מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1026- כל המדורים ברצף
	ועדת החקירה שלא תקום
	יש חדש
	מלחמה לשם זיכוך
	נישואין
	חנות ביושר
	זעקת התשובה
	יסוד התשובה
	יבוא הוא להקים את השכינה
	לשחזר את העבר היהודי
	עשיית מעקה בברכה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1026, ערב שבת פרשת תצא, ח' באלול תשס"ו (01.9.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

ועדת החקירה שלא תקום

בחודש אלול אנו עושים את המאזן הכולל של חיינו בשנה החולפת. אולי זה הזמן לבחון את כל מהלך חיינו הציבוריים ולשאול את עצמנו לאן פנינו מועדות

בשבועות האחרונים אנחנו שומעים ללא הרף את הצירופים 'ועדת חקירה', 'ועדת בדיקה'. הדיון הציבורי מתמקד בשאלה אם תקום ועדה אחת או שתיים ושלוש, ואם היא תהיה 'ציבורית', 'ממשלתית' או 'ממלכתית'. בתוך כך נשמעת התביעה שלא להסתפק בחקירת אירועי המלחמה עצמם, אלא לבדוק את מערכת קבלת ההחלטות בשנים שעברו, מההחלטות על הנסיגה מלבנון.

יפה שהציבור מרגיש צורך לבדוק את התנהלות העניינים כמה שנים לאחור. אלא שאם כבר יש נכונות כזאת, אולי לא נסתפק בחקירת ההיבט הביטחוני בזירה הלבנונית, אלא נחקור חקירה יסודית ועמוקה יותר של כל דרך ההתנהלות שלנו, מאז הקמת המדינה.

האומנם מדינה יהודית?

הדבר שמניע את התביעה לחקירה בהיבט הלבנוני הוא העובדה שניסו ללכת בדרך מסויימת והתברר שהיא הביאה אותנו לאסון. עכשיו מבקשים לחקור מדוע הלכו בדרך זו, האם שקלו את הסיכונים, האם הקשיבו לאזהרות, האם היו ערים למידע המודיעיני וכך הלאה. מהלך מחשבה זה אמור לעורר בדיקה יסודית הרבה יותר, כשאנחנו רואים לאן הגיעה החברה הישראלית ומה דמותה של המדינה.

חודש אלול הוא חודש התשובה וחשבון הנפש. בחודש הזה אנחנו עושים את המאזן הכולל של חיינו בשנה החולפת. דברים שאולי לא חושבים עליהם בחיי היום-יום עולים על השולחן. אנו מנסים לראות את התמונה הכוללת, שלא רואים אותה בתוך כל הפרטים של השנה כולה. אז אולי זו גם השעה לבחון את כל מהלך חיינו הציבוריים ולשאול את עצמנו לאן פנינו מועדות.

המדינה הוקמה כדי שתהיה לנו מדינה יהודית, אך מה נשאר מה'יהודית'? השבוע תיפתח שנת הלימודים. מה ילמדו כמיליון וחצי התלמידים במערכת החינוך של המדינה היהודית? אנו רואים את התוצר של המערכת הזאת. צעירים וצעירות שאינם מכירים את התנ"ך; שמאמר חז"ל נשמע באוזניהם סינית; שמושגי-היסוד של היהדות זרים להם.

רצינו מדינה יהודית, ומה יהודי יותר מלדאוג לעצם הרציפות היהודית ולמניעת התבוללות. והנה דווקא המדינה היהודית עוסקת בטשטוש הזהות היהודית וברישום גויים כיהודים. מאות אלפי לא-יהודים מובאים לארץ כעולים חדשים, מתחתנים עם יהודים, וכך מתפתחת ההתבוללות כאן בארץ-הקודש. בשנים האחרונות אף מנסים להציג את המאבק בהתבוללות כמשהו חשוך ואפל, שמנוגד לעקרונות ה'נאורים'. אז למה בכלל לדבר על מדינה יהודית?

יהדות הייתה מאז ומעולם שם נרדף לערכי המשפחה. בכל הדורות הייתה המשפחה היהודית עוגן היציבות, שהעניק לבניה כוח ועוצמה. ראו את התפוררות המשפחה שגוברת והולכת כאן בארץ. יש כיום אזורים שבהם ילד שבא ממשפחה בעלת שני הורים מרגיש חריג בקרב רוב הילדים שהוריהם גרושים או שהם באים ממשפחות חד-הוריות. הלזה פיללנו?

צינור החמצן

אפשר למצוא סיבות רבות ולהתעטף במחקרים מלומדים, אבל בליבנו פנימה אנו יודעים כי הסיבה לכל אלה היא אחת – ההתנתקות מצינור החמצן של הקיום היהודי. העם היהודי אינו יכול להתקיים בלי חיבור אמיתי ליהדות, לתורה, למצוות, לאמונה. כשם שדג אינו יכול להתקיים בלי מים, כך יהודי אינו יכול לחיות חיים תקינים בלי זיקה עמוקה למקור-חיותו.

ועדת חקירה שתצביע על הבעיה המרכזית הזאת – לא תקום ככל הנראה. אין אלא להציע לכל אחד ואחת, לכל משפחה ומשפחה, לעשות את הבדיקה הזאת בעצמם. אם אנחנו רוצים להיות יהודים ולגדל את ילדינו כיהודים, עם כל הערכים המופלאים שנשא עמו העם היהודי לאורך אלפי שנות קיומו – אין לנו ברירה אלא לחזק את החיבור למקורות היהדות, לערכים ולשורשים. כי בלעדיהם אין לנו חיים.

 יש חדש

בוגר צ'רנוביל נפל

בשבוע שעבר הובא למנוחות החייל אלכס אסף ז"ל, שנהרג בעלותו על מוקש בלבנון. אלכס עלה לארץ בשנת תשנ"ב, בהיותו כבן שמונה, במסגרת פרוייקט 'ילדי צ'רנוביל' והתחנך חמש שנים בכפר-חב"ד. לאחר מכן הגיעה אימו לארץ ונטלה אותו, אולם רשויות הרווחה קבעו שהיא אינה מסוגלת לגדל את הילד, והם העבירוהו לאומנה במשפחת אסף בכרמיאל. בהלווייתו השתתפו גם ראשי פרוייקט 'ילדי צ'רנוביל'.

עלונים חדשים

לקראת שנת תשס"ז הוציאו-לאור צעירי-חב"ד מגוון עלוני-הסברה חדשים. עלון על הדלקת נרות-שבת-קודש נדפס בכחצי מיליון עותקים, והוא יחולק במהלך השנה לנשי ובנות ישראל. בעלון גם מופיע לוח זמני הדלקת הנרות לכל השנה. כמו-כן הופיעו עלונים מהודרים על חגי תשרי, לילדים ולמבוגרים. עלונים אלו מוגשים בשפה ברורה ובעיצוב מודרני, והם זוכים להצלחה רבה בציבור הרחב.

חלום קטיף

אחד הסרטים המצמררים ביותר, שמתעד את הימים האחרונים בגוש קטיף, הוא חלום קטיף, שצילם וערך יובל גינזבורג, בהפקת ערוץ מאיר. 80 דקות שמתארות את השבוע האחרון בנווה-דקלים, ובהן רגעים שאינם יכולים להשאיר אתכם אדישים. טל' 02-6514857.

חדש במוזיקה

אמן הנגינה חנן בר-סלע מגיש שני תקליטורים חדשים: לגעת בגאולה – אחד-עשר ניגוני חב"ד מקוריים, ובהם ניגון ד בבות לבעל התניא. כליזמר עם קול הנשמה – עשרה שירי נשמה. להשיג ביודאיקה, טל' 1-700-704120.

 שלחן שבת

מלחמה לשם זיכוך

פרשתנו מתחילה במילים "כי תצא למלחמה  על אויביך, ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו". בפשטות, הכוונה ליציאה למלחמה באויבי העם, אך יש לדברים גם משמעות פנימית-רוחנית בעבודתו של כל יהודי.

"אויביך" הם הגוף והנפש הבהמית. הם האויבים האמיתיים של האדם, הגוררים אותו לתאוות העולם הזה ומסיטים אותו מתפקידו האמיתי העולם. מחובתו של האדם לצאת למלחמה נגדם ולנצחם.

מלחמת הנפשות

למעשה, המלחמה היא בין שתי הנפשות המצויות בקרבו של האדם – הנפש האלוקית והנפש הבהמית. הנפש האלוקית שואפת להיות קרובה אל הקב"ה, והיא מושכת את האדם ללימוד התורה, לקיום המצוות, לדיבורים טובים, למחשבות טהורות. לעומתה, רצונה של הנפש הבהמית הפוך ממש, והיא מנסה לגרור את האדם לענייני העולם הזה הגשמי והחומרי.

המלחמה הזאת ניטשת בכל עת, אך במיוחד בזמנים שבהם הנפש האלוקית מנסה להתחזק. למשל, בשעת התפילה, שהיא שעת-כושר למעלה, מתייצבת מיד הנפש הבהמית כדי לבלבל את האדם במחשבות זרות, ואז האדם נדרש להתאמץ יותר כדי להילחם בנפש הבהמית ולהכניעה.

לא להרוס

אולם ההגדרה מלחמה דורשת הסבר. במלחמה המטרה היא להכות באוייב ולשבור את כוחו, ואילו במאבק מול הנפש הבהמית והגוף אין הכוונה לשברם ולהרסם, אלא לבררם ולזככם. הגוף צריך להיות בריא וחזק, שכן על-ידו יכולה הנפש האלוקית לעבוד את ה'. מדוע אפוא יש להילחם בו?

אכן, הכוונה אינה לשבור את הגוף ואת הנפש הבהמית, אלא לבררם ולזככם, אבל ההתמודדות עמם נקראת מלחמה משום שהם-עצמם אינם מניחים לנפש האלוקית לבררם ולזככם, ועל-כן הדבר כרוך במלחמה. זו מלחמה קשה, משום שהנפש הבהמית השתרשה בגוף כבר עם היווצרותו, ואילו הנפש האלוקית נכנסת באדם לאחר זמן, ולכן מרגישה הנפש הבהמית שהאדם נתון ברשותה.

כשיוצאים מנצחים

על כך  נאמר ליהודי: אל לך להיבהל. מוטל עליך לצאת למאבק הזה – "כי תצא למלחמה". אתה נדרש לצאת למלחמה, להיחלץ למאבק בנפש הבהמית, ויש לך הבטחה  – "ונתנו ה' אלוקיך בידך".

יתרה מזו: הקב"ה נותן לך כוח לא רק לנצח את הנפש הבהמית, אלא גם "ושבית שביו". איזה שבי אפשר לשבות במלחמה זו? אלא ה'שבי' הוא ניצוצות הקדושה הטמונים בעניינים הגשמיים. הנפש הבהמית סבורה כי הם שייכים לה, אבל על-ידי שיהודי נחלץ לעבוד את ה' כראוי, הוא מצליח לברר ולזכך גם את ניצוצות הקדושה הללו, ולעבוד את ה' אף באמצעות כוחותיה החזקים של הנפש הבהמית. וכך היהודי מצליח לרתום את הגשמיות עצמה לשירות הקדושה עד להכנת העולם כולו לגאולה האמיתית והשלמה.  

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 384)

 מן המעיין

נישואין

סייגים חדשים

"כי תבנה בית חדש ועשית  מעקה לגגך... כי  ייפול הנופל ממנו" (דברים כב,ח). כשאתה מתחיל בעבודה חדשה, נושא אישה שנקראת 'בית', עליך לעשות 'מעקה', לקבל עליך גדרים וסייגים חדשים, במחשבה דיבור ומעשה. ללא מעקה עלול אתה ליפול מדרגתך הקודמת, כי הגשמיות יכולה להוריד אותך למטה יותר.

(לקוטי שיחות)

תלוי בשנה הראשונה

"נקי יהיה לביתו שנה אחת" (דברים כד,ה). אם רצונך להיות נקי וטהור בענייני הנהגת הבית, הדבר תלוי בדרך שבה אתה מבסס את הנהגת הבית בשנה הראשונה של הנישואין.

(מעייני החסידות)

לא לרדוף אחר נדוניה

"אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" (משלי לא,י). יכול אדם  להשיג "אשת חיל" רק כאשר "רחוק מפנינים מכרה" – כשדעתו רחוקה מפנינים, ואין הוא רודף אחר נדוניה גדולה.

(הרב אליהו הכהן)

בלי להתמשכן

"ושימח את אשתו אשר לקח... לא יחבול רֵחיים ורכב" (דברים כד,ה-ו). התורה אומרת שיש לשמוח ולשמח בזמן החתונה, אבל "לא יחבול רֵחיים ורכב", אין אדם רשאי למשכן את עצמו, להוציא בעבור החתונה את פרוטתו האחרונה ולשים על עצמו רֵחיים של חובות.

(מלאכת מחשבת)

השנה הקובעת

"נקי יהיה לביתו שנה אחת" (דברים כד,ה). כפי שהאדם מתנהג בשנה הראשונה אחר נישואיו, כך תהיה דרכו כל ימי חייו.

(רבי מנחם מנדל מוורקה)

בלי הנאה אישית

אומר בעל חידושי הרי"ם: כוונת הכתוב "נקי יהיה לביתו" הוא כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "ובעל השור נקי" – "כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום". אמר על כך רבי יחיאל-מאיר מגוסטינין: דברים אלה מתאימים לגאון וצדיק כמותו.

מי שאין לו אישה

כל מי שאין לו אישה שרוי בלא טוב, בלא עזר, בלא שמחה. בלא שמחה מניין? שנאמר (דברים יד,כו) "ושמחת אתה וביתך". רבי יהושע בן-לוי אומר: אף בלא חיים, שנאמר (קוהלת ט,ט) "באה חיים עם אישה".

(קוהלת רבה פרשה ט)

חיסרון מביא חיסרון

אדם בלי אישה הוא חסר שלמות. הוא נמצא במצב של חיסרון בנפש, בבחינת בעל אבדה המחזר אחר אבדתו. חוסר שלמות זה הוא הסיבה להעדר הרגשת השמחה.

(המהר"ל מפראג)

 אמרת השבוע

חנות ביושר

כשנשא רבי יחיאל-מאיר מגוסטינין את רעייתו, הבטיח לו חותנו כי יספק את פרנסתו, כדי שיוכל לשבת על התורה ועל העבודה. אולם לאחר זמן מת חותנו, ורבי יחיאל-מאיר החליט לפתוח חנות מכולת, שבה עמדו הוא ורעייתו.

כשהיה נכנס לקוח ושואל אם יש לו סוכר, למשל, היה משיב: "יש אצל חנווני פלוני ואצל פלוני, וגם אצלי". מנהגו זה היה לצנינים בעיני רעייתו והיא טענה שהוא נראה כממליץ ללקוחות ללכת אל המתחרים.

הגיב רבי יחיאל-מאיר: "הביני, יש כאן חשש מהסגת גבול. אם אומַר לקונה שרק אצלי יש הסחורה, הרי אני מסיג את גבולם של אחרים, אבל אם אני מציין את כל המקומות שבהם יוכל להשיג את מבוקשו, בידו לבחור היכן לקנות, ואינני פוגע בפרנסתם של אחרים".

 מעשה שהיה

זעקת התשובה

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת כשהמגיד ממזריטש הופיע במפתיע בפתח בית-המדרש הצמוד לחדרו. במקום נכחו כמה מתלמידיו, שעסקו באותה שעה בתורה ובעבודה. "העתירו-נא תפילה על יהודי הנמצא עתה ביישוב פלוני ושרוי בסכנה", קרא המגיד אל התלמידים והוסיף: "האיש כבר קיבל עליו לפרוש ממעשיו הרעים ולשוב בתשובה שלמה. הבה נסייע לו להגשים את משאלתו!".

עד מהרה הוחשו לבית-המדרש עוד תלמידים, שהתלכדו למניין וקראו יחדיו פרקי תהילים, מתוך כוונה גדולה, בתקווה לסייע לאותו בעל-תשובה עלום-שם להיחלץ מהסכנה שאליה נקלע. זהות האיש, טיב הסכנה שריחפה על ראשו, ומה הם המעשים הרעים שעליהם עליו לחזור בתשובה – כל אלה לא היו ידועים לתלמידים.

לימים נקלע אחד מאותם בני חבורה לעיר רחוקה. נכנס לבית-כנסת, הוציא ספר מהארון והחל לעיין בו עד שתגיע עת התפילה. בסמוך לו ישב יהודי צנום וכחוש, לבוש בלויים, שנראה עני טיפוסי המחזר על הפתחים. כעבור רגעים אחדים נכנס לבית-הכנסת אדם נוסף. דרך לבושו והתיק שהחזיק בידו העידו עליו כי אינו מבני המקום.

לפתע זיהה האחרון את היהודי הכחוש ובין השניים התפתח דו-שיח. "מה מעשיך כאן ומדוע נעלמת מעירנו?!", תהה הנכנס. מן השאלה אפשר היה להסיק כי השניים הם בני אותה עיר. בתגובה פלט לבוש הבלויים אנחה עמוקה ושתק. בן עירו הוסיף לדובבו, עד שהלה פתח את סגור פיו והחל לגולל את סיפורו:

"כידוע לך, בנעוריי סטיתי מדרך הישר. התחברתי לריקים ופוחזים והידרדרתי לשפל המדרגה. את לחמי 'הרווחתי' מגנבת סוסים וממכירתם. סובב הייתי בערים הגדולות, לוטש עיניים אל מרכבות הדורות של שועים וסוחרים, תר אחרי סוסים אצילים ויקרי-ערך. עוקב הייתי אחריהם עד למקום חנייתם ובוחן בקפידה דרכי פעולה אפשריות. כשטוויתי תכנית גנבה, ממתין הייתי לרדת החשכה ומוציאהּ אל הפועל. את הסוסים הגנובים הברחתי אל מחוץ לעיר ומכרתי אותם במהירות, במחצית או בשליש משוויים האמיתי. לא-פעם אירע שמכרתי אותו סוס עצמו כמה וכמה פעמים...

"והנה, לפני כך וכך זמן הזדמנתי ליישוב פלוני. את עיניי צדו שני סוסים בריאים ומשובחים, רתומים לעגלה כפרית פשוטה. 'אמור שלום לסוסיך', אמרתי בליבי לאיכר שהחזיק במושכות, ובמידה מסויימת ריחמתי עליו. ידעתי כי עד מחר יחליפו סוסיו ידיים, לפחות פעמיים. תחילה יעברו לרשותי ולאחר מכן לידי בר-המזל שיקנם ממני במחיר מוזל.

"באישון לילה, כאשר הכול נמו את שנתם, התגנבתי בלאט לאורוות האיכר. כוותיק במלאכתי ניגשתי אל הסוסים, ליטפתי אותם בחיבה ולאחר שרכשתי את אמונם, התחלתי לעטוף את פרסותיהם בסחבות שהבאתי עמי, כדי למנוע את הלמות פרסותיהם בעת שאוציאם מהאורווה.

"אלא שאז אירעה התפתחות שלא צפיתי מראש. אחד מעובדיו של האיכר בחר ללון בגג הרעפים של האורווה. הרחשים מתחת לראשו הקיצוהו, והוא מיהר לזנק מהגג ולהזעיק עזרה. בטרם הספקתי לקלוט את המצב הייתה האורווה מוקפת חבורה שלמה, שלא הותירה לי שום סיכוי להיחלץ מידיה בשלום.

"מצאתי את עצמי נושא תפילה לה', מעומק הלב. בתוך כך נתתי דעתי למצבי הנלעג וחסר ההיגיון. הנה אני, 'גוי' גמור, שפל אנשים, בבגדים מטונפים, שרוי באורוות סוסים שאותם תכננתי לגנוב – מבקש עזרה משמים!...

"בו-ברגע החלטתי לשים קץ למסכת חיי העלובה ולפתוח פרק חדש. זאת, כמובן, אם אזכה לצאת מהתסבוכת הנוכחית בריא ושלם.

"הדקות נקפו והחבורה הוסיפה לארוב לי מחוץ לאורווה. אולי חששו כי מדובר ביותר מגנב אחד, ועל-כן העדיפו להמתין בחוץ ולא לפרוץ פנימה. מרגע לרגע נעשתה החלטתי לחזור בתשובה נחושה יותר. 'אנא ה' הושיעה נא, אך הפעם!', זעקתי בתוך ליבי.

"לפתע הבזיק במוחי רעיון מקורי. העובד המסור, שחש להזעיק את חבריו, השאיר בפינת האורווה את בגדיו העליונים. עד-מהרה מילאתי אותם בקש, ויצרתי מהם כעין דמות אדם. את בובת הקש קשרתי לגבו של אחד הסוסים, ואז, בשקט-בשקט הובלתיו לפתח האורווה. בתנועה נמרצת שחררתי את הבריח ממקומו, פתחתי את השער לרווחה ובעטתי בסוס בחוזקה. הסוס ו'רוכבו' פתחו בדהרה מהירה וכל החבורה דולקת אחריהם. תרגיל ההטעיה הצליח, ואני נמלטתי משם בעור שיניי".

לבוש הבלויים תלה בבן-עירו מבט מושפל וחייך בהשלמה. "הנה כי-כן, עיניך הרואות כי עמדתי בהחלטתי. נטשתי את דרכי הרעה והייתי לבעל-תשובה. כחלק מדרכי החדשה, החלטתי שלא לשוב עוד לעירי, ולבלות את יתרת חיי בגלות, בין כותלי בית-הכנסת, כדי לכפר על שנות חטאיי הרבות".

לתלמיד המגיד, שהקשיב מן הצד לסיפור המרתק, הייתה סיבה נוספת להתפעם: הוא צירף זה לזה את כל הנתונים – את עצם המעשה, את שם היישוב שבו התרחש ואת נקודת הזמן שציין גיבור הסיפור – וידע כי להצלתו באותו לילה ולחזרתו בתשובה שלמה היו שותפים נוספים, אי-שם במזריטש הרחוקה.

(על-פי 'נהר יוצא מעדן')

 תשובה

יסוד התשובה

בחודש אלול ובימים הנוראים מתעוררים אצל כל יהודי הרהורי תשובה והוא רוצה באמת ובתמים לשפר את דרכיו. עוברים ימי אלול, חולפים הימים הנוראים וחגי תשרי, ופעמים רבות חוזרים כל הקלקולים, כאילו לא היה דבר. למה אין התשובה מצליחה להחזיק מעמד לאורך-זמן?

כ"ק אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש מסביר בספרו 'דרך חיים', שהסיבה לכך היא משום שהתשובה טיפלה בגילויים החיצוניים של ה'מחלה' בלבד ולא בעיקרה ובשורשה. מרבית תשומת-הלב הושקעה בתופעות השליליות עצמן, אך מעט מאוד הופנה לטיפול בסיבתן ובמקורן הפנימי. בספרו זה הוא מבאר בהרחבה מהי תשובה אמיתית וכיצד לפעול שהתשובה תחזיק מעמד ותשפיע על חיי האדם במשך כל השנה כולה.

חורבה פרוצה

וכך הוא מבאר זאת: משל למה הדבר דומה, לחורבה פרוצה, שטיפוסים מפוקפקים מוצאים בה מסתור ומשאירים בה פסולת. בעל החורבה עשוי לבוא אליה מפעם לפעם, לגרש את האורחים הבלתי-קרואים ולנקות את הפסולת שהצטברה, אך מיד למחרת ישובו הפגעים הרעים. כל עוד תוסיף החורבה להיות פרוצה לכל רוח – תמשוך אליה כל זב ומצורע. רק לאחר שבעליה יסגור את כל הפרצות וינעל את השערים, לא יצטרך עוד לסלק מתוכה את הפסולת, כי זו לא תיכנס אליה כלל.

אף בנפש האדם כך: יש פגעים ודברי-אשפתות שחודרים אל הנפש. אלה המחשבות, הדיבורים והמעשים הבלתי-טובים, שעליהם אנו נקראים לשוב בתשובה. אך הסיבה העיקרית, זו שעושה את הנפש ל'אסקופה הנדרסת', 'חורבה' פרוצה לכל רוח, היא פריקת העול וקלות-הראש. כשאין קבלת-עול, כשאין שמירה על כל הנכנס והיוצא בשערי הנפש –  אין פלא שכל המזיקים חודרים פנימה.

ברוח זו הוא מסביר את הפסוק (תהילים קז,יז): "אווילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו". פשעים – אלה החטאים שנעשים בזדון, כמרידה ברצון ה'. עוונות – אלה העברות הקלות יותר, שנעשות מחוסר שימת-לב. אומר בעל המזמור: האווילים לא סרו מ"דרך פשעם", מפריקת העול המביאה לידי פשעים ומרידה בקב"ה, ומה הם עושים – "מעוונותיהם יתענו" – מרבים בתעניות ובסיגופים על העוונות, העברות הקלות. זו דרכו של אוויל, כאותו בעל-חורבה המניח אותה פרוצה ומפעם לפעם בא לפנות את הפסולת.

עול ומרות

תשובה אמיתית היא בראש ובראשונה – סילוק פריקת-העול. וכשאומרים פריקת-עול, אין הכוונה דווקא לפריקה מוחלטת של עול מלכות שמים. פריקת-עול יכולה להיות גם אצל יהודי שומר תורה ומצוות. הוא מתפלל שלוש פעמים ביום, קובע עיתים לתורה, מהדר במצוות – ועם זה אין לו קבלת-עול. הוא מביט לאן שלא צריך להביט, שומע דברים שאינם הגונים. כל זה סיבה אחת – פריקת-עול וקלות-ראש. הוא אינו חש שיש עליו עול; אין בו התחושה שכל דבר צריך לעמוד למבחן ולביקורת לפני הקב"ה.

קבלת-עול פירושה להציב שערים בפתחי הנפש. לא כל הרוצה נכנס ויוצא. יש מותר ויש אסור. הנפש אינה הפקר. כל דבר צריך לעמוד למבחן המוח ולעבור דרך פיקוח הלב, ורק אם הוא טוב ונכון – ייכנס פנימה.

תנאי ראשון לתשובה אמיתית הוא אפוא קבלת-עול מלכות שמים. יהודי שיש עליו עול מרגיש כל הזמן את מרות הקב"ה. הוא אינו מניח לקלות-ראש להשתלט עליו. הלוא יש לו בעלים; הוא עבד ה'! ממילא הוא שולט בכל מעשיו ומבקר כל דיבור והרהור. הוא אינו מניח לדברים לצאת מכלל שליטה. זו התשובה האמיתית, שעוקרת את שורש הרע, ורק לאחר מכן אפשר לטפל בתיקון העבר.

 בציפייה לגאולה

יבוא הוא להקים את השכינה

"כשם שבגלות מצרים בא הקב"ה בעצמו להוציא את כנסת-ישראל שהייתה שם... כך עתיד הקב"ה לעשות בסוף גלות אדום, שיבוא הוא להקים את השכינה ולנערה מעפרה" (זוהר פרשת תצא)

 חיים יהודיים

לשחזר את העבר היהודי

הוא נולד אחרי השואה, אך כל חייו עברו עליו בצילה. "אני מאלה שמאופיינים ב'תסמונת הדור השני'", אומר אביגדור שרון (55), מהיישוב קרני-שומרון, בעבר יצרן טקסטיל וכיום נהג-חובש במד"א ובעל יקב ביתי קטן, השוכן במרתף ביתו. "כל ימיי גדלתי בתחושת אבל על בני המשפחה שנספו. הייתה לי אובססיה עצומה לשואה. קראתי עליה ספרים ובכיתי, בכיתי וקראתי. היה ברור לי שיום אחד אסע לשם כדי לראות את הדברים מקרוב".

הנסיעה לאתרים שבהם חוותה משפחתו את שנות האימים נהפכה למיזם מיוחד. ההרס שמצא בכפר הולדת אימו הביא אותו לידי פעולה לתיקון המצבות בבית-העלמין ושחזור הכתובות שעליהן. את תוצאות השיקום – לצד מידע היסטורי עשיר ומגוּון על יהודי המקום לדורותיהם – העלה על תקליטור די-וי-די.

החלטה גורלית

בי"ז בתמוז תש"ד עצרה הרכבת שהובילה את חווה ולשטיין, בת השמונה-עשרה, מהכפר ההונגרי בֶּלֶד, בשערי מחנה אושוויץ. קודם שנכנסו למחנה הופרדו הגברים מהנשים, וזו הייתה הפעם האחרונה שראתה את אביה.

במחנה עברו את הסלקצייה המפורסמת, בניצוחו של מנגלה (ימ"ש). חווה עברה לידו עם אחותה בַּבִּי, בת השש-עשרה, ואימן. הנאצי סימן להן לימין; לחיים. מאחוריהן צעד אחיה בן השלוש-עשרה. האֵם אמרה למנגלה בגרמנית: "שלי הוא". "אם כך, גברתי, הואילי-נא להצטרף לבנך", אמר לה ברוב אדיבות, "הרי לא תשלחי אותו לבדו!". האם המבולבלת מיהרה לעבור לצד השני ולא ידעה כי היא ובנה צועדים היישר אל הקרמטוריום.

האוצר אבד

חווה ובבי לא ראו אותם יותר. חמישה שבועות היו באושוויץ, ואז הועברו למחנה הכפייה אלנדורף שבגרמניה, ועבדו בבית-חרושת לפצצות. המלחמה תמה ושתי האחיות חזרו לבלד. גוי מקומי, קובאטש בלה שמו, שעבד לפני המלחמה בחנות הטקסטיל של סב השתיים, הוביל אותן למרתף ביתן. בעזרת פטיש ואזמל פרץ חור באחד הקירות והוציא מתוכו קופסת נעליים ובה מטבעות זהב שהטמין שם הסב. בהוקרה על הגינותו העניקו לו האחיות מטבע זהב אחד.

עם הכסף הזה שמו חווה ובבי את פניהן לאורוגוואי, שם התגוררו דודותיהן, אחיות אביהן, שהיגרו לשם כמה שנים לפני המלחמה. באנייה, בדרך לשם, נגנבה מהן קופסת המטבעות, והן נשארו בחוסר כול. אבל הדודות הטובות אימצו אותן בחום ודאגו לכל מחסורן. בבי התחתנה באורוגוואי ומתגוררת שם עד היום. חווה נישאה אף היא שם, אך עלתה ארצה עם בעלה כמה שנים לאחר נישואיהם.

אלף מצבות

בנה הבכור, אביגדור, החליט לנסוע עם אימו למקומות שבהם עברו עליה השנים הקשות. תחילה נסעו לאושוויץ. "עמדתי לפני קבוצת תלמידים וסיפרתי על רגעי הפרידה של אימי מהוריה ומאחיה. כל התלמידים בכו איתי".

משם המשיך לבלד. בנו של כובאטש בלה (שמת בינתיים) הדריכו בין רחובות הכפר ובתיו. כשהגיע לבית-העלמין היהודי חשכו עיניו. לפניו נגלו מאות מצבות שבורות ושקועות באדמה, מכוסות עשבי-פרא וקוצים. כך נולד המיזם המופלא של שיקום ותיעוד קרוב לאלף המצבות במקום, והעלאת כל המידע על תקליטור (טל' 052-4643810).

אביגדור והמחשב: חיי קהילת בלד על תקליטור

 פינת ההלכה ומנהג

עשיית מעקה בברכה

שאלה: האם כשמתקינים מעקה על הגג יש לברך על כך?

תשובה: נאמר בפרשתנו (כב,ח): "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך". זו מצוות-עשה, שכל מי שיש לו בית-דירה, שבני-אדם יכולים לעלות על גגו, חייב לעשות לגג מעקה חזק, בגובה של עשרה טפחים לפחות (לפי 'שיעורי תורה': לכתחילה 114 ס"מ, ולא פחות מ-89 ס"מ).

הרמב"ם פוסק שאין מברכים על קיום מצווה שנועדה למנוע סכנה. עם זה, באותו הפרק הוא פוסק לברך: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה". לפניו פסק כן בעל ה'שאילתות', בימי הגאונים, ואחריו הרשב"א ועוד. סיבת הדבר היא, כי אכן יש מצווה נפרדת למנוע מפגעים (נוספים – כגון כלב רע וסולם רעוע) ברשותנו, ככתוב בהמשך הפסוק "ולא תשים דמים בביתך", וזאת אפשר לעשות בכמה וכמה דרכים, אבל בעשיית מעקה לגג יש מצווה חיובית, לפתור את הבעיה דווקא על-ידי מעקה, ועל כך מברכים. וכן פסקו למעשה מכל העדות: רבי עקיבא איגר. ה'שדי חמד', הרבי מליובאוויטש, ה'מנחת יצחק' והרב מרדכי אליהו.

כך עושים זאת: לפני גמר בניית המעקה מברך בעל הבית ולאחר מכן הוא מסייע לאיש-המקצוע בהרכבת הקטע האחרון.

לעומת זה, פוסקים יחידים אומרים שאין לברך על עשיית מעקה: הרוקח והמאירי, וכן פסק הרב עובדיה יוסף. טעמם הוא, שהעיקר בזה הוא מניעת הסכנה. ויש מדייקים זאת ממה שהטור והשולחן-ערוך (וגם בעל התניא) בהלכות מעקה לא הזכירו ברכה כלל.

מקורות: ספרי עה"פ. רמב"ם פי"א מהל' ברכות ה"ד וה"ח. טושו"ע חו"מ סי' תכז, נו"כ, וערוך השלחן שם ס"י. שו"ע אדמו"ר הזקן הל' שמירת גו"נ ס"א-ג ו'אמרי יעקב' שם. שו"ת: שאילתות פ' עקב. הרשב"א ח"ג סי' רפג. יביע אומר ח"ח או"ח סי' כב אות כו. מנחת יצחק ח"ו סי' קיב. ספרים: שדי חמד, אסיפת דינים, מע' ברכות סי' א אות טז. הערות הרב אליהו לקיצור שו"ע סי' קצ. שיעור מקווה עמ'  קפג. אגרות-קודש כרך יב ס"ע קפח. לקוטי-שיחות (מתורגם ללה"ק) ח"ב עמ' 87, וח"ט עמ' 144 בהערה.