ולא מצאו תשובה, מייד הניחו בתיהם כשהיו מלאים, שדותיהם כשהן זרועות, כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם... ועשו אותו היום יום-טוב" וכיוון שהוויכוח התנהל בכ"ה סיוון, נמצא שביום כ"ח סיוון (בסוף שלושת הימים) היתה ההצלה בפועל מאומות העולם. ומקשר זאת עם הצלתו ביום זה, שהביאה תנופה חדשה – ע"י העמידה בתוקף עם התורה – בהעבודה ד'כיבוש הארץ' ("עשה כאן ארץ ישראל") דחצי כדור התחתון, עד שמתבררים לא רק הניצוצי קדושה שבנכסיהם, אלא גם האומות עצמן, ש"הלכו וברחו" למקומם האמיתי, עיי"ש.
4) "להתחזק ולהוסיף... ובאופן של התעסקות בכל כוחו [=כח סיון], ועוד יותר מכפי כוחו" – סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 546.
5) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 545.
6) כך היתה עיקר התקנה דשבת מברכים (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' תל, וכן מוכח מדבריו שם עמ' תקע"ח), כמו לגבי תקנת אמירת תהילים בכל יום, כידוע הפתק שנמצא על שולחנו של אדמו"ר מוהריי"צ לאחר מאסרו (אג"ק שלו ח"א עמ' תקצ"ט), אע"פ שגם היחיד חייב בה (כאמור באג"ק שלו ח"ב עמ' תקכ"ב. וראה שם בהמשך עמ' תקכ"ד: "לגודל העניין של אמירת תהילים בציבור").
אגב, כך נדפס גם בכותרת "תקנת אמירת תהילים בציבור" הנדפסת לראשונה בסידור 'תורה אור' תש"א ואילך, אחרי יקום פורקן ומי שברך, ולאחר-מכן בראש ספרי התהילים 'אוהל יוסף יצחק' (וכן בהקדמה של הוצאת קה"ת שם). במהדורת ס' תהלים עם פירוש הצמח-צדק בשנת תשי"ג, חסרה תיבת 'בציבור', אבל ישנה (מסתמא – ע"פ הוראת הרבי) בתהילים שבסידורי 'תהילת ה'' (תח"י משנת תשי"ז ואילך, ואולי עוד לפני כן).
7) הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ב"תקנת אמירת תהילים בציבור" הנ"ל.
והוסיף על כך הרבי: "נראה לי, שבמקרה שאומרים קדיש בין ספר לספר – יאמרו מקודם ה'יהי רצון' שאחרי הספר (על-כל-פנים יאמרו – זה האומר קדיש), שעניינו סיום אמירת מזמורים, שלכן אומר קדיש אחרי-זה. ואחר-כך, כשמתחיל ספר שלאחריו – הוא מעין דבר חדש. ועל-דרך ברכת המזון כשמחלקין סעודה לשנים (ראה שו"ע רבינו סי' רצ"א סוף ס"ג)" – אג"ק של הרבי כרך י' עמ' דש ובסוף התהילים הנ"ל עמ' 223, ס' המנהגים עמ' 30 ועמ' 55.
8) הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – אג"ק ח"ד עמ' תכג, קובץ מכתבים שבסו"ס תהלים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 192, לוח 'היום-יום' כו כסלו וספר המנהגים עמ' 30.
9) מנהגי יום ההילולא – הוראת בי"ד רבני חב"ד בארה"ק*, ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו משנת תשי"א (אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ).
*) "בכל עניין ועניין, הן בעניינים הפרטיים והן בעניינים הכלליים, יש להתנהג ע"פ הוראת הבד"ץ של רבני ליובאוויטש (בכל מקום ומקום)..." (משיחת 'חשבונו של עולם', מוצש"ק פ' תרומה, ב' אדר ה'תשמ"ח, 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 403).
10) כאשר לפחות שישה מהמשתתפים לא שמעו את קריאת-התורה (קצות-השולחן סי' כה סי"ד). ואפשר לעשות זאת אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית-חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע' בספר 'התפילה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות שם).
11) ברכי-יוסף או"ח סי' רפד ס"ק א. שערי-אפרים שער ט סמ"ב. 'דרכי חיים ושלום' אות רי.
12) ולא "הבאים" שהרי הכוונה לראש-חודש, ולא לימים בהם הוא חל.
13) ביטוי זה, משמעותו "הרוב הגדול", וכמעט המוחלט, כשהנותר הוא רק "מיעוטא דמיעוטא" (ההיפך מפירושו המילולי: אם הרוב הוא 60, הרי הרוב-של-הרוב הוא רק 31!). מצאתיו לראשונה (בתקליטור פרוייקט השו"ת) בשו"ת: תשב"ץ ח"ד טור א (חוט המשולש) סי' נא. מהרי"ל סי' פא. תה"ד סי' רעא. של. הדגשת משמעות זו ניתן לראות, למשל, בשו"ת: חוות יאיר סי' קצב. מנחת יצחק ח"ב סי' סו אות טו. דברי יציב חיו"ד סי' סו אות ד. ובאנציקלופדיה תלמודית כרך כא טור סח הע' 359,358.
14) כ"ה באג"ק זו, נסמנה להלן בהערה 17 (ב'היום יום' נדפס: "ללמוד").
15) כ"ה בפסוק (קהלת י,ד), במאמר, ובאג"ק (ב'היום יום': "ואם").
16) נדפס בשעתו ב'קונטרס למ"ד' ('ספר המאמרים – קונטרסים' ח"ב עמ' 716), ולאחרונה בספר-המאמרים תרפ"ד עמ' רטז. במאמר זה מדובר אודות מה שגדולי הדור מוצאים בעצמם, בדקות דדקות, את חטא דורם, ועל-ידי-זה מוכיחים את הדור, עיי"ש ובמכתב הנדפס לפני המאמר.
17) אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' רצב. 'היום יום', כד תשרי.
18) אג"ק הנ"ל ח"ד עמ' יד, 'היום יום' שם.
19) אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כרך י עמ' ג.
20) ספר-המנהגים עמ' 8.
21) פעם אירע במניין של הרבי שהש"ץ סיים בקול "יגדיל תורה ויאדיר", לפני החזרת הס"ת, והרבי הורה לו לומר מיד את הקדיש [כנראה משום שעיקר חיוב אמירת קדיש הוא על ובא לציון ולא כהקדמה לתפילת מוסף. וראה בנימוקי או"ח ר"ס נה שהורה במצב זה (שמפסיקים בתפילין דר"ת ואף בדברים בטלים לפני הקדיש) לומר את הקדיש לפני החזרת הס"ת] וזה כנראה גרם שהתחילו לנהוג להחזיר את הס"ת לפני אשרי ובא-לציון.
21*) בספר-המנהגים עמ' 36: "כל התפילין מניחים קודם מוסף, אבל השיעורים (שהפירוט שלהם בד' זוגות תפילין מופיע שם בעמ' 5) לומדים אחר סיום כל התפילה". לא נתפרש מה בדבר ה'זכירות'. ולכאורה קשה לכוללן ב"שיעורים", כיוון שהן בגדר מצוה ולא תורה (ובפרט שהכוונה באמירתן לתוכן הפסוקים ולא ללשונם, כמבואר באג"ק חי"ב ס"ע ג), ומאידך יש להן שייכות לתפילת שחרית, כי ע"פ האריז"ל יש לזוכרן במחשבה ב'אהבת עולם' (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' ס ס"ד), וגם יש זכירת שבת בשש"י (שער הכולל פי"א סכ"ה), ואדמוה"ז תיקן (גם) לאומרן אחר התפילה, ולכן כיוון שיש הוראה לאומרן בתפילין, אומרים אותן לפני מוסף, משא"כ בשבת ויו"ט הן נאמרות אחרי סיום תפילת מוסף, כיוון שנזהרים מלהוסיף אמירות בתוך סדר התפילה. וע"ע.
22) לוח כולל-חב"ד בדר"ח מרחשוון, משו"ע אדמוה"ז סי' קח סי"ז.
23) ראה בפירוט ב'ספר התולדות – אדמו"ר מהוריי"צ', כפר-חב"ד תשל"ב, ח"ג פרק כא. ספר-השיחות תרפ"ז, מבוא עמ' י. עמ' 168. ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 649. מענה כ"ק אדמו"ר בעניין אמירת תחנון ביום זה (נדפס בקובץ 'היכל מנחם' ח"ג עמ' מז, עיי"ש בהערות): "בעניינים התלויים ברגש אין לשאול, כיוון שזו הוכחה שאין רגש". במניין של הרבי אמרו תחנון ביום זה (אבל אולי היה זה משום שהרבי לא רצה להורות בזה, אלא שהדברים יבואו באתעדל"ת), אך המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטערפאס ע"ה, שחי והרגיש את הגאולה דשנת תרפ"ז, לא הניח לומר תחנון ביום זה.
24) ספר-המנהגים עמ' 79 (בקשר ליארצייט פרטי). בנטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק עה ס"א כתב בטעות שמנהג חב"ד להדליק לפני השקיעה.
25) "ראשי-תיבות: 'הקיצו ורננו שוכני עפר'" (מהמכתב שצויין בהערה 9). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא הרבה גזים וכבה מהרה, מלבד באבוקת-הבדלה הפתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים בהרבה 'סטיארין'. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי.
26) י"א שהרבי אמר את התיבות "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש", מנהגי-מלך ס"ע 32.
27) ספר-המאמרים – מלוקט חלק ו עמ' קכט.
28) על-פי אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' שצ – ללמוד אגרת-הקודש סימן ז"ך.
29) על-פי הנפוץ בין אנ"ש ביו"ד שבט – ללמוד את הביאור לאגה"ק האמורה.
30) "נתינת הצדקה (בקשר עם יו"ד שבט וכיו"ב) – הוא שייך גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר" (ספר-המנהגים עמ' 85). מובן שיש לשתף גם את הטף (ומכספם) בזה, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומן.
31) נוהגים לכתוב את הפ"נ על נייר חלק דווקא. מקפידים לכתוב דווקא באם טבלו באותו היום במקווה (באם לא טבל – יכתוב ע"י אחר). כותבים בחגירת אבנט (ונוטלים ידיים לפני-כן).
כשכותב אדם פ"נ על עצמו, כותבים "עלי", "עלינו", ואלו כשכותב עבור אחרים הלשון הוא "עבור..." (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).
"בנוגע לנוסח הפדיון... אילו יישר חילי, הייתי מבטל הנוסח שכותבים "ממקור הרחמים כו' [-והחסדים האמיתיים] ע"ד מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל", כי: א) "ע"ד... ז"ל" הוא ביאור ההיתר על נתינת פדיון לרבי (שלכאורה ה"ז עניין של ממוצע) ובמילא אי"ז נוגע ושייך לנוסח הפדיון שעניינו בקשת רחמים... ולא ביאור ההיתר על זה. ב) ובנוגע להנוסח 'ממקור הרחמים' – אין צורך ליתן לרבי 'כתובת' מהיכן לעורר רחמים... ואולי רצונו לעורר רחמים ממדריגה נעלית יותר...
"כ"ק מו"ח אדמו"ר [וכן הרבי עצמו – ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' תג-תד, ובכ"מ] היה אמנם כותב נוסח זה, אבל זוהי הנהגה שלו, ואין זה ראיה שגם אנו... צריכים לכתוב כן..." (משיחת ליל ב' אייר תש"י ס"ד, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 39).
ראה באג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קנד: "לדעתי אחשוב אשר פ"נ על קברי הצדיקים בעניינים רוחניים בעבודה, איננו צריכים לכתוב החסרונות שמוצא בנפשו, כי אם לבקש שיתתקן... הפרט ההוא באופן כך וכך, ולא לכתוב כמו שהוא עתה בחסרונו..." עיי"ש. כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בשובו מהאוהל, ביאר זאת פעם לבני-ביתו (מבוא לקונטרס ומעין עמ' 55), בכך שברוחניות נראה כל דבר, גם החסרון, כאילו הוא חי ממש.
כשאי-אפשר כלל לכתוב פ"נ, ידוע המעשה מהמשפיע הרה"ח ר' מ"מ פוטערפאס ע"ה שנעצר בחודש טבת תש"ז, והיה נתון בחקירות קשות וכו' עד ערב ל"ג בעומר, ובאותו יום הגיע 'לשבת' בכלא. רק אז יכול היה לחשוב על מצבו, ורצה לשלוח פ"נ לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, אך הדבר היה בלתי-אפשרי. ונזכר בדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לפני צאתו מרוסיה בשמח"ת תרפ"ח [לא מצאתי הלשון ברשימת השיחה הנדפסת. וראה לקוטי-דיבורים כרך א, דף ב ע"א ובהערה] "כשתחשבו עליי, אחשוב אני עליכם" ואז 'שלח' אליו פ"נ במחשבה. לאחר חודש וחצי הגיע לזוגתו (שכבר היתה אז בצרפת) מכתב מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מתאריך י"ז אייר, ובו אישור "המברק נתקבל". בני המשפחה תמהו איך ייתכן ששלח מברק ממאסרו. לאחר שנים רבות, כשיצא והגיע לרבי לי"ט כסלו תשכ"ד ביקש ממזכירו של הרבי הריי"ץ (בשנת תש"ז) לבדוק אם יש מברק ממנו בארכיון, ולא מצא, ונזכר שבאותו יום הכתיב לו אדמו"ר מהוריי"צ את המכתב – ונזכר ר' מענדל 'משלוח' הפ"נ (מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' ליברוב).
32) כגון הפרקים דלהלן: מ – ברכות פ"א; נ – שבת פכ"א; ח – חלה פ"א; ם – סוטה פ"ח; מ – אבות פ"א; ע – פסחים פ"י; נ – ידים פ"ב; ד – סנהדרין פ"ג; ל – סוכה פ"ד.
33) מברק לי' בשבט תשנ"ב – ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 535.
34) ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 499. וראה גם מכתבו של הרבי נשיא דורנו מיום השלושים להסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – אג"ק ח"ג ס"ע רמד: "...כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על-ידי אהבה רבה. נקווה אפוא כי על ידי זה שנעמוד כולנו בהתקרבות ואהבה רבה אמיתית נמשיך אלינו כוח להוציא לפועל כל אותם העניינים אשר רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שייצאו לפועל טוב על ידינו".
35) ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 440. וראה בשיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון תנש"א, אודות חשיבות העניין בהבאת הגאולה. ובשיחת י"ג ניסן תשכ"ו (שיחות-קדש, ס"ע 331-יד) סיפר כ"ק הרבי נשיא דורנו בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על מענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, כשהכניס עצמו לסכנת-נפשות בעומדו בתוקף נגד הממשלה באסיפה הידועה, ושאל אותו אחד הגדולים הייתכן, איך מעמיד עצמו בסכנה, ואפילו אם לא חשב על עצמו, היה עליו לחשוב אודות החסידים וכלל ישראל, וענה (תוכן המענה, מתורגם): "כאשר חסידים יפעלו ביחד, הם יעברו זאת... כשחסידים מתאחדים, הם עוברים זאת, שוברים את החושך כפול ומכופל של הגלות... על-ידי האחדות של החסידים... שמבטלת את כל הגזירות וכל העניינים, ופורצת כל הגדרים, ומורידה עד כאן למטה את 'ואמת הוי' לעולם'".
36) תניא, איגרת-הקודש, ביאור לסי' ז"ך.
37) 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 16, עיי"ש.
38) ליקוטי-שיחות, כרך יב, עמ' 146.
39) ליקוטי-שיחות, כרך כז, עמ' 229, 'התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1622, ובכ"מ.
40) ליקוטי-שיחות, כרך כ, עמ' 579 ,428 ובמקומות רבים.
41) ליקוטי-שיחות, כרך כו, עמ' 132, חידושים וביאורים בש"ס חלק ב סי' ח.
42) ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 122. וראה שם עמ' 257. וידועה הפנייה: "עשו כל אשר ביכולתכם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון" (ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 474); "על-ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד – על-ידי לימוד ענייני משיח וגאולה" (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 112).
43) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 792, ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 26.
44) 'התוועדויות' תנש"א ח"ג עמ' 164.
45) ספר-השיחות תנש"א ח"ב ס"ע 691 (היינו במוחין ומדות ועד למחשבה דיבור ומעשה המתאימים לזמן הגאולה, עיי"ש. וזה כולל, כלשון הרמב"ם בסוף ס' היד, העדר "קנאה ותחרות" ו"לא יהיה עסק... אלא לדעת את ה' בלבד").
46) ליקוטי-שיחותי כרך כ' עמ' 384.
47) ראה ספר-השיחות תשנ"ב עמ' 341, 376.
48) רמב"ם ספ"ג מהל' פרה אדומה, ליקוטי-שיחות, כרך כח, עמ' 131 ואילך. התגלות מציאותו, בתור מלך המשיח, וכתוצאה והסתעפות ממנה – גילוי פעולותיו (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 131).
49) אגב, מכתיבת המלה "א-ל" (בסוף המכתב שבהערה 1) מוכח שדעת הרבי היא שהמקף שבין אותיותיה מועיל להפרידן שלא תהיה בזה קדושת השם, ודלא כמ"ש בשו"ת אבני נזר חיו"ד ר"ס רסה.
50) ספר-המאמרים – מלוקט ח"א עמ' י. וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 201.
51) ראה ליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 518.
52) ספר-המנהגים עמ' 96. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה שמקפידים לשתות (ולא רק שאין נמנעים מכך. וכבר העירו מלקוטי-דיבורים עמ' 1354).
53) נמסרו ע"י חברי המזכירות: הרה"ח ר' יהודה שי' קרינסקי (שהסיע את הרבי לאוהל ברוב הפעמים מאז תשח"י), והרה"ח ר' בנימין שי' קליין (שהסיע את הרבי לפעמים) מתוך 'כפר חב"ד', גיליון 648 עמ' 16. הוספות ותיקונים מתוך 'מנהגי מלך' עמ' 35, בשילוב הערותיו של הרה"ח רי"ל שי' גרונר (שליווה את הרבי לאוהל בתמידות משנת תש"י עד תשח"י, ומאז ואילך בכל ערב ר"ה, ובאקראי בפעמים מסויימות) מתוך 'התקשרות' גיליון שיג עמ' 18. בכמה מן ההנהגות אולי יש גם משום הוראה לרבים.
54) הטעם, מפי זקני אנ"ש, כדי "להמשיך את הרבי" אל הנכנס.
55) עמ' 4.
56) רבים חושבים שזהו כדי שלא לזרוק את שאריות הנייר באוהל, אך הרה"ח רי"ל שי' גרונר מסביר מפני שאין זה לכבוד למסור לרבי דף ריק.
57) ראה בעניין הקפת הקברים במגן-אברהם, באר-היטב וכף-החיים סו"ס תקפא.
58) ראה גשר-החיים ח"א עמ' קלא שיש נוהגין בהלוויה לחזור בדרך אחרת אם אפשר, עיי"ש.
59) ראה טושו"ע יו"ד סי' שעו ס"ד, ואו"ח סו"ס תקמ"ז, ונו"כ. אולם שם איתא שעושים זאת אחר הקבורה.
60) ודלא כנהוג. מקור המנהג בדרשות מהר"ש [רבנו שלום מנוישטט, רבו של מהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז] הובא בא"ר סי' רכד ס"ק ז, בשע"ת שם ועוד, וטעמו שם "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו". בשנים האחרונות, עמד הרבי במרחק-מה מן הקברים של הרבניות.
61) כך סיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ברשימתו על מנהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באוהל הצמח-צדק והמהר"ש בליובאוויטש.
62) 'ימי בראשית' עמ' 235. ושם מציינים למכתב, שנדפס באג"ק ח"ג עמ' שמב: "היה לי קורת רוח מזה שניהל כוהנים חסידים אל הציון [ובהערת המו"ל: בעשותם מחיצה בין הכהנים ובין הקברים], אשר על-ידי שזיכה את האחרים ודאי שגדול זכותו". מדובר במחיצה משרשרת של בני אדם הנותנים יד זל"ז סביב הכהנים, ובדעת תורה למהרש"ם דן להקל בזה ע"פ המבואר באו"ח סי' שסב [בשו"ע אדמוה"ז סי"ג], ובשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קפא מפקפק בזה. אבל מחיצה ניידת מועילה גם לדעתו, וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' קלב, ציץ אליעזר חט"ו סי' מב, אז נדברו חי"א סי' לח.
63) שאלתי את הרה"ח רי"ל שי' גרונר ונעניתי כדלהלן [המופיע בסוגריים המרובעים – שלי]:
א) האם היתה הסכמה של הרבי, או של רבנים מאנ"ש, על המחיצה העגולה הניתנת לכהנים שם?
מענה: הרה"ג ר' קלמן מארלאו ע"ה פקפק בתועלת מחיצה זו – כי אז המחיצה היתה פתוחה מלמטה כמה טפחים. בהתאם לזה קנו מחיצות אחרות שהדפנות יורדות עד למטה, אבל זה נתחדש לאחר פטירתו. הרה"ג ר' אברהם שי' אזדאבא אינו מסכים להשתמש במחיצה מיטלטלת (כתב תשובה ע"ז בס' תפארת יהודה קלמן, ברוקלין תשס"א, עמ' 203), ואומר "מוטב שיהיו שוגגין וכו'".
ב) האם יש פסיקה ברורה אודות המצבה העומדת, האם גם היא נקראת מחיצה או שהכהנים צריכים להרחיק ממנה ד' טפחים? (ובזה תלוי כמובן אם יכולים להסתובב מסביב כנהוג, ביציאתם).
מענה: דעתו של הרב אזדאבא שהמצבות הן מחיצה [כנפסק בשו"ע יו"ד סי' שעא ס"ה, עיי"ש בב"י ובביאור הגר"א. וע' בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רסב אותיות ד-ה], אלא ספק אצלו אם מותר לכהן לנגוע בהן [לכאורה ברור שם שאסור].
ג) לכאורה, המקום בו נמצאים הגופים הק' מרוחק בכוונה מן המחיצה שמסביב – האם זה נכון וכמה, והאם יש לזה תוצאות הלכתיות לכהנים?
מענה: בשעתו (בשנת תש"י-י"א) היה דיבור ע"ז, ולע"ע נעלם ממני הנדבר אז.
64) מענה משנות הלמ"ד לקבוצת מורות ב'גן חובה' של 'בית רבקה' בברוקלין, שדיווחו על חגיגת סיום הלימודים ביום כ"א סיוון ('מאוצר המלך' ח"א עמ' 48). נפתחו ראשי-תיבות וקיצורים, ונוספו השלמות בסוגריים מרובעים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
