הצדיק רבי משה-לייב מסאסוב התמסר למצוות פדיון-שבויים. בכל פעם שהגיעה אליו ידיעה על יהודי שהושם בכלא, ולעיתים זו הייתה משפחה שלמה שהושלכה לבור, היה מניח את כל ענייניו ויוצא לפדותם ולשחררם. מכתת היה את רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר ומקבץ כסף למטרה הנעלה.
פעם אחת נודע לו על משפחה שראשה, חוכר אחוזה, התקשה לעמוד בדמי החכירה הגבוהים, והוא ובני ביתו נמקים כבר שבועות ארוכים בכלא. מדובר היה בחוב גבוה מאוד, שהצטבר זמן רב.
לקח רבי משה-לייב את שקית הטלית והתפילין שלו, ארז צרור מיטלטלין קטן, ויצא לדרך. שוב חזר לאותן כתובות שבהן ביקר אך לפני זמן לא-רב, וניסה לסחוט עוד כמה פרוטות מהכיסים שהתרוקנו.
הימים נהפכו לשבועות והסכום שבידו הגיע אך בקושי לכשליש משיעור החוב. בראותו כי קלושים הסיכויים שיצליח לגייס בפרק זמן סביר את מלוא הסכום, נסע לבית הפריץ, בעל האחוזה, והציע לו פירעון חלקי של החוב, תמורת שחרור מיידי של המשפחה הכלואה, והתחייבות שלו לפרוע את היתרה בתוך זמן שייקצב.
הפריץ דחה אותו על הסף. לא הועילו לרבי משה-לייב תחינותיו, ואף לא הסבריו ההגיוניים, כי שום תועלת כלכלית לא תצמח לפריץ מכליאת בני המשפחה. הפריץ היה עיקש כפרד.
מאוכזב ומדוכדך עזב רבי משה-לייב את בית הפריץ. הוא חש כי הפעם אין לאל-ידו להושיע את בני המשפחה המסכנים. "סהדי במרומים שבכל כוחי התאמצתי", הרהר בליבו.
בעודו נוסע בדרך, הבחין בעגלת משטרה הבאה מולו. כשהתקרבה העגלה שמע זעקות כאב עולות מתוכה. כשחלפה העגלה על פניו הבחין ביהודי שוכב על קרקעיתה ושוטר גברתן מצליף בו בשוט. זעקות היהודי פצעו את ליבו. מיד הפנה את עגלתו לאחור והחל לדלוק בעקבות עגלת המשטרה.
ה'מרדף' הסתיים בתחנת המשטרה הקרובה. שני שוטרים הורידו את היהודי הכבול והחבול מהעגלה, וגררוהו פנימה. רבי משה-לייב התגנב בעקבותיהם, מצטנף בפינתו כדי שלא למשוך תשומת-לב ולעורר שאלות מיותרות.
השוטרים הכניסו את היהודי לתוך חדר גדול, שבו ישב מפקד התחנה, וסיפרו על עלילותיו של האיש. התברר כי הלה נתפס בשעת גנבה מביתו של אחד מעשירי הסביבה. היהודי הגנב לא הכחיש את האשמה, ורק ניסה לתרץ את מעשיו באומרו שאין לו במה להאכיל את ילדיו. מפקד התחנה לא נהג בו ברחמים, והורה להשליכו לצינוק, לחודש ימים.
רבי משה-לייב, אף שבתוך-תוכו חש בושה עמוקה ממעשהו של היהודי, לא היה יכול להבליג. אהבתו היוקדת לכל יהודי – יהיה מצבו הרוחני אשר יהא – הקפיצה אותו ממקומו. "אדוני, מפקד התחנה!", קרא לפתע מקצה החדר, "אכן, מדובר במעשה שיש עמו קלון, אך אולי לאחר שאפדה אותו, תמורת דמי-כופר נכבדים, ואפרוש עליו את חסותי, אצליח להחזירו לדרך הישר!".
הצעתו של רבי משה-לייב קסמה למפקד התחנה והוא נענה לה בחיוב. הנה יש כאן הזדמנות להרוויח משהו 'ממשי' מכל הסיפור הזה...
רבי משה-לייב הוציא את הכסף שקיבץ לפדיון בני המשפחה והניחו על שולחן המפקד. 'כך, לפחות, ייעשה בכסף שימוש הדומה לייעודו המקורי', התנחם רבי משה-לייב.
בצאתם מהתחנה הזמין רבי משה-לייב את היהודי, שזה עתה ניצל מחודש בצינוק, לעלות עמו לעגלתו. "אשיבך למקום מגוריך ובינתיים נשוחח קצת", הציע. האיש נענה לו בשמחה.
כל הדרך דיבר רבי משה-לייב על ליבו של היהודי, לבל ישלח עוד את ידיו בגנבה. "ראשית, אתה עובר על אחד מעשרת הדיברות. שנית, חשוֹב על הדוגמה השלילית שאתה נותן לילדיך. כיצד אתה רוצה שיזכרו אותך לאחר לכתך מהעולם – כגנב עלוב? פשוֹט נבלות בשוק ואל תזדקק לבריות!...".
בהגיעם למקום מגוריו של האיש, בטרם נפרדו זה מזה, ניסה רבי משה-לייב לחלץ ממנו הבטחה כי לא ישוב עוד לסורו. האיש מצמץ בעיניו במבוכה וחיוך דק צץ בזוויות פיו. "לא ולא, רבי", אמר. "לא מתייאשים כל-כך מהר. אמנם הפעם הזו נכשלתי במשימתי, אך אין זו סיבה מספקת להרים ידיים ולהיכנע. הנחישות היא חלק בלתי-נפרד מה'מקצוע'. אני משוכנע כי בפעם הבאה – אשתדל יותר וגם אצליח!".
במפח-נפש נפרד ממנו רבי משה-לייב, נושא בליבו תפילה לחזרתו בתשובה שלמה. דברי הגנב לא הרפו ממנו לרגע. לאחר כברת דרך קצרה, עצר רבי משה-לייב את עגלתו בצד הדרך, מנסה למצוא מסר חיובי במאורע האחרון.
לפתע הבריק ברק במוחו. "האיש צודק בכל מילה שהוציא מפיו: 'לא מתייאשים כל-כך מהר. אמנם הפעם הזו נכשלתי במשימתי, אך אין זו סיבה מספקת להרים ידיים ולהיכנע. הנחישות היא חלק בלתי-נפרד מה"מקצוע". אני משוכנע כי בפעם הבאה – אשתדל יותר וגם אצליח!'...".
נחוש להצליח הפעם במשימתו ולא להתייאש עקב קשיים וכישלונות קודמים, פתח רבי משה-לייב במסע מחודש ומייגע מקודמו – לפדיית החוכר היהודי ובני משפחתו, ולשחרורם מהכלא. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
