חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:39 זריחה: 6:12 י"ט בחשון התש"פ, 17/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 644 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תולדות, ג' בכסלו ה'תשס"ז (24/11/06)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 644 - כל המדורים ברצף
עניינו של יצחק – ביטול וקבלת-עול
התייצבות משטרו האמיתי של הקב"ה
שלוחים בעבודתם
פרשת תולדות
שני כיסאות בברית-מילה / קדיש על בן (רח"ל)
מענות קודש
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 644, ערב שבת קודש פרשת תולדות, ג' בכסלו ה'תשס"ז (24.11.2006)

 

 דבר מלכות

עניינו של יצחק – ביטול וקבלת-עול

כל חייו של יצחק היו בדוגמה דלעתיד, שכן בשעת העקידה פרחה נשמתו ונמשכה בו נשמה חדשה מהעולם-הבא * לכל יהודי ניתן לו הכוח ד"אלוקי יצחק", להתבונן ולהתעמק בהעניין דלעתיד-לבוא וגן-עדן, עד שגם עכשיו יכול להיות אצלו "כריח שדה אשר בירכו ה'" – גן-עדן * והיינו, שכל תענוגי עולם-הזה, אפילו התענוגים האמיתיים, אינם תופסים אצלו מקום כלל * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אמרו חז"ל1 שלעתיד לבוא יאמרו דווקא ליצחק "כי אתה אבינו"2. וטעם הדבר מבואר בחסידות3 – לפי שעניינו של יצחק הוא פחד וביטול, שזהו אחד החידושים של הזמן דלעתיד-לבוא (כנ"ל בהמאמר4).

ויש לומר, שלכן מצינו גבי יצחק שבכמה עניינים היה בדוגמה דלעתיד-לבוא. בנוגע לכל האבות אמרו חז"ל5 שהטעימן הקב"ה מעין עולם-הבא, אלא, שאצל כל האבות היה ה"מעין עולם-הבא" רק בעניין התענוג, "הטעימן", אבל יצחק היה כל חייו בדוגמה דלעתיד, כיוון שבעת העקידה פרחה נשמתו6 ונמשכה בו נשמה מעלמא דאתי – מעולם-הבא.

אבל באמת, לא זו בלבד היא מעלתו של יצחק, כי העניין ד"פרחה נשמתו" מצינו גם אצל אחרים. יש דעות שאצל בן השונמית7 ואצל עוד כמה8 פרחה נשמתם. מעלתו של יצחק היא – שהיה למעלה מהעולם, ומשם לקח והמשיך בעולם, כדלקמן.

ב. על הפסוק9 "ויגדלו הנערים" איתא10 שבשעה שנעשו בני י"ג שנה, זה פירש לבתי-מדרשות וזה פירש לעבודת-אלילים (יעקב הלך לבתי-מדרשות, ועשו – לעבודה-זרה).

ושואלים על זה11: אמרו חז"ל12 שאברהם היה צריך לחיות מאה ושמונים שנה, אלא שנחסרו חמש שנים משנותיו כדי שלא יראה שעשו נכדו יוצא לתרבות רעה. ולכאורה בשעה שעשו פירש לעבודה-זרה – עדיין חי אברהם, שהרי בלידת יצחק היה אברהם בן מאת שנה13, ויצחק בן שישים שנה בלדת אותם14, ונמצא שכאשר עשו נעשה בן י"ג שנה ופירש לעבודה-זרה, היה אברהם בן מאה שבעים ושלש, ואם-כן, במשך ב' שנים ראה איך שעשו יוצא לתרבות רעה?

בדעת זקנים מבעלי התוספות15 מתרץ, שב' שנים הנ"ל (שאברהם עדיין חי) חטא במטמוניות. אבל, תירוץ זה אינו מספיק, שהרי, אם היתה אפשרות שיחטא ב' שנים במטמוניות, היה יכול להיות שיחטא עוד חמש שנים במטמוניות, ולא יצטרכו להחסיר משנותיו של אברהם חמש שנים?

בעשרה מאמרות16 וגם בשם ריב"א9 יש תירוץ נוסף – שהשנים שיצחק המתין17 מהעקידה עד שרבקה תהיה בת ג' שנים ויום אחד, היה בגן-עדן, ושנים אלו לא נימנו במניין שנותיו18. ויש לומר הטעם – לפי שגן-עדן הוא למעלה מהזמן דהעולם. ובמילא, בעת לידת יעקב ועשו – עברו מלידת יצחק יותר משישים ושתים שנה, ואף-על-פי-כן היה מספר שנותיו של יצחק שישים בלבד, כי בהשנים שהיה בגן-עדן היה למעלה מהזמן, ואברהם היה אז בן מאה שישים ושתים. וכאשר יצחק חזר לעולם ולזמן, לא נימנו ב' שנים אלו בחשבון שנותיו, ולכן היה בן שישים שנה19.

– יש לפעמים עניין של עלייה למעלה מהזמן, אבל כשחוזרים אחר-כך להזמן, ניכר הדבר. וכמו הסיפור20 שהבעש"ט כתב לגיסו ר' גרשון עניין שאירע בפועל לאחרי זמן, והיינו, לפי שהבעש"ט עלה לעולם היצירה כו' ששם נסקר משך הזמן של (עשר או) חמש-עשרה שנה בסקירה אחת. אבל עניין זה לא הוציא אותו מהזמן דעולם-הזה, ובפרט שגם בשעת העלייה היה גופו למטה, מה-שאין-כן ביצחק.

ועניין זה שיצחק היה בגן-עדן – היה גם לאחרי זה בהיותו למטה, כפי שמצינו שיצחק אמר "כריח שדה אשר ברכו הוי'"21, גן-עדן22, ולכאורה, מניין ידע? אלא שזכר מהזמן שהיה בגן-עדן. ואף שהסדר הוא שבשעה שהנשמה באה מגן-עדן למטה בא מלאך וסוטרו על פיו23, כדי שלא יבלבל לאופן וסדר העבודה שצריך להיות למטה, ודוגמתו כאשר הנשמה צריכה לעלות למעלה עליה לישכח חיזו דהאי עלמא24, מכל-מקום, אצל יצחק היה החידוש שלקח והמשיך את העניינים דגן-עדן – למטה.

ג. על-פי זה25 יובן גם המבואר בחסידות26 הטעם שיצחק רצה לברך את עשו, כיוון שהסתכל עליו מלמעלה, מצד המקיף – דלכאורה אינו מובן: כשם שיצחק ראה את המקיף, היה צריך לראות גם את הפנימי, שבו פועל המקיף? ועל-פי הנ"ל יובן – דכיוון שיצחק היה למעלה מהזמן, ראה את עשו כמו שהוא לעתיד, לאחר הבירור, היינו, לא במעמד ומצב ד"וישטום עשו את יעקב"27, אלא כפי ש"ורב יעבד צעיר28, באמונה ובלב שלם", כמבואר בהמאמר של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע29.

ועל-פי זה יובן גם מה שמצינו בברכת יצחק לעשו, שאף שבתחילה אמר לו "בא אחיך גו' ויקח ברכתך גו' ולך איפוא מה אעשה בני"30, מכל-מקום ברכו "משמני הארץ יהיה מושבך" (אף שכבר נתן ליעקב "משמני הארץ"31), "זו איטליאה של יוון"32 ("קאלאבריע"33), שכיוון שלא היתה בעולם בשעת ברכת יצחק, כמאמר רז"ל34 "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כו'", לא נתנה יצחק ליעקב, ולכן היה יכול לתתה לעשו35 – דלכאורה קשה: איך היה יכול יצחק לתת לעשו איטליא של יוון שלא היתה בעולם עדיין,

הרי זה תלוי בהפלוגתא36 אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם?!

– (כ"ק אדמו"ר אמר בבת-שחוק:) כאשר יוצאים ידי-חובת סעודה שלישית בדברי תורה37, הנה כאשר אומרים "אַ אייגענע תורה", יכול לבוא מישהו במוצאי שבת ולהפריך את ה"תורה", ונמצא, שנשארים ללא סעודה שלישית... ולכן מוטב ("געזינטער") לצאת י"ח עם חתיכת דג מלוח... או עם אמירת דבר-תורה אמיתי שאי-אפשר להפריכו.

ועל-דרך זה בנידון-דידן: כיצד הכניס יצחק את עצמו להשאלה אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם; אם יתברר שהדין הוא שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ישאר עשו ללא ברכה?!...

ועל-פי הנ"ל יובן – דכיוון שיצחק היה למעלה מהזמן, הרי גם איטליא של יוון היתה נחשבת אצלו כדבר שכבר בא לעולם.

ה. ויש לבאר עניין זה בעבודה – ובהקדם מאמר רז"ל38 "אין קורין אבות אלא לשלושה", ומבואר בזה39, שיש חילוק בין האבות להשבטים, שמדריגת השבטים, לא אצל כל אחד ואחד מישראל צריכים להיות כל המדריגות של כל השבטים, אבל מדריגות האבות, יש אצל כל אחד ואחד מישראל המדריגות של כל אחד מהאבות. ולכן אומר כל אחד ואחד מישראל "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב"40, כיוון שכל אחד מהאבות נותן כוח מאופן עבודתו לכל אחד ואחד מישראל בעבודתו. ומזה מובן שעניין זה שדובר ביצחק שלקח והמשיך מגן-עדן בעולם – נוגע לכל אחד ואחד מישראל.

ועל-דרך זה מצינו בנוגע לשבת, שמיניה מתברכין כולהו יומין (כל ימי השבוע)41, היינו, שעניין השבת הוא למעלה מהזמן (כמו שנתבאר בהמאמר42), ועניין זה נוגע לעבודה דכל השבוע.

ולכן צריך להזכיר שבת בכל יום43 – יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכו', שזה נכלל בהמצווה "זכור את יום השבת"44. וכפי שמצינו בשמאי הזקן45 שהיה אומר על כל דבר שהוא לכבוד שבת.

ו. וביאור עניין הנ"ל בעבודה:

כאשר דורשים מיהודי שיתנזר ("אפזאגן זיך") מתאוות ותענוגי עולם הזה, וכל עניינו יהיה "אחת שאלתי וגו' לחזות בנועם הוי' וגו'"46 – טוען הוא, שקשרו אותו דווקא עם הגוף ונפש הבהמית ודווקא בעולם-הזה, ואם-כן, כיצד יכולים לדרוש ממנו להתנזר מדברים השייכים לתענוגי עולם-הזה, ולהתענג רק מ"נועם הוי'", שזהו עניין השייך לעולם הבא, גן-עדן וכיוצא בזה, שרק אז יתגלה העניין ד"לחזות בנועם הוי'"47?

והמענה על זה – שניתן לו הכוח ד"אלוקי יצחק"48, להתבונן ולהתעמק בהעניין דלעתיד לבוא וגן-עדן, עד שגם עכשיו יכול להיות אצלו "ראה ריח גו'", היינו, שכל תענוגי עולם-הזה, אפילו התענוגים האמיתיים, אינם אלא פסולת מהתענוגים דגן-עדן49, ואם-כן, כיצד יניח את עיקר התענוג בשביל לקבל את הפסולת? ובפרט שכאשר בטל העיקר, אזי ממילא בטל הטפל, וכל-שכן הפסולת. ולכן צריך להניח ("אַריינטאָן") את כל מחשבתו ("אַלע זיינע געדאַנקען") בהעיקר, אשר, הדרך לזה הוא על-ידי ביטול, שעניינו בעבודה הוא קבלת עול – על-דרך העלייה לגן-עדן, שגם שם צריך להיות עניין הביטול, שעל זה נאמר50 "ובזה הנערה באה אל המלך".

וזהו גם עניינו של יצחק – "פחד יצחק"51 – ביטול וקבלת-עול.

ז. על-פי זה יובן גם טעם המנהג בקידושין שהכלה שותקת52. דלכאורה, הן אמת ששתיקה כהודאה53, אבל בכל העניינים טוב יותר האמירה בפירוש, ואף-על-פי-כן, בקידושין מנהג ישראל (תורה היא54) שהכלה שותקת?

אך הביאור בזה: כיצד יכול להיות קירוב פנימי, קירוב עצם אל עצם, שעל-ידי זה נמשך כוח האין-סוף ב"דור ישרים יבורך"55 – דווקא על-ידי ביטול מוחלט ("פול-שטענדיקער ביטול"). ועל-ידי הביטול נעשה יחוד פנימי, ועד שעל-ידי זה מגיעים להמדריגה ד"אשת חיל עטרת בעלה"56.

(שבת-קודש פרשת תולדות, מברכים החודש וערב ראש-חודש כסלו ה'תשי"ד. 'תורת-מנחם – התוועדויות תשי"ד, חלק ראשון (י) עמ' 162-167))

------------

1)    שבת פט,ב.

2)    ישעיה סג,טז.

3)    תו"א פרשתנו יז, ג.

4)    פ"ד ואילך (לעיל – 'התוועדויות' – עמ' 156 ואילך).

5)    ב"ב טז, סע"ב.

6)    זח"א ס,א (תוספתא). וראה ג"כ פרקי דר"א פל"א (קרוב לסופו).

7)    זח"ב מד,ב. וראה ניצוצי אורות שם.

8)    ראה שבת פח,ב. פרדר"א פל"ג. ועוד. – ומובן דאין הפריחה בכל הנ"ל שווה.

9)    פרשתנו כה,כז.

10)  פרש"י עה"פ. מב"ר פס"ג, י.

11)  דעת זקנים מבעלי התוס' עה"פ (בשם הירושלמי).

12)  ב"ר שם,יב.

13)  וירא כא,ה.

14)  פרשתנו שם,כו.

15)  שבהערה 11.

16)  מאמר אכ"ח ח"ג סכ"ט-ל.

17)  פרש"י פרשתנו שם,כ.

18)  בריב"א מביא דוגמא מנח – דשנת המבול שלא שמשו המזלות לא נחשבה במניין שנותיו. אבל מובן, שבמהותם – אינה דומה לעניין דיצחק שלא היה כל עניין הזמן דהעולם אצלו, מה-שאין-כן במבול: א) שחסרה רק המדידה דהזמן. ב) שכל ענייני העולם היו כמו נח בזה. וראה ירושלמי ר"ה פ"א ה"א. ואכ"מ.

19)  ראה גם לקו"ש ח"ה עמ' 370.

20)  דרך-מצוותיך נט,א. וראה בציונים והערות שם.

21)  פרשתנו כז,כז.

22)  ראה ב"ר ספס"ה ובפי' מהרז"ו. וצע"ק מזח"ב לט,ב. זח"ג פד, א. ואכ"מ.

23)  נידה ל,ב.

24)  לקו"ת דרושי שמע"צ פד,ד. וראה גם סה"מ מלוקט ח"ג עמ' לו. וש"נ.

25)  סעיף זה – מהנחה בלתי מוגה.

26)  ראה תו"א פרשתנו כ,ג. ד"ה ויתן לך דש"פ תולדות תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד עמ' ע), תרפ"ד (סה"מ תרפ"ד עמ' קיב), תש"ב (סה"מ תש"ב עמ' 69), תשכ"ח (סה"מ מלוקט ח"ד עמ' סד). וש"נ.

27)  פרשתנו שם,מא.

28)  שם כה,כג.

29)  ד"ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש דש"פ תולדות פר"ת בסופו (סה"מ פר"ת עמ' קסז).

30)  שם כז,לה-לז.

31)  שם,כח.

32)  שם,לט ובפרש"י (מב"ר פס"ז, ו).

33)  ראה ס' תשבי ערך איטליא (הובא ב'אוצר מנהגי חב"ד' תשרי עמ' רפא).

34)  שבת נו,ב. וש"נ.

35)  ראה "רשימות" חוברת יט עמ' 13 ואילך. וש"נ.

36)  ראה יבמות צב, סע"ב ואילך. וש"נ.

37)  ראה זח"ג צה,א – הובא במג"א או"ח סתמ"ד סק"ב (בשם השל"ה).

38)  ברכות טז,ב.

39)  תו"א ר"פ וארא (נה,א).

40)  פסחים קיז,ב.

41)  זח"ב סג,ב. פח,א.

42)  פ"ה (לעיל – 'התוועדויות' – עמ' 158 ואילך).

43)  מכילתא ורמב"ן יתרו כ,ח.

44)  יתרו שם.

45)  ביצה טז,א. הובא בשו"ע אדמוה"ז או"ח סרמ"ב ס"י.

46)  תהילים כז,ד.

47)  ראה תניא אגה"ק סכ"ט (קמט,א). ובכ"מ.

48)  ובפרטיות יותר:

מצד העניין ד"אלוקי יצחק" ניתן הכוח לכל אחד ואחד מישראל להעמיד את עצמו במעמד ומצב שלמעלה מהזמן.

ועניין זה נוגע בכל המצבים, ולדוגמא:

בנוגע להתגברות על ענייני תאווה – איתא בספרים (ראה של"ה פד,א. ועוד. תניא פי"ד. ובכ"מ) שהעצה לזה היא שהאדם יצייר לעצמו את המצב שלאחרי מילוי התאווה. והרי טבע בני אדם שלאחרי מילוי התאווה רואים שזהו דבר שאין בו ממש ("עס איז גאָרנישט"), ועד כדי כך, שהאדם מתפלא על עצמו הייתכן שלא היה יכול להתגבר על התאווה.

ולכאורה נשאלת השאלה: כיצד יפעל על עצמו עתה להיות במעמד ומצב כמו לאחרי מילוי התאווה; לאחרי מילוי התאווה מתקרר מתאוותו, ואילו עתה יצרו בוער כאש, ואם-כן, כיצד ייתכן שיהיה עתה כמו לאחרי מילוי התאווה?

והמענה לזה – שכיוון שיש בו העניין ד"אלוקי יצחק", שהוא עניין דלמעלה מהזמן, יכול לעמוד עתה כמו בהמצב שלאחרי זה.

ועל-דרך זה בנוגע לעבודה גופא:

כאשר תובעים ממנו את העניין דקבלת-עול, ואילו הוא חפץ בעבודה ד"לחזות בנועם הוי'" – טוען הוא, אשר, הן אמת שבעניין הקבלת-עול יש מעלה גדולה יותר, מכל-מקום, מעלה זו תתגלה רק לעתיד לבוא, ואילו עתה המעלה היא בעניין ה"גילויים", ובמילא, מוטב לו עתה – טוען הוא – לעמוד במעמד ומצב ד"לחזות בנועם הוי'".

והמענה לזה – שמצד העניין ד"אלוקי יצחק", למעלה מהזמן, יכול גם עתה להכיר ("הערן") את המעלה דקבלת-עול שתתגלה לעתיד (מהנחה בלתי מוגה).

49)  לקו"ת שלח מו,ד.

50)  אסתר ב,יג. וראה תו"א מג"א צו,א. תו"ח חיי-שרה ד"ה והאיש משתאה ס"י ואילך (קמ, סע"א ואילך).

51)  ויצא לא,מב.

52)  תו"א פ' ויגש מה,א.

53)  יבמות פז,ב.

54)  ירושלמי פסחים פ"ד ה"א. פרקי דר"א פמ"ה.

55)  תהילים קיב,ב.

56)  משלי יב,ד. תו"א שם מד,א.

 משיח וגאולה בפרשה

התייצבות משטרו האמיתי של הקב"ה

כל העניינים בעולם משתלשלים מהנהגת בני-ישראל

מהפכות בעולם הם מהסימנים שהובאו במדרשי חז"ל על התקופה דעקבתא דמשיחא, וכשרואים מהפכות גדולות בימינו אלה, הרי זה סימן נוסף שנמצאים אנו ברגעים האחרונים דעקבתא דמשיחא, ותיכף ומיד ממש בא משיח צדקנו.

ועוד עניין עיקרי – הנוגע גם ובעיקר מכאן ולהבא:

כל המאורעות שבעולם משתלשלים מהנהגת בני-ישראל – שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב "יצב גבולות עמים למספר בני-ישראל", היינו, שכל המאורעות שב"גבולות עמים", שבעים אומות העולם, קשורים ביציבות ותוקף עם "בני-ישראל". ולכן, כאשר בני-ישראל מוסיפים בעבודתם בלימוד התורה וקיום מצוותיה [הן העבודה דקיום התורה והמצוות, והן העבודה דבירור העולם, כולל ההשפעה על אומות העולם לקיים שבע מצוות בני נח], הרי זה פועל בדרך ממילא (ללא צורך בהתעסקות מיוחדה, אפילו לא במחשבה בלבד) קיום ועמידת העולם כולו, בכל שבעים אומות העולם, "יצב גבולות עמים".

ויש לומר, שהשינויים שנעשו בעולם בתקופה האחרונה, המדגישים שזוהי התקופה דעקבתא דמשיחא – הם כתוצאה מעבודתם של ישראל בתקופה האחרונה, ובלשון הכתוב בפרשת השבוע – "תולדות יצחק, יעקב ועשו האמורים בפרשה", ובפרט בקשר ובשייכות עם שנת הארבעים, "ויהי יצחק בן ארבעים שנה", כנ"ל בארוכה.

ועניין זה מודגש בכינוס השלוחים העולמי... – כאמור לעיל שהשלוחים שהתכנסו מכל המדינות שברחבי העולם הם באי-כוח דכל המדינות שבעולם, ולכן, הרי זה פועל בדרך ממילא על ההנהגה דכל המדינות שבעולם.

ויהי רצון – והוא העיקר – שיתוסף עוד יותר בעבודתם של ישראל, ובמילא יתוסף עוד יותר בהטבת מצב העולם כולו, בחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה, על-ידי חיזוק והתייצבות המשטר האמיתי של הקב"ה, בורא העולם ומנהיגו, ועד לקיום היעוד "והיתה לה' המלוכה", גילוי מלכותו של הקב"ה בכל העולם, ו"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד", ועד שהארץ עצמה תהיה באופן ש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תולדות, ד' בכסלו ה'תש"נ - מוגה. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"נ, כרך א, עמוד 422)

כשניעור משנתו מרגיש בנשימתו אוויר של משיח

תיכף כשניעור עצם הנשמה (שמתגלה עצם מציאותו ורק העצם) מרגיש בנשימת האוויר עניינו של משיח – אוויר של משיח. ובלשון חז"ל "רוחו של מלך המשיח".

ויש לומר ש"אוויר (רוח) של משיח" הוא למעלה גם מ"אורו של משיח". כי, אור של משיח מורה על ההתגלות דמשיח על-ידי פעולותיו (כמו "ילחם מלחמות ה'" עד ש"נצח", וכיוצא-בזה), מה-שאין-כן אוויר של משיח מורה על העצם (חיות) דמשיח, כלומר, התגלות מציאותו (מציאות שקיימת גם לפני זה למלכות) בתור מלך המשיח, ולאחרי התגלות מציאותו (אוויר שבאין-ערוך מאורו של משיח), מתחילה ההתגלות לעיני כל על-ידי פעולותיו (אורו של משיח).

ועל-פי זה מובן שעיקר החידוש דביאת המשיח הוא בהתגלות מציאותו ("מצאתי דוד עבדי"), כי, כל פרטי העניינים  שלאחר זה (התגלותו לעין כל על-ידי פעולותיו לגאול את ישראל, וכל העניינים דימות המשיח), באים כתוצאה והסתעפות מהתגלות מציאותו, וכלולים בה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תולדות ה'תשנ"ב - מוגה. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשנ"ב, כרך א, עמוד 320)

 ניצוצי רבי

שלוחים בעבודתם

"כאשר אחד נוסע למקום מסויים, ששם אין לו על מי לסמוך, ומתמסר בכל הרצינות לעבודה – הרי בכוחו לכבוש עיר שלימה ואף את כל המדינה!", אמר הרבי * "חס ושלום וחס וחלילה אפילו קא-סלקא-דעתך לעזוב שליחותם (מהשם) הק' במרסיי וסביבותיה ופעולתם על הנוסעים דרך עירם למקומות אחרים, כי-אם אדרבה להוסיף בכל זה ובשמחה רבה", כתב הרבי לשליח בעיר זו * לרגל כינוס השלוחים העולמי שננעל השבוע בבית-חיינו

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

כמה וכמה פעמים התבטא הרבי על ה"גאון יעקב" שבו צריכה עבודת השליחות להיות חדורה. הרבי אמר שכל שליח הוא ברוחניות "בעל הבית" על המקום שבו הוא פועל כשליח.

כך כתב הרבי בי"ט בסיוון תשט"ז להרה"ח המפורסם ר' סעדיה ליברוב, שבאותן שנים פעל בשליחות במרוקו (איגרות-קודש, כרך יג, עמ' קצו-ז):

במענה על מכתבו מי"ד סיון... מה שכותב של"ג בעומר וחג-השבועות עבר באופן של בדידות, תמוה הדבר, שהרי כמה פעמים עוררתי  ...אשר כל אחד ואחד מאתנו במקומו עליו להביט על עצמו כשליח לא רק בהנוגע למצווה מיוחדה ולזמן מיוחד ואפילו לא רק לענייני תורת החסידות והדרכותיה, אלא שבכל ענייני היהדות שיכול לפעול זה – הרי הוא הממונה בפועל – בדרכי נועם ושלום על זה במקום פלוני ובזמן פלוני, ולפום גמלא שיחנא.

והרבי ממשיך:

וכיוון שנמצא בצפרו משך כמה חודשים ושנים, האומנם אפשר לומר שאין בין כל התושבים בעלי-בתים ועל-אחת-כמה-וכמה מהמשרתים בקודש המוכשרים לקבל א חסידישן ווארט [=פתגם חסידי], ועוד יותר מפתגם – חסידשע הדרכה [=הדרכה חסידותית], ובוודאי גם בזה למותר האריכות...

"החלטה תקיפה"

דברים ברורים השמיע הרבי בהתוועדות שמחת בית-השואבה תשכ"א ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כט, עמ' 88):

כאשר אחד נוסע למקום מסויים, ששם אין לו על מי לסמוך, ומתמסר בכל הרצינות לעבודה – הרי בכוחו לכבוש עיר שלימה, ולפעול על כולם, מגדולם ועד קטנם, הקטנים לפי עניינם, הגדולים לפי עניינם, והאמצעים לפי עניינם-הם, ועד כדי כך, שמשם מתפשטת הידיעה על-דבר פעולותיו בכל המדינה.

הרבי המשיך:

אין עניין לפרש שמות, אבל זוהי המציאות, כפי שראו בפועל בשנים שעברו, אשר גם ללא הוצאות כספיות גדולות ביותר וטירחא גדולה ביותר, אלא אם רק היתה החלטה תקיפה שהדברים מכוונים אליו, והכוונה היא שאכן יעשה זאת בפועל, ואכן יפעלו פעולתו ("אויפטאן"), הנה לאחרי ההחלטה והתחלת הפעולה בזה יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, וחודש אחר חודש, הצליחו, כאמור, לכבוש – לא באופן רשמי, אבל בפועל – כל העיר וסביבותיה, ובמשך הזמן – כל המדינה.

"ברישיון הרבנים והחכמים"

על השליח, גם אם באופן ישיר הוא נשלח לעבוד עם בני הנוער במוסדות חינוך, לדעת "שהכוונה היא להשפיע לא רק על התלמידים והקטנים אלא גם על הגדולים, הבעלי-בתים, הרבנים וכו'", כותב הרבי להרה"ח ר' סעדיה ליברוב (כ"ז בניסן תשי"ג – איגרות-קודש, כרך כא, עמ' 11).

כשמארגנים חוג בעלי-בתים – הדגיש הרבי – על הדבר להיעשות "כמובן ברשיון הרבנים והחכמים, שלא יהיה בזה כל עניין של פחיתות כבודם ודמותם (מפני כמה-וכמה טעמים)" (איגרת הנ"ל).

בפנימיות ובחיצוניות

בהזדמנות אחרת (התוועדות לכבוד י"ב בתמוז ה'תשח"י – 'תורת-מנחם – התוועדויות, כרך כג, עמ' 148) דיבר הרבי על שליחות הבחורים (מטעם ה'מרכז לענייני חינוך') בתקופת הקיץ. גם כאן הזכיר הרבי את עניין ה"רשות" שיש ליטול מהגורמים המקומיים, אך הדגש בדבריו היה הפעם שונה:

מפני נימוס העולם יש עניין לבקש רשות מאלו הנמצאים במקום, אבל בפנימיות, עליהם לדעת, שכיוון שהם באים בשליחות לגלות שם את הכוונה הפנימית ולהפיץ שם ענייני תורה ומצוות, הרי הם אלו שמביאים שם את דבר המלך, מלכו של עולם, זה הקב"ה.

כלומר:

כאשר באים למקום מסויים, אין לבוא כמו "אורחים" שצריכים לבקש רשות גם בפנימיות... ורק מצד לבושי העולם-הזה, וכדי שיהיה בדרכי נועם ודרכי שלום – ישנם כל העניינים דבקשת רשות וכו' וכו'.

כיבוש ללא פרסום...

בהזדמנות נוספת, ביום נסיעת התלמידים השלוחים לאוסטרליה (יום ב' כ"ד באדר ראשון תשכ"ז – 'ספר השליחות', עמ' 519), אמר להם הרבי בחדרו הק':

מה שדובר [=אמש] בקשר "לכבוש" את כל אוסטרליה, אין צורך לפרסם זאת בינתיים, כי ה"בעלי בתים" עדין אינם מוכשרים לקבל זאת...

לשמוח בלי לדרוך על אחרים

בשיחה מיוחד לכבוד כינוס השלוחים דארצות-הברית (שהחל משנת תשמ"ח נהפך בהוראת הרבי לכינוס השלוחים העולמי),  הסביר הרבי ('ספר השליחות', עמ' 365):

"שליח" בגימטרייה "שמח". ויש-לומר הפירוש: אמיתית ענינו של "שליח" הוא – כאשר הוא "שמח", היינו, לא שמכריחים אותו למלא את השליחות... אלא הוא עושה זאת בשמחה... ולאידך – "שמח" הוא בגימטריא ד"שליח" בלבד, היינו, שעניין השמחה אינו בגילוי ב(תיבת) שליח, כי אם בהעלם, באופן של גימטריא: שמחתו של השליח, ובפרט ביודעו את הכוחות וההבטחות שניתנו לו בנוגע למילוי שליחותו – הרי זה עניין שנוגע אליו (כדי למלא את שליחותו במילואה ובשלימותה), אבל בנוגע לסביבתו, האנשים שנמצאים מסביבו כו' – צריך הדבר להיות בהעלם (באופן של גימטריא), כלומר, שאין לו להראות לכל שמכיוון שהוא שלוחו כמותו של נשיא דורנו, שהנשיא הוא הכול, ביכולתו חס-ושלום "לדרוך" על אחרים ועל כל העולם, ובבואו למקום מסויים בתור שליח, וביודעו – לעצמו על-כל-פנים – שהוא שליח של נשיא דורנו, ביכולתו ח"ו להצר ולזרוק אחרים, ולפעמים – גם כאלו שהיו שם לפניו, לעורר מחלוקת וכו' – הנהגה כזו מהווה שינוי בהחלט מ(רצון) המשלח, והתוצאה כנ"ל, וד"ל.

חס-ושלום לעזוב השליחות!

הרה"ח הרב משה שיחי' לאחייני, שפעל במרסל בשליחות מטעם הלשכה האירופית של הרבי, בראשות הרה"ח הרב בנימין גורודצקי, הביע פעם לפני הרבי את רצונו לעלות לארץ-הקודש. הרבי שלל זאת וכתב לו:

ח"ו וח"ו אפילו קא-סלקא-דעתך לעזוב שליחותם (מהשם) הק' במרסיי וסביבותיה ופעולתם על הנוסעים דרך עירם למקומות אחרים, כי-אם אדרבה להוסיף בכל זה ובשמחה רבה.

כאשר ציין הלה כי בנו בגיל עשרים ואחד שוהה כבר בארץ-הקודש, כתב לו הרבי:

הוא כבר בגיל 21 – ולכן יניחוהו לעשות כהחלטתו וימשיך בארץ-הקודש.

ממרסיי תצא אורה

ב'יחידות' שזכה לה הרב לאחייני (כנראה בחודש שבט תשל"ו) נאמר לו בין השאר:

יהי-רצון שתזכו לבנות עיר זו, מרסיי, השוכנת על חוף הים, ומעיר זו תצא אורה ומאור שבתורה זו תורת החסידות לכל העיירות ולכל המדינות הרחוקות השוכנות על חוף הים ויהיה זה באופן דמוסיף והולך ואור, בהצלחה רבה לכל המשתתפים בעבודת הקודש...

רבנות ושליחות

פעם אחת כתב לרבי אחד השלוחים, שבשעתו היה נודד ממקום למקום – שבמקום מסויים מציעים לו משרת רבנות בתנאים טובים. הרבי סייג זאת וכתב ('ספר תולדות' בוימגארטען עמ' 28):

אבל ע"פ מש"כ [=על פי מה שכתבתי] כדאי שיתעניין שלא בתור שליח ובמשך הזמן כו'.

"ויעמדו בניסיון"

בכ"ד בשבט תש"ל השיב הרבי על פתק של אחד השלוחים, שדיווח לו על בחור כהן שנפגש עם נערה שהתגיירה, וניסו לשדלם שהעניין אסור על-פי תורה.

הרבי הגיב (שם, עמ' 50):

אזכירם על הציון שיתחזקו ויעמדו בנסיון הנ"ל וישתדלו וימצאו כל אחד ואחד זיווגו הטוב לפניו, ואז יראו גם בעיני בשר איך שניצלו מצרה גדולה ביותר (שידוך זה לזה ח"ו וח"ו) ויבשרו טוב בכל זה.

 ממעייני החסידות

פרשת תולדות

ויצא הראשון... ויקראו שמו עשו. ואחרי כן יצא אחיו, וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב (כה,כה-כו)

"עשיו" – מסמל את הנפש הבהמית והיצר-הרע. לכן יצא ראשון, כי הוא בא לאדם  קודם היצר-הטוב.

"יעקב" – מסמל את הנפש האלוקית והיצר-הטוב. והוא איש תם מלשון שלמות, כי אפילו בשעה שאדם עובר עבירה, נשארת עצם הנפש האלוקית שלמה בדבקותה בה'.

"וידו אוחזת בעקב עשיו" – ירידת הנפש האלוקית למטה, היא כדי לתקן את הגוף ואת הנפש הבהמית.

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 416)

ראה ריח בני כריח שדה (כז,כז)

מלמד שהראה לו הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. ראה ריח בני – הרי בנוי, כמד"א ריח ניחוחי תשמרו. כריח שדה – הרי חרב, כמד"א ציון שדה תחרש (מדרש רבה)

"ראה ריח בני" – בזמן הבית "ריח הניחוח" של הקרבנות הוא בבחינת ראייה ממש, שהיו רואים את האש שלמעלה שהיה רבוץ על המזבח, ובלשון הזוהר (ח"א ו) "אריה דאכיל קורבנין" (אריה אותיות ראיה).

"כריח שדה" – בזמן הגלות אין קרבנות ממש, אבל עדיין יש בחינת "ריח ניחוח" מ"הקרבת" נפש הבהמית לה' יתברך, בזמן התפלה.

(אור-התורה, עמ' 296)

* * *

שלוש הבחינות ב"ריח", המנויות במדרש (בנוי, חרב, בנוי), הן שלוש דרגות ושלבים ב"ריח בגדיו", המופיע בראשיתו של פסוק זה.

בזוהר (ח"ב רח) אמרו, ש"בגדיו" היינו הלבושים של אדם הראשון – "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ב). ובלבושים אלו היו שתי תקופות – בתחילה, קודם חטא עץ-הדעת, היו בבחינת "כתנות אור" (ראה בראשית רבה ספ"ב), ולאחר החטא נעשו "כתנות עור".

אלו שלוש הדרגות:

בית-המקדש בנוי – היינו על-דרך "כתנות אור",

חרב – היינו על דרך "כתנות עור",

בנוי לעתיד לבא – היינו בחינת יתרון האור הבא על ידי הבירור של "כתנות עור", שיתגלה לעתיד לבא.

(אור-התורה, דף קמט)

בא אחיך במרמה ויקח ברכתך (כז,לה)

מדוע לקח יעקב את הברכות במרמה דווקא?

נפילת הניצוצות דקדושה לתוך הקליפות היתה בדרך ערמה, כדכתיב (בראשית ב), "והנחש היה ערום", שרימה את אדם וחווה, וחטא עץ-הדעת גרם כידוע לירידת ונפילת הניצוצות. לכן גם הבירור וההעלאה של הניצוצות צריכים להיות בדרך של מרמה, כנאמר (תהילים יח), "עם עיקש תתפתל".

והבירור נעשה על-ידי יעקב, שהוא בדוגמת אדם הראשון, כמאמר רז"ל (בבא בתרא נח) "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון".

(ספר המאמרים תש"ג, עמ' 187)

* * *

ללמדך:

בירור הניצוצות הנמצאים בדברים גשמיים נעשה בדרך של "מרמה" דווקא. לדוגמה – כשאדם אוכל לשם שמים, ואחר-כך לומד ומתפלל בכוח האכילה ההיא, עולה הניצוץ שבמאכל ונכלל בקדושה.

אולם בשעה שהאדם אוכל רואים רק את הפעולה החיצונית, שהאדם אוכל ושותה, ובזאת הוא דומה לעשיו. ואילו כוונת ומטרת האכילה היא: שבכוח האכילה יעבוד את ה' בתורה ותפילה וכו' – דבר זה לא נראה כלל באותו זמן. רק לאחר מכן, כשהוא לומד, מתפלל ומקיים מצוות בכוח האכילה ההיא, מתגלית המטרה והכוונה שבאכילה.

נמצא שבירור הניצוצות המצויים בדברים הגשמיים, נעשה בדרך של "מרמה".

(ספר המאמרים תש"ג, עמ' 189)

ויאמר הלא אצלת לי ברכה (כז,לו)

אצלת: לשון הפרשה, כמו ויאצל (ס"א ויצל) (רש"י)

לפי הגרסה הראשונה מסתייע רש"י במה שכתוב בפרשת בהעלותך (יא,כה) "ויאצל מן הרוח אשר עליו על שבעים איש הזקנים", ואילו לפי ה"ספרים אחרים" מסתייע רש"י במה שכתוב בפרשת ויצא (לא,ט) "ויצל אלוקים את מקנה אביכן וייתן לי".

יש להעדיף את הגרסה השנייה על הראשונה, שכן זה ממש לשון רש"י בפרשת ויצא (שם פסוק טז): "כל לשון הצלה שבמקרא – לשון הפרשה (שמפרישו מן הרעה ומן האוייב)".

אלא כנראה שהמעתיק לא שם לבו לזה (ש"הצלה" שבמקרא לשון הפרשה הוא), והוקשה בעיניו הקשר בין "אצלת" ו"הפרשה" לבין "ויצל", ו"תירץ" זה על-ידי הוספת א' ונעשה "ויאצל"...

לפי זה מובן בפשטות מה שאין רש"י מסתייע במה שנאמר בפרשת בהעלותך שם (פסוק יז) "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", שנאמר לפני "ויאצל מן הרוח", והוא גם דומה יותר ל"אצלת" שבפסוקנו.

(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 78)

וא-ל שדי יברך אתך ויפרך וירבך (כח,ג)

הרי ששם "שדי" קשור לפריה ורביה.

וסימנך: "שדי בגימטרייה 314, כמספר "בנים הרבה".

(תורת לוי-יצחק, עמ' יז)

וישלח יצחק את יעקב (כח,ה)

"וישלח יצחק" – הרבי הריי"צ הודיע, שהשליחות של כל יהודי בדורנו היא, הפצת תורה ויהדות ומעיינות החסידות, ולשם כך יש לצאת מ"באר שבע" וללכת ל"חרן", יש להגיע לכל יהודי באשר הוא שם. וישנם מי שזכו ונבחרו להיות שלוחיו בפועל. שלוחים אלו פרוסים בכל קצווי תבל, והם מסורים להפצת התורה והיהדות, באופן של מוסיף והולך ואור. עבודה זו משמשת משקל-נגד להתגברות חשכת הגלות.

(ספר-השיחות תנש"א, חלק א, עמ' 148)

וישלח יצחק את יעקב (כח,ה)

יצחק – מלשון צחוק ותענוג, רומז לתענוג העליון, ש"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים... שכך עלה ברצונו יתברך, להיות נחת רוח לפניו יתברך, כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא". כדי להביא לפועל תענוג זה, נעשה העניין דשליחות יעקב, י' עקב, דהיינו ירידת והשתלשלות אלוקות עד ל'תחתונים', בחינת עקב.

(ספר-השיחות תשמ"ח, חלק א, עמ' 120)


 

 בירורי הלכה ומנהג

שני כיסאות בברית-מילה

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

מקור המנהג להעמיד שני כיסאות בברית-מילה הוא בפרקי דרבי אליעזר1: ""אמר לו הקב"ה [לאליהו]: לעולם אתה מקנא... חייך, שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים שיהיו עושים מושב כבוד לאליהו שהוא מלאך הברית".

וכן הוא בזוהר2 "ועל דא תנינן, דבעי בר נש לתקנא כרסייא אחרא ליקרא דיליה [=לכבוד אליהו הנביא]", הובא להלכה בטור ושולחן-ערוך הלכות מילה3. והוסיף בשולחן-ערוך: "וכשמניחו, יאמר בפיו שהוא כיסא אליהו"4.

במכתבו של הרבי מיום כ"ב טבת תשי"א5 אל הרה"ח ר' אהרן אליהו אקסלרוד ע"ה, איתא:

"בנוגע לשאלתו, אם נוהגין להעמיד ב' כיסאות בברית-מילה,

הנה זה לשון הספר-מנהגים "כתר שם טוב"6: "המנהג בארץ-ישראל וסת"ם [=סוריה, תורכיה, מצרים] ואמשטרדם ובכל ערי המערב [=צפון אפריקה], להכין שני כיסאות, האחד עבור אליאו [=אליהו], והשני להסנדק, ומשימים אותם זו מצד זו. בלונדון מכינים כיסא אחת לשניהם", עד כאן.

ובספר "דרכי חיים ושלום"7, כתב, וזה לשונו: "הא דמבואר ב'דרך פקודיך'8 שהכיסא יהיה חלוק ונראה כשתיים, אחד לאליהו הנביא ואחד לסנדק9 (ועיין ג"כ ברוקח סי' קי"ג10) – רבינו לא הקפיד על זה, רק שהיתה רחבה"11. עד כאן.

איברא, דבזוהר12 משמע קצת דצריך שני כיסאות, מדכתב "כרסייא אחרא"13.

והנה כיצד מנהגנו – לא שמעתי ברור, אבל כמדומה קרוב לוודאי שכשהייתי נוכח בברית מילה שהיה כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ סנדק (בוורשא14) לא היה אלא כיסא אחד". עכלה"ק.

מכתב זה נעתק גם ב'קובץ מנהגי חב"ד בעניין הריון, לידה, ברית-מילה...'15. ואף הוסיפו שם בהערה על לשון הרבי בעניין זה "קרוב לוודאי", את דברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, לאביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע: "מה שאצלך 'בדרך אפשר' – נעשה אצלי ודאי"16. קובץ זה היה למראה עיני הרבי לפני הדפסתו, והגיהו מעט17. המכתב נעתק גם בספר 'שערי הלכה ומנהג'18, וכן נפוץ למעשה בין אנ"ש.

אמנם כבר אמרו חז"ל19: "...עד שיאמרו לו הלכה למעשה". ואכן, חמישה חודשים לאחר-מכן, בברית-מילה אצל הרה"ח ר' אברהם-יצחק שי' הכהן רוזנפלד20, ביום כ"ד אייר תשי"א, הורה הרבי במפורש לנהוג כפי שהביא מלשון הזוהר – להעמיד שני כיסאות ממש. הדבר לא נזכר ב'הנחות' השיחות שהיו בעת ברית-מילה זו21, אבל הננו לפרסם בזה קטע ממכתבו של הרה"ח ר' דוד שי' רסקין לאביו המוהל הרה"ח ר' יעקב-יוסף [ע"ה], מיום א', כ"ח אייר תשי"א22:

"בשבוע העבר היה פה ברית-מילה אצל נכד של ר' אליהו-יאכיל23. וכ"ק אדמו"ר שליט"א היה הסנדק.

בכלל המוהל הוא מפולין, וכנראה היה נוהג רק כיסא אחד להסנדק ואליהו הנביא24.

כ"ק אד"ש אמר שבזהר נכתב שצריכים ב' כיסאות, עבור אליהו הנביא כיסא מיוחד".

וכן נהג המוהל הרב רסקין ע"ה (ובנו הרה"ח ר' שלום דובער שי', שו"ב ומוהל בלונדון) כל השנים, וכן לימד לתלמידו המוהל הרה"ח ר' אליהו שי' לנדא, וכן קיבל גם מאביו הרה"ח ר' יעקב לנדא ז"ל שראה כך עוד מזמן כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע. ומוסיף ע"ז, שיש לכסות את שני הכיסאות בכיסוי אחד25. כן מספר על הברית הנ"ל בווארשא, שבה ציווה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ להניח את התינוק (לא על הכסא הריק, אלא) על הכסא שהסנדק יושב עליו26.

--------------------------

1)    פרק מא – כן הלשון ברד"ק מלאכי ג,א (פסוק "ומלאך הברית...") ובטור יו"ד סו"ס רסה. ע"פ הדרישה שם, הכוונה שכיוון שקינא לה' על מצות מילה, לכן זוכה לראות זאת.

2)    פ' לך-לך, ח"א דף צג ע"א.

3)    טור שם, ושו"ע שם סעיף יא.

4)    והוא מהמשך דברי הזוהר שם, מייד לאחר הנ"ל: "ויימא: 'דא כרסייא דאליהו', ואי לאו – לא שרי תמן" ופי' הרמ"ק בס' אור יקר (שיצא לאור בדורנו מכת"י, כרך ד עמ' קפח) "שאין הרוחני שורה על הגשמי אלא ע"י אמירה בפה" משמע שאינו שורה בלא אמירה (שו"ע הזהר יו"ד סי' רסה באבן יקרה אות נט). וכן מובא מס' תולעת יעקב "וצריך לומר בפירוש... ואם אין אומרים כן, אינו בא לשם".

5)    אג"ק ח"ד עמ' קכט. כאן נפתחו ר"ת וקיצורים, נוספו סימני-פיסוק, והמ"מ הועברו להערות.

6)    להרב שם טוב גאגין, לקט מנהגי קהילות ספרד בארה"ק ובחו"ל, עמ' תקע"ד סקל"א.

7)    מנהגי הרה"צ ר' חיים אלעזר שפירא ז"ל, האדמו"ר ממונקאטש, בעל המחבר שו"ת 'מנחת אלעזר', סי' תתקי"ט.

8)    לזקנו של הרה"צ ממונקאטש, הרה"צ ר' צבי אלימלך ז"ל מדינוב, מצוות מילה [חלק המעשה] אות יג.

9)    כדי שהסנדק ישב לצד ימין, ואליהו ז"ל ישב למטה ויהא הסנדק בשמאלו של אליהו (כמרז"ל שהתלמיד יושב משמאל רבו). וכן מדייק בהערות הרד"ל על המדרש שם, שאסור לסנדק לשבת על כסא זה, וכתב "וכן ראיתי נוהג בקצת מקומות", ובס' עדות-לישראל (להרב יעקב ורדיגר, עמ' קמא) מביא שבבתי הכנסת העתיקים (בפולין?) היה "כיסא אליהו" רחב כמו ספסל בן שני מקומות, ובאמצעו עבר חריץ עמוק המבדיל ביניהם.

10)  הל' שבת סי' קיג (וכ"כ בארחות-חיים הל' מילה אות ט) בשם רב ניסים גאון: "הגידו לי זקנים שבדור, שביום שהכניסני לברית מרנא אבא אלוף ז"ל, כשנכנס לביהכ"נ ואני בידו, ישב שעה אחת על אותו כיסא המוכן, ואח"כ עמד והושיבני על הכיסא האחר של מילה..., ובס' אוצר-הברית (תשנ"ג, עמ' קצב) ציין גם לאור זרוע הל' מילה סי' קז [מביא בשם רב שרירא גאון: "מנהג בישראל להעמיד קטידרא [=כיסא] מכוסה במעיל אצל בעל ברית, משום כבודו של אליהו ז"ל דמתקרי מלאך הברית..."], ובס' עדות-לישראל (להר"ר יעקב ורדיגר) עמ' קמא מביא מר"י הגוזר "ומתקנים שני קטדראות ועליהם שני כרי פסים ופורסים עליהם מעיל או כל דבר יקר ותפארת להידור המצווה", וממחזור ויטרי "ופורסין עליהם מעיל או כל דבר תפארת לנוי" – בכולם ברור שמדובר בשני כיסאות ממש.

11)  ומסיים "וכשלא היתה רחבה, העמידו ב' ספסלים [=כיסאות] עם כרים". ובאוצר-הברית מביא שכ"כ בערוך-השולחן סעיף לד, שהסנדק ישב על כסא קדוש (אבל שם לא מזכיר כלל שצ"ל רחב), וכך נהגו הרבה גדולים, וכן הוא מנהג אדמו"רי גור שמכינים כסא אחד בלבד (כנראה- לא רחב).

12)  הנ"ל הערה 2.

13)  כן הוא בדברי הרמ"ק בספרו אור יקר (הנ"ל, כרך י, עמ' ק) על דברי הזוהר הללו: "אין הכיסא עצמו מספיק, אלא כיסא שני, מפני שהנימול בו היסוד בעצמו, ואליהו מלאכא איהו בסוד השכינה ועביד שליחותא, ולכך אינו שורה על כיסא הברית עצמו, אלא כיסא שני בסמוך, בסוד (תהלים מה,י) "נצבה שגל לימינך" לימין הנימול מלאך הברית עומד" (הובא בשו"ע הזוהר שם באבן-יקרה ס"ק נז). וכן בס' דמשק-אליעזר לזוהר שם "שצריך לתקן שני כיסאות, אחת להכין לאליהו, ואחת להכין לתינוק שמלין אותו שם. ולא כמו שעושין כיסא גדולה, אלא דייקא שני כיסאות יהיו ביחד" (הובא שם ס"ק נח). וכן מנהג ירושלים ורבני צפת ועוד, שצ"ל שני כיסאות ממש (אוצר-הברית עמ' קצב הע' ג*).

14)  בחורף תרצ"ה, 'תורת-מנחם – התוועדויות' (ב) תשי"א ח"א עמ' 277.

15)  שליקט הרה"ת ר' אברהם ישעיה שיחי' הולצברג, בהוצאת קה"ת, ברוקלין נ.י., חנוכה תשנ"ב, עמ' 25-24.

16)  ספר המאמרים – מלוקט ח"א, עמ' מד, הערה 11.

17)  כגון: מחק משם את ההוראה (שניתנה פעמים רבות לאנשים פרטיים, ומקורה בעבודת הקודש להחיד"א חלק מורה באצבע סי' ג אות ד, וראה המובא ע"ז בס' אוצר הברית, תשנ"ג, עמ' נו) שמי שזוגתו בהריון בחודש התשיעי, ישתדל לקבל את 'פתיחת הארון' להוצאת ספר-תורה (כנראה משום שאיננה "הוראה לרבים").

18)  ירושלים תשנ"ג, יו"ד (ח"ג) ריש סי' צז. וכן בס' 'אוצר מנהגים והוראות – יורה דעה' (ירושלים תשס"ו) עמ' קעח.

19)  בבא בתרא קל,ב.

20)  לבנו [כיום – הרה"ח ר'] יוסף שי' הכהן, כיום שליח הרבי בעיה"ק צפת.

21)  'תורת מנחם – התוועדויות' (ג) תשי"א ח"ב עמ' 102.

22)  מתוך 'תשורה' לברית-מילה במשפ' ראסקין, ברוקלין, כ"ח אייר תשס"ו.

23)  סימפסון.

24)  כנראה כנ"ל הערה 11. כפי הנראה ממכתב זה, לא ידעו אז על מכתבו של הרבי הנ"ל.

25)  כנ"ל סוף הערה 10.

26)  כנ"ל בהערה 13, ולא כנ"ל בהערה 10.

קדיש על בן (רח"ל)

מעשה באברך מאנ"ש שנפטר לו רח"ל בנו כבן שנה, ושני הוריו (יבלח"ט) בחיים, והרשו לו לומר קדיש, והוריתי לו לומר קדיש עליו, והתפלל לפני התיבה ואמר קדיש כמו "חיוב" זה כמה חודשים.

בינתיים שמעתי בשם הרה"ח הרב יעקב לנדא ע"ה1, שנוהגים שאין האב אומר קדיש על בנו. ואודות הרה"ח הרב אברהם-צבי הכהן ע"ה2, שבשנת תשי"ב נפטר בנו כבן י"ח חודש, ולא אמר עליו קדיש, וגם לאחר שהורי הרא"צ נפטרו לא אמר קדיש על בנו, וגם לא ביארצייט.

כמו-כן נאמר לי בקשר לזה, שמנהג ירושלים שלא לומר כלל קדיש על תינוק (עד בר-מצווה?). אך בספר גשר-החיים3 כתב, שבירושלים כן נוהגים לומר קדיש על תינוק מבן ל' יום ואילך, הן בבית-העלמין והן בביתו.

והעיקר, יש להעיר ממכתב הרבי בנדון זה4, שם מביא (מכלי שני) מכתב מהרב צבי-פסח פראנק ע"ה, רבה של ירושלים: "שקודם י"ג שנה אין נוהגין בו לא יארצייט ולא קדיש", ודחה זאת הרבי: "אבל לא הביא כל סמוכין לדבריו, והרי בספרים הנ"ל5 איפכא מסתבר".

לעניין "מנהג העולם" בזה: לדברי הרה"ג ר' יעקב שי' רוז'ה, רב חברה-קדישא תל-אביב, רווח המנהג בכל החוגים שהאב אומר קדיש על בנו. מאידך, בספר נטעי-גבריאל6 כתב: "המנהג שאין האב אומר קדיש על אחד מבניו שנפטר, אם הוריו הם בחיים, אלא לכתחילה יאמר אחד מבני המשפחה שאין לו הורים, או ישכרו אדם אחר".

ולעניין מנהג חב"ד בזה:

במכתב האמור, שנכתב להרב שמואל יאלאוו, דן "בנוגע לקדיש ויארצייט דתינוק – ע"י אביו שי' וכו', ונראה מסגנון כת"ר שהורי האב אין מקפידין על זה", ומביא את הנ"ל, וכן את קושיית הנודע-ביהודה7 מהגמרא ש"אבא לא מזכי ברא", ומביא את תירוץ התוספות8 על זה "דתפילה מצלת", ומסיים עניין זה: "ומבואר בארוכה בזה, בצוואת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע9... ומשם מוכח גם-כן דמעלה באב לגבי שאר קרובים10, וק"ל".

מאידך, במכתב אחר11, ובו תנחומין לאב על פטירת בנו, מורה לו הרבי: "מהנכון היה לשכור מי שהוא שיאמר קדיש לעילוי נשמת בנו ע"ה, אבל לא שהוא יאמר הקדיש, והוא יפריש בכל יום חול בבוקר איזה פרוטות לצדקה לעילוי נשמת הבן...".

ייתכן שבמקרה זה היו לאבל הורה או הורים ולא השיג את הסכמתם, או שכיוון שמכתב זה מתחיל ממה שקשה היה לאב לקבל תנחומין, קשה היה לו גם לומר קדיש. על-כל-פנים מסתבר שזו הוראה פרטית, מה-שאין-כן במכתב הקודם שנכתב לרב, עם דיון הלכתי, וללא כל הסתייגות.

בנוסף, התפרסמה בספר נטעי-גבריאל12 הוראה (מהשנים האחרונות) בשם הרבי: "כשאין להנפטר בנים, ויש לו חתן או שאר קרובים, אם הקרוב יש לו הורים – לא יאמר קדיש אפילו ברשותם, ואם אחד מההורים אינו בעולם – אז יבקש רשות מאביו או אמו כדי לומר קדיש". כאן לכאורה שולל הרבי לחלוטין את נתינת-הרשות כששני ההורים בחיים, בניגוד למכתב הראשון13. ואולי נראה לו שהמציאות כיום, כששני ההורים בחיים, היא שאינם נותנים רשות בלב שלם.

למעשה, במצב הקיים, לכאורה יצטרך להפסיק לומר קדיש ולשכור אחר תחתיו (השכיר אומר קדיש בלבד, ואינו מתפלל לפני התיבה). בכל אופן, לא ראינו שהרבי חזר בו מדעתו שצריך לומר קדיש גם על תינוק, וכן שעדיפה אמירת האב על בנו אם אפשר כנ"ל. ומסיימים בטוב.

--------------

1)    מבנו הרה"ח ר' אליהו שי'.

2)    מבנו הרה"ח ר' אשר לעמיל שי'.

3)    להרה"ג ר' יחיאל-מיכל טוקצינסקי ז"ל, שכל ימיו עסק בכתיבת ופירסום מנהגי ירושלים בלוחות שלו (עץ חיים) ובספריו - ח"א עמ' קיח.

4)    אג"ק, כרך יט, עמ' מד וליקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 229 – נעתק גם ב'שערי הלכה ומנהג' חיו"ד סי' קמב, ובס' 'תורת מנחם – מנחם ציון' ח"ב עמ' 516. ולפלא שבס' החדש 'אוצר מנהגים והוראות – יו"ד' (ירושלים תשס"ו) עמ' שכד, נעתק רק המכתב דלהלן הערה 11 שבו מורה הרבי להיפך, ומכתב זה נשמט לגמרי!

5)    שהביא שם לעיל: פתחי-תשובה יו"ד שעד ס"ק ג. שדי-חמד אסיפת דינים מערכת אבילות ס"ק: קנא,קסב,ריב (וש"נ), ועוד.

6)    הל' אבילות ח"ב פרק מט ס"ב. זאת למרות שמביא שם בהערה ב שו"ת רב פעלים דלהלן הערה 47 שמעדיף אמירת האב, ובהערה ה מביא דעת שו"ת חיים ביד (למוהר"ר חיים פאלאג'י, נזכר בשדי-חמד שם אות קנב) שעדיף שהאב יאמר קדיש "לפי שהוא מר נפש, ונפשו עליו תאבל על מות הבן", וכן הביא שם ממטה-אפרים שער ד אות ז, ואלף-המגן שם ס"ק יג. ועיי"ש בנטעי-גבריאל פמ"ג הע' ג, שהורה לאדם שנפטר לו ילד קטן בחיי הוריו והוריו נתנו לו רשות לומר קדיש "ואמר שאדרבה נוח לו, שיהיה לבנו התחייבות להתפלל תמיד במניין" שאז ודאי רשאי לומר.

7)    מהדו"ת או"ח [כן צ"ל, ולא כנדפס "יו"ד"] סי' ח, מש"ס [כצ"ל, וכן נדפס גם ב'שערי הל' ומנהג'] סנהדרין קד,א.

8)    סוטה י,ב ד"ה דאייתי.

9)    מציין לקונטרס 'חנוך לנער', ובדפוס הנוכחי הוא בעמ' 30.

10)  גם בשו"ת רב פעלים (לבעל הבן-איש-חי) ח"ד סי' ז כתב שיש יותר תועלת באביו מאשר באיש זר, הובא בס' נטעי-גבריאל פמ"ג ס"א.

11)  אג"ק כרך טו עמ' של, ליקוטי-שיחות, כרך לה, עמ' 335. נדפס גם ב'תורת מנחם – מנחם ציון' ח"ב עמ' 506, וב'אוצר מנהגים והוראות' הנ"ל הערה 4, אבל לא נעתק ב'שערי הלכה ומנהג' חיו"ד.

12)  הל' אבילות ח"ב פרק מג הערה ו (המקור הוא המזכיר, הרה"ח ר' יהודה-לייב שיחי' גרונר).

13)  ולמקומות נוספים בהם התיר הרבי אמירת קדיש לבן ששני הוריו בחיים ע"י נתינת רשות, כמו שהעתיק זאת מהרמ"א באו"ח קלב ס"ב וביו"ד שעו ס"ד במכתב הידוע אודות חשיבות אמירת כל הקדישים בתפילה (אג"ק, כרך י, עמ' שג, הוספות לתהלים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 221, ליקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 230).

 שאלות ותשובות

מענות קודש

הננו מפרסמים בזה (בפרסום ראשון) תוכן כמה שאלות שכתב אחד מאנ"ש לרבי (ארבע הראשונות  בהיותו בבית-חיינו בחודש תשרי תשח"י), והמענות שקיבל עליהן מהרבי1:

א

שאלה: הציעו לי להתאכסן בבית שהיתה בו טלוויזיה, והשאלה היא כעין מה שהתבטא רבי פינחס בן יאיר כשהציע לו רבי להתארח אצלו2: "מלאך המוות בביתו של זה, ואני אסעוד אצלו?!".

מענה הרבי:

בטח אין שהותו שם - נתינת 'הכשר' על הטלויזיה3.

ב

שאלה: מטבע הדברים, לא כל אנ"ש עשויים 'מעור אחד', וכאשר רואים שמישהו מצליח באיזו משימה – רוצים זאת גם הם. מכיוון שרצו 'לקפוץ על העגלה' – נתתי להם את 'כל העגלה', בעוד אני ממשיך להיות אחד הנוסעים. אבל הרבי לא היה מרוצה מזה.

מענה הרבי:

אין זה שיטה לכל אלו עליהם נאמר4 "אנן, פעלי דיממא אנן" –  שהם כל בני-ישראל, ובפרט צעירים – ארויסנעמען [=להפיק הוראה] מכל עניין, שצריך... להתעכב מפעילות.

ג

שאלה: בעניין תפקיד מסויים שהיה עלי לבצע ולא היה נעים לי לעשותו, ולכן סברתי שזה אינו מיועד לי.

מענה הרבי:

כללות העניין שבתחילת כתבו – הוא על-דרך לימוד עניין השחייה – שצריך לקפוץ המיימה,

וכל החשבונות וההתבוננות בהיותו ביבשה – תועלתם מועטה. ואולי – [התועלת] אינה [קיימת] כלל.

ד

שאלה: מה יעשה בן ארץ-ישראל הנמצא בחו"ל בז' במרחשוון בעניין שאלת מטר, שהרבנים לא ידעו מה לענות עליה.

מענה הרבי:

ברכי-יוסף ורוב האחרונים5 כתבו שכל אחד ינהוג כנוסח מקומו בהווה, וכן כתב בקצות-השולחן6.

[ולכאורה: 1) יש לצרף לפסק-דין זה גם העניין ד'לא תתגודדו'7.  2) צריך-עיון-גדול מפני מה לא פסקו שבדעתו לחזור – במשך ימי הגשמים – ישאל מטר ב'שומע תפילה' כיחיד8. ויש לעיין בברכי-יוסף, ואינו תחת-ידי].

ה

[מתקופה מאוחרת יותר, לאחר ה'גזירה' על 'משקה', וכאן הובא לשון השאלות עצמן ממש:]

שאלה: אחי... ביקשני לשאול בעניין איסור שתיית יי"ש, שכ"ק אד"ש דיבר בזה:

א) בכוס הבדלה איתא9 שצריכים לשתות כולו, וכך היה נוהג כל הזמן.

תשובה (1): אם כן, גם להבא יעשה כן.

ב) ביום-טוב (ואולי גם בחול-המועד) שצריכים לשתות יין בכל סעודה10 – רביעית.

תשובה (2): כנ"ל בסעיף א [או: 1]

ג) איתא בשיחה מכ"ק אדמו"ר הריי"צ, שבשמחת-תורה צריכים לקחת הרבה משקה11, ואצלו המשקה לא גרם שום דבר שאינו-ראוי. האם דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א הוא גם לגבי העניינים הנ"ל, ואם הוא יכול להמשיך הלאה בהנ"ל.

תשובה: (3) האיכות – העיקר, היינו בנוגע להפעולה, שמחה של מצוה.

--------------

1)    ת"ח להרה"ח ר' שמעון שי' יעקובוביץ שמסר לנו את המענות ואת הרקע להן. מוגש כדרכנו, בפתיחת ראשי-תיבות וקיצורים, ובתוספת סימני-פיסוק, מקורות והערות.

2)    חולין ז,ב.

3)    ראה אודות חומר איסורה בלקוטי שיחות כרך יח עמ' 459, שערי הלכה ומנהג חלק יו"ד סי' פח.

4)    עירובין סה,א. פתגם כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק', היום יום כט טבת. נסמן ב'תורת מנחם – התוועדויות' (טו) עמ' 152.

5)    לשו"ע או"ח סי' קיז.

6)    סי' כא ס"י.

7)    ועיין ברא"ש יבמות פ"א ס"ט, שאין בחלוקת קריאת המגילה בין כרכים עיירות וכפרים משום 'לא תתגודדו', כיוון שאם ילכו לשם יהיו כבני המקום שנמצאים בו.

8)    בס' 'אשי ישראל' על הל' תפילה, פרק כג סעיף לז, הביא דעת בעל ה'מנחת שלמה' שבן א"י בחו"ל שואל רק בשומע תפילה כיחיד, ורק אם דעתו להישאר שם כמה שנים שואל כבן חו"ל, ובן חו"ל הנמצא בא"י אם בדעתו להישאר עד אחרי יום ס' לתקופה ישאל מז' חשוון כרגיל, ואם דעתו לחזור לפני-כן ישאל ב'שומע תפילה'. וכן הביא דעת הפרי-חדש וכו' שסוברים אחרת, עיי"ש.

9)    "המבדיל רגיל לשתותו כולו" שו"ע אדמו"ר הזקן סי' רצו ס"ו, מג"א שם ס"ק ד, משבלי-הלקט סי' עד מתשובת רב עמרם גאון (ודלא כהמסתייגים מזה, מטה משה וא"ר שהובאו בכף-החיים שם ס"ק טו, ואף הביא זאת שם מטור סי' רצט בשם סדר רב עמרם!). אף שמדינא די אפילו בשתיית מלא-לוגמיו (אפילו) של אחד היוצאים ידי-חובת הבדלה, שו"ע אדמוה"ז סי' רעא סו"ס כה. לכאורה הכוונה רק לומר ששותה לבדו ללא הטעמה לבני-ביתו, ולא ששותה כל הכוס ממש (ועוד ראיה מהלשון בסעיף ה "מיין הנשאר בכוס", ויש לדחות), כי לא נאמר דבר זה אלא בליל הסדר (שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סי"ט, ס' המנהגים עמ' 39 מהגש"פ של הרבי), ראה גם לשון השמירת-שבת-כהלכתה בזה, פרק ס סעיף לה. גם בכף-החיים ובשו"ע 'אבן השהם' מכתבי האריז"ל לא הובא שיש עניין בזה ע"פ קבלה. אבל מהמענה, עכ"פ ממה שלא העיר שהבנה זו היא טעות, משמע שיש בזה איזה עניין, ולא רק שאין בזה חשש מצד "גזירת משקה".

10)  לכאורה, בשו"ע אדמוה"ז סי' תקכ"ט ס"ד פסק שצריך "לקבוע סעודתו על היין" [ואולי גם זה שיעורו ב'רביעית'] בכל סעודה מדין "עונג יום-טוב", וזה שייך רק ביום-טוב, כי מצות 'עונג' אינה בחול-המועד כמבואר שם ס"ה. ואין זה שייך לדין 'שמחה' שמכוחו מחייב אדמוה"ז לשתות רביעית (שיעור זה לא נאמר בשו"ע אלא ב'תורה אור' מגילת אסתר צט,ג) בכל יום גם בימי חול-המועד כדלהלן ס"ז. וראה בסוף ההערה הקודמת.

11)  ראה המובא בס' 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שסט-שע.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת תולדות
ד' בכסלו

בקריאת תיבת 'מחלת' שבסיום הפרשה (כח,ט) יש כמה נוסחאות1.

יום שלישי
ז' בכסלו

כשנשלם יום ו' בכסלו השנה, כבר מלאו שלושים יום ל'שאלת גשמים', ועל-כן מתפילת ערבית של יום שני בערב, המסתפק אם שאל 'טל ומטר' אינו צריך לחזור2.

יום חמישי
ט' בכסלו

יום ההולדת (בשנת תקל"ד) וההסתלקות-הילולא (בשנת תקפ"ח, ומנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין) של כ"ק אדמו"ר האמצעי רבנו דובער נ"ע, דור שני לנשיאי חב"ד (שנות הנשיאות: תקע"ד – תקפ"ח)3.

יום התוועדות.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי להוסיף:

א) בלימוד תורתו של בעל יום-ההולדת וההילולא, ובאופן ד'רחובות הנהר'4.

ב) בעבודת התפילה.

ג) בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת או למוסדות העוסקים בעבודתו ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו5.

ד) לקיים התוועדות של שמחה, שבה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות6. ולדבר גם בקשר להכנות כדבעי להתוועדויות די"ט כסלו, ולהמשיכן בהתוועדויות דחנוכה7.

פשוט שאם מאיזו סיבה שתהיה לא נעשה הנ"ל או חלקו ביום השנה, צריך להיות תשלומין והשלמה בימים הסמוכים6.

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון8.

יום שישי
י' בכסלו

חג הגאולה – בו נשתחרר כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע ממאסרו בוויטבסק בשנת תקפ"ז9, והוא יום שמחה לאנ"ש, ואין אומרים בו תחנון. ונוהגים לערוך התוועדות ברוב עם10.

"י' כסלו הוא זמן הלידה של חסיד, י"ט כסלו היא הברית; בין י' ו-י"ט כסלו היא הלידה11. ההתחלה היא מי'. התוועדות חסידית היא לידתו של חסיד"12.

----------------

1)    נוסח התימנים הוא מָחֳלַת (שו"ת פעולת צדיק ח"א סי' טו), אבל במנחת-שי מביא שיש לקרוא מָחֲלַת וכ"ה בתיקון 'איש מצליח' ובחומש 'תורה-תמימה' (וכן מופיע בתנ"ך ברויאר, וב"שינויים לפי דפוסים ראשונים" שבתורה שלימה ס"פ ויחי). ובהקלטות קרה"ת של הר"מ שוסטערמאן ע"ה קורא מַחֲלַת (כמו שמופיע בתנ"ך קורן, ובתורה שלימה על אתר). וראה 'בצל החכמה' עמ'  117.

2)    שו"ע אדמוה"ז סי' קיד ס"י, קצות-השולחן סי' כא סי"א, לוח כולל-חב"ד ז' במרחשוון.

3)    פרשת חייו והסתלקותו נדפסו ב'ספר התולדות – אדמו"ר האמצעי' הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו.

4)    שיחות-קודש תשנ"ב עמ' 382. ובליקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 296, בקשר לב' ניסן, גם: ללמוד על-כל-פנים פרק-משנה אחד המתחיל באות אחת משמו הקדוש.

5)    ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, מוגה, בקשר לכ"ד טבת.

6)    ע"פ הוספות לשיחה הנ"ל - שם עמ' 292. וראה ליקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 276.

7)    שיחות-קודש תשנ"ב ח"א עמ' 389.

8)    לוח כולל-חב"ד.

9)    ואף שבש"פ ויצא, ט' כסלו תקפ"ז, נתבשר על גאולתו ('ספר התולדות' הנ"ל, עמ' 113) - לא נקבע בשעתו יום זה ליו"ט כמו בחג הגאולה י"ב תמוז שהוא 'יום בשורה', כשם שחג הגאולה הזה עצמו לא נקבע כל-כך, לפי שבשנה שלאחריה נסתלק אדמו"ר האמצעי, כמבואר בקונטרס 'בד קודש' הוצאת קה"ת.

10)  לוח כולל חב"ד. פרשת המאסר והגאולה – במבוא לקונטרס 'בד קודש' הנ"ל, ב'ספר התולדות – אדמו"ר האמצעי' הנ"ל, פרק ח. 'רשימות' חוברת סט, ובספר דלהלן.

בשנת תשנ"ח יצא לאור תיק המסמכים הממשלתי בקשר למאסר והגאולה ("מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי" בהוצאת קה"ת ואגודת שמי"ר), ושם בעמ' 23-21: י' כסלו תקפ"ו – שוחרר לביתו; יא כסלו תקפ"ז – זיכוי ע"י בית המשפט העליון אשר במוהילוב; כא כסלו תקפ"ח (לאחר ההסתלקות, שלא ידעו ממנה שם) – זיכוי סופי בסנאט אשר בפטרבורג.

להעיר מהשייכות המיוחדת דהתוועדות חסידית ליו"ד כסלו – ע"פ המבואר... שיו"ד כסלו הוא עניין הלידה של חסיד, והתוועדות חסידית היא הלידה של חסיד (משיחת ש"פ ויצא תשמ"ז – ליקוטי-שיחות, כרך כה, עמ' 353 הערה 49).

לגבי זמן ההתוועדות:

כ"ק אדמו"ר מהר"ש התוועד באור ליו"ד כסלו (התמים עמ' [172], סה"ש תש"ג עמ' 13), וכן כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (התמים עמ' [861], ליובאוויטש וחייליה עמ' 36) – גם בקביעות רגילה.

מאידך, ביו"ד כסלו תשמ"ז שחל בעש"ק התוועד הרבי בש"ק י"א כסלו והסביר ש"עש"ק אינו זמן מתאים כ"כ להתוועדויות", ו"בליל שבת צ"ע אם הוא זמן להתוועדויות, כדי שלא לבלבל סעודת שבת בבית". ו"כסדר הנהוג ברוב ההתוועדויות, שהתחלתן היא (לכתחילה) במוצאי החג (גם) כדי להמשיך ענייני החג על הזמן שלאח"ז" (סה"ש תשמ"ז עמ' 102 ואילך וליקו"ש, כרך כה, עמ' 347, ובנוסח אחר – סה"ש תשמ"ז עמ' 115 ואילך. לכאורה זוהי 'משנה אחרונה' לגבי שיחת ש"פ וישב ה'תשד"מ, 'התוועדויות' ה'תשד"מ ח"ב עמ' 654) שבה דרש הרבי להתוועד בליל ש"ק.

11)  ייתכן שזה מסביר גם מדוע הברית לכאורה אינה ביום השמיני.

12)  ליקוטי-דיבורים ח"ג עמ' 976. ספר-המנהגים עמ' 90. כפל הלשון צריך ביאור. ואולי הכוונה שההתחלה היא ביו"ד, שעניינה ביטול.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)