נושאים נוספים
	התקשרות גליון 644 - כל המדורים ברצף
	עניינו של יצחק – ביטול וקבלת-עול
	התייצבות משטרו האמיתי של הקב"ה
	שלוחים בעבודתם
	פרשת תולדות
	שני כיסאות בברית-מילה / קדיש על בן (רח"ל)
	מענות קודש
	הלכות ומנהגי חב"ד

כל חייו של יצחק היו בדוגמה דלעתיד, שכן בשעת העקידה פרחה נשמתו ונמשכה בו נשמה חדשה מהעולם-הבא * לכל יהודי ניתן לו הכוח ד"אלוקי יצחק", להתבונן ולהתעמק בהעניין דלעתיד-לבוא וגן-עדן, עד שגם עכשיו יכול להיות אצלו "כריח שדה אשר בירכו ה'" – גן-עדן * והיינו, שכל תענוגי עולם-הזה, אפילו התענוגים האמיתיים, אינם תופסים אצלו מקום כלל * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אמרו חז"ל¹ שלעתיד לבוא יאמרו דווקא ליצחק "כי אתה אבינו"². וטעם הדבר מבואר בחסידות³ – לפי שעניינו של יצחק הוא פחד וביטול, שזהו אחד החידושים של הזמן דלעתיד-לבוא (כנ"ל בהמאמר⁴).

ויש לומר, שלכן מצינו גבי יצחק שבכמה עניינים היה בדוגמה דלעתיד-לבוא. בנוגע לכל האבות אמרו חז"ל⁵ שהטעימן הקב"ה מעין עולם-הבא, אלא, שאצל כל האבות היה ה"מעין עולם-הבא" רק בעניין התענוג, "הטעימן", אבל יצחק היה כל חייו בדוגמה דלעתיד, כיוון שבעת העקידה פרחה נשמתו⁶ ונמשכה בו נשמה מעלמא דאתי – מעולם-הבא.

אבל באמת, לא זו בלבד היא מעלתו של יצחק, כי העניין ד"פרחה נשמתו" מצינו גם אצל אחרים. יש דעות שאצל בן השונמית⁷ ואצל עוד כמה⁸ פרחה נשמתם. מעלתו של יצחק היא – שהיה למעלה מהעולם, ומשם לקח והמשיך בעולם, כדלקמן.

ב. על הפסוק⁹ "ויגדלו הנערים" איתא¹⁰ שבשעה שנעשו בני י"ג שנה, זה פירש לבתי-מדרשות וזה פירש לעבודת-אלילים (יעקב הלך לבתי-מדרשות, ועשו – לעבודה-זרה).

ושואלים על זה¹¹: אמרו חז"ל¹² שאברהם היה צריך לחיות מאה ושמונים שנה, אלא שנחסרו חמש שנים משנותיו כדי שלא יראה שעשו נכדו יוצא לתרבות רעה. ולכאורה בשעה שעשו פירש לעבודה-זרה – עדיין חי אברהם, שהרי בלידת יצחק היה אברהם בן מאת שנה¹³, ויצחק בן שישים שנה בלדת אותם¹⁴, ונמצא שכאשר עשו נעשה בן י"ג שנה ופירש לעבודה-זרה, היה אברהם בן מאה שבעים ושלש, ואם-כן, במשך ב' שנים ראה איך שעשו יוצא לתרבות רעה?

בדעת זקנים מבעלי התוספות¹⁵ מתרץ, שב' שנים הנ"ל (שאברהם עדיין חי) חטא במטמוניות. אבל, תירוץ זה אינו מספיק, שהרי, אם היתה אפשרות שיחטא ב' שנים במטמוניות, היה יכול להיות שיחטא עוד חמש שנים במטמוניות, ולא יצטרכו להחסיר משנותיו של אברהם חמש שנים?

בעשרה מאמרות¹⁶ וגם בשם ריב"א9 יש תירוץ נוסף – שהשנים שיצחק המתין¹⁷ מהעקידה עד שרבקה תהיה בת ג' שנים ויום אחד, היה בגן-עדן, ושנים אלו לא נימנו במניין שנותיו¹⁸. ויש לומר הטעם – לפי שגן-עדן הוא למעלה מהזמן דהעולם. ובמילא, בעת לידת יעקב ועשו – עברו מלידת יצחק יותר משישים ושתים שנה, ואף-על-פי-כן היה מספר שנותיו של יצחק שישים בלבד, כי בהשנים שהיה בגן-עדן היה למעלה מהזמן, ואברהם היה אז בן מאה שישים ושתים. וכאשר יצחק חזר לעולם ולזמן, לא נימנו ב' שנים אלו בחשבון שנותיו, ולכן היה בן שישים שנה¹⁹.

– יש לפעמים עניין של עלייה למעלה מהזמן, אבל כשחוזרים אחר-כך להזמן, ניכר הדבר. וכמו הסיפור²⁰ שהבעש"ט כתב לגיסו ר' גרשון עניין שאירע בפועל לאחרי זמן, והיינו, לפי שהבעש"ט עלה לעולם היצירה כו' ששם נסקר משך הזמן של (עשר או) חמש-עשרה שנה בסקירה אחת. אבל עניין זה לא הוציא אותו מהזמן דעולם-הזה, ובפרט שגם בשעת העלייה היה גופו למטה, מה-שאין-כן ביצחק.

ועניין זה שיצחק היה בגן-עדן – היה גם לאחרי זה בהיותו למטה, כפי שמצינו שיצחק אמר "כריח שדה אשר ברכו הוי'"²¹, גן-עדן²², ולכאורה, מניין ידע? אלא שזכר מהזמן שהיה בגן-עדן. ואף שהסדר הוא שבשעה שהנשמה באה מגן-עדן למטה בא מלאך וסוטרו על פיו²³, כדי שלא יבלבל לאופן וסדר העבודה שצריך להיות למטה, ודוגמתו כאשר הנשמה צריכה לעלות למעלה עליה לישכח חיזו דהאי עלמא²⁴, מכל-מקום, אצל יצחק היה החידוש שלקח והמשיך את העניינים דגן-עדן – למטה.

ג. על-פי זה²⁵ יובן גם המבואר בחסידות²⁶ הטעם שיצחק רצה לברך את עשו, כיוון שהסתכל עליו מלמעלה, מצד המקיף – דלכאורה אינו מובן: כשם שיצחק ראה את המקיף, היה צריך לראות גם את הפנימי, שבו פועל המקיף? ועל-פי הנ"ל יובן – דכיוון שיצחק היה למעלה מהזמן, ראה את עשו כמו שהוא לעתיד, לאחר הבירור, היינו, לא במעמד ומצב ד"וישטום עשו את יעקב"²⁷, אלא כפי ש"ורב יעבד צעיר²⁸, באמונה ובלב שלם", כמבואר בהמאמר של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע²⁹.

ועל-פי זה יובן גם מה שמצינו בברכת יצחק לעשו, שאף שבתחילה אמר לו "בא אחיך גו' ויקח ברכתך גו' ולך איפוא מה אעשה בני"³⁰, מכל-מקום ברכו "משמני הארץ יהיה מושבך" (אף שכבר נתן ליעקב "משמני הארץ"³¹), "זו איטליאה של יוון"³² ("קאלאבריע"³³), שכיוון שלא היתה בעולם בשעת ברכת יצחק, כמאמר רז"ל³⁴ "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כו'", לא נתנה יצחק ליעקב, ולכן היה יכול לתתה לעשו³⁵ – דלכאורה קשה: איך היה יכול יצחק לתת לעשו איטליא של יוון שלא היתה בעולם עדיין,

הרי זה תלוי בהפלוגתא³⁶ אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם?!

– (כ"ק אדמו"ר אמר בבת-שחוק:) כאשר יוצאים ידי-חובת סעודה שלישית בדברי תורה³⁷, הנה כאשר אומרים "אַ אייגענע תורה", יכול לבוא מישהו במוצאי שבת ולהפריך את ה"תורה", ונמצא, שנשארים ללא סעודה שלישית... ולכן מוטב ("געזינטער") לצאת י"ח עם חתיכת דג מלוח... או עם אמירת דבר-תורה אמיתי שאי-אפשר להפריכו.

ועל-דרך זה בנידון-דידן: כיצד הכניס יצחק את עצמו להשאלה אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם; אם יתברר שהדין הוא שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ישאר עשו ללא ברכה?!...

ועל-פי הנ"ל יובן – דכיוון שיצחק היה למעלה מהזמן, הרי גם איטליא של יוון היתה נחשבת אצלו כדבר שכבר בא לעולם.

ה. ויש לבאר עניין זה בעבודה – ובהקדם מאמר רז"ל³⁸ "אין קורין אבות אלא לשלושה", ומבואר בזה³⁹, שיש חילוק בין האבות להשבטים, שמדריגת השבטים, לא אצל כל אחד ואחד מישראל צריכים להיות כל המדריגות של כל השבטים, אבל מדריגות האבות, יש אצל כל אחד ואחד מישראל המדריגות של כל אחד מהאבות. ולכן אומר כל אחד ואחד מישראל "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב"⁴⁰, כיוון שכל אחד מהאבות נותן כוח מאופן עבודתו לכל אחד ואחד מישראל בעבודתו. ומזה מובן שעניין זה שדובר ביצחק שלקח והמשיך מגן-עדן בעולם – נוגע לכל אחד ואחד מישראל.

ועל-דרך זה מצינו בנוגע לשבת, שמיניה מתברכין כולהו יומין (כל ימי השבוע)⁴¹, היינו, שעניין השבת הוא למעלה מהזמן (כמו שנתבאר בהמאמר⁴²), ועניין זה נוגע לעבודה דכל השבוע.

ולכן צריך להזכיר שבת בכל יום⁴³ – יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכו', שזה נכלל בהמצווה "זכור את יום השבת"⁴⁴. וכפי שמצינו בשמאי הזקן⁴⁵ שהיה אומר על כל דבר שהוא לכבוד שבת.

ו. וביאור עניין הנ"ל בעבודה:

כאשר דורשים מיהודי שיתנזר ("אפזאגן זיך") מתאוות ותענוגי עולם הזה, וכל עניינו יהיה "אחת שאלתי וגו' לחזות בנועם הוי' וגו'"⁴⁶ – טוען הוא, שקשרו אותו דווקא עם הגוף ונפש הבהמית ודווקא בעולם-הזה, ואם-כן, כיצד יכולים לדרוש ממנו להתנזר מדברים השייכים לתענוגי עולם-הזה, ולהתענג רק מ"נועם הוי'", שזהו עניין השייך לעולם הבא, גן-עדן וכיוצא בזה, שרק אז יתגלה העניין ד"לחזות בנועם הוי'"⁴⁷?

והמענה על זה – שניתן לו הכוח ד"אלוקי יצחק"⁴⁸, להתבונן ולהתעמק בהעניין דלעתיד לבוא וגן-עדן, עד שגם עכשיו יכול להיות אצלו "ראה ריח גו'", היינו, שכל תענוגי עולם-הזה, אפילו התענוגים האמיתיים, אינם אלא פסולת מהתענוגים דגן-עדן⁴⁹, ואם-כן, כיצד יניח את עיקר התענוג בשביל לקבל את הפסולת? ובפרט שכאשר בטל העיקר, אזי ממילא בטל הטפל, וכל-שכן הפסולת. ולכן צריך להניח ("אַריינטאָן") את כל מחשבתו ("אַלע זיינע געדאַנקען") בהעיקר, אשר, הדרך לזה הוא על-ידי ביטול, שעניינו בעבודה הוא קבלת עול – על-דרך העלייה לגן-עדן, שגם שם צריך להיות עניין הביטול, שעל זה נאמר⁵⁰ "ובזה הנערה באה אל המלך".

וזהו גם עניינו של יצחק – "פחד יצחק"⁵¹ – ביטול וקבלת-עול.

ז. על-פי זה יובן גם טעם המנהג בקידושין שהכלה שותקת⁵². דלכאורה, הן אמת ששתיקה כהודאה⁵³, אבל בכל העניינים טוב יותר האמירה בפירוש, ואף-על-פי-כן, בקידושין מנהג ישראל (תורה היא⁵⁴) שהכלה שותקת?

אך הביאור בזה: כיצד יכול להיות קירוב פנימי, קירוב עצם אל עצם, שעל-ידי זה נמשך כוח האין-סוף ב"דור ישרים יבורך"⁵⁵ – דווקא על-ידי ביטול מוחלט ("פול-שטענדיקער ביטול"). ועל-ידי הביטול נעשה יחוד פנימי, ועד שעל-ידי זה מגיעים להמדריגה ד"אשת חיל עטרת בעלה"⁵⁶.

(שבת-קודש פרשת תולדות, מברכים החודש וערב ראש-חודש כסלו ה'תשי"ד. 'תורת-מנחם – התוועדויות תשי"ד, חלק ראשון (י) עמ' 162-167))

------------

1)    שבת פט,ב.

2)    ישעיה סג,טז.

3)    תו"א פרשתנו יז, ג.

4)    פ"ד ואילך (לעיל – 'התוועדויות' – עמ' 156 ואילך).

5)    ב"ב טז, סע"ב.

6)    זח"א ס,א (תוספתא). וראה ג"כ פרקי דר"א פל"א (קרוב לסופו).

7)    זח"ב מד,ב. וראה ניצוצי אורות שם.

8)    ראה שבת פח,ב. פרדר"א פל"ג. ועוד. – ומובן דאין הפריחה בכל הנ"ל שווה.

9)    פרשתנו כה,כז.

10)  פרש"י עה"פ. מב"ר פס"ג, י.

11)  דעת זקנים מבעלי התוס' עה"פ (בשם הירושלמי).

12)  ב"ר שם,יב.

13)  וירא כא,ה.

14)  פרשתנו שם,כו.

15)  שבהערה 11.

16)  מאמר אכ"ח ח"ג סכ"ט-ל.

17)  פרש"י פרשתנו שם,כ.

18)  בריב"א מביא דוגמא מנח – דשנת המבול שלא שמשו המזלות לא נחשבה במניין שנותיו. אבל מובן, שבמהותם – אינה דומה לעניין דיצחק שלא היה כל עניין הזמן דהעולם אצלו, מה-שאין-כן במבול: א) שחסרה רק המדידה דהזמן. ב) שכל ענייני העולם היו כמו נח בזה. וראה ירושלמי ר"ה פ"א ה"א. ואכ"מ.

19)  ראה גם לקו"ש ח"ה עמ' 370.

20)  דרך-מצוותיך נט,א. וראה בציונים והערות שם.

21)  פרשתנו כז,כז.

22)  ראה ב"ר ספס"ה ובפי' מהרז"ו. וצע"ק מזח"ב לט,ב. זח"ג פד, א. ואכ"מ.

23)  נידה ל,ב.

24)  לקו"ת דרושי שמע"צ פד,ד. וראה גם סה"מ מלוקט ח"ג עמ' לו. וש"נ.

25)  סעיף זה – מהנחה בלתי מוגה.

26)  ראה תו"א פרשתנו כ,ג. ד"ה ויתן לך דש"פ תולדות תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד עמ' ע), תרפ"ד (סה"מ תרפ"ד עמ' קיב), תש"ב (סה"מ תש"ב עמ' 69), תשכ"ח (סה"מ מלוקט ח"ד עמ' סד). וש"נ.

27)  פרשתנו שם,מא.

28)  שם כה,כג.

29)  ד"ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש דש"פ תולדות פר"ת בסופו (סה"מ פר"ת עמ' קסז).

30)  שם כז,לה-לז.

31)  שם,כח.

32)  שם,לט ובפרש"י (מב"ר פס"ז, ו).

33)  ראה ס' תשבי ערך איטליא (הובא ב'אוצר מנהגי חב"ד' תשרי עמ' רפא).

34)  שבת נו,ב. וש"נ.

35)  ראה "רשימות" חוברת יט עמ' 13 ואילך. וש"נ.

36)  ראה יבמות צב, סע"ב ואילך. וש"נ.

37)  ראה זח"ג צה,א – הובא במג"א או"ח סתמ"ד סק"ב (בשם השל"ה).

38)  ברכות טז,ב.

39)  תו"א ר"פ וארא (נה,א).

40)  פסחים קיז,ב.

41)  זח"ב סג,ב. פח,א.

42)  פ"ה (לעיל – 'התוועדויות' – עמ' 158 ואילך).

43)  מכילתא ורמב"ן יתרו כ,ח.

44)  יתרו שם.

45)  ביצה טז,א. הובא בשו"ע אדמוה"ז או"ח סרמ"ב ס"י.

46)  תהילים כז,ד.

47)  ראה תניא אגה"ק סכ"ט (קמט,א). ובכ"מ.

48)  ובפרטיות יותר:

מצד העניין ד"אלוקי יצחק" ניתן הכוח לכל אחד ואחד מישראל להעמיד את עצמו במעמד ומצב שלמעלה מהזמן.

ועניין זה נוגע בכל המצבים, ולדוגמא:

בנוגע להתגברות על ענייני תאווה – איתא בספרים (ראה של"ה פד,א. ועוד. תניא פי"ד. ובכ"מ) שהעצה לזה היא שהאדם יצייר לעצמו את המצב שלאחרי מילוי התאווה. והרי טבע בני אדם שלאחרי מילוי התאווה רואים שזהו דבר שאין בו ממש ("עס איז גאָרנישט"), ועד כדי כך, שהאדם מתפלא על עצמו הייתכן שלא היה יכול להתגבר על התאווה.

ולכאורה נשאלת השאלה: כיצד יפעל על עצמו עתה להיות במעמד ומצב כמו לאחרי מילוי התאווה; לאחרי מילוי התאווה מתקרר מתאוותו, ואילו עתה יצרו בוער כאש, ואם-כן, כיצד ייתכן שיהיה עתה כמו לאחרי מילוי התאווה?

והמענה לזה – שכיוון שיש בו העניין ד"אלוקי יצחק", שהוא עניין דלמעלה מהזמן, יכול לעמוד עתה כמו בהמצב שלאחרי זה.

ועל-דרך זה בנוגע לעבודה גופא:

כאשר תובעים ממנו את העניין דקבלת-עול, ואילו הוא חפץ בעבודה ד"לחזות בנועם הוי'" – טוען הוא, אשר, הן אמת שבעניין הקבלת-עול יש מעלה גדולה יותר, מכל-מקום, מעלה זו תתגלה רק לעתיד לבוא, ואילו עתה המעלה היא בעניין ה"גילויים", ובמילא, מוטב לו עתה – טוען הוא – לעמוד במעמד ומצב ד"לחזות בנועם הוי'".

והמענה לזה – שמצד העניין ד"אלוקי יצחק", למעלה מהזמן, יכול גם עתה להכיר ("הערן") את המעלה דקבלת-עול שתתגלה לעתיד (מהנחה בלתי מוגה).

49)  לקו"ת שלח מו,ד.

50)  אסתר ב,יג. וראה תו"א מג"א צו,א. תו"ח חיי-שרה ד"ה והאיש משתאה ס"י ואילך (קמ, סע"א ואילך).

51)  ויצא לא,מב.

52)  תו"א פ' ויגש מה,א.

53)  יבמות פז,ב.

54)  ירושלמי פסחים פ"ד ה"א. פרקי דר"א פמ"ה.

55)  תהילים קיב,ב.

56)  משלי יב,ד. תו"א שם מד,א.