מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1031 - כל המדורים ברצף
	להיות מאוחדים גם בשגרה
	יש חדש
	כדי להבין צריך להתבטל
	חג-הסוכות
	האתרוג גילה
	אורח בסוכה
	מים שמביאים שמחה
	תורה מפי הקב"ה
	זמן שמחה(תנו)
	ארבעה מינים כשרים

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1031, ערב שבת חג הסוכות, י"ד בתשרי תשס"ז (06.10.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

להיות מאוחדים גם בשגרה

הלחימה בצפון החזירה בבת-אחת את תחושת האחדות והערבות ההדדית. חג-הסוכות מלמד אותנו לחוש את האחדות גם בשגרת-החיים של היום-יום

בשנים האחרונות הייתה תחושה שהעם היהודי מתפלג לקבוצות ולמחנות שכמעט אין ביניהם קשר. גם ההתפתחות המהירה של ערוצי התקשורת יצרה מציאות שציבורים שלמים חיים במעין בועה משל עצמם וכמעט אינם נחשפים לעולמם של ציבורים אחרים. ודאי שהאירוע הדרמטי של ה'התנתקות' הגביר את הקרע בחברה, וגרם לחלקים גדולים בעם להתכנס בתוך עצמם ולהתייאש מהאחדות.

והנה באה הלחימה בצפון והחזירה בבת-אחת את תחושת האחדות והערבות ההדדית. אנשים בעלי דעות שונות ומנוגדות מצאו את עצמם בטנק אחד, לוחמים כתף אל כתף. המוני בית-ישראל ממרכז הארץ ומדרומה פתחו את בתיהם לפני תושבי הצפון, אנשים שלא הכירו. פתאום חזרנו להרגיש שכולנו אחים ושביתו של יהודי אחד הוא גם ביתו של היהודי השני.

רבגוניות שמוסיפה יופי

קיומם של 'שבטים' מגוּונים בעם-ישראל אינו דבר שלילי. להפך, הרבגוניות מוסיפה נופך מיוחד ליופיו של עם-ישראל. בעם-ישראל היו מאז ומעולם שנים-עשר שבטים, שמייצגים שתים-עשרה דרכים וגישות. אחדות אין פירושה אחידות.

דבר זה בא לידי ביטוי במצוות ארבעת המינים, המייצגים מהויות שונות, מיהודים שיש בהם תורה ומעשים טובים ועד מי שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אין כאן אחידות. להפך, יש הבדלים וחלוקות בתוך עם-ישראל. וזו משמעותה האמיתית של אחדות ישראל – לחוש שלמרות כל ההבדלים כולנו עם אחד, אחים, בני איש אחד.

האחדות נובעת מהמכנה-המשותף לכל בני העם היהודי ומהחיבור העמוק בין כל יהודי לתורת-ישראל ולערכיה. חגי חודש תשרי הם המבטאים אותה בדרך נפלאה ביותר. בתי-הכנסת המלאים, סמלי החג, צום יום-הכיפורים, הסוכה והלולב, וכמובן ההשתלבות של המוני בית-ישראל בהקפות שמחת-תורה. אלה משקפים את העובדה שמאחורי כל ההבדלים יש נקודות-חיבור עמוקות שקושרות את כולנו זה לזה.

זו המשמעות של האחדות היהודית. אנחנו אוהבים כל יהודי בגלל עצם היותו יהודי. האהבה הבסיסית ליהודי אינה צריכה להיות תלויה במעלותיו, בידיעותיו בתורה ובמעשיו הטובים. עלינו לאהוב יהודי כי הוא יהודי, אח, בן אברהם יצחק ויעקב. איננו דוחים חלילה שום ילד מה'משפחה'.

אחדות ולא אחידות

מצד שני, יש התובעים, בשם האחדות, להסכים שאין הבדל בין מה שמייצג האתרוג למה שמייצגת הערבה. גם זו טעות. לאהוב את הערבה – כן. ללמוד ממעלותיה – בהחלט. אבל אסור לשכוח לרגע שהמודל האידאלי הוא האתרוג.

צריך לאהוב כל יהודי, גם את מי שלא זכה להכיר את אור התורה ולקיים את מצוותיה. צריך בהחלט לנסות למצוא את מעלותיו, וּודאי יש כאלה. אבל חייבים לזכור שהשאיפה היא להגיע למה שמסמל האתרוג – להיות יהודים שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.

אם תרצו, זו הייתה טעותו הגדולה של קורח, כאשר יצא במחלוקת נגד משה רבנו. הוא הרים את דגל האחדות וטען: "כל העדה כולם קדושים". בשם אותה האחדות ביקש לפגוע במעמדם המיוחד של משה ואהרון, נושאי דגלה של התורה ועבודת המקדש, ובכך טעה טעות גדולה. זו אמת שכל יהודי קדוש, יקר ואהוב, ועם זה מקור כוחו של עם-ישראל הוא התורה והקדושה.

גם האחדות של ארבעת המינים בחג-הסוכות באה לידי ביטוי דווקא כאשר הם מתחברים לקיום מצווה של הקב"ה. הקשר הזה אל הקב"ה הוא המחבר את כל הסוגים שבעם-ישראל והוא העומד בבסיס אחדותה של האומה. הבה נזכור זאת כל ימות השנה, נבצר את האחדות, נלמד זה ממעלותיו של זה, ונזכה בקרוב ממש לצאת יחדיו, מתוך אחדות שלמה, לקבלת פני משיח-צדקנו.

 יש חדש

זיכוי במצוות החג

צעירי-חב"ד נערכים לקראת הפעילות הגדולה בימי חג-הסוכות. מאות סוכות ניידות יסובבו אי"ה בחוצות הערים והיישובים, ויזכו את המוני בית-ישראל במצוות החג. במרכזי הערים מציבים בתי-חב"ד את 'סוכות האחווה', שיאפשרו לציבור לקיים את מצוות הסוכות וארבעת המינים. חסידי חב"ד ישמחו את כוחות הביטחון, ובייחוד את החיילים ביש"ע. כמו-כן תהיה פעילות מיוחדת במרכזים רפואיים, בבתי-אבות, בריכוזי עולים ואף בבתי-כלא. בלילות חול-המועד ייערכו אי"ה עצרות גדולות של שמחת בית-השואבה. הציבור מוזמן.

שמחים ומתחברים לחברון

היישוב היהודי בחברון מצפה לעליית המוני בית-ישראל לחברון בימי חול-המועד סוכות. בימים ראשון ושני תהיה מערת-המכפלה פתוחה כולה, לרבות אולם יצחק, כל היום, ויתקיימו אירועים עם מיטב אמני הזמר החסידי, ובראשם מרדכי בן-דוד. הפרדה מלאה וכניסה חופשית. כל האירועים, הדרכים והסיורים מתואמים עם כוחות הביטחון ומאובטחים על-ידם. הסעות מכל רחבי הארץ. לפרטים 1800-400456.

שמחה בסוכות

ועד כפר-חב"ד מזמין את הציבור לשמחת בית-השואבה המרכזית, שתהיה אי"ה בכפר-חב"ד ביום רביעי, ד' של חול-המועד, בשעה 8 בערב. בין אמני הזמר החסידי שישתתפו באירוע יהיו יעקב שוואקי, ליפא שמלצר, יוסי ברגר ושלמה כהן. הציבור מתבקש לשמור על הפרדה מלאה.

שמחה בבית-שאן

בית-חב"ד בבית-שאן מזמין את הציבור לעצרת שמחת בית-השואבה שתהיה אי"ה ביום ראשון, א' של חול-המועד, ברחבת המרכז התורני בית יצחק, בשעה 7 בערב. אורח הכבוד במעמד יהיה הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר. הכניסה חופשית.

 שלחן שבת

כדי להבין צריך להתבטל

בחג-הסוכות אנו מקיימים את מצוות הישיבה בסוכה, וכמו-כן יש בה מצווה של נטילת ארבעת המינים. בעצם אלה שתי מצוות נפרדות, אולם אדמו"ר הזקן כותב בסידורו: "מצוות נטילתו (של הלולב) בסוכה היא מצווה מן המובחר".

עניין זה, של ההקפדה ליטול את הלולב דווקא בסוכה, מופיע בספרי הקבלה, ולכאורה זה עניין ששייך לסודות התורה, אולם מלשונו של אדמו"ר הזקן, המגדיר זאת "מצווה מן המובחר", משמע שהדבר קשור גם לעצם גדרה של  המצווה כפשוטה.

מהותו של חג-הסוכות

אנו חוגגים שני חגים בני שבעה ימים, פסח וסוכות, אבל חג-הסוכות שונה מחג-הפסח. אפשר לראות זאת גם בלשון הפסוקים המדברים על שני החגים: בחג-הפסח אין שמו של החג קשור בהדגשה לכל שבעת ימי החג, אלא נאמר "ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה'", ואחר-כך מצויין שיש לאכול מצות שבעה ימים; ואילו בחג-הסוכות כתוב מיד – "חג-הסוכות שבעת ימים לה'".

הבדל זה נובע מכך שחג-הפסח יש לו מהות לעצמו, בהיותו יום יציאתם של בני-ישראל ממצרים. לא מצוות אכילת המצה היא המגדירה את מהותו של החג. לעומת זאת, בחג-הסוכות לא אירע שום מאורע מיוחד. כל מהותו של החג היא המצווה לשבת בסוכה בשבעת הימים הללו. לכן מדגישה התורה שכל שבעת הימים הם "חג הסוכות".

הסוכה מוסיפה שלמות

על-פי זה יובהר מדוע "מצווה מן המובחר" ליטול את הלולב דווקא בסוכה. הואיל ומצוות הסוכה היא המגדירה את מהותו של החג, נמצא שגם מצוות נטילת ארבעת המינים נובעת מהסוכה. הסוכה היא העושה את הימים הללו ימי חג, ואז יכולה להתקיים מצוות ארבעת המינים.

כשאנו מברכים על הלולב בסוכה מוסיפה אפוא הסוכה שלמות במצוות הלולב, שכן היא הבסיס והמקור לעצם הגדרתו של החג. אין זה רק מפני שראוי לאדם לעשות את כל פעולותיו בסוכה (מצד המצווה לעשות בסוכה את מה שהאדם עושה בביתו), אלא הסוכה מוסיפה שלמות מיוחדת במצוות הלולב, כי היא מקור מהותו של החג.

גם לומדי תורה

הלולב מסמל את לומדי התורה, והברכה על הלולב מדגישה את מעלתם של היהודים העוסקים כל היום בתורה. יכול יהודי לחשוב שדיי לו בעצם קדושתה של התורה, ואין הוא נזקק לקדושה המיוחדת של הרצון האלוקי המתבטא במצוות הסוכה. לזה זקוקים מי שאינם עוסקים כל ימיהם בתורה, אלא עסוקים בעניינים גשמיים.

מלמדת אותנו התורה, שגם את הברכה על הלולב מצווה מן המובחר לעשות בסוכה. גם לימוד התורה צריך להיות אפוף בהתבטלות לפני רצון ה'. יהודי צריך לדעת שהדרך לקלוט את חכמת התורה היא כאשר הוא חדור בהרגשה שזו חכמתו ורצונו של הקב"ה, והיא למעלה לאין-ערוך מהאדם. מההכרה הזאת נולדת בו תחושת התבטלות ותשוקה לקלוט את תורת ה', שהיא עצמה נעלמת מעין כל חי, בהבנתו ובהשגתו.

(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 122)

 מן המעיין

חג-הסוכות

שמחה של מצווה

בשעה שאדם אוסף את יבולו מגורנו ומיקבו, הוא מתמלא שמחה, בהביאו הביתה מטוב אדמתו. רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך ציווה להם כי ישמחו בעת הזאת. כך תנוצל שמחתם הטבעית לשמחה של מצווה.

(ספר החינוך)

נוי הצדקה

רבי חיים מצאנז היה נותן בערב סוכות צדקה יותר מהרגיל. שנה אחת, לאחר שחילק סכום גדול לעניים, נכנס בליל החג לסוכה ואמר: העולם נוהג לייפות את הסוכה ולנאותה בכל מיני פאר והדר, אך אצלי הצדקה היא נוי הסוכה שלי, היא פארה והיא הדרה.

היהודי הוא הנוי

בחסידות חב"ד לא נהגו לייפות את הסוכה בקישוטים. הרבי הרש"ב מליובאוויטש סבר שנוי הסוכה הוא היהודי היושב בסוכה. הפחד של קבלת-עול מלכות שמים בראש-השנה, עבודת יום-הכיפורים, ושמחת חג-הסוכות – היו אצלו חוויות של פנימיות הנפש.

הכול מתאסף

חג הסוכות הוא זמן האסיף של תבואת השדה. גם ברוחניות, כל התורה, המצוות והמעשים הטובים שיהודי מקיים כל ימות השנה מתאספים יחד בחג-הסוכות.

(שם משמואל)

להקדיש את הראשית

חג-הפסח נקבע בראשית ימי הקיץ, וחג-הסוכות נקבע בתחילת ימי החורף. ללמדנו כי יש להקדיש כל ראשית והתחלה לקב"ה.

(יינה של תורה)

אחרי הטהרה

את מצוות סוכה מקיימים לאחר יום-הכיפורים. לאחר שכל גופו של היהודי נטהר מן החטא ביום-הכיפורים, מכניסים אותו אל תוך מחיצות מצוות סוכה.

(חידושי הרי"ם)

הסכך אינו אוהב כעס

אצל הרבי המהר"ש מליובאוויטש היה משרת ושמו יוסף-מרדכי, שהיה משרת גם אצל אביו, ה'צמח-צדק'. פעם אחת נכנס יוסף-מרדכי לסוכתו של הרבי כשהוא שרוי בכעס. אמר לו הרבי: "יוסף-מרדכי, אמנם אתה מיוחס, אבל צריכים לנהוג דרך-ארץ לפני הסכך; הסכך אינו אוהב כעס".

התשובה מנענעת

הרבי הרש"ב  מליובאוויטש אמר: כשאומרים שאדם נמצא ב"תנועה של תשובה", אין הכוונה שהתנועה מביאה את התשובה, אלא להפך, שהתשובה מנענעת את האדם ומזעזעת אותו. כך אחרי התשובה של יום-הכיפורים באים הנענוע והזעזוע של חג-הסוכות.

 אמרת השבוע

האתרוג גילה

הצדיק רבי דוד אוסטרר היה עשיר, ונהג בכל שנה לשלוח אתרוג מהודר לבעש"ט. לפני הסתלקותו של הבעש"ט שאלו רבי דוד: "על מי תעזבו אותנו?". השיב הבעש"ט: "ביער יש דוב וחכם פינחס". הבין רבי דוד כי זה רמז למגיד ממזריטש ולרבי פינחס מקוריץ. מאז נהג לשלוח אתרוגים למגיד ממזריטש ולפינחס מקוריץ.

בני עירו של רבי פינחס לא ידעו את מהותו וחשבוהו לאיש פשוט. שנה אחת לא הצליחו להשיג אתרוג. בבוקר החג, כשסיימו להתפלל שחרית, החליטו להמתין, אולי יגיע גוי שליח מעיירה סמוכה ויביא להם אתרוג, אולם הזמן עבר ואיש לא בא. עמדו אפוא לומר 'הלל'. ברגע זה ניגש רבי פינחס לחזן וביקשו להמתין עוד שעה.

בתוך השעה הזאת הגיע גוי רוכב על סוס והביא אתרוג לרבי פינחס. לאתרוג צורף מכתב מרבי דוד אוסטרר, ובו הוא מתאר את רבי פינחס בתארים מופלגים. כך נודע לבני העיר מיהו הצדיק שחי בתוכם. 

 מעשה שהיה

אורח בסוכה

זה היה בין כסה לעשור. צעיר החבורה, רבי שניאור-זלמן (מלאדי), נקרא לגשת אל הרבי, המגיד ממזריטש. "זלמינה", פנה אליו המגיד – שנהג לכנותו בשם-חיבה זה – "צא לדרך!". להיכן בדיוק ולאיזו מטרה, לא פירש. אך כשהרבי מורה, מצייתים מיד וללא כל שאלות.

צרר רבי שניאור-זלמן צרור מיטלטלים ויצא לדרך. את יום-הכיפורים עשה ביישוב שנקרה בדרכו, ולמחרתו המשיך במסעו. סמוך ובטוח היה כי כשימלא את השליחות שלשמה שלחו הרבי, יחוש בכך בעצמו.

ערב חג הסוכות הגיע רבי שניאור-זלמן לעיר אמדור. בליל התקדש החג הוזמן על-ידי אחד מבני המקום להתארח בביתו ולסעוד בסוכתו. נענה רבי שניאור-זלמן להזמנה ובא לסוכה.

לאחר שקידשו על היין ונטלו ידיים לסעודה, כיבד המארח את אורחו, שפניו העידו עליו כי בר-אוריין הוא, להשמיע דברי תורה. כשפתח רבי שניאור-זלמן את פיו היה כמעיין המתגבר. דברי התורה משובבי-הנפש שנשא כמו האירו את הסוכה באור יקרות. המארח ומוזמנים נוספים שהסבו לשולחן הביטו באורח משתאים, שותים בצמא כל מילה היוצאת מפיו.

אותו לילה ליל סגריר היה וגשם שוטף ירד בחוץ. אך ראה זה פלא – לסוכה שבה התארח רבי שניאור-זלמן לא חדר הגשם. שעה ארוכה קלחו דברי התורה מפי האורח והנוכחים לא ידעו שובעה. לאחר הפסקה קלה להמשך הסעודה, ביקשוהו להמשיך עוד ועוד.

מדי פעם הטיבו המסובים את ליבם ביין, שתרם גם-כן לאווירת השמחה וההתעלות המיוחדת ששרתה בסוכה. בשלב כלשהו תם היין והנוכחים חששו כי בלי יין משמח תיתם הסעודה וייפסקו דברי התורה של האורח. אחד מביניהם התנדב לצאת מהסוכה כדי לנסות להשיג יין.

רק בחוץ הבחין המתנדב בגשם הכבד הניתך ארצה. הוא לא נרתע והחל לחפש אחר יין. סמוך לשם התגורר רב העיר, והשליח הבחין ברב העומד בחלון ביתו ומביט החוצה. אפשר היה לשער כי הרב מצפה להפוגה כלשהי בגשם, כדי שיוכל להיכנס סוף-סוף לסוכתו ולקיים את מצוות החג.

גם הרב הבחין בו וסימן לו באצבע מזמינה לסור לביתו. ביקש הרב להבין מה מביא בר-דעת לשוטט כך בחוץ, תחת גשם עז. סיפר האיש לרב על האורח האלמוני היושב בסוכה הסמוכה ומפליא את המסובים בדברי התורה המרתקים הקולחים מפיו. "והגשם?", תמה הרב. "אצלנו בסוכה אין גשם!", השיב הנשאל בפשטות.

מתקשה להאמין ואחוז סקרנות יצא הרב מביתו ופנה לסוכה שבה התארח רבי שניאור-זלמן. לתדהמתו נוכח כי אמת דיבר הנשאל – בתוך הסוכה הזאת אין גשם!

המארח ביקש לחלוק כבוד לרב, אך זה הביע את רצונו לשמוע את האורח דווקא. לבקשת המרא-דאתרא חידש רבי שניאור-זלמן את הדיבור. עד מהרה התברר כי גם בזאת צדק הנשאל – דברי האורח אכן מאירים כנתינתם מסיני!

למחרת החג הזמין רב העיר את רבי שניאור-זלמן לביתו. שלושה ימים רצופים התפלפלו ביניהם רב העיר ואורחו בתורה, מטיילים בחדריה ומסדרונותיה כבני-בית. בהתפעלות עצומה ביקש הרב מאורחו לגלות לו את זהותו. רבי שניאור-זלמן הציג עצמו בשמו ואף הוסיף כי תלמיד המגיד ממזריטש הוא.

"האם גם לך יש רבי?! לשם מה זקוק גדול בתורה כמוך לרבי?!", תהה הרב. "האם בקרב חבריך, תלמידי המגיד, יש עוד למדנים בערכך?", הוסיף הרב לשאול, בהסבירו כי יש לו בת אשר הגיעה לפרקה והוא מחפש בעבורה חתן מיוחד במינו, וכמובן תלמיד-חכם גדול.

עודם משוחחים בעניין נשמע לפתע קול קורא מבעד לחלון – "כעך בפרוטה, פרוטה לכעך!... כעך בפרוטה, פרוטה לכעך!"...

"ומה רע במוכר הכעכים?", הפטיר רבי שניאור-זלמן.

עיניו של הרב נפערו בפליאה וניכר היה עליו כי דברי האורח פגעו בו עד עומק נשמתו. "משפחתנו משפחה יחסנית, שבה דורות על דורות של רבנים! אתה מציע לי את מוכר הכעכים?!", אמר בעלבון.

למשמע דברי הרב נאנח רבי שניאור-זלמן מקירות ליבו ואמר: "ובכן, כעת יבין כבודו בשביל מה גם תלמידי-חכמים צריכים רבי... לוּ נסע כבודו למגיד ממזריטש, לא היה יוצא מפיו משפט דוגמת זה שאמר. אצל הרבי לומדים להעריך נשמה של יהודי".

נכנסו הדברים לליבו של הרב וכעבור זמן מה קם ונסע למזריטש. עד מהרה דבק במגיד בכל נפשו ומאודו והיה לאחד מגדולי תלמידיו. לימים נעשה בעצמו מנהיג לחסידים. שמו היה רבי חיים-חייקל מאמדור.

ומספרים כי בחזרתו לעירו שעה לעצת רבי שניאור-זלמן, אותה עצה שנתן לו כאשר שוחחו על השידוך לבתו, ולקח את מוכר הכעכים כחתן לבתו. הוא הודה כי אכן מבטו על יהודים נשתנה לגמרי, וכי לאחר שהעמיק במהותו של מוכר הכעכים גילה כי מאחורי המעטה החיצוני הפשוט של הצעיר, שלפרנסתו נאלץ למכור כעכים, מסתתרת נשמה גבוהה ונפש עדינה.

 חסידות

מים שמביאים שמחה

השמחה בחג-הסוכות גדולה מבכל המועדים האחרים. שלוש פעמים הוזכרה בתורה המצווה לשמוח בחג-הסוכות, ודבר זה מלמד על הסגולה המיוחדת של החג הזה לעניין השמחה. בקרב חסידים נהוג, שלאחר זמן רב של שירה וריקודים, מתיישבים בסוכות להתוועדויות חסידיות, שנמשכות עד אור הבוקר.

כשהיה כ"ק אדמו"ר הריי"צ ילד קטן, נרדם בהתוועדות שנערכה בסוכה. אימו נכנסה לקחתו הביתה, אולם אביו, כ"ק אדמו"ר הרש"ב, הורה לה להשאירו ואמר: "שיישן כאן". אמרה הרבנית: "קר כאן, הוא עלול להצטנן". ענה לה הרש"ב: "הוא לא יתקרר. כשיישן בין חסידים – יתחמם, וחום זה יספיק לו לדורי-דורות". כשהריי"צ סיפר פעם סיפור זה, הוסיף: "זו מסירות-נפש בעבור חינוך!".

הטעם מגביל

עיקר השמחה הייתה בשמחת בית-השואבה, שעליה נאמר (סוכה נא,ב): "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה – לא ראה שמחה מימיו". שמחת בית-השואבה הייתה קשורה לניסוך המים שהיה מתקיים בחג, נוסף על ניסוך היין שהיה מתקיים במשך כל השנה. אלא שניסוך היין לא היה מלווה שמחה מיוחדת, ודווקא ניסוך המים נעשה למקור של שמחה, ושמחה גדולה עד כדי-כך, שמי שלא ראה אותה – לא ראה שמחה מימיו.

יין ומים מסמלים שתי גישות כלליות בעבודת ה'. היין, שיש בו טעם, מסמל עבודת ה' שנעשית מתוך הבנה וידיעה. אפשר לעסוק בתורה ובמצוות מתוך ידיעת טעמיהן ומשמעויותיהן, כאשר הדברים נעשים על-פי מידת הידיעה וההכרה. לעומת זאת, מים, שאין בהם טעם, מסמלים עבודת ה' שבאה מתוך קבלת-עול, למעלה מכל שכל והבנה. יהודי מקיים את הדברים משום שכך ציווה הקב"ה, מתוך התבטלות לרצון העליון.

מטבע הדברים, כשאדם פועל מתוך הבנה וידיעה, הוא מרגיש יותר שמחה והנאה ממעשיו, ואילו כשהוא עושה דברים בקבלת-עול, אין בזה שמחה מרובה כל-כך; מדוע אפוא הייתה השמחה הגדולה של שמחת בית-השואבה קשורה דווקא בניסוך המים (שמסמלים קבלת-עול והתבטלות) ולא בניסוך היין (שמסמל הכרה והבנה)?!

כאן אנו מגיעים למהותה האמיתית של שמחת בית-השואבה. שמחה זו מאופיינת בכך, שהיא בלתי-מוגבלת. היא פורצת את כל המסגרות והמגבלות וסוחפת את האדם לדרגות רמות ונעלות ביותר. להגיע לשמחה גדולה ונעלה כזאת, אי-אפשר על-ידי 'יין' אלא דווקא על-ידי 'מים'.

כל שמחה, מעצם מהותה, היא פריצה מסויימת של מגבלות. עובדה היא, שבעת השמחה עושה האדם דברים שבזמנים רגילים לא היה מעלה על הדעת לעשות. שתקן – מתחיל פתאום לדבר ולשיר; אדם שקול ומיושב – רוקד ומפזז כילד קטן; אפילו נכה עשוי לקרטע ולקפץ בשעה שליבו גואה משמחה.

למעלה מבקרת השכל

אולם כדי שהשמחה תהיה בלתי-מוגבלת באמת – צריכה גם סיבת השמחה להיות בלתי-מוגבלת, שהרי התוצאה תלויה בסיבה. שמחה אמיתית ובלתי-מוגבלת יכולה לפרוץ אפוא דווקא כאשר מתעלים מעל השכל וההבנה. כל עוד סיבת השמחה היא שכלית והגיונית, עדיין נתונים הדברים בבקרת השכל, והשמחה אינה יכולה להיות בלתי-מוגבלת.

לכן דווקא ניסוך המים הביא את השמחה הגדולה ולא ניסוך היין. כל עוד עבודת ה' היא בבחינת 'יין', מתוך ידיעה והבנה, גם השמחה שבאה בעקבותיה מוגבלת על-פי מידת הידיעה וההבנה. אולם כאשר יהודי מתעלה מעל מגבלות שכלו ומגיע לעבודת ה' בבחינת 'מים', בקבלת-עול שלמעלה מכל שכל והבנה – או-אז הוא מתקשר עם הקב"ה עצמו, ומגיע לשמחה בלתי-מוגבלת באמת.

בציפייה לגאולה

תורה מפי הקב"ה

"אמר רבי חנינא: אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאומות העולם שתי מצוות, כגון סוכה ולולב, אבל ישראל – כולם למדים תורה מפי הקב"ה, שנאמר 'וכל בנייך לימודי ה'" (ילקוט שמעוני תהילים סימן תרפב)

 חיים יהודיים

זמן שמחה(תנו)

ערב החג הופיע תקליטו השביעי של הזמר החסידי שלמה שמחה (סופרין) מטורונטו שבקנדה. כקודמיו, גם תקליט זה מתאפיין בנעימות חסידיות אותנטיות, ללא תוספות הלוויי ששורבבו בשנים האחרונות לתוך הזמר ה'חסידי'. וכשאלה מבוצעות על-ידי שלמה שמחה, בעל הקול החם והכובש – התענוג גדול באמת.

כשהוא שר 'שלום עליכם' אפשר לחוש את הכניסה הביתה בליל שבת ואת מלאכי השרת המלווים אותנו. בשיר 'עבודה שבשמחה זה שירה', שיר שמח על עבודת בית-המקדש, אפשר כמעט לדמיין את הכוהנים בעבודתם ואת הלוויים בשירם ובזִמרם. וכשהוא שר בדואט נפלא עם אייבי רוטנברג את 'מירקל' (ניסים), הנפש מתרוננת בתודה לקב"ה על הניסים שבכל יום.

תמיד שר

הוא אוהב כל-כך את עשרת השירים שבתקליט עד שהתקשה לבחור בָּאחד המיוחד שעל שמו ייקרא התקליט כולו. התקליט נקרא אפוא (כמה מפתיע ...) 'שלמה שמחה'. ההפקה של שיעה מנדלוביץ, העיבוד של ישראל לם. "השתמשנו בטכנולוגיה המתקדמת ביותר, בלי לוותר על הסגנון המקורי", הוא אומר. "מבחינה זו לא זזתי מהמקום שבו עמדתי כשהתחלתי להופיע ולהקליט, לפני כארבע-עשרה שנים".

הוא נולד במנצ'סטר שבאנגליה, במשפחת חב"דית המונה חמש-עשרה נפשות (שמונה אחים וחמש אחיות). המוזיקה והשירה מלוות אותו משחר ילדותו. "אבי שיחיה הוא בעל-תפילה ותיק מאוד, ואני, מיום שאני זוכר את עצמי – אני פשוט שר".

אורח בחזרות

כשהיה כבן חמש עברה משפחתו ללונדון, סמוך למקום שבו יגאל צליק ומקהלתו התאמנו להופעותיהם. "אבי התנגד שאצטרף למקהלה. הוא טען שלא בריא להיכנס בגיל צעיר מדיי לעולם ה'שואו'. אבל אני אהבתי שירה, ולכן הייתי הולך בכל יום ראשון למקום החזרות ומקשיב לשירה. לא היה לי יצר במה, אלא רק אהבה לשירה". בימים-הנוראים שלאחר בר-המצווה שלו כבר עבר לפני התיבה בבית-כנסת בלונדון שנתקע ללא חזן.

גם אחיו ניחנו בקולות ערבים והם משמשים בעלי-תפילה. "בראש-השנה וביום-הכיפורים עברנו כולנו לפני התיבה, איש-איש בקהילתו", הוא אומר. אח אחד מתגורר בקליפורניה ומופיע כזמר, אח שני משמש חזן רשמי של אחת הקהילות בלונדון, ואח נוסף אפילו הפיק תקליט משיריו.

שמחת הילדים

לצד ההופעות והתקליטים משמש שלמה (בן 38, נשוי ואב לשישה) גם חזן בית-הכנסת 'תורת אמת' בטורונטו. "זו קהילה צעירה, שאינה מעוניינת כל-כך בפרקי חזנות, אלא יותר בשירה. כשאני מגיע ל'מכניסי רחמים' ושר את לחנו של ר' חיים בנט, כל הקהל שר איתי". קודם-לכן שימש חמש שנים – בשילוב עם יעקב מוצן – חזן בית-הכנסת 'שער השמים' בעירו.

זה כמה שנים מופיע שלמה במופע הגדול של 'האסק' – ארגון המסייע לילדים מיוחדים ולבני משפחותיהם. "כבר הופעתי באין-ספור בימות, לפני קהלים גדולים ובאירועים נוצצים", הוא אומר, "אבל את ההתרגשות הגדולה ביותר אני חש דווקא בהופעותיי לפני הילדים האלה. יותר משאני מרומם את רוחם, הם מרוממים אותי. לראות את שמחתם ואת אהבתם לה', זה משהו שלא מהעולם הזה. לזה אני קורא שמחה אמיתית".

שלמה שמחה: "טכנולוגיה מתקדמת בלי לוותר על האותנטיות"

 פינת ההלכה ומנהג

ארבעה מינים כשרים

שאלה: על אילו פרטים יש להקפיד בקניית ארבעת המינים?

אתרוג – הכשר מוסמך המעיד על האתרוג שאינו 'מורכב' ושהופרשו עליו תרומות ומעשרות. לא עגול ככדור. נפחו המינימלי – 54 סמ"ק. ללא קילוף, נקב או כתם בולט ('כתמי עלים' – כשרים). אם יש לו פטמה – שתהיה שלמה, וכן שהעוקץ שחיברו לאילן יהיה שלם.

לולב – ישר וסגור. אורכו 32 ס"מ לפחות, וחייב בכל מקרה להיות ארוך ב-8 ס"מ מההדסים והערבות. מרכז הגב של הלולב, שהעלים יוצאים משני צידיו, נקרא 'שדרה'. יש להקפיד שהשדרה לא תהיה עקומה לפנים או לצדדים, או כפופה בראשה. עליה להיות מכוסה כולה, ולפחות רובה, בעלים. העלה המרכזי צריך להיות סגור לגמרי.

הדס – שלושה ענפים לפחות. אורך הענף –  24 ס"מ לפחות. העלים חייבים להיות 'משולשים' – שמכל צומת יֵצאו שלושה עלים, מאותו גובה ממש. יש לוודא ש-24 ס"מ מאורך ההדס, ולפחות יותר מ-12 ס"מ ממנו, יהיו מכוסים בעלים 'משולשים'. יש להסיר את 'פירות' ההדס, כשאינם ירוקים, לבל יהיו מרובים מהעלים.

ערבה – להקפיד שזו אכן ערבה ולא צפצפה. סימניה: עלים ארוכים וצרים, חלקים או בעלי פגימות קטנטנות בשוליהם, והקנה נוטה לאדום. לוקחים שני ענפים. אורך כל ענף –  24 ס"מ לפחות. אורך זה, ולפחות רובו, חייב להיות מכוסה בעלים. יש נוהגים, משום הידור מצווה, לקחת ערבה חדשה בכל יום מימי חול-המועד.

כללית: יש לבדוק את ראש הלולב, וראש-ענף ההדס והערבה (הכוונה לראש הענף ולא לראש העלים) שלא יהיו קטומים, ואת העלים – ובמיוחד בערבה – שיהיו ירוקים, לחים וטריים.

בשבת אין מברכים על ארבעת המינים, ולכן השנה מתחילים לברך עליהם ביום ראשון.

מקורות: שו"ע או"ח, סימנים: תרמה-תרנ. 'ארבעת המינים השלם' ח"א. המידות והשיעורים – כמנהג ארץ-ישראל על-פי הגרא"ח נאה ז"ל.