להיות בתנועה מתמדת של הליכה מחיל אל חיל

העניין ו"ילך" - מצינו אצל משה רבינו בהיותו בן מאה ועשרים שנה, כמו שכתוב "וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום וגו'" (ופעם נוספת - בקשר לביטול עניין של מחלוקת).

כלומר, גם לאחרי שמשה רבינו הגיע לתכלית השלימות בעבודתו, "היום מלאו ימי ושנותי" - הרי, לא זו בלבד שלא הסתפק בכך והמשיך בעבודתו, אלא עוד זאת, שדווקא אז היה אצלו העניין ד"וילך משה" - הליכה אמיתית, עילוי שבאין-ערוך לגמרי.

וכל זה - למרות ש"נסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה", וכבר נצטווה לסמוך את יהושע (דבר שעשה "בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה... בשתי ידיו כו'"), ולהעביר לו את ההנהגה על ישראל כו', הנה, גם במעמד ומצב זה הוסיף משה רבינו בעבודתו, עד להוספה באופן ד"וילך", שכן, כל עניין ועניין יש לנצל כדי להוסיף בכבודו של הקב"ה, ובלשון חז"ל - בסיום וחותם פרקי-אבות דשבת זו - "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו".

ועניין זה מהווה הוראה ולימוד בעבודתו של כל אחד ואחד מישראל - מצד ניצוץ משה שבקרבו כו' - שאף פעם אין לו להסתפק במעמדו ומצבו בהווה, גם בהיותו בתכלית העילוי, אלא, תמיד עליו להוסיף ולהעלות בקודש, "מעלין בקודש" (ועל-אחת-כמה-וכמה ש"אין מורידין"), תנועה של הליכה, "וילך", עד להליכה באופן שבאין-ערוך לגמרי ביחס למעמדו ומצבו הקודם - על-דרך ובדוגמת ה"וילך" דמשה רבינו בהיותו בן ק"כ שנה, כש"מלאו ימי ושנותי".

ומובן שכל זה נפעל באופן דנשמות בגופים דווקא - שכן, גם בנוגע למשה רבינו, הרי, כשמדברים אודותיו עתה, אין הכוונה למצב ד"אף כאן עומד ומשמש", כלומר, בהיותו במרום, כי אם, לזמן ד"משה ואהרון עמהם", נשמות בגופים (שהרי מדובר אודות בירור הלכה בתורה, אשר, עניין זה יכול להיות רק על-ידי נשמה בגוף), לאחרי השלימות שניתוספה אצלו במשך כל השנים שהיה בגן-עדן (מלבד שלימות עבודתו במשך ק"כ שנה בעלמא דין), כלשון המובא בדרושי חסידות - שמשה רבינו לומד תורה בגן-עדן ג' אלפים שנה כו'.

וכאמור, עניין זה נעשה ונפעל ביחד עם העניין ד"ניצבים", באופן תמידי, "לא ישבותו" כנ"ל.

הוספה בעניין השמחה ש"פורצת גדר"

ויש להוסיף, שהחיבור ד"ניצבים-וילך" מוסיף גם בעניין השמחה, שפורצת גדר:

החילוק שבין תענוג לשמחה בטבע האדם, הוא - שתענוג קשור עם עניין המנוחה, ובלשון הידוע: "שקיט ואשתכך באתריה כחמר טב על דורדיא", וכפי שרואים במוחש שכאשר האדם מתענג מדבר מסויים, אזי, נמצא במצב של מנוחה, ואינו יכול לסבול שמבלבלים אותו ממנוחתו כו'; מה-שאין-כן שמחה - קשורה עם תנועה של יציאה ממצב של מנוחה כו', עניין של הילוך, עד לריקוד כפשוטו.

ומזה מובן, שכאשר קורין נצבים-וילך ביחד - אזי ניתוסף עוד יותר בעניין השמחה, מלבד השמחה הקשורה עם העניין ד"אתם נצבים", ו"שוש אשיש בה'", כנ"ל.

(משיחת שבת-קודש פרשת נצבים-וילך, כ"ג באלול ה'תשמ"ו;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ו כרך ד עמ' 433-434)