דבר מלכות
ה"ויאמינו בה'" – נפעל על-ידי "משה עבדו"
ככל שנמצא במדריגה נעלית יותר, אפילו כאשר אוחז בעבודה ד"נישואין" – עליו לדעת שאי-אפשר לו ללכת בכוח עצמו * כאשר היה מישהו שסבר שהוא יכול להסתדר "לבד", מיד ידעו שאיננו "בר כוכבא", אלא "בר כוזיבא" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בשבת1 זו הפרשיות מטות מסעי הן מחוברות.
בפרשת מטות מדובר אודות נדרים ואודות עקירת נדר, שיש בזה ג' אופנים: על-ידי חכם שעוקר את הנדר למפרע2, על-ידי אב ובעל שמפירים את הנדר מכאן ולהבא3. ובבעל גופא ישנם ב' זמנים, קודם הנישואין ולאחרי הנישואין: ארוס ובעל. לשניהם יש זכות של הפרת נדרים, אלא שישנם חילוקי דינים בין ארוס לבעל.
לכאורה מסתבר שהבעל יש לו כוח וזכות יותר מארוס, ומכל-מקום מצינו בדין הפרת נדרים, שיש מעלה בארוס לגבי בעל:
הדין הוא ש"אין הבעל מיפר בקודמין"4, הנדרים שנדרה קודם הנישואין אינם שייכים לבעל. ולעומת זאת, בארוס הדין הוא ש"מיפר בקודמין"5.
אחד ההסברים בזה הוא – לפי שארוס אינו מיפר בפני עצמו, אלא יחד עם האב, ד"נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה"6, וכיוון שאצל האב לא שייכת ההגבלה דקודמין, הרי זה גורר גם את הארוס, שגם אצלו אין הגבלה ומיפר בקודמין. מה-שאין-כן הבעל שמיפר בפני עצמו, שהרי "נתרוקן רשות אביה"7, ונעשה מציאות לעצמו, במילא ישנם ההגבלות שלו.
ב. העניין בזה בעבודה הוא:
בעבודת השם ישנם שני אופני עבודה: העבודה דאירוסין והעבודה דנישואין. הגם שכללות זמן הגלות נמשל לאירוסין ודווקא לעתיד לבוא יהיה עניין הנישואין8, הנה בפרטיות יש בזמן הגלות גופא המדריגה דאירוסין והמדריגה דנישואין.
העבודה דאירוסין היא "דאסר לה אכולי עלמא"9. האדם נעשה מנותק מהעולם. עבודתו לא פעלה עד כדי כך שיהיה במדריגה ד"ודבק גו' והיו לבשר אחד"10, להיות מיוחד עם אלוקות, הוא עדיין לא נתאחד עם אלוקות, אבל מענייני העולם יצא כבר.
העבודה דנישואין היא – "והיו לבשר אחד". האדם נעשה מאוחד עם אלוקות, עד שמוליד בדומה לו, שזהו תכלית הנישואין, וכמאמר רז"ל11 "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". והיינו, שהוא וכל עשיותיו הם כלי שבטל ומתאחד להעניין שבתוך הכלי.
ג. הגם שמעלת העבודה דנישואין היא נעלית הרבה יותר מאשר העבודה דאירוסין, מכל-מקום, יש מעלה בעבודה דאירוסין על העבודה דנישואין:
יכול אדם לחשוב, שכיוון שהגיע לעבודה דנישואין, הרי הוא כבר צדיק גמור, ואינו זקוק עוד לעזר הקב"ה12, הוא כבר בעל המיפר בפני עצמו ואינו זקוק להאב.
אבל האמת היא, שכאשר היה מישהו שאמר כן13, אזי ידעו מיד שאינו "בר כוכבא", "דרך כוכב מיעקב"14, אלא "בר כוזיבא". ושם דובר אודות מלחמה בגשמיות, ומכל-שכן בנוגע למלחמה ברוחניות.
וזוהי המעלה דארוס, עבודה דאירוסין, על עבודה דנישואין – הגם שמצד עצמו הוא למטה יותר, אבל המעלה בזה היא, שמיפר ב"שותפתיה דאב"5. הוא הולך בכוחו של הקב"ה, וכאשר הולכים בכוחו של הקב"ה, אזי סרים כל ההגבלות, וביכולתו להגיע למקום כזה שמצד עצמו לא היה יכול להגיע אליו.
תוהו קדם לתיקון, ומתוהו נלקחים הדברים הגשמיים עם היצר-הרע שאקדימי טעניתא15. הנה מצד כוח עצמו אינו מיפר בקודמין; הוא לא מגיע בתוהו, ובמילא אין לו גם את הכוח לברר את העניינים שנלקחים מתוהו.
אבל על-ידי זה שמיפר ב"שותפתיה דאב", שאצל הקב"ה לא קיימת ההגבלה דקודמין, תוהו שקדם לתיקון – נותן הוא כוח גם להארוס, שיגיע בתוהו, וינצח את היצר-הרע שאקדימי טעניתא, על-ידי זה שהקב"ה עוזרו – יכול לו16. זוהי נתינת כוח לברר את הניצוצות דתוהו שישנם בדברים הגשמיים. וזהו העניין דהפרת נדרים – היתר ונתינת כוח בעבודת הבירורים בדברים הגשמיים17.
ד. ונקודת העניין:
ככל שנמצאים במדריגה נעלית, אפילו כאשר אוחזים בעבודה דנישואין18 – צריכים לדעת, שאי-אפשר ללכת בכוח עצמו ("מיטן אייגענעם כוח"), אלא צריכים תמיד להתקשר עם למעלה ממנו, מתוך ידיעה שישנם עניינים נעלים יותר, בעילוי אחר עילוי, שעדיין לא הגיע אליהם, ובעניינים אלו הרי הוא עדיין בהתחלת העבודה.
[ועל-דרך19 שיהיה לעתיד-לבוא, שגם אז יהיה אצל בני-ישראל עניין האמונה – דלכאורה אינו מובן: כיוון שאז תהיה ראייה באלוקות, למה יצטרכו לעניין האמונה? אך העניין הוא, שגם אז יתגלו עניינים נעלים יותר מהעניינים שיהיו באופן של ראייה, ובנוגע לעניינים אלו יהיה צורך עניין האמונה20.
וזהו שמצינו בנוגע למשיח ש"איהו רב ואיהו מלך"21, ולכאורה, הרי רב ומלך הם ב' הפכים, ש"רב" עניינו השפעה בקירוב, ו"מלך" עניינו רוממות וריחוק? אך העניין הוא, שבמשיח יהיו ב' העניינים, היינו, שתהיה השפעה פנימית, שבה יהיה עניין הראייה, ויהיה גם עניין של רוממות, שבזה יהיה עניין האמונה.
ועל-דרך זה הוא גם במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות – שגם כאשר נמצאים במדריגה דנישואין, ישנם עניינים נעלים יותר שלגביהם נמצאים במדריגה דאירוסין].
ועל-ידי זה שמתקשרים עם דרגא שלמעלה ממנו, מתוך ידיעה שעדיין אינו מוכן, כיוון שישנם עניינים שהם בעילוי אחר עילוי – אזי גורר ה"אב" עמו גם את ה"ארוס", ומתבטלים אצלו כל ההגבלות, ו"מיפר בקודמין".
ה. כבר דובר פעם בארוכה22 אודות עניין המסעות, שנימנו בסדרה זו, מיציאת מצרים עד ירדן ירחו – שהם מורים על כל העניינים שבני-ישראל צריכים לעבור עד ביאת המשיח.
כדאיתא בספרי קבלה וכמאמר הבעש"ט23, שמי שיודע את עניין המסעות, יודע הוא באיזה מסע אוחז הוא, ומה עליו לעבור, כמה ואיזה מסעות, עד ביאת המשיח.
כללות עניין המסעות הוא סדר של עליות. "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"24, "מסעי" לשון רבים – אף שלכאורה היה רק מסע אחד שבו יצאו ממצרים – לפי25 שכל המסעות עניינם הוא יציאה ממצרים שבאותה שעה להמרחב שבאותה שעה.
וההסברה בזה – לפי שישנם כמה וכמה מדריגות, ומה שנחשב "ארץ טובה ורחבה"26 לגבי מדריגה תחתונה, הנה לגבי מדריגה נעלית יותר נחשב ל"מצרים". ובזה מתבטא עניין המסעות – להיות תמיד בתנועה של הליכה ("האַלטן אין איין גיין און גיין") שלא לפי ערך, מ"מצרים" אל "ארץ טובה ורחבה" ביחס למצבו ההווה על-כל-פנים, שזוהי עלייה שלא בהדרגה.
וכידוע27 שמלאכים נקראים "עומדים", לפי שעלייתם היא בהדרגה, מה-שאין-כן נשמות בבואם למטה הם "מהלכים", שיכולים לילך שלא בהדרגה כלל, היינו, שבמסע אחד יכולים לצאת מיד ממצרים, מיצרים וגבולים, אל ארץ טובה ורחבה, עלייה מגבול לבלי גבול.
ואף-על-פי-כן, אין להסתפק בזה אלא צריכים לילך הלאה, מתוך ידיעה שלאמיתו של דבר הרי גם זה אינו אלא "מצרים", הגבלה, וצריכים לצאת ממדידה זו ולבוא אל ארץ טובה ורחבה במדריגה נעלית יותר, וכך ממשיכים לילך עד שנבוא אל ירדן ירחו, לביאת המשיח, דמורח ודאין28, במהרה בימינו אמן.
* * *
ז. מפרשת מסעי – באים ל"אלה הדברים", "משנה תורה".
אף-על-פי שמשמעות דברי הגמרא29 שד' ספרים הראשונים יש בהם מעלה יתירה לגבי ספר דברים, מכל-מקום, יש מעלה בספר זה, שבו נאמר "אלה הדברים אשר דיבר משה", ועל-דרך מה שכתוב30 "זכרו תורת משה עבדי", שאף-על-פי שלפי הפירוש הפשוט ופירוש האמיתי קאי על כל התורה, מכל-מקום, המפורש בקרא, "תורת משה עבדי", קאי במיוחד על "אלה הדברים אשר דיבר משה"31.
ב"אלה הדברים אשר דיבר משה" ישנם כמה הוספות, חידושי דינים והוראות כו', שלא מצינו בד' ספרים הראשונים. ולכאורה: כיוון שספר דברים אינו אלא חזרה על דיני התורה שנאמרו לפני זה, כיצד יש בזה חידושים?
אך העניין הוא, שזוהי מעלת ה"סך-הכול" – שזהו עניינו של ספר דברים שהוא ה"סך-הכול" של כל התורה:
ב"סך-הכול" ישנה הנקודה של כל העניינים, ואף שאין בזה חידוש, שהרי הכול נלקח ממה שיש כבר לפני כן, מכל-מקום, יש עניינים שלפני כן היו באופן אחר, וכאשר נעשה ה"סך-הכול" מתגלה מה שלא היה ניכר לפני כן.
ועל-דרך המעלה שבספירה היותר אחרונה, שבה כלולים כל הספירות שלפני זה – שלאמיתו של דבר מושרשת היא ומגעת למקום שלמעלה מכל הספירות32.
וזהו עניין "אלה הדברים אשר דבר משה" – דאף שעניינים אלו נלקחו מהספרים שלפני זה, ואם-כן יכול מישהו לחשוב: לשם מה זקוק אני להוראותיו של משה, יכולני ליקח את הדברים מהיכן שמשה לקחם? – על כך אומרים לו: לא תוכל לבדך לגלות את הדברים, כי אם משה רבינו – "אלה הדברים אשר דיבר משה",
ועניין זה גופא שמשה לוקח את ה"סך-הכול" מהספרים שלפני זה – הנה גם זה ניתן למשה מסיני, והיינו, שכשם שענייני התורה עצמם כפי שהם כלולים בהעלם ניתנו למשה מסיני, כמו כן גם הגילוי שנתגלה ב"משנה תורה" ניתן למשה מסיני,
ומי שמכחיש חס-ושלום ואומר על אות אחת ב"משנה תורה" שלא ניתנה למשה מסיני – הרי זה כופר בתורה, כפסק הרמב"ם33.
ח. ובנוגע לענייננו:
ישנם כאלו שטועים וסבורים שאין צורך ב"ממוצע", אלא הוא והקב"ה... אך האמת אינו כן, אלא כמו שכתוב34 "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", והיינו, שעל-ידי האמונה במשה עבדו נעשה "ויאמינו בה'"35. כאשר חסרה האמונה במשה, חסר גם ב"ויאמינו בה'", ועל-ידי האמונה במשה עבדו נעשה "ויאמינו בה'" בהוספה ובאופן נעלה יותר.
וכן הוא גם בנוגע למשה שבכל דור ודור36, עד למשה שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר.
ובמילא, יש לדעת שכל ההוראות שנתגלו ונמסרו על-ידי "משה עבדו", שהוא ה"ממוצע המחבר"37, הם עניינים עיקריים, כיוון שעל-ידי "משה עבדו" נעשה "ויאמינו בה'". ואין לחשוב שהוא בעצמו יוכל לגלות ולפעול כו', כיוון שמדובר אודות עניינים שניתנו מסיני למשה דווקא. ודווקא על-ידי ההוראות שמקבלים אנו ממשה שבדורנו, נעשה אצלנו "ויאמינו בה'".
ועניין זה אינו באופן של "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"38, שאין לזה מקום בשכל, אלא זהו עניין שרואים במוחש – שעל-ידי זה ש"אנוכי עומד בין הוי' וביניכם" ניתוסף ב"להגיד לכם את דבר הוי'"39.
ודווקא בכוחו של משה להתחיל "משנה תורה" עם חטא העגל40, ולא להתפעל אלא לילך הלאה והלאה, עד להסיום – "לעיני כל ישראל", שזהו עניין הראייה.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי תשט"ז. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשט"ז, חלק שלישי (יז), עמ' 126-132 – בלתי מוגה)
----------------
1) שיחה זו הוגהה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ס"ע 612 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) כתובות עד, רע"ב.
3) ראה נזיר כא,ב ואילך. אנציק' תלמודית ערך הפרה ס"א (כרך יו"ד עמ' קיג ואילך). וש"נ.
4) נדרים סז, סע"א. שו"ע יו"ד סרל"ד סל"ה.
5) שם, סע"ב. שו"ע שם ס"ה.
6) שם סו, סע"ב. שו"ע שם.
7) ראה שם סח,א ובפרש"י (ד"ה נתרוקנה).
8) ראה שמו"ר ספט"ו. הובא בלקו"ת פרשתנו (מטות) פד,ג.
9) קידושין ב, רע"ב.
10) בראשית ב,כד.
11) פרש"י ר"פ נח. ב"ר פ"ל, ו.
12) העיקר הוא שהקב"ה לא יעזור ללעומת-זה, ואם רק הקב"ה לא יעזור ללעומת-זה, אזי ינצח כבר גם ללא העזר של הקב"ה... (מהנחה בלתי מוגה).
13) ראה ירושלמי תענית פ"ד ה"ה. ובבלי – גיטין נז,א. סנהדרין צג,ב.
14) בלק כד,יז.
15) ראה זח"א קעט,ב.
16) ראה סוכה נב, רע"ב. וש"נ.
17) ראה ד"ה לה"ע הנדרים דש"פ מטות תשי"ד פ"ו ('תורת-מנחם – התוועדויות' חי"ב עמ' 133 ואילך). וש"נ.
18) והרי עומדים אנו בפרשת "מסעי", וכבר עברנו כו"כ מסעות, כך, שיכול להיות שבעניינים מסויימים עומדים כבר במדריגת נישואין (מהנחה בלתי מוגה).
19) המוסגר בחצאי ריבוע – מהנחה בלתי מוגה.
20) ראה לקו"ת ואתחנן ז, סע"א ואילך. ובכ"מ.
21) ראה סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך פ"ג (דרמ"צ קי,ב ואילך). ובכ"מ.
22) ראה גם שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב דאשתקד ס"ג ואילך ('תורת-מנחם – התוועדויות' חי"ד ס"ע 224 ואילך). וש"נ.
23) ראה 'דגל מחנה אפרים' פרשתנו (מסעי). וראה גם כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות ס"ל. וש"נ.
24) ריש פרשתנו (מסעי).
25) ראה לקו"ת ריש פרשתנו (מסעי).
26) שמות ג,ח. ועוד.
27) ראה תו"א ס"פ וישב (ל, סע"א ואילך). לקו"ת ר"פ בחוקותי (מה,א ואילך). ובכ"מ.
28) סנהדרין צג,ב. וראה לקו"ת פרשתנו שם פט,ב. צ,ד.
29) מגילה לא,ב.
30) מלאכי ג,כב.
31) ראה פי' עיון יעקב לע"י ב"ב יד,ב..
32) ראה סה"מ מלוקט ח"ה עמ' נז. וש"נ.
33) הל' תשובה פ"ג ה"ח.
34) בשלח יד,לא.
35) ראה מכילתא עה"פ.
36) ראה תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).
37) ראה סה"ש תורת-שלום עמ' 158.
38) תנחומא חוקת ג. ועוד.
39) ואתחנן ה,ה.
40) ר"פ דברים ובספרי ופרש"י.
משיח וגאולה בפרשה
אהבת-ישראל – טעימה מהגאולה
"ומקרבן לתורה" – ל"תורה חדשה מאתי תצא"
בעומדנו בשבת 'חזק' דספר הרביעי, שבו מתחילים גם ספר חמישי, ובפרט כשחל בחודש החמישי, שבו מודגש החוזק והתוקף דבית-המקדש העתיד בגאולה העתידה, שהיא (לא רק גאולה שלישית, אלא גם גאולה רביעית, ועד) גאולה חמישית, להיותו למעלה לגמרי מחילוקי הדרגות דבית ראשון ושני, גאולה ראשונה ושנייה... – צריכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע לנקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות.
ועניין זה בא במעשה בפועל על-ידי ההליכה בדרכיו של אהרון (שיום הסתלקותו בחודש החמישי באחד לחודש)... לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא על-ידי ביטול סיבת הגלות ... אלא ההדגשה דאהבת-ישראל היא – שבאה בתור טעימה ועד לההתחלה דהגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל, מצד בחינת ה'יחידה' (דרגה החמישית) שבכל ישראל בשווה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח, 'יחידה' הכללית.
ועל-פי זה יש להוסיף גם בהפירוש ד"ומקרבן לתורה" – שהכוונה היא להקירוב ללימוד התורה דגאולה העתידה, "תורה חדשה מאתי תצא".
...יש להשתדל במיוחד בשנה זו בעריכת הסיומים "ברוב עם הדרת מלך", לאחד רבים מישראל בהשמחה לגמרה של תורה, כולל גם הקטנים (לא רק קטנים בידיעות, אלא גם קטנים בשנים) שעדיין אינם שייכים להבנה והשגה, על-דרך ובדוגמת הסיום דערב פסח שמנהג ישראל לשתף בו גם את הבכורים הקטנים.
ולהעיר, שהסיום דערב פסח אינו דוגמה בעלמא, אלא שייך גם להסיומים דתשעת-הימים – כי, הסיום דערב פסח הוא הכנה להגאולה דפסח, והסיומים דתשעת-הימים הם הכנה להגאולה העתידה.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי, ב' במנחם-אב ה'תנש"א. ספר השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 717-719)
אין להתפעל מחושך הגלות
שלושת השבועות מעוררים ומחזקים כל יהודי, שאריכות הגלות אינה צריכה לגרום לייאוש חס-ושלום, אלא אדרבה – להכרה בעלייה העצומה (עלייה למעליותא) שתצמח מהגלות.
הכרה זו צריכה להתבטא בפועל בתוספת-חיזוק אצל כל אחד ואחד בכל ענייני תורה ומצוות (אלה המצוות גו'), ובהוספה שלא על-דרך הרגיל (לעומת הירידה שלא על-דרך הרגיל של שלושת השבועות והגלות הארוכה), מתוך ידיעה שאין מה להתפעל מחושך הגלות, ואדרבה – על-ידי ההוספה בתורה ומצוות יבטלו לגמרי את הגלות, ויביאו את הגאולה האמיתית והשלימה.
והיות שאין איתנו יודע עד מה (בגלות), הדבר היחיד שיודעים הוא – שצריך להתוסף עניין כלשהו בתורה ומצוות שבינתיים לא נעשה, לכן צריכים להשקיע השתדלות להוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור בכל אופן האפשרי, שמא השתדלות זו תהיה הדבר שיכריע את כף המאזנים לכף זכות ותביא ישועה והצלה לו ולכל העולם כולו (כפסק-דין הרמב"ם הידוע).
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי ה'תש"נ. תרגום מספר-השיחות תש"נ, כרך ב, עמ' 593)
ניצוצי רבי
נאה דרשו ונאה קיימו
הגאונים החסידים רבי אברהם-חיים נאה ובנו רבי ברוך נאה ז"ל ערכו במשך עשרות שנים את לוח 'כולל חב"ד' * הרבי משבח את ספרי האב ואת דייקנותו, ומאשר כי אפשר לסמוך גם על בנו * "לר' חיים נאה היתה מעלה גדולה – הוא עסק בהתלהבות בשולחן-ערוך רבנו הזקן והוא התמסר להשוואת פסקי-הדינים בשולחן-ערוך עם הסידור", העיד הרבי
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
"ושלום לכת"ר [לכבוד תורתו] ולתורתו – בברכה" – בביטוי נדיר למדי ז נחתמת אחת האיגרות ששיגר הרבי להגה"ח ר' אברהם-חיים נאה (כ"ח בכסלו תשי"ב, איגרות-קודש, כרך ה, עמ' קי).
בנושא רשימתנו החילותי לעסוק בספר 'ימי מלך' (כרך ג, עמ' 1174), שם הובאו דברי הרב נאה שכתב לידידו הגה"ח ר' שניאור-זלמן גרליק, רבו של כפר חב"ד (הדברים נכתבו בשנת תשי"א, כאשר הרב נאה היה מהמזרזים הגדולים להתקשר לכ"ק אדמו"ר):
"אודיע לכת"ר שכ"ק אדמו"ר שליט"א בקי הרבה בשולחן-ערוך אדמו"ר. והוא משיב לכל השואלים. גם אתי יש לו משא ומתן. על-כן יכתוב לו כת"ר, ואני חפץ לדעת מה שישיב".
התכתבויות הגרא"ח נאה עם הרבי, כמו גם של בנו, נסקרו בהרחבה בכמה מקומות.
קושיות רבות של הרב נאה תורצו על-ידי הרבי במרוצת השנים (ראה דוגמאות – 'שערי הלכה ומנהג' כרך א, עמ' לט; 'היכל מנחם' כרך א, עמ' פה, ובמקומות נוספים).
הלכה למעשה
כדאי לשים לב לשורת התארים שבהם פנה הרבי לרב נאה (איגרות-קודש, כרך ב, עמ' שסח): "הרב הגאון והרב החסיד הרב וו"ח אי"א [ותיק וחסיד, איש ירא אלוקים] נבון ומשכיל וכו' מהורא"ח שי".
בהזדמנות אחרת ציין הרבי (שבת-קודש פרשת תשא תשל"ה – שיחות-קודש תשל"ה, כרך א, עמ' 496) ש"בכל העניינים העיקריים הנוגעים למעשה, נהגו לעיין בסידור שער הכולל של הרב לאוואט או בספריו של הרב נאה ('פסקי הסידור' וכדומה)".
"מעלה גדולה"
כך אמר הרבי בו' בתשרי תשל"ה (שיחות-קודש תשל"ה עמ' 49):
לר' חיים נאה היתה מעלה גדולה, הוא עסק בהתלהבות בשולחן ערוך רבנו הזקן... ועל-אחת-כמה-וכמה בדיוק הראוי, והוא התמסר (גם) להשוואת פסקי-הדינים בשולחן-ערוך עם הסידור.
הדברים נאמרו לאחר הקדמה:
לכאורה, זקוקים למקור. הייתי מרוצה אפוא, שמצאתי שר' חיים נאה בחיבור 'קונטרס הסידור' לומד אף הוא את הפירוש בדברי אדמו"ר הזקן בדין עשרת-ימי-תשובה כשמתקיים ברית מילה... מה-שאין-כן בסידור...
"וכבר כתב בספר 'פסקי הסידור'"
"מהדברים שדעת אדמו"ר הזקן בסידורו שונה מזו שבשולחן-ערוך שלו, והלכה כבתראי שהם פסקי הסידור. – כל שינויים אלו נקבצו בספר 'פסקי הסידור' להרב נאה (ירושלים ת"ו, תרצ"ז)" – כתב הרבי בה' בשבט תשי"א ('שערי הלכה ומנהג' כרך א, עמ' סח).
"והעיר על זה גם כן בספר 'פסקי הסידור' להרה"ג וכו' הרא"ח ז"ל נאה" – שם, עמ' עא).
"וכבר כתב בספר 'פסקי הסידור' לרב נאה שלא שמע..." – שם.
הפניות לקצות השולחן
הרב שלום דובער לוין שי' מספר ('עבודת הקודש' עמ' כא) כי כשערך את החוברת השביעית של הקובץ 'יגדיל תורה' כתב הערות לסדר הכנסת שבת של רבינו הזקן. כשהכניסו את עלי ההגהה לרבי העיר:
סדר הכנסת שבת – ראה גם-כן קצות-השולחן סוף חלק-ג' בבדי השולחן – להעתיק המתאים.
בריבוי תשובות תורניות הלכתיות של הרבי מצטט הרבי או מציין לספרי הרב נאה.
"אפשר לסמוך עליו"
בספר 'ימי בראשית' (עמ' 153) מסופר (על תקופת חודש אייר תש"י) משמו של הגה"ח הרב יואל שיחי' כהן (אז אחד ה'תמימים' ב-770):
"בתקופה האחרונה נהוג שאחרי התפילות של כ"ק אדמו"ר שליט"א בחדר כ"ק אדמו"ר הכ"מ, ניגשים הרבה להציע בפניו את שאלותיהם. לאחר אחת התפילות ניגש אחד ושאל אודות השיעור של הטלית-קטן, והזכיר את השיעור שמביא הרא"ח נאה בספריו. וענה כ"ק אדמו"ר שליט"א: הרי ישנו הטלית-קטן של כ"ק אדמו"ר הכ"מ ואפשר לראות את השיעור. ובנוגע לספרי הרא"ח נאה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: כ"ק מו"ח אדמו"ר אחז מדרך לימודו וכו', ואף שבנוגע לפרט זה לא שמע ממנו בפירוש, אך בכלל שמע שאפשר לסמוך עליו.
"יעוין בזה בספר'שיעורי תורה'"
"... במה שכתב אודות הבתים דאצבעיים על אצבעיים, יעויין בזה בספר 'שיעורי תורה' להרב נאה ז"ל, וידוע אשר מנהגו הוא בשיעור זה ונזכר גם-כן בתניא באיגרת-הקודש סימן יו"ד (קטו,א)..." – כתב הרבי בב' במנחם-אב תשט"ו ('שערי הלכה ומנהג' כרך א, עמ' סב).
"כמובא בספרו של הרב נאה"
הפעם הראשונה שהרבי הזכיר ברבים את הגרא"ח נאה היתה כשנה וחצי לאחר פטירתו, בהתוועדות פורים תשט"ז ('תורת מנחם' כרך טז, עמ' 170). ההתוועדות נמשכה עד אור הבוקר, והרבי שאל מתי הזמן של קריאת-שמע של שחרית, עלות-השחר ונץ-החמה, והזכיר שיש בזה כמה שיטות כמובא גם בספרו של הגרא"ח נאה ('שיעורי ציון' (ירושלים תש"ט) סימן לז).
"ולא יכולתי להשיגו פה"...
בתקופת נדודיו בצרפת, נראה שהרבי כתב תשובה הלכתית בנושא נשיאת-כפיים למי שאינו יכול לחלק אצבעותיו. ספרים רבים לא היו אז תחת ידי הרבי והוא ציין (איגרות-קודש כרך א, עמ' כט):
יש לראות בספר קצות-השולחן – לנאה מירושלים – אם העיר על-דבר הנ"ל, ולא יכולתי להשיגו פה.
האם הלוח מדוייק?
בהזדמנות (יום ב' דחג השבועות תשכ"ט) נשאל הרבי – על-ידי גיסו חדב"נ הרש"ג (ז"ל): "האם לוח 'כולל חב"ד' מדוייק?".
והרבי השיב ('המלך במסיבו' כרך א, עמ' שכא): "כן, אביו של כותב הלוח, שהוא היה מייסד הלוח – הרב אברהם חיים נאה – היה דייקן".
הוסיף הרש"ג ושאל: "אם-כן, מדוע אין נוהגים במנהג שכתוב שם להדליק נר להזכרת נשמות?".
תשובת הרבי: "לא ראיתי שכ"ק מו"ח אדמו"ר ינהג כן".
הרבי מגיה את הלוח
בשנת תשי"ג הגיה הרבי את לוח השנה של הרב נאה והוסיף לו עשרות הערות ותיקונים, ראה 'כרם חב"ד' גיליון 1 (תשרי תשמ"ז) צילומי כתי"ק, וב'שמן ששון מחבריך' כרך ג' עמ' 110.
הערות ותיקונים בלוח לשנת תשט"ז – ב'פרדס חב"ד' גליון 16, עמ' 19 (ושם עמ' 21-20 מכתב הר"ב נאה לרבי).
"מגיע להם יישר-כוח על זה"
אך דומה כי שיא ההתייחסות של הרבי הייתה הכרזתו במהלך התוועדות יום ב' דראש-השנה תשנ"ב ('התוועדויות תשנ"ב כרך א, עמ' 31):
יש להזכיר בקיצור על-כל-פנים על-דבר הקביעות המיוחדת של כללות השנה כהסימן בשנה זו, כפי שהדפיסו (ומגיע להם יישר-כוח על זה) גם בראש הלוח (ד'כולל חב"ד') שבו לוקטו בקיצור הדינים והמנהגים בעניינים שהזמן גרמא (כדי שיהיו חקוקים בזיכרון כל אחד ואחד ולא יצטרך לשאול אצל חבירו), בבחינת מועט המחזיק את המרובה.
הרבי מברר אצל הרב נאה
"הנה כי כן נוהגים כל אנ"ש, וכמדומה ברור שכן שמעתי אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, ושאלתי היתה אם ידוע היה לכהדר"ג [לכבוד-הדרת-גאונו] איזה מקור או מסורה בזה ..." (איגרות-קודש כרך ט, עמ' צג).
"ואולי יש בזה מנהג מקובל מזקני אנ"ש באה"ק ת"ו, ות"ח [ותשואות-חן] מראש אם יודיעני על דבר זה (איגרות-קודש כרך ה, עמ' קט-קי).
לברר במהדורה בתרא
פעם אחת (בעת שערך את קובץ 'יגדיל תורה' (גיליון ס') הדפיס הרה"ח הרב שלום-דובער שיחי' לוין הערה קצרה מאדמו"ר הצמח-צדק על שיעור רביעית, ובשולי הגיליון ציין ציונים לספרים אחדים. בתגובה העיר הרבי לפני הדפסת הקובץ (ראה 'עבודת הקודש' עמ' כט):
מהיר. בהשיעורים דנאה ז"ל,
לברר במהד"ב שהו"ל [=במהדורה בתרא שהוציא לאור] בנו שי' שלח לכאן מאז.
יוצאים מן הכלל
על-אף כל הנ"ל, לא תמיד מקבל הרבי את הגהותיו של הגרא"ח נאה.
הנה דוגמה: בשולחן-ערוך סוף הלכות חג השבועות (תצד,יט) נאמר – "כיוון שבדבר זה, יום טבוח, עשו (בית הלל) כדבריהם (של בית שמאי) והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום-טוב". וידועה הקושיה שדן בה הרבי (ביום ב' דחג השבועות תשכ"ג) – היכן המקור וההסברה לכך ש"עשו בה כדבריהם"?
הרבי ציין (הדברים הובאו בליקוטי-שיחות כרך כח, עמ' 26) שבקונטרס השולחן (להרא"ח נאה) כאן הגיה בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן "ב"ש" במקום "ב"ה"... ועיין שם בביאורו.
הרבי אינו מקבל את התיקון ומנמק זאת בפשטות: "אבל דוחק להגיה בשולחן-ערוך מאחר שכן הוא בכל הדפוסים".
ודוגמה נוספת: בליקוטי-שיחות (כרך לה, עמ' 188) כותב הרבי: "אבל לכאורה דוחק גדול לפרש דברי הבית יוסף" על פירושו של הגרא"ח נאה בקצות-השולחן ח"ג ספ"ח ס"ה בבדי השולחן, עיין-שם באורך.
זמן עלות השחר – מתי?
בערך בשנת תש"מ – מספר הרה"ח הרב שלום-דובער שיחי' לוין ('עבודת המקדש', עמ' קסב) – כתב הרב ברוך נאה נספח ללוח של 'כולל חב"ד' ובו נכתב כי זמן עלות-השחר לשיטת אדמו"ר הזקן הוא 120 דקות לפני הנץ. כשהרבי קיבל את הטופס, שיגרו לרב לוין כדי שיחווה את דעתו. הרב לוין השיב כי לדעתו מוכח ששיטת רבנו הזקן היא 72 דקות לפני נץ החמה, כפי שביאר בכמה מקומות.
הגרא"ח נאה שואל והרבי משיב
בשנת תשמ"ג מסר הרבי להרב שלום-דובער שיחי' לוין (עורך 'יגדיל תורה') צילום של קטע ממכתב ששיגר לו הגרא"ח נאה בחודש תמוז תש"י, כשבשולי המכתב ציין הרבי את תשובתו שלו. כוונת הרב נאה היתה לברר לשון באיגרת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ "נהגו כל החסידים ליקח הכלי בימין כו'" והקשה הרב נאה:
"אני מעורר כי זה מפורש בשו"ע, והוא בבית-יוסף בשם הזוהר, וצריך-עיון הלשון 'נהגו'".
הרבי השיב על-כך בשולי המכתב (הדברים נדפסו ב'יגדיל תורה' נ.י. חוברת נג סימן נב) והדברים נדפסו אחר כך באיגרות-קודש כרך ג, עמ' תפד:
אולי הכוונה שכן עושים בפועל, ומעשה דוקא רב, וע"פ מרז"ל (ב"ב קל, ב), ואפשר נשמט בהעתקת המכתב (אחר התיבות על ימין תחלה) התיבות ג"פ בסירוגין. ומנהג החסידים מוציא מהדעות שצ"ל לא בסירוגין (נקבצו דעות אלו בס' שערי תפלה לר"י רוקח ד"ד) או שצ"ל ד"פ [=שצריך להיות ד' פעמים] (מנהג הגר"א והרה"צ ממונקאטש בעה"מ מנח"א [=בעל המחבר מנחת אלעזר] וכו').
מענה הרבי בכתב-יד קדשו בשולי מכתבו של הרב נאה, בנוגע למנהג החסידים בנטילת ידיים
פרקי אבות
"אם למדת תורה הרבה"
רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר, אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת (פרק ב משנה ח)
פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:
אל תחזיק טובה לעצמך – לומר הרבה תורה למדתי. ולפי שהוא [רבי יוחנן בן זכאי] לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד [סוכה כ"ח ע"א ב"ב קל"ד ע"א], היה אומר כן.
פירוש כ"ק אדמו"ר:
אנו רואים שרבן יוחנן בן זכאי אומר דבר אחד בלבד, ולעומת זאת כל אחד מחמשת תלמידיו אמר [להלן במשניות הבאות] שלושה דברים.
בטעם הדבר יש לומר, שאצל רבן יוחנן בן זכאי היו כל הדברים של כל תלמידיו (שקיבלום ממנו) בהתכללות, בנקודה אחת, ואצל חמשת תלמידיו נפרטו לחמשה דברים כלליים, וכל אחד כלול משלושה.
גם יש לומר, שבמאמר זה נרמזים שלוש הוראות נפרדות":
"אם למדת תורה הרבה" – הוראה זו מכוונת לבעל עסק, שמצד מילי דחסידותא עליו להוסיף ולהרבות בלימוד התורה, יותר מכפי החיוב על-פי הלכות תלמוד-תורה. והוספה זו חייבת להיות בבחינת "בלי גבול", ללא הגבלות, שהרי ריבוי אמיתי ("הרבה") הוא – בלי גבול.
והעניין של "בלי גבול" שייך רק בתורה, ולא בקיום המצוות: החיוב של תלמוד תורה הוא בלי הגבלות, ובלשון הרמב"ם "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר כו'", וכמו כן (בזמן) הרי החיוב הוא תמידי; מה-שאין-כן במצוות, הרי כל מצווה יש לה הגבלה (לזמן או מקום מסויים, וכיוצא בזה).
"אל תחזיק טובה לעצמך" – מאחר שלמד תורה הרבה, ועל-ידי לימוד התורה מתאחד האדם עם התורה ב"יחוד נפלא", הרי נהפכה כל מציאותו למציאות של תורה. ולכן אומר התנא שאף-על-פי-כן לא יתגאה בכך.
"כי לכך נוצרת" – מכיוון שהגיע אדם לדרגה זו (שכל מציאותו היא תורה) הוא עלול לחשוב שכבר מילא את תפקידו בעולם, ואינו חייב להתייגע על כך בלימוד מכאן ולהבא. לכן אמר "כי לכך נוצרת" – היום נבראת ונוצרת (עם הבריאה כולה) מחדש, וניתן לך עוד יום לחיות, וכוונת הבריאה היא "בשביל התורה ובשביל ישראל", ואם-כן עליך להמשיך בלימוד התורה ביתר שאת ויתר עוז, ולהתעלות בתורה בעילוי אחר עילוי.
ועניין זה שייך לבעל המאמר – רבן יוחנן בן זכאי:
כל עניינו של רבן יוחנן בן זכאי (לאחר שנקרא "רבן") היה לימוד התורה. וכמאמר רז"ל "ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד", ו"לא הלך ארבע אמות בלי תורה כו'", ו"לא קדמו אדם בבית-המדרש", ובשעת החורבן דאג שתתקיים תורה בישראל וביקש "תן לי יבנה וחכמיה". ולכן לו נאה ולו יאה לתבוע להרבות בלימוד התורה.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשל"ז – בלתי מוגה. ביאורים לפרקי-אבות חלק א (א-ה) עמ' 102-104)
ממעייני החסידות
פרשת מטות-מסעי
פרשת מטות
פרשת מטות נקראת לעולם בימי בין המצרים.
סופם של ימים אלו ליהפך ל"ימים טובים וימי ששון ושמחה" (רמב"ם סוף הלכות תעניות); ועניין זה בא לידי ביטוי בשלושת הנושאים של פרשתנו:
פרשת נדרים – מדובר בה על האפשרות של הפרת נדר, דהיינו שלא מוכרחים להתנתק מענייני העולם (על-ידי נדר), אלא יש בכוחנו להעלותם ולהופכם לקדושה.
מלחמת מדיין – מסופר על חלוקת השלל של מדיין והכשרתם של כלי מדיין, כלומר, טהרת השלל והעלאתו לקדושה.
נחלת בני גד ובני ראובן – שבטים אלה העדיפו את עבר הירדן בגלל היותו ארץ מקנה, ורצו להיות רועי צאן, הרחק משאונה של עיר והעולם; אך משה הבהיר להם שעיקר העבודה היא המלחמה בחומריות העולם כדי לבררה ולזככה, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה".
(ליקוטי-שיחות, כרך לג, עמ' 196)
לתת נקמת ה' במדיין (לא,ג)
שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה (רש"י)
צא ולמד כמה גדולה חיבתן של ישראל לפני המקום. שהרי מדובר בנקמתם של אלו שמתו (אם במגפה, אם באמצעות דייני ישראל) בעוון בנות מדיין ובעוון עבודה-זרה; ועל יהודים אלו אומר הכתוב שהעומד כנגדם כעומד נגד הקב"ה!
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות תשל"ד)
לכל מטות ישראל תשלחו לצבא (לא,ד)
לרבות שבט לוי (רש"י)
"מדיין", מלשון מדון ומריבה, מורה על מחלוקת ופירוד לבבות. לכן השתתף במלחמה זו גם שבט לוי, שעניינו התחברות ואחדות (לוי מלשון "הפעם יילווה אישי אליי").
(ליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 210)
כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (לא,יט)
הכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו (רש"י)
אף בנוגע לטהרה וקדושה כך: מי שדבק בתלמידי-חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש" (כתובות קיא). ומרובה מידה טובה ממידת פורענות, שכן אין אדם מיטמא מהמת אלא בנגיעה ישירה (דהיינו נגיעה בחרב ("חיבורי המת") ולא "נגיעה" באמצעות חץ); ואילו בצד הקדושה די גם בדבקות "רחוקה" בתלמידי-חכמים, כמאמר רז"ל (כתובות שם) "כל המשיא בתו לתלמיד-חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד-חכם והמהנה תלמיד-חכם מנכסיו כאילו מידבק בשכינה".
(ליקוטי-שיחות, כרך כח, עמ' 200)
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (לב,א)
מובא בספרים ששבטים אלו חיבבו את המן ולא אכלו מאכלים אחרים, ומשום שלא שחטו את צאנם, היה להם מקנה רב. הן חיבת המן והן העדפת עבר הירדן נבעו מאותה נקודה – שאיפת בני ראובן ובני גד להתרחק מהעולם.
המן היה לחם מן השמים ולא תוצר של חרישה וזריעה; גם עבר הירדן היה "מקום מקנה", מנותק משאון העיר ומענייני המעשה.
(ליקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 18)
פרשת מסעי
אף פרשת מסעי נקראת לעולם בימי בין-המצרים.
חושך הגלות אינו אלא הכנה והקדמה לאור הגאולה, וגם המשמעות הפנימית של מסעות בני-ישראל היא – מסע הדורות מגלות לגאולה; מהמדבר שהוא סמל הגלות, ל"ירדן יריחו", רמז למשיח שעליו נאמר (ישעיהו יא), "והריחו ביראת ה'".
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מסעי תשד"מ)
* * *
ההוראה משם הפרשה, "מסעי", בעבודת ה':
כל יהודי, מקטן ועד גדול, חייב "לנסוע" ולהתעלות תמיד בעבודתו מחיל אל חיל; הקטן מסוגל לכך והגדול חייב בכך. ו"מסעי" בלשון רבים – רמז לעליית הנפש והגוף, שכן על האדם לחנך ולזכך גם את גופו הגשמי.
וכפי שמסופר על הרבי הרש"ב, שפעם שאלו אותו על הנהגה מסויימת שלו, מה מקורו לכך, וענה שאינו זוכר כעת את המקור, אך בטוח הוא שיש לזה מקור, שכן הוא חינך ולימד את גופו לעשות את מה שצריכים לעשות אך ורק על-פי השולחן-ערוך.
(משיחות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי תשל"ב ושבת-קודש פרשת מסעי תשד"מ)
אלה מסעי בני ישראל (לג,א)
כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך (רש"י)
מסעות בני ישראל במדבר רומזים לירידת הנשמה לעולם הזה, שבו עומדת הנשמה במאבק תמידי בין הטוב להרע. רש"י מצביע כאן על שלושה דברים היוצרים את האפשרות לבחירה חופשית בין טוב לרע.
"ישננו" – שינה (שבה מסתלקת הנשמה מהגוף) רומזת על צמצום והסתר פנים, המאפשרים בחירה ברע.
"הוקרנו" – דהיינו "צינון" הגבורות בבחינת "שיתף עמו מידת הרחמים", דבר המאפשר את הבחירה בטוב.
"חששת את ראשך" – היינו השכל של הנפש הבהמית, ה"לעומת זה" של השכל דנפש האלוקית. העובדה שהנפש הבהמית היא לא רק בעלת מידות אלא גם בעלת שכל, מעמידה אותה כ"שווה מול שווה" עם הנפש האלוקית, וכך מתאפשרת בחירה חופשית ביניהן.
(ליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 390)
ושפטו העדה... והצילו העדה... והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו (לה,כד- כה)
העולם נברא על-ידי שיתוף מידת הדין עם מידת הרחמים (ב"ר פי"ב). דהיינו, על-ידי חסד (רחמים), גבורה (דין) ותפארת (שהיא שיתוף ומיזוג של דין ורחמים). ואף כאן, כשיש צורך בתיקון ובבניין ה"עולם קטן" שנאבד על-ידי המכה נפש בשגגה, צריכים את שלושת אלה, חסד, גבורה, תפארת.
"ושפטו" – גבורה, "והצילו" – חסד, "והשיבו" – תפארת. מידת התפארת קובעת שאמנם נעשה כאן חטא (גבורה), אבל ניתן לכפר עליו באמצעות גלות (חסד).
(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1332)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
מנהגנו בקריאת שמו"ת, לומר את שתי ההפטרות ("דברי ירמיהו" ו"שמעו"). למנהג רבותינו, אומרים ביום שישי לאחר קריאת שמו"ת את ההפטרה "דברי ירמיהו", ובשבת-קודש לפני תפילת שחרית, לאחר קריאת ה'שביעי' (פעם נוספת), את ההפטרה "שמעו".
שבת-קודש פרשת מטות-מסעי
כ"ו בתמוז – מברכים החודש מנחם-אב
השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה.
גם העולה לתורה אומר "חזק, חזק ונתחזק"1.
הפטרה: "שמעו... אלוקיך יהודה. אם תשוב... ובו יתהללו" (ירמיה ב,ד-כח; ד,א-ב)2.
המולד2*: יום שלישי בערב, אור ליום רביעי, בשעה 6:09 ו-4 חלקים.
מברכים החודש: "ראש חודש מנחם-אב ביום הרביעי". אין אומרים 'אב הרחמים'.
אחר התפילה – התוועדות בבית-הכנסת, כנהוג; ובפרט שהיא 'שבת חזק'3.
פרקי אבות – פרק ב.
יום ראשון
כ"ז בתמוז
בשיעור חומש היומי דשיעורי חת"ת, מסיימים כנדפס: "כאשר דיבר לכם" (א,יא)4.
יום שלישי
כ"ט בתמוז, ערב ראש-חודש
ביום זה יש להוסיף במיוחד בתורה, תפילה וצדקה5, והצדקה – הוצאת שתי סעודות, ומה טוב – שלוש סעודות. מי שלא הספיק להחליט על-דבר קיום הוראה זו ושל לימוד ענייני 'בית הבחירה' לפני בין-המצרים, עליו להחליט זאת בהקדם, ויפה שעה אחת קודם6. ומובן אשר אלה שלא עשו בפועל ככל הפעולות דלעיל בזמנן – כדאי להשלימן גם לאחר מכן7. "מובן בפשטות, שכל הנ"ל שייך גם לנשי ובנות ישראל"8.
בתפילת מנחה אין אומרים תחנון.
יום רביעי
א' במנחם-אב, ראש-חודש
מנהגי ראש-חודש [פורטו לאחרונה ב'לוח השבוע', גיליונות: תר"ה, תרי"ג, תרי"ח, תרכ"ב].
לפני תפילת ערבית טופחים על השולחן כדי להזכיר לקהל לומר 'יעלה ויבוא'.
שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל. "ואברהם זקן... נפש כל חי, אמן" ג' פעמים. קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי, ובא לציון. יהללו. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דר"ת, ג' פרשיות דק"ש, קדש, והיה כי יביאך, שש זכירות, חליצת תפילין דר"ת. הש"ץ אומר בקול איזה מזמור, חצי קדיש. מוסף.
"בית הבחירה":
בימי 'בין המצרים' גופא, יש להוסיף ב'משפט' (לימוד התורה, לכל לראש – בהלכה למעשה מדיני ימים אלו9, וכן [בכל יום, ועל-אחת-כמה-וכמה בשבתות, שעניינן 'הקדמת רפואה'10 במיוחד בענייני התורה העוסקים בגאולה11 ובבניין בית-המקדש, ולכל לראש – הפרקים בספר יחזקאל מ-מג המדברים בעניין בית-המקדש השלישי, משנה - מסכתות מידות ותמיד12 והלכות בית-הבחירה13 להרמב"ם]) ו'צדקה' יותר מהנתינה הרגילה לפני התפילה14 [ותוספת מיוחדת בכל מעבר מתקופה לתקופה בימים אלו גופא: עד ראש-חודש מנחם-אב, מראש-חודש מנחם-אב14*, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב, ותשעה באב]15. וגם בשבתות – באופן המותר על-ידי אכילה ושתייה וכיו"ב, בנוסף על נתינת הצדקה בערב שבת קודש כנהוג בהוספה עבור השבת16.
מובן, שההוספה בתורה בעניין שהזמן-גרמא, צריכה להיות גם אצל הילדים [והילדות] הנמצאים במחנות הקיץ17.
"תשעת הימים"18:
משנכנס אב ממעטין בשמחה ובמשא ומתן של שמחה. ואסור לקנות בגדים ומנעלים חדשים או לתת לאומן לעשות לו, ואפילו אין משתמשים בהם עד לאחר תשעה באב. ואסור לכבס בגדים (חוץ מבגדי קטנים) אפילו להניחם לאחר תשעה באב. וכתונת לשבת מותר לכבס רק על-ידי גוי, ואסור ללבוש בגדים מכובסים שלא לבשם עדיין (אלא לכבוד שבת-קודש). [ולכן נוהגים ללבוש לפני ראש-חודש לזמן-מה את כל הבגדים המכובסים שעומדים ללבוש במשך תשעת הימים19]. בעלי הברית: המוהל, הסנדק, והורי-הבן, מותרים ללבוש לבנים ובגדי שבת.
ואסור לרחוץ כל גופו לתענוג אפילו בצונן, ולרפואה ולצורך מצווה [וכן המצטער מפני החום והזיעה20] – מותר. אסור לאכול בשר ולשתות יין (חוץ משבת וסעודת מצווה). הטובל בכל ערב שבת21 מותר לטבול ולרחוץ ראשו, פניו, ידיו ורגליו22 לשבת.
אסור לאכול בשר ולשתות יין (מלבד בשבת ובסעודת-מצווה).
אין נכנסים לדירה חדשה בתשעת הימים. פעם ענה הרבי: טוב לדחות לאחר ט"ו באב"23, ופעם אחרת הורה: "באם אפשר... בחודש אלול הוא חודש הרחמים"24.
עצת הרבי בדבר טיפול רפואי: באם אפשר – יש לדחותו לאחרי יום התשיעי באב. וכל עכבה לטובה. ובאם הרופא ידחק בדווקא את השעה, יש לעשות זאת קודם שבת חזון25.
סיומים26:
"המנהג לערוך 'סיומים'27 למסכתות הש"ס בכל יום מ'תשעת-הימים'28, מראש-חודש [ומה טוב גם לפני זה29] עד תשעה באב, וגם בערב תשעה באב ובתשעה באב – באופן המותר על-פי שולחן-ערוך [ובמקום המתאים – גם עם סעודה והתוועדות30].
"ומהטעמים בדבר – כיוון שבימים אלו מחפשים את כל האופנים המותרים כיצד להוסיף בעניינים טובים ושמחים, ועל-ידי-זה לגלות את הטוב-הפנימי שבירידה הקשורה עם ימים אלו31, החל מ"פיקודי ה' ישרים משמחי לב" – עושין שמחה לגמרה של תורה.
"ומפני טעם זה32 כדאי לערוך סיום גם ביום השבת שב'תשעת-הימים'.
"ומה טוב – 'ברוב עם הדרת מלך', לשתף עוד כמה וכמה מישראל (מצד אהבת-ישראל ואחדות-ישראל) בשמחה, גם אם רובם לא סיימו בעצמם המסכת. ולהוסיף, שכדאי ונכון לערוך 'סיומים' על מסכתות כאלה שסיומן בעניינים שקל לאומרם ולהסבירם במהירות לכל אחד ואחד מישראל, אפילו פשוט שבפשוטים33, שב'סיומים' אלו יכולים לשתף גם יהודי שפוגשים ברחוב, ובאמצע עסקיו – כשחוזרים לפניו על הסיום, או אף שאומרים לו המאמר דסיום המסכת מבלי לספר לו שזהו 'סיום', שהרי 'זכין לאדם שלא בפניו'.
[מי שיכול – יסיים בעצמו; אם לאו – ישתתף לפחות במעמד 'סיום' של אחרים; ומה טוב שיהיה במעמד עשרה מישראל; וכדי לזכות גם את מי שמשום-מה לא השתתף במעמד סיום כלשהו, ובלאו-הכי אוכל מאכלים המותרים רק בסעודת מצווה – יש להשמיע עבורו את הסיום ברדיו וכו', ולקשר אותו לפחות בצורה כזאת לשמחה-של-מצווה34. כמו-כן יש לשתף בזה יהודי שפוגשים ברחוב, על ידי שיאמרו לו המאמר דסיום, אף מבלי לספר לו שזהו 'סיום'35].
"בקשר ל'סיומים', יש להשתדל במיוחד בעריכתם [כאמור – גם בשבתות] "ברוב עם הדרת מלך", לאחד רבים מישראל בהשמחה לגמרה של תורה, "אנשים ונשים (בנפרד כמובן) וטף"36, כולל גם הקטנים (לא רק קטנים בידיעות, אלא גם קטנים בשנים) שעדיין אינם שייכים להבנה והשגה, על-דרך ובדוגמת הסיום דערב-פסח, שמנהג ישראל להביא גם בכורים הקטנים37.
"וכן יש לעורר [במיוחד בסיומים, על אהבת ישראל38 ו] על-דבר ההוספה בלימוד התורה בכלל ובנתינת הצדקה, על-פי מה שנאמר: 'ציון במשפט (=תורה) תיפדה, ושביה בצדקה'"39. וכשבאים לעורר על נתינת צדקה – יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומיד נותנים צדקה בפועל40. וגם ביום השבת-קודש – באופן המותר, באכילה ושתיה, וצדקה רוחנית41.
"למסור לאנ"ש שי' המתעסקים בהסיומים:
* לסיים כל סיום בהצעה-התעוררות על דבר (להוסיף ב)נתינות לצדקה.
* לחתום כל סיום בתיבות (עניין) דאהבת-ישראל"42.
"ובוודאי יפרסמו ויזרזו על-דבר קיום הוראות אלה בכל מקום ומקום, בכל קצווי תבל"43.
"וגם כאשר יבוא משיח צדקנו קודם תשעת הימים, יעשו את ה'סיומים', ויזכו להתחיל ולסיים ספרים אחרים בתורתו של משיח"44.
* במוצאי-ראש-חודש וכדומה נוטה הרבי להכריע שיש לומר תחנון בקריאת-שמע שעל המיטה (גם לפני חצות)45.
* בעניין סעודת בר-מצווה של נער שנכנס לעול המצוות ביום ח' במנחם-אב, השיב הרבי: "יש לברר אם יש מנהג במקום בכגון-דא, ובאם לאו – יש לעשותה בזמנה, זאת אומרת ליל ח' מנחם-אב, ובאם אי-אפשר מאיזה טעם שיהיה – בשבת שלאחריו46.
יום שישי
ג' במנחם-אב
ל'שבת חזון' לובשים47 בגדי שבת כרגיל48.
---------------
1) מקור אמירה זו ונוסחה הוא בלבוש סי' תרס"ט [ע"פ הפסוק בשמואל-ב י,יב. ואף ששם הז' ד"ונתחזק" היא בצירי, רגילים לאומרו כאן בפתח]. ואומר זאת עם הציבור "בין הקריאה והברכה" ('רשימות' חוברת קנה עמ' 6, היום יום ח"י טבת, ס' המנהגים עמ' 31), ודלא כהדעות שהעולה לתורה אינו אומר 'חזק': א. משום הפסק. ב. מפני שאמירת 'חזק' היא להעולה לתורה, ולא שייך שהוא יאמר לעצמו (כפי הפשוט לקצות-השולחן סי' פד סי"ג, ובבדי-השולחן ס"ק כב, ומביא זאת גם מס' שולחן הקריאה, וכ"כ בס' פסקי תשובות סו"ס קלט בשם שו"ת: שבט-הלוי (ז,רב) באר-משה (ג,כח) ומשנה הלכות (ז,כב. ח,יח), אלא שממשנה הלכות מביא שאין לגעור בעולים שאומרים זאת בעצמם).
באג"ק ח"ד עמ' יד השיב הרבי לשתי הטענות: לטענה ב – "גם הוא (העולה לתורה) אומר, כי נוסחא שלנו היא 'ונתחזק'", דהיינו שבניגוד לנוסח שאומרים רק לעולה ג"פ 'חזק' (א"ר סי' תרס"ט, מאור ושמש ס"פ ויחי, ליקוטי חבר בן חיים ח"א דף כט בשם החתם-סופר, ערוך-השולחן סי' קלט סו"ס טו), שלפי נוסח זה אין שייך כלל שיאמר העולה, הרי שלפי הנוסח שלנו מברכים גם את הקהל, וא"כ יש מקום שגם העולה יאמרנו.
ולטענה א - "אמירת העולה... לא חשיב הפסק, כי הוא שייך לקריאת הסיום (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' קסז ס"ט)", שם איתא, ששיחה בדברים שהם מענייני הדבר שמברך עליו, כגון "הביאו מלח" בין 'המוציא' לאכילה, בדיעבד אינה חשובה הפסק. ו"מותר לכתחילה אם אי-אפשר בעניין אחר". ואכן, ע"פ דברי הרבי ב'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 254 הערה 31 - מוגה - "שאמירת הברכה קאי גם על העניין ד'חזק'", עיי"ש, הרי זה ממש כמו שכתב הרבי במכתבו שבספר המנהגים ס"ע 105 בעניין מנהגנו באמירת היהי-רצון על התפוח בר"ה בין הברכה לאכילה: "וכיוון דא"א בעניין אחר, הווי כדיעבד". וע' גם בשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' ט.
אלא שב'רשימות' שם הסביר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ את הטעם לאמירה זו "כדי לכלול עצמו עם המאמינים הפשוטים" [ואגב, מכאן מובן שאומר זאת עם כל הציבור, ולא עם הקורא] - "צריך להיות לשון כזה בב"ח, להתחיל ספר חדש" [לע"ע מצאתי ב'ים של שלמה' (המהרש"ל מוזכר בסוף 'רשימה' זו) ב"ק פ"ז סי' מו, ב'דין הסיום' אודות סיום מסכת: "השלמת הספר – אין לך מצוה גדולה מזו, ובפרט היכא שבדעתו להתחיל אח"כ ספר אחר". ולכאורה הכוונה שהעיקר הוא האיחול 'ונתחזק' דהיינו התחלת הספר החדש, ולא ה'חזק', ולכן גם העולה אומרו, לכלול עצמו עם כולם]. ושאלו הרבי: "אם כן (ש'חזק' עיקרו התחלת ספר חדש, ספר אחר, הרי יש בזה חשש הפסק כי) אינו שייך להקריאה?", ונענה: "כל התורה... מילה אחת ארוכה" (דהיינו שגם הספר החדש שייך להקריאה). וראה בנושא בס' חקרי מנהגים ח"א עמ' קכו.
2) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.
2*) כנדפס בראש לוח 'היום יום' וכפי שנהגו בבית חיינו, ללא תיקון על-פי 'שעון קיץ' או על-פי האופק וכו' (בארה"ק השעון מאחר בכ-20 דקות ובניו-יורק בכ-4 דקות מ"השעה האמיתית").
3) ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 233.
4) כך נהגו בקרה"ת בליובאוויטש, בסיום קריאת הכהן בש"פ דברים. כאשר שינו והנהיגו בבית-חיינו לסיים פסוק אחד לפני 'שני', כדי שלא להתחיל בפסוק 'איכה' (כמ"ש באשל אברהם להרה"צ מבוטשאטש סי' קלח. ובליקוטי מהרי"ח ח"ג נב,א כתב שנוהגין כן אף במקומות שאין מנגנין הפסוק בניגון איכה. אך לכאורה, ע"פ הפשט, וכן ע"פ המדרש – איכ"ר רפ"א, פסוק זה אינו תוכחה), כאמור בספר-המנהגים ס"ע 31 (אף שספר זה הוגה במידה מסויימת ע"י הרבי), לא היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו שבע-רצון מזה (הרה"ח רי"ל שי' גרונר). וראה בזכרונות הבעל-קורא בבית-חיינו, הרה"ח ר"מ שוסטרמאן ע"ה ("למען יידעו… בנים יוולדו", ארה"ק תשנ"ז, עמ' 138), המספר שהוא שהנהיג זאת וכיצד הפסיק לנהוג כך.
5) יתר על הנהוג בכל ערב-ראש חודש (המנהג, ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 593).
6) "על-פי פסק-דין שו"ע או"ח סי' תקע"א ס"ג".
7) מתוך: פתח-דבר ל'הלכות בית-הבחירה להרמב"ם עם חידושים וביאורים' של הרבי (הוצאת קה"ת, מוצש"ק מברכים מנ"א, תשמ"ו, ברוקלין נ.י.).
8) ליקוטי-שיחות כרך כד עמ' 266 (ההדגשה שלי). ולהעיר שנשים חייבות לסייע במצות בניין ביהמ"ק (הל' בית-הבחירה פ"א הי"ב), ושהערה זו שייכת להוספות שהורה הרבי בכל העניינים מי"ז בתמוז ואילך.
9) "לדעת את המעשה אשר יעשון, כל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא" – עפ"י 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78, 91 (מוגה), 108.
בליקוטי-שיחות כרך כד עמ' 265 מזכיר גם את לימוד ספר הזוהר, והסברתו בתורת החסידות. כן מזכיר שם אודות הוספה גם בקו התפילה – בעבודתה באיכות, וכן באמירת תהילים עכ"פ מזמור אחד נוסף בכל יום. ומעורר ע"ז גם בכרך כח עמ' 286 הע' 60, וש"נ.
10) ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 578.
11) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.
12) ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 והערה 186. וב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38 הלשון "ומקצת במסכת תמיד".
13) ופעם אחת מצאנו שהורה הרבי ללמוד בנוסף לכך גם "הלכות הקורבנות" (שיחת מוצש"ק פ' דברים תשל"ט, הנחת הת' בלתי מוגה סכ"ו וסס"א).
14) ליקוטי-שיחות חכ"ג ס"ע 265. ובפרט בצדקת מקדש מעט – בתיכ"נ ובתי-מדרש (ישיבות וכו'), לקו"ש כח עמ' 287. וראה סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 733.
14*) ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 187 מבואר, שהל' בית הבחירה נחלקו לשמונה פרקים, כדי ללומדם שמונה ימים "עד ערב ת"ב לפני חצות", עיי"ש. מאידך, בסה"ש תנש"א (מוגה) ח"ב עמ' 691 הערה 87, מפורש שיש ללמוד שיעור בהל' בית הבחירה גם ביום תשעה באב (נדחה) בעצמו: "באופן המותר, כמובן, לאחרי חצות היום, או להשלים במוצאי היום". ולכן לא נכנס העניין בפנים.
15) 'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 102.
16) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96 הערה 127.
17) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50. וכנראה ה"ה ל'סיומים' המובאים אח"כ.
18) לוח כולל-חב"ד.
19) כף-החיים סי' תקנא ס"ק צא. ולמעשה נזהרים בזה בחולצות ומכנסיים, שמלות וחצאיות, אך לא בלבנים וגרביים. [מי שלא הספיק: יניחם לזמן-מה על הרצפה להוריד הבגד מנקיונו, ואח"כ רשאי ללבשם. כן ניתן ללבוש בש"ק בתנאי שייהנה מזה בש"ק עצמה, אחד בלילה ואחד בבוקר ואחד בצהרים וכדומה].
20) כגון מן הריח, או שנדבקים הבגדים, וכל-שכן גירוד וכדומה. שו"ת אגרות-משה אה"ע ח"ד סי' פד אות ד, נטעי-גבריאל הל' בין-המצרים ח"א פמ"ב ס"ד. וראה גשר-החיים ח"א ס"ע רכ, המתיר בזה באבילות דיחיד אפילו בסבון ובמים חמים (וע' נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"א פרק קה סי"ג). מאידך בכף-החיים סי' תקנ"ד סוף ס"ק מו כתב בעניננו, שאם יכול להעביר זאת בצונן לא ירחץ בחמין.
21) וכן הטובל בכל יום, לעניין הטבילה בלבד. ראה לוח 'דבר-בעתו'.
22) ולמעשה רוחצים כל הגוף, במים חמים ובסבון. וכן הורה הרה"ג והמשפיע ר' חיים-שאול ברוק ע"ה. (וצ"ע מהמובא בליקוטי-סיפורים להרב פרלוב ע"ה מהדורה ראשונה עמ' קכב). וראה בכ"ז בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק יא.
23) אגרות-קודש כרך ט עמ' רכח.
24) שם, כרך יט עמ' שצ.
25) שם, עמ' שעו.
26) עיקר הדברים – מוגה, מסה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 (ועיי"ש עמ' 733), ומסה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564, ומשיחות-קודש תש"מ עמ' 672 – שיחת ש"פ מטות ומסעי תש"מ, בלתי מוגה. ושולבו הוראות מכ"מ כמצויין בהערות.
27) אף שיש דעות שניתן לעשות סיום על פרק, או על מסכת שלמה במשניות, מוטב לערוך סיום על מסכת בגמרא, 'סיום' עם כל הפרטים, לכל הדעות, כמו מסכת תמיד ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 86. וראה גם 'התוועדויות' תש"נ ח"א עמ' 97).
"היה סיום הש"ס באולם הגדול, וכ"ק אדמו"ר הרש"ב היה נוכח. אחד הבחורים... סיים, ואמרו 'הדרן עלך' ושמות בני רב פפא, ולא יותר. ואמרו קדיש דרבנן כמו שהוא בסידור ולא כמו שהוא בהמסכתות" (רשימות דברים להרה"ח הר"י שי' חיטריק ח"ד עמ' ריט, מכ"ד טבת תרע"ה בליובאוויטש. [וכ"כ הש"ך יו"ד רמ"ו ס"ק כז. וכן משמע ממענה הרבי באג"ק חי"ד עמ' שעה, עיי"ש].
אמנם (לפי זכרונו של ה'חוזר' הרה"ח ר' יואל שי' כהן)בהתוועדות כ"ד טבת תשי"ב (תורת מנחם ח"ד עמ' 239) סיים הרה"ג הרה"ח ר' מאיר אשכנזי [ע"ה] את הש"ס, והתחיל לומר קדיש דרבנן, אך הרבי הורה לו לומר קדיש "דהוא עתיד" הנדפס בסוף הגמ', ולומר שם "ויצמח פורקניה" (כי שם נדפס בנוסח אשכנז. ולכאורה גם ב"הערב נא" צריך לתקן שם). כן להעיר מ'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1700, שם משמע שאומרים את הבקשה "כשם שסיימתי...".
28) "אפילו כשאין אוכלים סעודת בשר אחר-כך. להעיר מהנהגת אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לעשות סיומים בתשעת-הימים אף שלא היה סועד אחר-כך בבשר ויין – ספר-המנהגים עמ' 46" (לקו"ש חכ"ג עמ' 223, ובכ"מ).
29) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 74.
30) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.
31) "להעיר גם מהפתגם הידוע [בשם הרה"צ ממונקאטש] בפירוש דברי חז"ל: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ש'ממעטין' העניינים הבלתי-רצויים דתשעת-הימים 'בשמחה', על-ידי ההוספה בשמחה, באופן המותר על-פי שולחן-ערוך, כמובן".
32) אע"פ שביארצייט שחל בשבת (התוועדויות תשד"מ ח"ב עמ' 872) שלל הרבי עריכת 'סיום', כיוון שמנהג זה עלול להתפרש שם כנתינת מקום לעניין של תענית.
33) "ולדוגמא: מסכת תמיד (מסכת הכי קטנה, שמונה דפים בלבד, שיכולים ללמדה ולסיימה במשך זמן קצר) שסיומה "השיר שהיו הלוויים אומרים במקדש", וכן הסיום ד"כל בניך לימודי ה'" – בארבעת המסכתות: ברכות, נזיר, יבמות, כריתות – ראשי-תיבות "בניך".
34) שיחות-קודש תש"מ ח"ג עמ' 672.
35) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96.
36) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.
37) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 719. ולמרות האמור שם "במיוחד בשנה זו" אין נראה שזו הוראת שעה, עיי"ש.
38) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1849.
39) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 708. ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 564.
40) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123.
41) (כמו נתינת עצה טובה ועאכו"כ לימוד תורה – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 בקשר לשבת שלפני ר"ה) סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 565 והערה 127. בשיחה הנ"ל נוסף גם: קבלת החלטה טובה שתיכף לאחר השבת יתן לצדקה ממש (יפריש לעצמו, ויתנה בפועל לעני או לגבאי בבוקר). ובסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222 (שבת ט"ו בשבט) – שיחליטו גם כמה לתת.
42) מענה הרבי. צילום כי"ק נדפס בס' 'מאוצר המלך' ח"א עמ' 283, ושם (ראה דברי עורך ספר זה, רש"י שיחי' חזן, ב'התקשרות' גיליון רצב עמ' 19) שהוא שייך לסיומי המסכתות דימי חודש מנ"א.
43) ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 580.
44) משיחת ש"פ מטות, מבה"ח מנ"א תשמ"א, בסופה.
45) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 1414.
46) איגרות-קודש חלק טו עמ' רנז. וכן במקרה נוסף שלא ניתן לעשות סעודה במוצאי היום, באג"ק חי"ז עמ' פז, כשחל במוצש"ק ליל ער"ה, מבאר שהסעודה צ"ל מייד ברגע הראשון שנכנס למצוות. מאידך בחי"א עמ' שמ כשחל בעיו"כ מציע להתחיל בחצי יום הראשון (והכוונה כנראה ביום) ולהמשיך במוצאי יוהכ"פ, אך ייתכן ששם לא התאפשר לקיים הסעודה בליל עיו"כ. אבל בדרך כלל, מנהגנו מובא בספר-המנהגים עמ' 75 מליקוטי-דיבורים (ח"ב דף רסח,א), שאחרי שחרית חוזר הבר-מצוה מאמר ומכבדים ב'לקח' ומשקה, ובערב (מוצאי היום) עושים את הסעודה (כפי שנהג אדמו"ר הזקן).
47) לעניין רחיצה וטבילה, ראה לעיל ציונים 22-21.
48) ספר המנהגים עמ' 46, שכך נהג אדמוה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה. וראה גם בהוספות לשו"ע אדמוה"ז חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
