הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1018, ערב שבת פרשת בלק, י"א בתמוז תשס"ו (07.07.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב 

 עמדה שבועית

הכול תלוי בכוח העמידה

אל לנו להניח להרהורי דכדוך להסיט אותנו מדרכנו. העם היהודי חזק מכל אויביו, והוא יקום, יתלכד ויגלה את עוצמות הרוח הטמונות בו

הקולות הנשמעים בימים האחרונים, על אפשרות הכניעה לדרישות המחבלים – מפחידים יותר מעצם האיוולת שבכניעה. הדיבורים הללו מעידים כי חלקים גדולים בעם איבדו את יכולת העמידה המינימלית שעם בריא זקוק לה. הם מכירים עולם-מושגים אחד ויחיד – ויתורים, נסיגות, התרפסות וכניעה.

ואין מדובר בעניין של סגנון או של גישה להתמודדות עם בעיות, כאילו לפנינו שתי דרכים לגיטימיות. דרך העמידה הנחושה הביאה את העם היהודי עד הלום, מבעד לקשיים לא-יתוארו, לניסיונות מרים, לרדיפות ולמאבקים, ואילו דרך ההתרפסות והכניעה מדרדרת אותנו מדחי אל דחי. כל ילד יכול לשער מה תהיה תוצאתה של כניעה במציאות הנוכחית, ואיזה גל של שפיכות-דמים היא עלולה להמיט עלינו, היו-לא-תהיה.

סמלי הרוח היהודית

מהיכן שואבים את הכוח לעמוד בקשיים ולא להתעייף? מקור כוחנו הוא התורה ודמויות-המופת שקמו לעמנו במשך הדורות, שסימלו את הנחישות היהודית הבלתי-נכנעת. אחת הדמויות הללו, שרשמה פרק מזהיר בדברי ימי ישראל, היא הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, שלא נרתע מהשלטון הקומוניסטי העריץ בימיו האפלים ביותר.

אלה היו ימים קשים ומרים. השלטון הקומוניסטי היה שיכור ניצחון. קלגסיו ניהלו מסע חסר-פשרות לחיסול 'אויבי המשטר', ובראשם יהודים שומרי תורה ומצוות. מיליונים הושלכו לבתי-כלא בלא דין ומשפט. מאות-אלפים נשלחו לסיביר, הומתו או פשוט 'נעלמו'. לא היה לפני מי לערער או להתלונן. השלטון הכול-יכול עשה ככל העולה על רוחו.

יהודי אחד העז להתייצב מולו. הרבי הריי"צ. הוא הקים רשת מחתרתית של חסידים נחושים ובעלי מסירות-נפש, שהתפרשו על-פני כל המדינה ושימרו את גחלת היהדות. הם פתחו בתי-כנסת, תלמודי-תורה, מקוואות-טהרה. במחתרת דאגו לשחיטה כשרה, לברית-מילה ולאספקת תשמישי-קדושה וספרות יהודית.

מאבק זה נראה כהתאבדות מדעת. לכאורה, לא היה לו שום סיכוי. היה ברור שבכל רגע המשטרה החשאית מסוגלת לשים את ידה על הרבי ועל חסידיו. אבל הרבי לא נרתע ומסר את נפשו בפועל ממש כדי שחלילה לא תכבה גחלת היהדות. הוא אכן נאסר, ולרגע היה נדמה שאין כוח בעולם שיוכל למנוע משלטון הרשע לבצע את זממו. וכאן התחולל הנס, שעד היום קשה להעריך את עוצמתו – הרבי שוחרר וימי שחרורו, י"ב-י"ג בתמוז, נהפכו לחג-הגאולה.

לא לשווא כתב הרבי עם צאתו לחירות: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי-אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". זה לא היה מאבק פרטי שלו, אלא מלחמה על הזכות להיות יהודי ולהתנהג כיהודי. שחרורו של הרבי הוא ניצחונו של כל יהודי, והחג הוא חגה של רוח ישראל המתגברת על כל אויביה.

הנצח מול החולף

פרשת מאסרו ושחרורו של הרבי מעניקה לנו פרספקטיבה רחבה יותר של הקיום היהודי. העם היהודי חזק לאין-ערוך מכל מיני תופעות חולפות, גם אם הן מתקיימות כמה דורות. ההיסטוריה היהודית ידעה תקופות גאות וימי שפל, והעם היהודי הוא שניצח בסופו של דבר.

לפנינו ההוכחה כי אמונה איתנה ומסירות-נפש יהודית יכולות להכריע אפילו שלטון אדיר. וזה הדבר שאנו זקוקים לו כל-כך דווקא בימים אלה – לחזק את האמונה, לטפח את מסירות-הנפש ואת הדבקות בערכים של עם-ישראל, ולא להניח להרהורי מבוכה וייאוש להסיט אותנו מדרכנו. העם היהודי חזק מכל אויביו ומכל הקשיים העומדים בדרכו. העם הזה יקום, יתלכד ויגלה את עוצמות הרוח הטמונות בו, ויזכה בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

 יש חדש

התוועדויות חג-הגאולה

בכל רחבי הארץ ייערכו אי"ה בשבת-קודש זו, י"ב בתמוז, וביום ראשון שאחריו, י"ג בתמוז, התוועדויות מיוחדות לציון חג-הגאולה של הרבי הקודם מליובאוויטש, ממאסרו ברוסיה הקומוניסטית. בהתוועדויות הללו יספרו את סיפור המאסר והגאולה ויפיקו את הלקחים האקטואליים. בתי-חב"ד מזמינים את הציבור לבוא להתוועד יחדיו, שבת אחים גם יחד, לשמוח בשמחת הגאולה, ולשמוע דברים מפי רבנים, משפיעים חסידיים ואישי-ציבור.

לימוד תורת המקדש

לקראת ימי בין המצרים, יֵהפכו לשמחה, הננו מזכירים לציבור את קריאתו של הרבי מליובאוויטש להוסיף בהם בלימוד התורה ובנתינת צדקה, ובמיוחד בלימוד ענייני המקדש –בתורה שבכתב (פרשיות תרומה, ויקהל-פקודי; יחזקאל פרקים מ-מג), בתורה שבעל-פה (מסכת מידות) ובהלכה (הלכות בית-הבחירה לרמב"ם). על-ידי לימוד זה נזכה שיתקיימו דברי המדרש: "לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

חגיגה באדרת

בית-חב"ד במושב אדרת שבמטה יהודה, בניהולו של הרב מיכאל מויאל, מקיים ביום רביעי השבוע, ט' בתמוז, חגיגה מיוחדת לרגל סיום כתיבת ספר-תורה. באירוע ישתתפו הרב הראשי לישראל, רבנים נודעים, חברי-כנסת ואישי-ציבור נוספים. להשתתפות בכתיבת ספר-התורה: טל' 052-6770790.

שלחן שבת

יראה ואהבה כנגד בלעם ועמלק

בפרשתנו מסופר  על בלעם הרשע, נביא הגויים, שזמם לקלל את ישראל, והקב"ה הפך את הקללות לברכות. אך בסופו של דבר יעץ עצות כיצד להחטיא את ישראל, ובגלל זה  חטאו רבים מבני-ישראל ומתו במגפה.

בתחילת שנות המדבר ארב אויב אחר לישראל, מתוך מטרה למנוע מהם לקבל את התורה. זה היה עמלק, המסמל חוצפה והחדרת קרירות בעבודת ה'. בעקבות זאת הורה הקב"ה למשה "צא הילחם בעמלק", ומאז הוטל עלינו לזכור את מעשיו הרעים ולמחותו.

צירוף מילים

כתוב בספרים, ששני הרשעים הללו קשורים קשר הדוק. הדבר נרמז אף באותיות שמם: כשכותבים 'בלעם' ו'עמלק' בשתי שורות, כש'בלעם' למעלה ו'עמלק' מתחתיו – אפשר לקרוא את המילים 'בלעם' ו'עמלק' הן מימין לשמאל הן מלמעלה למטה (כאשר שתי אותיות מופיעות בשורה העליונה ושתי אותיות בשורה התחתונה).

התשובה לרוע המיוצג על-ידי בלעם ועמלק היא יראת ה' ואהבת ה'. גם שתי המילים הללו קשורות זו לזו באותה מתכונת – כשכותבים 'יראה' ו'אהבה' בשתי שורות, כש'יראה' למעלה ו'אהבה' למטה – אפשר לקרוא את המילים הללו הן מימין לשמאל הן מלמעלה למטה.

מרגיש 'מיוחס'

עמלק ובלעם היו מסוגלים לפגוע בעם-ישראל משום שהייתה להם קרבה משפחתית למקור חוצבו של עם-ישראל. עמלק הוא צאצא של עשיו, ועל-כן הרגיש שיש לו הזכות לחוות דעה בענייני אמונה, בהיותו נינו של יצחק אבינו ובן-נינו של אברהם אבינו. גם בלעם מוצאו מלבן הארמי, ועל-כן הרגיש גם הוא שיש לו קשר לבני-ישראל, שנולדו מבנותיו של לבן.

הדרך להתמודד עם עמלק ולבן אינה על-ידי ליבון הטענות שהם מעלים והתחשבות ב'ייחוסם'. יש לבחון דבר אחד – אם דבריהם עולים בקנה אחד עם דבר ה' הכתוב בתורה. המודד היחיד בעבורנו הוא התורה, ולא 'ייחוס' כזה או אחר. אם הדברים מתאימים לדברי התורה, יתקבלו ממי שיבואו, אפילו מבלעם ומעמלק, ואם לאו – אין לנו כל עניין בהם.

בלי הרגשה עצמית

אך כיצד מבחינים בוודאות אם הדברים מתאימים לדברי התורה? הלוא האדם עלול להטעות את עצמו ולחשוב שדבר-מה משרת את התורה, בשעה שהאמת הפוכה?

לשם כך יש צורך ביראת ה' ובאהבת ה', והיראה צריכה לבוא לפני האהבה. כשיהודי חדור בגישה זו, אין הוא חש את מציאותו העצמית, אלא הדבר האחד והיחיד שמנחה אותו הוא – הרצון האלוקי. כשהוא חדור יראת ה' ואהבת ה', אין לו מה לחשוש מפני עמלק ובלעם, והוא יכול לעמוד כנגדם ולנצחם.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 338) 

 מן המעיין

בני-ישראל

ה' עמו

"לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו" (במדבר כג,כא). מדוע "לא הביט אוון ביעקב"? משום שגם בשעה שיהודי חוטא, עדיין "ה' אלוקיו עמו" – אף אז יש אלוקים בקרבו.

(רבי ישראל מרוז'ין)

אין מקום לקושיות

בזוהר נאמר: הקב"ה התורה וישראל חד הם. כשם שאין להקשות על הקב"ה ועל התורה ולומר "כתוב זה אינו נראה לי", כך אין מקום לקושיות על בני-ישראל, ותמיד יש לדונם לכף זכות.

(רבי יצחק מוורקה)

לא לחפש חסרונות

רק מי שאינו רואה "אוון ביעקב ועמל בישראל", שאינו מבקש חטאים בבני-ישראל אלא דן אותם תמיד לכף זכות, צדיק כזה "ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו".

(רבי חיים מצאנז)

לא בודד

יהודי לעולם אינו בודד. בכל מקום שיהודי הולך ובכל מקום שהוא עומד – "ה' אלוקיו עמו".

(הבעל-שם-טוב)

חלק מן העצם

את מהותו של יהודי אין להעריך ולשער. יהודי הוא חלק מן העצם, והתופס במקצתו, כאילו תופס בכולו. כשם שאין שיעור לעצם, כך אין שיעור לחלק.

(היום יום)

איך לא לאהוב

אין אנו יודעים איך צריכים לאהוב יהודי. מהו יהודי? נשמה ואמונה, תורה ומצוות. איך לא לאהוב דבר כזה!

(אוצר פתגמי חב"ד)

אות חקוקה

יהודי הוא כמו אות החקוקה באבן. אין אפשרות שהאות תימחק. ייתכן רק שהאות תתמלא אבק, שיכסנה ויסתירהּ. כל מה שצריכים לעשות הוא לנפוח עליה בחזקה, עד אשר ייעלם האבק, והאות תתגלה מחדש בכל יופייה והדרה.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

מלאך היה מתבטל

אילו נמצא מלאך אחד במעמד עשרה מישראל, אף אם הם אינם מדברים דברי תורה – הייתה נופלת עליו אימה בלי גבול, מהשכינה ששורה עליהם, עד שהיה מתבטל במציאותו לגמרי.

(תניא)

 אמרת השבוע

מי אסיר

כאשר נאסר הרבי הריי"צ מליובאוויטש על-ידי השלטון הקומוניסטי, הועבר מחדר לחדר ומאגף לאגף. בתוך כך השאיר את תיקו, ובו הטלית והתפילין, באחד החדרים. כאשר נצטווה ללכת עם סוהריו אל תאו, אמר כי הוא דורש לקבל את תיקו.

הסוהר הביט בו בחמת זעם ושאג: "לשם מה לך התיק? חפצי דת אסור להחזיק בכלא, ואחת היא לך אם יישארו כאן או יילקחו ממך בבואך לאגף המיועד לך. הנח להבלים הללו שלך. עליך לזכור כי אסיר אתה!".

הרבי הביט בו בעיניים חודרות ואמר: "במהלך השעתיים שאני נמצא כאן, שמעתי עשרות פעמים כי אסיר אני. אינני יודע אם רק אני אסיר או אולי כל הסוהרים והפקידים הנמצאים כאן – אסירים הם. אין לך אפוא הרשות לבוז לענייני הדת הקדושים לי". 

 מעשה שהיה

פגישה מההשגחה

זמן רב היה כ"ק אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש נתון למעקב הדוק של הבולשת הרוסית. מרגלים נשתלו בין חסידיו, תנועותיו נצפו ונרשמו, וכל התבטאויותיו ומעשיו תועדו בספר שחור שהתעבה ותפח.

המנהיג היהודי, שהתעלם מכל האזהרות ששוגרו אליו, והקים מערכת מסועפת של מוסדות יהודיים ברחבי המדינה, העלה את חמת השלטון ואנשי המחלקה היהודית, ה'יבסקצייה'. אלה ארבו לו וחיכו לרגע המתאים, כדי לבוא עמו חשבון על כל 'פשעיו'.

באמצע חודש אדר-א תרפ"ז נסע הרבי ברכבת מלנינגרד למוסקווה. לאחר לילה של נסיעה, נכנס משמשו של הרבי לתאו ומסר לו כי הנוסע בתא השכן מבקש להיכנס ולשוחח עמו. הרבי הביע את הסכמתו וכעבור כמה רגעים הופיע האיש.

הוא קד קידת נימוסין והתיישב. "קוראים לי מארק סמיונוביץ' בשקוב", הציג האיש את עצמו. "הנני יו"ר מועצת השלטון בצ'ליאבינסק וחבר הג-פ-או (המשטרה החשאית) הכללית", הוסיף. "ואדוני?", שאל מיד, "מה שמו ותוארו?".

"שמי יוסף-יצחק שניאורסון ותוארי הוא –  'יהודי'", ענה לו הרבי. לאחר הרהור קל הוסיף הרבי: "אדם יכול לשאת תארים שונים, אך כולם בני חלוף. לעומת זאת, התואר 'יהודי' הוא נצחי, שכן 'ישראל אף-על-פי שחטא – ישראל הוא'".

שריר דק זע במצחו של האיש. לרגע השפיל את עיניו אך מיד שב והישיר את מבטו. "נולדתי באורשה, שבאזור מוהילוב", החל לומר. "הוריי וזקניי היו חסידי ליובאוויטש. שתי סבותיי, מצד אבי ומצד אימי,  עוד הלכו ברגל אל רבותיהן בליובאוויטש – רבי מנחם-מענדל (ה'צמח צדק') ורבי שמואל (המהר"ש)".

לפתע נראה היה כי העיסוק בעברו המשפחתי מכביד עליו. הוא עצר את שטף דבריו ושאל באיזה מלון במוסקווה יתאכסן הרבי. "במלון 'סטארא וורווסקאיה'", ענה הרבי. "היו בריאים והצליחו בדרככם", איחל ויצא.

כעבור יומיים, בעוד הרבי שוהה בחדרו במלון, הופיע מארק סמיונוביץ' בשקוב. הרבי קיבלו במאור-פנים, והוא המשיך לגולל את סיפור חייו מהנקודה שבה עצר בפעם הקודמת. הוא סיפר כי למד בישיבה עד גיל שבע-עשרה, וכי לאחר מכן זנח את דרך היהדות והצטרף למהפכנים הקומוניסטים.

לפתע נפתחה דלת החדר בפראות וארבעה אנשים התפרצו פנימה, אוחזים אקדחים שלופים. אחד מהם היה קראטוב, איש ה'יבסקצייה', שישב במשרד המלון ומשם פיקח על אורחי המלון ומעשיהם. הוא הכיר את הרבי. "האזרח שניאורסון, אתה עצור!", קרא וקצף על שפתיו. "אל תזוז ממקומך; אם תזוז אירה בך!", צעק. הרבי לא הגיב והוא המשיך בצעקותיו. "היכן חפציך? רצוני לבדוק אותם. גרישקֶה, סגור את הדלת!", הורה לאחד מאנשיו.

בשקוב הביט בנעשה ונראה כמתאמץ להתאפק. קראטוב הורה לחבריו לבדוק את החדר ביסודיות. השלושה החלו להפוך את חפציו של הרבי ולפזרם על הרצפה, בעוד קראטוב עצמו מתיישב בגסות על כיסא ומספר כיצד רתם באמצ'סלב עירו שני רבנים לעגלה טעונה זבל והריצם ברחובות העיר עד שאפסו כוחותיהם. "אנחנו הצעירים הנאורים, חברי תנועת ה'קומסומול' (תנועת הנוער הקומוניסטית), נעשה בכם שַׁמות ונעקור את הרבנים הפנטיים מהשורש... לפניך שתי ברירות – למות מכדור רובה או להירקב באיי סולובקי"...

לפתע, כאילו לראשונה הבחין קראטוב בבשקוב, והחל להשתלח גם בו. "עמוד, חבר, ונבדוק גם את כיסיך. אולי אתה אחד משליחיו של האזרח שניאורסון לבנות מקוואות ותלמודי-תורה, או לתמוך באנטי-מהפכנים!"...

זה היה הרגע שבו פקעה סבלנותו של בשקוב. הוא קם ממקומו, הסיר את כובעו מעל ראשו וזרק לעבר קראטוב וחבריו מילה כלשהי, תוך הצגת תעודה שהוציא מכיסו. פניו של קראטוב חוורו כסיד. הוא ושלושת מלוויו נסוגו באימה לאחור ונצמדו לקיר.

"גש אליי והצג את תעודתך", הורה בשקוב לקראטוב בקול קר כקרח. האחרון היה מבוהל ומבולבל לגמרי. "התעודה... השארתי אותה במשרדי...", גמגם. בשקוב הורה לו למהר למשרדו ולהביא משם את התעודה. גם מהאחרים דרש לראות תעודות, אך הם הודו שאין בידיהם כל תעודה. "עליכם לסור מחר למשרד הג-פ-או, אל החוקר ירמלוב", אמר להם.

כשחזר קראטוב והתעודה בידו, הורה לו בשקוב  לגשת גם-כן למחרת אל החוקר ירמלוב במשרדי הג-פ-או, כדי שהלה "ירענן את זיכרונך בכל הקשור לחוקי הביקורים והחיפושים אצל אזרחים".

קראטוב החל להתנצל ולבקש על נפשו, אך בשקוב שילח אותו ואת חבריו בבוז מהחדר. לאחר צאתם, התנצל בשקוב לפני הרבי באומרו כי אלה צעירים שדעתם קלה. הרבי נפרד ממנו לשלום, וכשהדלת נסגרה עמד להתפלל תפילת ערבית. הוא ידע שאילוא המפגש המפתיע שזימנה לו ההשגחה העליונה, יומיים קודם-לכן, ברכבת, הערב הזה היה מסתיים אחרת לגמרי...

אך הצלה זו הייתה זמנית בלבד. ארבעה חודשים לאחר מכן, בט"ו בסיוון, נאסר הרבי. השלטונות רצו למצות איתו את הדין, אך בחסדי ה' שוחרר הרבי לחופשי כעבור פחות מחודש. בי"ב בתמוז התבשר על השחרור ולמחרת, בי"ג בתמוז, יצא לחירות.

 י"ב – י"ג בתמוז

נס חג-הגאולה

דברי ימי החסידות משופעים בתאריכים חגיגיים שנולדו בעקבות מאסרים ורדיפות. החג הגדול והחשוב של חסידות חב"ד הוא חג הגאולה י"ט בכסלו, חג גאולתו של רבנו הזקן ממאסרו בפטרבורג. גם האדמו"רים הבאים, ממלאי-מקומו, 'זכו' לשבת במאסר, אם בגלל הלשנות-שווא ואם בגלל מאבקם למען ענייני היהדות, נגד מזימות השלטונות.

חג הגאולה השני בחשיבותו, אחרי י"ט בכסלו, הוא י"ב בתמוז, שבו שוחרר כ"ק אדמו"ר הריי"צ ממאסרו ברוסיה הקומוניסטית. בהתוועדויות החסידיות דנו זקני החסידים בשאלה, איזה משני החגים גדול יותר. אחד סבר שי"ב בתמוז גדול יותר, וזה טעמו ונימוקו: "מאסרו של אדמו"ר הזקן בא על-ידי מלשינות שווא ושקר, אבל על אדמו"ר הריי"צ היה הכול אמת, מכיוון שהוא עשה כל מה שהאשימוהו. וגם, בימי הצאר היה על-כל-פנים מלך ואיזה משפט, אבל כאן רשעים רוצחים. אם-כן, הרי זה נס גדול יותר".

"יומכם יגיע"

העובדה שדווקא המאסרים והרדיפות יצרו חגים וימי שמחה חדשים, הייתה ידועה גם לקומוניסטים, ובשלב כלשהו ניתנה הנחיה מגבוה למנוע מצבים כאלה. כמה חסידים שנאסרו סיפרו, שהחוקרים אמרו להם: "אתם חושבים שתשתחררו ותהפכו את יום השחרור לחג? לא ולא, מכאן לא תצאו לעולמים".

כשבאו לאסור את הרבי הריי"צ, ניהלו את החיפוש והמאסר שני אנשי ה'יבסקצייה' (=המחלקה היהודית), נחמנסון ולולב. שניהם היו צאצאים למשפחות של חסידי חב"ד, ונוכחותם דקרה את הלב יותר מעצם המאסר. כאשר יצא הרבי מן הבית, מסר את תיק החפצים האישיים שנטל עמו לידי אחד החיילים. קפץ לולב ולקח את התיק מידי החייל ואמר: "תנו לי את התיק. אני חפץ לשאתו. חסידים נשארים חסידים – סבי היה נושא את החבילות של סבכם ואני אשא את החבילה שלכם"...

הרבי הוציא את התיק מידיו ואמר: "הסבא שלך היה חסיד, ולכן זכה לשאת את חבילותיו של סבי למקום שסבי רצה ללכת. אתה רוצה לשאת את תיקי למקום שאתה רוצה להוליכני, וזה לא יכול להיות; בדרככם לא אלך!". הרבי מסר שוב את התיק לידי החייל ולא הסכים שלולב יישא אותו.

היו לרבי עוד כמה וכמה עימותים עם שני אנשי ה'יבסקצייה' הללו. פעם, במהלך חקירה, כשהללו החציפו פנים כלפיו, אמר להם: "אני יכול להבטיח לכם, שיום יבוא ויהיו שינויים בסדרי השלטון וגם תורכם יגיע". ואכן, בתוך התמורות שהתחוללו בצמרת השלטון הקומוניסטי, הושלכו גם לולב ונחמנסון לבית-הכלא ועקבותיהם לא נודעו.

אגב, לימים הביע הרבי את כאבו על שנאלץ לנקוט לשון קשה כל-כך כלפי יהודים. וכך אמר: "אבי (הרש"ב) לא הוציא מעולם מילת קללה מפיו, אפילו לא על היצור השפל ביותר. ואילו אני נאלצתי לקלל את הזדים הארורים הללו בקללות נמרצות".

בזכות קיום הלכה

ניסים רבים קרו לרבי בבית-הכלא. עצם העובדה שהסכימו להביא לו את התפילין, היא נס בל-יתואר במושגי הימים ההם. גם העובדה שאִפשרו לו לאכול מזון כשר היא נס אדיר.

הרבי סיפר על נס שקרה לו בזכות קיום הלכה בשולחן-ערוך: בערב שבת שלחו לו בגדי שבת מביתו. הבגדים עברו חיפוש, אבל כשהרבי קיבלם, קיים את ההלכה שצריך למשמש בכיסים, לוודא שאין בהם דבר-מה שעלול להכשיל את האדם בהוצאה מרשות לרשות בשבת. ואז מצא בכיס מכנסיו מכתב קטן, שקיבל במוצאי השבת האחרונה, וטמנו אז בכיסו. לוּ היו החוקרים מוצאים מכתב זה, היה הדבר גורם צרות צרורות הן לרבי הן לאנשים שהיו קשורים במכתב. הרבי מיהר להשמידו וכך ניצלו הוא ואותם אנשים.

 בציפייה לגאולה

'כי קרוב יום אידם'

"שאלו את בלעם, יש להן (לישראל) קץ של ישועה? אמר להם: הן, ורחוק הוא, שנאמר 'אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב'. שאלו לנביאי ישראל, אמרו: הן, וקרוב הוא, שנאמר 'כי קרוב יום אידם' (של אויבי ישראל)" (ילקוט שמעוני תהילים סי' תתט)

 חיים יהודיים

"ברכת הריי"צ הגנה עליי"

המספר המקועקע על זרועו של ר' ישראל-משה פודלוביץ' מסגיר מיד את העובדה שמסכת חייו עברה בגיהינום הנורא ששמו אושוויץ. אולם עדות אילמת זו מכסה יותר משהיא מגלה. היא איננה מספרת דבר על הוריו וארבעת אחיו שהושמדו באותו מחנה, ולא על מלחמת ההישרדות ההרואית שלו-עצמו. את הצלתו מהתופת זוקף פודלוביץ' לזכות הברכה המיוחדת שקיבל עם פרוץ המלחמה מכ"ק אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש.

פודלוביץ (84), איש-ספר נעים-הליכות, מתגורר ברמת-גן. לראשו כיפה גדולה, הוא חש קרבה אישית לבית טשכנוב, ותמונת מחזור גדולה של ישיבת ליובאוויטש באוטבוצק, שבה למד, מפארת את אחד מכותלי ביתו.

עולם חדש

הוא נולד בטשכנוב. בגיל שלוש-עשרה נשלח ללמוד בישיבת פולוטסק, ישיבה ליטאית בסגנון נוברדהוק. כעבור שנה העבירו אביו לישיבת תומכי-תמימים בוורשה. הוא עשה זאת על-פי המלצת ידיד וגם משום שבישיבה זו היה חדר-אוכל מסודר ותלמידיה נפטרו מאכילת 'ימים'.

באותן שנים עשה הריי"צ מליובאוויטש בפולין. הוא הגיע אליה מריגה, לאחר שנאלץ לעזוב את רוסיה. בתחילה התגורר הריי"צ בוורשה – שם הקים 'ישיבה קטנה' – ולאחר מכן קבע את מושבו באוטבוצק ובה הקים 'ישיבה גדולה'.

כך מצא עצמו הנער ישראל-משה מתוודע לעולם חדש של הוויי ומושגים חב"דיים. ביום למד בישיבה ובלילה לן בחנות של סוחר יהודי, כדי לשמור על החנות ולהשתכר כמה פרוטות שסייעו לו להתקיים. אחרי שנתיים בישיבה בוורשה המשיך לישיבה באוטבוצק, ושם למד עוד כשנה.

מטבע וברכה

אך זיכרונו העז ביותר מהרבי הוא מפגישתם האחרונה: "כשפרצה המלחמה, חזרו התלמידים לבית הוריהם. קודם שובי לטשכנוב באתי להיפרד מהרבי. הוא בירכני  שהקב"ה ישמור עליי, ואף נתן לי מטבע של עשרה זלוטי. בתוך זמן קצר הבנתי עד כמה זקוק הייתי לברכה זו.

"הישיבה הייתה אבן-שואבת לצעירים מכל החוגים", אומר פודלוביץ'. "את הרבי ראיתי פעמים רבות, בעיקר בתפילות ובזמנים שבהם השמיע מאמרי חסידות ברבים. דמותו הותירה בי חותם עמוק. אני אפילו זוכר את חגיגות י"ב בתמוז בישיבה, לציון הצלתו ושחרורו של הרבי מהכלא".

אלפי פעמים מול המוות

כשחזר לבית הוריו כבר שרר במקום חורבן, כהגדרתו. חוקי הגזע הנאציים נכנסו לתוקף והיהודים נעקרו מבתיהם ונלקחו לעבודות כפייה. בשלהי תש"ב גורשו לאושוויץ כחמשת-אלפים יהודי טשכנוב. פודלוביץ' זוכר היטב את מנגלה, יימח-שמו, השולח בהינף אצבע את הוריו ושלושת אחיו הצעירים לצד אחד, ואילו אותו ואת אחותו הצעירה ממנו מעט – לצד שני.

זמן קצר לאחר שהבין מה עלה בגורל הוריו ואחיו הקטנים, נודע לו כי גם אחותו נרצחה. הוא נשאר בודד בעולם. אלפי פעמים ראה את המוות לנגד עיניו, אך בדרכים שקצרה היריעה מלתארן, ניצל. הוא זכה לעלות ארצה ולהקים משפחה, כשני מנייני נפשות כיום, ההולכים בדרך התורה. "ברכת הריי"צ ליוותה אותי והקב"ה אכן הגן עליי", הוא אומר ועיניו קורנות.

פודלוביץ' מציג את תמונתו בישיבה: "נשארתי בודד בעולם"

 פינת ההלכה ומנהג

מזון כשר בכלים לא-טבולים

שאלה: איך מותר להשתמש במשקאות, שימורים או קפה המיובאים מחו"ל ומאוחסנים בכלים שיוצרו על-ידי גויים ולא נטבלו?

תשובה: כבר נתבאר במדור קודם (גיליון 1016) שאין היתר לשימוש ראשון בכלי שייצרוהו גויים ללא טבילה. עם זה, רבים מהפוסקים מקילים בשימוש זה, אף שהשימוש בכלי עד תומו נעשה בפעמים רבות ועשוי להימשך זמן רב, וכך נהוג. הנימוקים לכך:

א) אין דעת הקונה לקנות את הכלי או הבקבוק, והכלי בטל אגב המאכל. יש גם כלל ש"אדם לא נוח לו לקנות איסור" (ומכיוון שלא נקנה – הוא פטור מטבילה). ובפרט אם הוא מכוון במפורש שלא לקנות אותו.

ב) רוב בני-אדם חדלים להשתמש בכלים אלה לאחר ריקונם, ואם-כן, כבר אינם 'כלי סעודה'. אם לבסוף החליט האדם להשתמש בכלי בקביעות – רק אז נעשו כלי (וגמר מלאכתו על-ידי יהודי ופטור מטבילה), ואין זה פועל למפרע.

ג) ייתכן ששימוש כזה, שרק מוציאים מהכלי ולא מכניסים לתוכו – אינו נקרא שימוש.

ד) יש מצבים (בפרט בקופסאות שימורים) שבהם יש מקום לטעון כי הכלי נעשה ראוי לשימוש רק על-ידי פתיחתו. כלומר, גמר מלאכתו היה על-ידי יהודי והכלי פטור מטבילה.

יש המקילים לאכול מתוך הקופסה או הצנצנת, ואפילו אם הוציא מתוכה חלק ונוכח שאינו צריך את כל מה שהוציא – רשאי להחזיר לתוכה את השאר, שזה אינו שימוש חדש אלא המשך המצב הקודם. ויש מתירים אף לחמם את המאכל בעודו בקופסה, לפחות בעודה סגורה לגמרי.

לעומת זה, יש המחמירים לרוקן את הכלי  ולהטבילו לפני כל שימוש בו, ויש הדורשים לעשות זאת לפחות לפני שימוש חוזר, ובפרט בכלי מתכת שטבילתם מן התורה.

מקורות: שו"ת: אגרות משה יו"ד ח"ב סי' מ וסו"ס קלז. חלקת יעקב ח"ב סי' נז. מהרי"ל דיסקין, קו"א סי' ה אות קלו. ציץ אליעזר ח"ח סי' כו. ספרים: טבילת כלים פ"ד סי"ב, שמירת שבת כהלכתה (תשל"ט) פ"ט הערה מא, וש"נ.