מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1029 - כל המדורים ברצף
	הבקשה הגדולה החובקת-כול
	יש חדש
	אי-אפשר בלי עבודת האדם
	ראש-השנה
	כי אתה פעלתו
	כבקרת רועה עדרו
	שבת במקום שופר
	שופר הגאולה
	הדיין מדבר על הדין
	מתי תשליך

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1029, ערב שבת ראש-השנה ה'תשס"ז, כ"ט באלול תשס"ו (22.9.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

הבקשה הגדולה החובקת-כול

כשניתנת לנו הזדמנות להעלות לפני יוצר הכול את משאלות ליבנו, אנו מצביעים על מקור כל ייסורינו ומבקשים את הבקשה הגדולה, שתביא עמה את שאר המשאלות

בראש-השנה אנו עומדים ומתפללים לפני אדון-העולם. כל אחד ואחד מבקש את משאלות ליבו: פרנסה, בריאות, שלום-בית, נחת מהילדים, הצלחה בלימוד התורה, התחזקות ביראת שמים ועוד ועוד. כל אחד מבקש להיכתב ולהיחתם לשנה טובה ומתוקה.

יש לנו בקשות ומשאלות לא רק במישור האישי אלא גם בזירה הציבורית – שלום, ביטחון, הרמת קרן ישראל, יותר אהבת-אחים, יותר כבוד בין איש לרעהו, יותר התקרבות לתורת ישראל ולמצוותיה. בכל שנה אנו מבקשים שהקב"ה יערה עלינו רוח ממרום ונגלה את הטוב שבנו ואת הנקודה היהודית המשותפת לכולנו.

אבל כשאנחנו מתפללים בראש-השנה ונותנים את דעתנו לפירוש המילים שבתפילה, אנו מגלים שמעל כל המשאלות הפרטיות והכלליות מרחפת משאלה אחת גדולה ומרכזית.

נוכחות אלוקית גלויה

בראש ובראשונה אנחנו מבקשים שהקב"ה יגלה את מלכותו: "מלוך על העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר-גאון-עוזך על כל יושבי תבל ארצך". אנו מתחננים לפני בורא העולם ומנהיגו, שלא יסתיר עוד את פניו מאיתנו, אלא שמציאותו ונוכחותו תהיה גלויה ומורגשת, עד ש"יֵדע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".

עוד אנחנו מבקשים ש"ייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" – שהאנושות כולה תתאחד לעבוד את ה', לאהבו ולירא מפניו. על הרוע שקיים בעולם אנחנו מבקשים שהקב"ה יעבירו לגמרי מאיתנו – "והרִשעה כולה בעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".

על עם-ישראל אנו מבקשים: "תן כבוד ה' לעמך... שמחה לארצך וששון לעירך". שעם-ישראל יגיע למעמדו האמיתי, מעמד של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", העם הנבחר, שנועד להיות אור לגויים, ואשר האנושות כולה מכירה בסגולתו ובתרומתו הייחודית.

המשאלות הללו שזורות לכל אורך מחזור התפילה של ראש-השנה. אין אנו מסתפקים בבקשות הפרטיות והציבוריות, אלא מבקשים את תיקון העולם כולו במלכות ה'.

הולכים אל השורש

ראש-השנה הוא שעת רצון, יום קדוש שבו מתעורר ומתחדש הקשר שבין עם-ישראל לקב"ה. כשאנחנו עומדים ביום כזה איננו מסתפקים בבקשות פרטיות, אלא מביעים את תפילתנו ומשאלתנו הגדולה והעיקרית – "צמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן-ישי משיחך"; אנו מבקשים את הגאולה.

גם בימי הסליחות, מי שמתבונן בפיוטים השונים, ימצא בהם את צער הגלות, את הכאב על שבית-המקדש חרב, עם-ישראל מפוזר ומפורד בין העמים, וכבר אלפיים שנה עדיין לא נושענו. כשניתנת לנו הזדמנות להעלות לפני יוצר הכול את משאלות ליבנו, אנו מצביעים על השורש והמקור של כל מצוקותינו וייסורינו ומבקשים את הבקשה הגדולה, שתביא עמה גם את שאר המשאלות הפרטיות – את הגאולה.

ברור כיום לגמרי, שאין לאיש הכוח והיכולת לפתור את הבעיות הרבות שסובבות אותנו. לכל היותר אפשר לציין חלופות טובות יותר או גרועות פחות. אנו חיים במציאות מסובכת, קשה ולמעשה בלתי-פתירה. אפשר וצריך לנסות לשפר עמדות, אבל את המציאות הבסיסית אין בכוחנו לשנות.

התקווה האמיתית והיחידה היא הגאולה האלוקית, הניסית, הגאולה המובטחת על-ידי נביאינו הקדושים. כאשר הקב"ה יגלה את מלכותו עלינו וישלח לנו את משיח-צדקנו, ייפתרו כהרף-עין כל הבעיות שמקיפות אותנו ונגיע באמת אל המנוחה ואל הנחלה. אז בוודאי תהיה לנו שנה טובה ומתוקה, שנת הגאולה האמיתית והשלמה.

 יש חדש

מזכים בשופר

ביום השני של ראש-השנה יצאו אי"ה חסידי חב"ד לזַכות יהודים במצווה הגדולה של תקיעת שופר. פעילות זו נעשית על-פי בקשתו הידועה של הרבי מליובאוויטש, שקרא לזכות את המוני בית-ישראל ב'מצוות היום'. חסידי חב"ד יבקרו אצל המאושפזים במרכזים הרפואיים, אנשי כוחות הביטחון, קשישים בבתי-אבות, עולים חדשים ואף אסירים בבתי-כלא, ויאפשרו להם לשמוע תקיעת שופר.

לוח-שנה לעולים

לקראת השנה החדשה הפיק האגף לקליטת העלייה של צעירי-חב"ד לוח-שנה חדש בשפה הרוסית. בלוח מובאים ההלכות והמנהגים שנוהגים בכל יום ובחגים ובמועדים. כמו-כן הפיקו צעירי-חב"ד סדרת עלונים צבעוניים על חגי תשרי, בשפה הרוסית, לעולים ממדינות חבר העמים. להשגת הלוח: טל' 03-9607588, שלוחה 133.

הכול על החגים

רשת בתי-הספר של חב"ד (רשת אהלי יוסף-יצחק ליובאוויטש) הוציא לאור מהדורה מחודשת של הספר המבוקש אלול-תשרי, שבו מפורטים הדינים והמנהגים של הזמן הזה, לצד סיפורי חסידים הקשורים לימים הנוראים. הספר מעוצב במתכונת שמקִלה מאוד להתמצא בו ולמצוא את הנושא המבוקש, והוא זוכה לפופולריות רבה במיוחד בקרב מורים, הזקוקים למידע ברור ותמציתי על החגים. להשיג ביודאיקה, טל' 1-700-704120.

סליחות בחברון

ביום רביעי, ה' בתשרי, בשעה 11 בערב, יהיה במערת המכפלה בחברון מעמד הסליחות המרכזי, בהשתתפות הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ועוד רבנים. מעמד זה מתקיים שנים רבות, ומושך אליו ציבור גדול. לפרטים על הסעות טל' 1800-400456.

 שלחן שבת

אי-אפשר בלי עבודת האדם

כאשר היום הראשון של ראש-השנה חל בשבת אין תוקעים בשופר ביום הראשון, אלא ביום השני בלבד. תפקידו של השופר אינו רק לעורר את האדם, אלא גם לפעול עניינים נעלים של המלכת הקב"ה למלך, ולמשוך אורות נעלים ביותר מלמעלה, עבור השנה כולה. מדוע נוטלים זכות מופלאה זו מאיתנו כאשר ראש-השנה חל בשבת?

מסבירה תורת החסידות, שכאשר ראש-השנה חל בשבת איננו מפסידים דבר, אלא להפך, כל מה שהיה עלינו להשיג על-ידי תקיעת שופר נעשה מעצמו על-ידי עצם קדושת השבת. כאשר השפע העליון תלוי בתקיעת השופר שנעשית על-ידי האדם, הוא מותנה במידת השלמות של עבודת האדם, אולם כשהוא נובע ומאיר על-ידי עצם קדושת השבת, הוא מאיר בתכלית השלמות ואינו מותנה בדבר.

עבודה גם כשיש שלמות

על-פי זה מתבקשת השאלה, מדוע עלינו לתקוע ביום השני? מובן מדוע נחוצות התקיעות ביום השני בשנה רגילה, מכיוון שאולי התקיעות ביום הראשון לא היו בתכלית השלמות, ולכן יש צורך להשלים את העבודה על-ידי התקיעות ביום השני. אך כאשר פעולת השופר נעשתה בתכלית השלמות על-ידי עצם קדושת השבת, לשם מה אנו נדרשים לתקוע ביום השני?

כאן באה לידי ביטוי החשיבות המרכזית של עבודת האדם. אי-אפשר להסתפק בכך שכל העניינים נעשים מצד עצמם, אף שהעשייה היא בתכלית השלמות, אלא חייבת להיות מעורבת בזה העבודה של האדם, בעולם הזה התחתון. לכן אנו נדרשים לתקוע בשופר, אף-על-פי שביום הראשון של ראש-השנה כבר נפעלו כל העניינים בשלמות.

עבודה גם בגן-העדן

מכאן עלינו ללמוד הוראה חשובה לכל אחד ואחת מישראל: הצורך בעבודה מצד האדם לא נועד רק להשלים ולתקן את הדברים הדורשים תיקון והשלמה, אלא גם כאשר הדברים כבר שלמים ומתוקנים, אם על-ידי צדיקים ואף על-ידי הקב"ה עצמו – בכל-זאת עדיין יש צורך בעבודתו של האדם, ועד כדי כך, שבלא עבודתו של האדם אין בדבר שלמות אמיתית.

אנו מוצאים זאת גם בתחילת הבריאה, כאשר האדם היה בגן-העדן, ובכל-זאת ניתן לו התפקיד "לעבדה ולשמרה". אמנם זה היה גן שנטע הקב"ה בעצמו – "וייטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם" – ואף-על-פי-כן נדרשה העבודה של האדם.

עליית העולמות

הדבר מקבל משמעות עמוקה יותר על-פי המבואר בתורת החסידות, שביום הראשון של ראש-השנה מתחוללת עליית העולמות ברבדים הפנימיים, ואילו ביום השני ברבדים החיצוניים.

דבר זה נראה בבירור כאשר ראש-השנה חל בשבת, שאז עליית העולמות ביום הראשון אינה נראית בעולם הזה הגשמי, שכן אין תוקעים בשופר ואין מברכים עליו 'שהחיינו'. אולם ביום השני, כאשר האדם תוקע בשופר, ומברך בפשטות 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', נראית בגלוי, גם בחיצוניות העולמות, בעולם הזה התחתון, הפעולה המיוחדת של עבודת האדם.

(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 124)

  מן המעיין

ראש-השנה

בכייה לתיקון המידות

הרבי הרש"ב מליובאוויטש היה מזהיר לבקש ולעורר בראש-השנה רחמי שמים, מתוך בכייה והתעוררות פנימית, לתיקון המידות ולהנהגה במידות חסידיות.

האהבה ממתקת הדין

"עלה אלוקים בתרועה". "אלוקים" רומז למידת הדין. "תרועה" הוא מלשון רֵעות. מתי נמתקת מידת הדין ויש לה עלייה? כשיש "תרועה" – כשישראל מקיימים את המצוות באהבה, מתוך רֵעות עם הקב"ה, שאז נמתקת מידת הדין למידת רחמים.

(המגיד ממזריטש)

הכרה בחטא

עצם ההכרה בחטא מהווה מליץ יושר בעד האדם. זהו שאנו אומרים בתפילת ראש-השנה: "באין מליץ יושר" – מי שמחזיק עצמו לבחינת "אַיִן", זה עצמו נעשה "מליץ יושר".

(קדושת לוי)

שעבוד כוח הדיבור

הרבי הרש"ב מליובאוויטש היה אומר דברי חסידות ביום שני של ראש-השנה, אחרי תפילת מנחה, וממשיך באמירתם עד הלילה, כדי לשעבד את כוח הדיבור של השנה החדשה בענייני חסידות.

חוטאים ושבים

"הטוב ומיטיב לרעים ולטובים" (מתוך התפילה). הקב"ה טוב ומיטיב גם למי שהם "רעים וטובים", כלומר שפעמים הם חוטאים ואחר-כך שבים בתשובה וחוזרים למוטב.

(רבי בונם מפשיסחה)

רק לדפוק

"הפותח שער לדופקי בתשובה" (מתוך התפילה). הקב"ה פותח שער גדול אפילו למי שהם בחינת דופקי בתשובה, הם רק דופקים ומקישים על השער כדי לשוב בתשובה.

(רבי נח מלכוביץ')

אנחה של יהודי

הרבי מהר"ש מליובאוויטש אמר: כשיהודי נאנח או בוכה בראש-השנה על שלא טוב לו בגשמיות, בבריאות או בפרנסה, זה עצמו הוא בבחינת תשובה עילאה.

מוטב לומר תהילים

שנה אחת נכנסו בראש-השנה בניו וחסידיו של ה'צמח-צדק' וביקשו שיאמר דברי חסידות. אמר להם הרבי: "הקהל אומר כעת תהילים ואתם מבקשים דברי חסידות? טוב יותר לומר תהילים". וכן עשו.

 אמרת השבוע

כי אתה פעלתו

תלמידיו של המגיד ממזריטש סיימו את תפילת ליל ראש-השנה וישבו לערוך את סעודת החג עם רבם הגדול. סקר המגיד את תלמידיו וראה שהצעיר שבהם, רבי שניאור-זלמן (לימים בעל התניא), אינו נוכח. שאל המגיד היכן הוא, והשיבו התלמידיו שהוא עדיין מתפלל.

המתין המגיד עד שיסיים את תפילתו, אולם רבי שניאור-זלמן עדיין שקוע בתפילה. חלפו הדקות, שעה עברה, ועדיין הוא עומד בתפילתו. עלתה במחשבתם של התלמידים קפֵדת-מה על חברם, שגורם לרבם להמתין לו.

הרגיש המגיד ממזריטש במחשבתם זו ואמר: "זַלְמֶנְיוּ (=זה היה כינויו), כשהוא אומר 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו', אינו זז מהתיבה שעליה הוא מתפלל עד שתיבת העץ עצמה תרגיש 'כי אתה פעלתו'".

 מעשה שהיה

כבקרת רועה עדרו

ר' דוב, שוחט ובודק באחת מערי רומניה, היה מחסידיו של אדמו"ר ה'צמח צדק' (רבי מנחם-מענדל) מליובאוויטש. ארוכה ולא-קלה הייתה הדרך מעיר מגוריו לעיירה ליובאוויטש אשר ברוסיה. בכל-זאת, מפעם לפעם נהג לעשות את המסע הארוך כדי להסתופף בצל רבו וליהנות מתורתו ומקדושתו.

פעם אחת, בדרכו חזרה מליובאוויטש, עבר ר' דוב בעיר פלונית שרבהּ, גאון בתורה ויהודי בא-בימים, נמנה אף הוא עם חסידי ה'צמח צדק'. ביקש החסיד לחזות בפני הרב הישיש ואף להחליף עמו דברים.

זה היה בערב שבת, ובני הקהילה יעצו לו להמתין עד למחרת היום, בעלות המנחה, שעת 'רעווא דרעווין', שבה נהג המרא-דאתרא לומר ברבים 'מאמר' חסידות ולאחר מכן לספר סיפור.

בהגיע השעה האמורה נאסף בבית-הכנסת קהל רב, שביקש לשתות ממעיינו של הרב. הצטופף האורח בין כולם, אך התקשה לשמוע את דברי הרב. הוא נאלץ להסתפק בצפייה בו מרחוק. לאחר שסיים הרב לומר דברי חסידות, החל לסיפר סיפור, ודמעות זלגו מעיניו. ר' דוב הצטער צער עמוק על שלא הצליח לשמוע את הנאמר ואת המסופר.

בצאת השבת נדחק ר' דוב והושיט לרב הישיש יד לשלום. מכיוון שהרב לא הכירו, החל להתעניין בו, במקום מגוריו ובמעשיו. כשסיפר לו ר' דוב היכן הוא גר וכי הוא מגיע זה-עתה מחצר הרבי, תלה בו הרב שתי עיניים זוהרות. במילים חמות מאוד ביטא את הערכתו למאמץ שעשה כדי לחלות את פני הרבי.

ניצל ר' דוב את ההזדמנות והביע את צערו על כי נבצר ממנו להקשיב לסיפור שסיפר הרב בשעת 'רעווא דרעווין'. "מפני חיבתי אליך, אספר שוב את הסיפור, בשבילך...", אמר הרב הישיש וסיפר:

פעם אחת ישבו החסידים בליובאוויטש ושיננו את 'מאמר' החסידות שזה-עתה שמעו מהרבי (ה'צמח צדק'). בתוך כך נכנס הגבאי לבית-המדרש וקרא לאחד מבני החבורה להיכנס אל הקודש פנימה.

בהיכנסו, הורה הרבי לחסיד מה שהורה וזה יצא מיד לדרכו, לביצוע ההוראה. ימים אחדים לא נראה החסיד בליובאוויטש. כשחזר, דחקו בו חבריו לגלות להם את המסתתר מאחורי היעלמותו הפתאומית.

כשגברו הפצרותיהם, נעתר להם החסיד וסיפר: בבואי אל הקודש, הורה לי הרבי לגשת מיד לכפר מסויים, שבו מתגורר פריץ פלוני, הידוע כשונא ישראל, ולומר לו כדברים האלה: "הרבי אמר שהגיעה כבר השעה לחזור בתשובה".

למשמע ההוראה אחזתני חרדה. "ברגע שאציג את רגליי בשער חצרו של הפריץ ישסו בי השומרים את כלביהם האימתניים או יהרגוני במו-ידיהם; ואם בכל-זאת אצליח לפגוש את הפריץ פנים-אל-פנים ואומר לו את הדברים, יאשימני בעזות-מצח ויהרגני כעונש על חוצפתי!", הבעתי את חששי לפני הרבי.

בתשובה מסר לי הרבי שם קדוש, והורה לי לכוונו מרגע כניסתי לתחום אחוזתו של הפריץ ועד צאתי משם.

ואמנם כך עשיתי. שום כלב לא התנפל עליי, כל שומר לא ניסה לפגוע בי והפריץ אף הוא – באורח פלא – ניאות מיד לקבלני. אמרתי לפריץ את המשפט האחד והיחיד ששם הרבי בפי, והלכתי. בצאתי משם שכחתי מיד את השם הקדוש שמסר לי הרבי.

עד כאן סיפורו של החסיד, אמר הרב הישיש. גם הפעם, כשסיפר את הדברים, ניכרה עליו התרגשות גדולה.

כעבור רגע המשיך הרב ואמר: לא חלפו ימים רבים והקול יצא כי הפריץ נעלם מביתו ועקבותיו לא נודעו. יהודי הסביבה נשמו לרווחה על ששונא ישראל זה הסתלק מהזירה.

יום אחד הגיע לליובאוויטש אדם לא-מוּכר. בגדיו קרועים ובלויים, שערותיו פרא ואין לו שיג ושיח עם איש. כל שעות היום והלילה ישב בבית-המדרש ועסק בתורה ובעבודה, מתענה ומסגף את גופו. איש לא ידע מיהו הזר השתקן והמוזר, חוץ ממתי-מספר אשר התלחשו ביניהם מפה לאוזן ובסודי-סודות, כי האורח אינו אלא אותו פריץ מרושע, שהתברר כי יהודי מתבולל היה ועתה חזר בתשובה שלמה.

כמה מאותם יחידי-סגולה, שהדבר נודע להם, העזו לפנות אל הרבי בשאלה: "ילמדנו רבנו, אם כוחו גדול כל-כך להפוך במשפט אחד איש אכזר ורשע גמור – לבעל-תשובה אמיתי, מדוע עלינו לעמול ולהתייגע קשות על תיקון נשמותינו?!".

ענה להם הרבי: "משל לרועה צאן שהיה מעביר את צאנו תחת שבטו ורועה אותם באחו. יש מהצאן שנוטשים את העדר ופונים לדרכים עקלקלות. יש מהם שאף מרחיקים נדוד, מהם העולים על הר גבוה או יורדים לבקעה עמוקה. מה יעשה הרועה, ירוץ אחר כל אחד ואחד מהם ויחזירו לעדר? הלוא יכלה את כל כוחותיו וזמנו ולא יבצע את תפקידו! שואג הוא אפוא בכל כוחו או שורק בפיו; זורק עליהם חפץ כלשהו – ומחזיר את כולם למרעה.

"אך מה יעשה הרועה בראותו שה אובד, שנפל לתוך בור עמוק ואין ביכולתו להיחלץ ממנו לבדו? או-אז משנס הרועה מותניים ויורד בעצמו לתוך הבור, ומעלה את השה על כתפיו"...

והנמשל ברור, סיים הרב הישיש את סיפורו לחסיד מרומניה, ושוב זלגו הדמעות מעיניו.

ראש השנה

שבת במקום שופר

המצווה הגדולה והעיקרית של ראש-השנה היא תקיעת שופר – "מצוות היום בשופר". דברים גדולים ונשגבים טמונים בה. דיי לראות את טעמי המצווה, כפי שהם מופיעים בחלק ה'נגלה' של התורה, וקל-וחומר טעמיה המופלאים על-פי הקבלה והחסידות – כדי להבין עד כמה היא רבת חשיבות בעבור העולם כולו.

ואולם בימי בית שני תיקנו חז"ל, שכשראש-השנה חל בשבת – אין תוקעים בשופר (חוץ מאשר בבית-המקדש). בכך ביטלו מצוות-עשה מן התורה, ולא סתם מצווה, אלא את המצווה הגדולה והחשובה של תקיעת שופר בראש-השנה (כשהוא חל בשבת).

מה הסיבה לעקירת המצווה? מסבירה הגמרא (ראש-השנה כט,ב): "הכול חייבין בתקיעת שופר, ואין הכול בקיאין בתקיעת שופר; גזירה שמא ייטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברשות-הרבים". כלומר, מפני החשש שמא הדיוטות יעבירו את השופר ברשות-הרבים ויעברו על איסור הוצאה בשבת – ביטלו חז"ל את המצווה לכל עם-ישראל.

לעורר את העונג

מלבד השאלה למה החליטו חז"ל לבטל מצוות-עשה בגלל חשש בלבד, מעניינת אותנו שאלה מהותית יותר: הרי ידוע שכל שפע החיים של העולם במשך השנה בא על-ידי תקיעת השופר. תורת החסידות מרבה לבאר את מעלתו של השופר, שמעורר חיות חדשה מפנימיותו ועצמותו של הקב"ה. נמצא אפוא, שביטול המצווה בראש-השנה שחל בשבת, מונע לכאורה מאיתנו את ההשפעות העליונות של השופר!

נושא זה נדון בהרחבה רבה בתורת החסידות, וזו תמצית הביאור: בראש-השנה עלינו לעורר מחדש אצל הקב"ה את רצון המלוכה. כדי לעורר רצון כזה יש לעורר תחילה נקודה של עונג בקיום העולם. כלומר, צריך שהקב"ה יתענג מקיומו של העולם, ועל-ידי כך יתעורר בו הרצון למלוך עליו.

כיצד מעוררים את העונג הזה? – על-ידי השופר. תקיעת השופר מבטאת את הצעקה הפנימית של היהודי אל הקב"ה, צעקה בלי מילים, הפורצת מעומק הלב, והיא מגיעה עד פנימיותו ועצמותו של הקב"ה ומעוררת בו עונג בקיומו של העולם. על-ידי זה מתעורר אצל הקב"ה רצון חדש למלוכה, והוא נענה לבקשת עם-ישראל: "מלוך על העולם כולו בכבודך".

השבת מחוללת

אך כאשר ראש-השנה חל בשבת, אין כל-כך צורך לעורר את העונג העליון, מכיוון שהשבת עצמה היא התגלות של עונג. העונג הוא חלק מרכזי במהותה של השבת, שכן היא באה לאחר סיום המלאכה ("ויכל אלוקים"), ואז מתעורר עונג רב למראה המלאכה שהושלמה. עונג זה, שהיה בשבת הראשונה של הבריאה, חוזר וניעור מדי שבת בשבתו, עד שהדבר משפיע גם עלינו, ולכן אנו מצוּוים לענג את השבת.

יוצא אפוא, שכאשר ראש-השנה חל בשבת, מצטמצמת חשיבותו של השופר, שכן השבת עצמה מחוללת את מה שעושה תקיעת השופר. עצם מציאותה של השבת מעוררת את העונג העליון, ועל-כן דיי שעם-ישראל אומר את פסוקי ה'מלכיות', 'זיכרונות' ו'שופרות', כדי שהקב"ה יקבל את הבקשה להיות מלך על העולם.

דבר זה מסביר למה דחו חז"ל את מצוות השופר בראש-השנה שחל בשבת. הואיל והפעולות הרוחניות שנוצרות על-ידי השופר נעשות ביום זה מעצמן על-ידי השבת, דיי היה בחשש שמא מישהו יחלל שבת לצורך השופר כדי לבטל את מצוות התקיעה ביום זה. איננו מאבדים אפוא דבר בכך שאיננו תוקעים בשופר בראש-השנה שחל בשבת; להפך, בשבת כל הברכות וההשפעות העליונות אינן תלויות כלל בעבודת האדם אלא באות מלמעלה, בזכות השבת, והן באות בשלמות ומתוך שמחה.

 בציפייה לגאולה

שופר הגאולה

"בשופר עתיד הקב"ה לתקוע בשעה שמגלה את המשיח, שנאמר: וה' אלוקים בשופר יתקע, ובשופר עתיד הקב"ה לתקוע בשעה שמכנס גלויות ישראל למקומן, שנאמר: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (תנא-דבי-אליהו זוטא כב)

 חיים יהודיים

הדיין מדבר על הדין

ערב יום הדין אנחנו פונים לשוחח עם מי שיושב כל השנה בדין, הרב שלמה דיכובסקי, מחשובי עולם הדיינות וחבר בית-הדין הרבני הגדול בירושלים. "הייתי משווה זאת לדינא דמלכותא", פותח הרב דיכובסקי. "כל אדם, כאשר הוא עומד לפני משפט, אפילו משפט תעבורה, מגלגל במוחו אין-ספור פעמים מה תאמר התביעה וכיצד ישיב לשופט. לילה לפני המשפט הוא מתהפך על מיטתו. על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר בבית-דין של מעלה, שבו 'בראש-השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון'.

"ובכל זאת יש הבדל גדול בין השניים: שופט בשר ודם לא יפטור אותנו מעונש, גם אם נודה בעבֵרה ונביע עליה חרטה עמוקה. לעומת זאת, בדין של מעלה, על-ידי תשובה אמיתית אפילו זדונות נעשים לנו כזכויות. לכן כתב הטור בתחילת הלכות ראש-השנה: 'בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ואוכלים ושותים ושמחים, יודעים שהקב"ה עושה להם ניסים'. מניין הביטחון המוחלט הזה? אלא ש'תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזֵרה', ומכוחם אנו מהפכים את 'יום הדין' ל'יום טוב'".

תלוי בדיין ולא בדין

האם יש דרך להפיג את הניכור שרבים בציבור חשים כלפי מערכת בתי-הדין הרבניים?

"בהחלט כן. הדברים תלויים בדיין ולא בדין, שהוא בלתי-נתון לשינויים. אם נפנה למי שבא לפנינו בשפה המובנת לו; אם נטה לו אוזן קשבת וננהל את הדיון בצורה מכובדת, גם הצד המפסיד לא יצא מריר. כאשר הדיין אינו נוהג כך – מה שלצערי קורה בחלק מהמקרים – הכעס הוא לא רק על הדיין אלא גם על דין התורה ועל נותנהּ".

יש כיום הכרה כללית בקריסת ערכי החברה המערבית-חילונית. איך מתרגמים זאת להתקרבות גדולה יותר לערכי התורה?

"על המילים הראשונות במסכת אבות – 'משה קיבל תורה מסיני' – כתב רבנו עובדיה מברטנורא: 'לפי שמסכת זו... כולה מוסרים ומידות, וחכמי אומות העולם גם-כן חיברו ספרים כמו שבדו מליבם בדרכי המוסר וכיצד יתנהג האדם עם חברו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קיבל תורה מסיני, לומר לך שהמידות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מליבם אלא אף אלו נאמרו בסיני'. מול הערכים מעשי ידי אדם, שהיום אוסרים דבר ומחר מתירים אותו, שמה שאתמול היה מוסרי כבר אינו מוסרי היום, ומחר מי יודע – עלינו להציג את הדבר האמיתי שזה תורת ישראל, ולהציעהּ לכל אדם השואף לתרבות חיים, שבה דור הבנים והנכדים איננו זר לדור האבות והסבים".

לתבוע מעצמנו

בדרך-כלל מקובל לשאול, מה נאחל לעצמנו ערב השנה החדשה. אנחנו מבקשים לשאול, מה נתבע מעצמנו ערב ראש-השנה.

"אני הייתי לוקח את הניסוח הזה עצמו ומציב אותו מול העיניים. במקום לדרוש מאחרים שיעשו כך וכך וכך, עלינו לתבוע קודם-כול מעצמנו. אם אנחנו נהיה טובים יותר, זה יקרין החוצה ויקרב רבים. אם נדע גם לתת ולא רק נרצה לקבל – זה ישפר אותנו-עצמנו ויגרום שאף נקבל יותר. אם באמת נשאף להשתפר ולהתעלות, נזכה ש'ומלאה הארץ דעה את ה'', והקב"ה יכתבנו ויחתמנו בספרם של צדיקים, לשנה טובה ומתוקה".

הרב דיכובסקי: "לתבוע מעצמנו במקום לדרוש מאחרים"

 פינת ההלכה ומנהג

מתי תשליך

שאלה: למה בקהילות רבות אין נוהגים את מנהג ה'תשליך' ביום הראשון של ראש-השנה כשהוא חל בשבת?

תשובה: מן-הדין ניתן היה לנהוג זאת ביום הראשון, וכך נהגו בדורות קדומים. אולם בדורות האחרונים ראו שמחוסר ידיעה ותשומת-לב מגיעים לידי חילול-שבת, כגון כשלוקחים מחוץ לעיר סידורים וכדומה, ועל-כן דחו מנהג זה ליום השני.

טעמי המנהג: א) לזכור את זכות עקדת יצחק, שהשטן עיכב את אברהם ויצחק בדרכם ונעשה כמו נהר, ובכל-זאת נכנס אברהם לתוכו עד צווארו; ב) בראש-השנה אנו מכתירים את ה' למלך, ובדורות קדומים היו מושחים את המלך על הנהר, לסימן שתימשך מלכותו; ג) המים, שיורדים מלמעלה למטה, רומזים לחסדי ה'; ד) לרמז לה' – "הרי אנו לפניך כמים הנשפכים".

הולכים לנהר, למעיין, לבאר או לשפת-הים לאחר תפילת המנחה. רצוי שמקום ה'תשליך' יהיה מחוץ לעיר, ושיהיו דגים במים, לסימן שהשגחת ה' עלינו היא תמידית, כשם שעיני הדגים פקוחות תמיד. אם אין דגים או אין אפילו באר, מסתפקים בסימן כלשהו של מים (ברז וכדומה, אך לא במקום שהמים נשפכים על צמחים!).

אומרים בשעת ה'תשליך' בעיקר את הפסוקים שבסוף ספר מיכה "מי א-ל כמוך...", הרומזים לי"ג מידות הרחמים, ומנערים את שולי הבגדים (הטלית-קטן), לסמל שאנו משליכים מעלינו את העוונות.

מקורות: רמ"א סי' תקפג ובכף-החיים ס"ק ל, לא, לב. שו"ע הרב שם ובסידורו. אלף-המגן למטה-אפרים סי' תקצח ס"ק ה, ז, יא. אוצר מנהגי חב"ד עמ' קמא.