חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:42 זריחה: 5:36 ח' בסיון התש"פ, 31/5/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1039 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויצא, י' בכסלו ה'תשס"ז (01/12/06)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1039 - כל המדורים ברצף
מישהו מבין מה קורה כאן?
יש חדש
נדרו של יעקב אבינו
להאיר את הזולת
מעלת אהבת-ישראל
הבלי העולם
מעיין שופע
ישועה קרובה לבוא
הצ'לן החסיד שחיבר 'תפילה סימפונית'
החזקת תינוק בתפילה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1039, ערב שבת פרשת ויצא, י' בכסלו תשס"ז (01.12.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 

 עמדה שבועית

מישהו מבין מה קורה כאן?

אנחנו חוזרים על אותה איוולת ככלב שב על קיאו. בתוך זמן קצר תיהפך רצועת עזה לאיום אסטרטגי על כל הדרום, ואנחנו נופתע, כרגיל, ונשאל את כל השאלות הנכונות, רק באיחור

לנוכח האירועים המתחוללים בארץ בעת האחרונה, מיטלטלים האנשים השפויים, שעדיין נותרו כאן, בין שני רצונות קוטביים. רגע אחד אתה מתמלא דחף אדיר לצאת לרחוב ולצעוק, פשוט לזעוק, אבל מיד אתה מבין שהזעקה הזאת לא תועיל, ואז אתה רוצה להתנתק לגמרי – לא לראות, לא לשמוע, לא לקרוא ולא לדעת. אלא שגם הטמנת הראש בחול היא פתרון עלוב למדיי.

בני-אדם נורמליים אינם מסוגלים להבין כיצד מדינה שלמה עומדת חסרת-אונים מול ארגוני טרור שמשטים בה ופוגעים בביטחון אזרחיה. דפוס ההתנהגות דומה לגמרי בין לבנון לבין רצועת עזה. כאן וכאן פוגעים המחבלים בריבונותנו, נכנסים לשטחנו, חוטפים חיילים, משגרים טילים על ערים ויישובים – ואנחנו מגיבים בהססנות, בבלבול, בהעדר נכונות אמיתית להילחם כראוי, ולבסוף ששים לקבל איזו הפסקת-אש זמנית בתנאים משפילים.

ייאוש מסוכן

התנהגות הממשלה גורמת לציבור לחוש ייאוש עמוק, וזה הדבר המסוכן ביותר. עם-ישראל עמד במבחנים קשים, ובעזרת ה' הצליח להתגבר ולנצח, כי היו בו אמונה ותקווה. ברגע שהציבור מאבד את התקווה ומרגיש שאין הנהגה ואין דרך – הוא עלול לקבל כל מה שנראה כבדל של סיכוי. כמו אנשים מיואשים שפונים לרופאי אליל ולעושי קסמים למיניהם, מתוך תחושה שכבר אין להם מה להפסיד.

אין דרך אחרת להסביר את נכונותה של הממשלה להסכים להפסקת אש עם ארגוני הטרור ברצועת עזה. ועדות החקירה, שחוקרות את המלחמה האחרונה בלבנון, עדיין עוסקות במחדל החמור שאפשר לחזבאללה להתחמש ולהתעצם בלבנון באין-מפריע, במשך שש שנים, וכבר אנחנו חוזרים על המחדל הזה ברצועת עזה.

ראש השב"כ מתריע זה זמן רב על הכמויות העצומות של אמצעי לחימה שזורמות לרצועת עתה אחרי ביצוע ה'התנתקות'. אין צורך במידע מודיעיני חסוי כדי לדעת זאת; הדברים גלויים וברורים לכול. ומה אנחנו עושים? כובלים את ידינו בהפסקת-אש מטופשת ומניחים לנשק לזרום לרצועה באין מפריע, כדי שבבוא העת נותקף בעוצמה שלא ידענו כמותה.

אנחנו חוזרים על אותה איוולת ככלב שב על קיאו. בימי מלחמת ההתשה הסכמנו להפסקת אש עם מצרים, על-אף האזהרות כי המצרים ינצלו אותה לקידום טילי הנ"מ אל אזור התעלה. את המחיר הכבד שילמו טייסי חיל-האוויר במלחמת יום-הכיפורים. התפתינו לקבל את הסכמי אוסלו אחרי שהתעייפנו מאינתיפאדה של אבנים. את הרגיעה ניצלו הערבים להזרמת כמויות אדירות של רובים וחומרי חבלה לשטח, ואת המחיר שילמנו בגל הטרור הנורא שפרץ בראש-השנה תשס"א.

אחר-כך חזרנו על אותה שגיאה בבריחה המבוהלת מלבנון. כמה שנים התרברבו אדריכלי הנסיגה בשקט השורר בגבול, עד שנוכחנו בקיץ האחרון כיצד ניצלו המחבלים את שנות השקט, וכיצד נהפכו לאיום אסטרטגי על כל צפון הארץ, עד חדרה. עכשיו לא צריך לחכות שש שנים. בתוך זמן קצר בהרבה תיהפך רצועת עזה לאיום אסטרטגי על כל הדרום, ואנחנו נופתע, כרגיל, ונשאל את כל השאלות הנכונות, רק באיחור.

נותר רק להתפלל

קשה להחליט כיצד להתייחס לרמות כאלה של איוולת. זה לא-נורמלי כל-כך, עד שכבר אין מילים להסביר ולשכנע. אין מנוס מהמסקנה שזה משהו מלמעלה – פשוט מכים אותנו בסנוורים. נוטלים מהאוחזים בהגה את שארית הבינה, עד שכל העם מרגיש כי הוא נמצא בספינה שאבד קברניטה.

הסכנות האורבות לפתחנו במציאות כזאת חמורות כל-כך, שאין לנו גם רשות לשקוע בדיכאון. מכיוון שבדרך-הטבע לא נראה שיש בידינו הרבה לעשות. אין לנו אלא להתפלל לאבינו שבשמים, לזעוק ולהתחנן, להתחזק באמונה ובתורה ובמצוות, ובוודאי לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

 יש חדש

יום סגולה

ביום שישי זה, י' בכסלו, חל יום-גאולתו של כ"ק אדמו"ר ה'אמצעי' מליובאוויטש (רבי דובער, בנו של בעל התניא), שבו שוחרר ממאסרו. הוא נסתלק שנה אחר-כך, בט' בכסלו תקפ"ח, ביום הולדתו החמישים וחמישה, ונטמן בעיירה נייז'ין. חסידי חב"ד נוהגים להתוועד בהתוועדויות רעים בימים האלה, שבהם מתחילה ההכנה לחג-הגאולה י"ט בכסלו.

השלוחות מתכנסות

כמאתיים וחמישים שלוחות חב"ד ברחבי הארץ מתכנסות השבת במלון ניר-עציון, לשבת מאחדת ומחממת. השלוחות, שיצאו עם בעליהן להפעיל בתי-חב"ד ברחבי הארץ, יקיימו במהלך השבת התוועדויות וסדנאות בעניינים הקשורים לעבודתן המיוחדת. בכינוס יתקבלו החלטות להגברת הפעילות להפצת התורה והחסידות בקרב ציבור הנשים בארץ. את הכינוס מארגן אגף הסניפים בצעירי-אגודת-חב"ד, חלק מפעולותיו להגברת תחושת האחדות בקרב השלוחים ובני-משפחותיהם.

שרים תניא

הנגן החסידי אלאור ולנר מגיש הפקה מיוחדת שנועדה לסייע בשינון פרקי ספר התניא בעל-פה. הזמר אסף נגל שר את מילות התניא, בלחנים חסידיים, בעיבודו של אלאור. בתקליטור הזה מוגשים הפרקים א-ד. ההפקה הופיעה בשתי מתכונות – בלשון-הקודש ובהברה ספרדית. להשיג ביודאיקה, טל' 1-700-704120.

סיפורי זהב

המחנך הוותיק ר' עמוס קרניאל מגיש את סיפורים הנחמדים מזהב חלק ב, ובו עולם של רעיונות וערכים, בחרוזים ובאיורים. הספר נועד לילדים מגיל ארבע. טל' 9606939-03.

 שלחן שבת

נדרו של יעקב אבינו

כשיצא יעקב מבאר-שבע לחרן נָדר נדר לה'. לכאורה הוא הציב תנאים: "אם יהיה אלוקים עמדי וּשְׁמָרַנִי... ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית-אבי", כי-אז "והיה ה' לי לאלוקים. והאבן הזאת... יהיה בית אלוקים".

נשאלת השאלה: איך ייתכן שיעקב מתנה את עבודתו לה' בכך שיגמול עמו טובות? וכי יעקב עבד את ה' כדי לקבל פרס, חלילה, לשם שכר ותועלת?!

השאיפה – לעבוד את ה'

ברור לגמרי שלא כך יש להבין את נדרו של יעקב. הוא לא ראה בברכות שביקש מהקב"ה את המטרה, ואת עבודתו לה' אמצעי להשגת המטרה; בדיוק להפך: חפצו של יעקב היה רק לעבוד את ה', והתנאי שהציב בנדרו היה האמצעי כדי שאכן יוכל לעבוד את ה' כראוי. הוא ביקש לחם ובגד וכו' כדי שיצליח לעבוד את ה'.

"מעשה אבות סימן לבנים". ירידתו של יעקב אבינו לחרן מסמלת את ירידת הנשמה לעולם הזה התחתון. יעקב נדר נדר, כי נזקק לסיוע מיוחד ולשמירה מחטא, ודווקא בחרן בנה את עם-ישראל ובירר את ניצוצות הקדושה שהיו טמונים שם. עבודה זו קיימת גם בחייו של כל יהודי.

תכלית ירידת הנשמה

ירידת נשמתו של היהודי למטה היא לצורך שני סוגי עבודה: סוג אחד – קיום התורה והמצוות, סור מרע ועשה טוב. הסוג השני – בירור ענייני העולם, על-ידי שהיהודי משתמש בענייני העולם הזה "לשם שמים" ובבחינת "בכל דרכיך דעהו".

על-ידי פעולה זו זוכה הנשמה לעלייה גדולה, למעלה מהדרגה שבה עמדה קודם ירידתה למטה, אבל עלייה זו אינה תכליתה המלאה של הירידה. הנשמה לא ירדה לעולם הזה כדי להשיג לעצמה עלייה, אלא כדי למלא את הכוונה האלוקית – "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".

בקשת כוח

זו המשמעות הפנימית בדבריו של יעקב אבינו. כשהוא אומר: "יהיה אלוקים עמדי וּשְׁמָרַנִי... ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" – הוא מבקש כוח מלמעלה לצורך העבודה של סור מרע ("וּשְׁמָרַנִי"), להיזהר מהעבֵרות, ולעבודה של עשה טוב, לימוד התורה וקיום המצוות (הנרמזים ב'לחם' וב'בגד' – התורה היא בבחינת 'לחם', והמצוות בבחינת 'בגד'). לאחר מכן הוא מדבר על "ושבתי בשלום אל בית אבי", שהיא העבודה עם ענייני העולם, שגם בהם יש לפעול שיתבררו ויתכללו באור האלוקי.

עבודה בשני הצירים הללו מביאה לידי השלמה את תכלית ירידת הנשמה למטה: תחילה "והיה ה' לי לאלוקים" – שהיא העלייה שהנשמה זוכה לה על-ידי העבודה כאן למטה, ולאחר מכן "והאבן הזאת... יהיה בית אלוקים" – הפיכת העולם הזה דירה לו יתברך.

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 243)

 מן המעיין

להאיר את הזולת

לצאת ל'חרן'

מסיפור קורותיו של יעקב אבינו אנו למדים, כי גם מי שנמצא בארבע אמות של תורה צריך לצאת בזמנים מסויימים מ'ארץ-ישראל' ל'חרן', מקום שעניינו "חרון-אף של מקום", כדי להציל את בני-ישראל הנמצאים שם ולהכניסם תחת כנפי השכינה.

(הרבי מליובאוויטש)

שיהודי יניח תפילין

יש להקדיש כוחות ולמסור את הנפש שיהודי יתחיל להניח תפילין. קיום המצווה מקרב את הנשמה לאלוקות ומחבר את הנשמה עם הקב"ה.

(ספר השיחות תש"ב)

תפילה להצלחה

הניסיונות הפוקדים את האדם כאשר הוא יוצא אל העולם קשים מהניסיונות העומדים לפניו בהיותו בארבע אמות של תורה. לכן קודם יציאתו לעולם עליו להתפלל אל ה' שיעזרהו ויחזקהו, כדי שיוכל לעמוד במערכה שלפניו.

(הרבי מליובאוויטש)

לעבוד בכרם ה'

צעירים בני-תורה צריכים לגשת לעבוד בכרם ה' צבאות, לקרב לב אחיהם לקיום מצוות מעשיות וקביעת עיתים לתורה. עבודה זו צריכה להיעשות בשלושה כלי-שרת – אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל. לב ישראל הוא מעיין מקור מים חיים, וברית כרותה לעבודה ולתעמולה שאינן חוזרות ריקם.

(היום יום)

תכלית התורה והעבודה

אדמו"ר הזקן אמר ב'יחידות' לאחד מחסידיו: מה שווה תורתך ועבודתך, אם עדיין לא הארת אור, להכניס אור ביהודי שני.

(לקוטי דיבורים)

מקור ההצלחה

כאשר יוצאים מבית-המדרש כדי לקרב יהודים לתורה ולמצוות, זוכים להצלחה יתרה בלימוד התורה, ואף להצלחה גשמית כפשוטה, כפי שמצינו אצל יעקב, שנאמר בו, לאחר שיצא לחרן (בראשית ל,ל): "ויפרוץ האיש מאוד-מאוד".

(לקוטי שיחות)

"אחי הוא"

מי שמוסר את עצמו לעבודה עם הזולת, להרביץ תורה ביראת שמים ולקרבו אל החינוך החסידי – אחי הוא. הנני  מקושר אתו בהתקשרות תמידית.

(הרבי הריי"ץ מליובאוויטש) 

כוחו של יחיד

בכוחו של אדם אחד ליצור יישוב שלם. לפעמים הוא מטעה את עצמו ושואל מי אני ומה אני. זו אמת, אבל השאלה אינה במקומה. זו שאלת היצר ולא שאלת הנפש האלוקית.

(ספר המאמרים תש"י)

אמרת השבוע

מעלת אהבת-ישראל

פעם אחת ישבו בהתוועדות חסידי רבנו הזקן בעל התניא, וישב עמם גם בנו, רבי דובער, שכונה לימים 'אדמו"ר האמצעי'. במהלך ההתוועדות הרים אחד החסידים כוסית 'משקה' ואמר: "יזכני ה' שתהיה לי אהבת ה' אמיתית". הרים רבי דובער גם-כן כוסית ואמר: "יזכני ה' באהבת-ישראל אמיתית".

התעורר ויכוח בין המתוועדים, איזו משתי האהבות גדולה יותר, אהבת ה' או אהבת-ישראל. אלה אומרים שאהבת ה' גבוהה לאין-ערוך מאהבת-ישראל, ואלה אומרים שאהבת-ישראל היא למעלה מאהבת ה'.

לא הצליחו החסידים להגיע לבירור העניין, והחליטו לשאול את רבנו הזקן. ענה הרבי: "אהבת ה' ואהבת-ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו של כל יהודי. אולם מקרא מלא דיבר הכתוב: 'אהבתי אתכם אמר ה'', הרי שגדולה אהבת-ישראל, שאוהבים את מה שהאהוב אוהב".

 מעשה שהיה

הבלי העולם

ר' פינחס רייזס ור' שמואל מונק'ס היו חברים בלב ונפש. שניהם היו מגדולי תלמידיו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, אף-על-פי שבאופיים היו שונים מאוד זה מזה.

ר' פינחס היה גאון בתורה, שקול ורציני, וגביר גדול, שחייו התנהלו בעושר וברווחה מופלגים. הוא היה בנו של ר' חנוך-העניך שיק, רבה של שקלוב, ודבק ברבי שניאור-זלמן בעקבות הוויכוח הגדול שניהל בעיר מינסק עם המתנגדים לדרך החסידות.

לעומתו, ר' שמואל התהלך בפשטות רבה וקיים בפועל את "והצנע לכת עם אלוקיך". הוא גם היה בעל נפש שובבה, ולצד גדולתו בתורה ובחסידות נודע במעשי משובה חסידיים שביצע מעת לעת, ובאמרותיו השנונות.

כך, למשל, מספרים כי פעם אחת, בהגיעו עם קבוצת חסידים אל הרבי, נתלה בידיו על שער בית רבנו הזקן. לחבריו שתמהו על מעשהו אמר ר' שמואל: "מה לכם כי תתפלאו? בחזית חנותו של החייט תולים אריג בד, בכניסה לחנות הסנדלר מונחות נעליים, ובכניסה לבית הרבי – בית היוצר לחסידים – מוצג לראווה, חסיד!"...

ועם זה, היה חסיד אמיתי, שכל עולמו תורה ועבודת ה'. ענייני העולם הזה לא נחשבו בעיניו למאומה.

מסופר, שכאשר באו החיילים הרוסים להוביל את רבי שניאור-זלמן למאסרו הידוע, התייעץ הרבי דווקא עם ר' שמואל. ר' שמואל, שהיה איש האמת בכל נפשו ומאודו, אמר לרבו כך: "רבי, אתם הלוא הנהגתם דרך חדשה של ביטול ה'יש', של 'מוח שליט על הלב', של 'אתכפיא' (כפיית הרצונות והתאוות) ושל התמסרות מוחלטת לקב"ה. ובכן, אם אמנם 'רבי' הנכם – אין לכם סיבה לחשוש, שהרי בעזרת ה' לא יאונה לכם כל רע; ואם לאו – באיזו רשות נטלתם מיהודים רבים כל-כך את התענוג בענייני העולם הזה?"...

פעם אחת הגיע ר' שמואל לבית ידידו, ר' פינחס. ביתו של האחרון היה נאה ומטופח, מרופד בשטיחים יקרים. ר' שמואל הגיע מהדרך, ובגדיו ומגפיו היו מלוכלכים ברפש וטיט. הוא נכנס פנימה, משאיר אחריו 'סימני דרך' , היישר אל הטרקלין המפואר, שנועד לקבלת אורחים חשובים ומכובדים. התיישב ר' שמואל על הספה הרכה, ולאחר זמן-מה, כשגברה עליו העייפות, שכב עליה כדי לנוח מטורח הדרך. הוא לא נתן את דעתו לעובדה שמגפיו המלוכלכים בבוץ מטנפים את הריפוד הנקי.

כשהבחינה בכך רעייתו של ר' פינחס, נחמץ ליבה. היא לא העלתה על דעתה, חלילה, לגעור באורח, אך לחשה לבעלה שיבקש ממנו לחלוץ את מגפיו ולא לטנף את כל סביבתו.

ר' פינחס שעה לבקשת אשתו ופנה אל ידידו בשאלה: "אמור לי, ר' שמואל, האם גם זה אחד מתעלוליך? למה לשכב עם המגפיים המטונפים על הספה הנקייה, הלוא יכולת להסיר אותם קודם ששכבת לנוח?!".

למשמע השאלה הזדקף ר' שמואל כנשוך-נחש. "מה?! דברים כאלה נחשבים בעיניך?!", תקף את חברו, "וזאת אחרי כל מה שלמדנו אצל רבנו, שהעולם כולו הוא אַיִן ואפס וששום דבר אינו תופס מקום לפניו יתברך, כי 'לית אתר פנוי מִניה' ו'כולא קמיה כלא חשיב' ('אין מקום פנוי ממנו' ו'הכול לפניו כלא חשוב')?!... אם הבלי העולם הזה ממלאים אותך, איננו חברים עוד. שלום עליך ותהיה בריא!". בדברו קם ר' שמואל מהספה ועזב במרוצה את הבית.

ר' פינחס נדהם לרגע, אך עד מהרה התעשת. הוא יצא מפתח הבית והחל לדלוק אחר חברו הטוב, עד שהשיגו באמצע הרחוב, אחז בו בחוזקה, ואמר לו: "ר' שמואל, אנחנו חברים!".

"איני יכול להיות חברך, כאשר הבלים כאלה מעסיקים אותך!", הגיב ר' שמואל בנחרצות וניסה להשתחרר מאחיזת חברו.

"בכל-זאת, חברים אנו!", אמר ר' פינחס בנימת תחינה וחיזק את אחיזתו בחברו, אינו מניח לו להישמט, "חברים אנו, חברים!".

לבסוף נכנע ר' שמואל לתחנוני חברו והסכים לשמר את ידידותם, בתנאי אחד: שר' פינחס, הגביר הגדול, הגאון והחסיד המפורסם, ירוץ ברחובות שקלוב 'רכוב' על מטאטא, כדרכם של הילדים. רק אז – הצהיר ר' שמואל – יכופר לו חטאו ובזה יוכיח קבל עם ועולם כי כל ענייני העולם-הזה, עם כל הכבוד והגדולה שהוא מורגל בהם, אינם נחשבים בעיניו כלל וכלל. "אם תעשה זאת", סיכם ר' שמואל ואמר, "נוכל להוסיף להיות חברים".

ר' פינחס קיבל את התנאי. לתדהמת כל אנשי העיר יצא ר' פינחס לרחובותיה הראשיים של שקלוב ורץ לאורכם 'רכוב' על מטאטא, כמנהג הילדים הקטנים.

כל אנשי העיר שראוהו בקלונו, נדו לו בראשם ברחמים. בטוחים היו כי יצא מדעתו. הם איחלו לו רפואה שלמה וקרובה, ושזכות התורה שלמד ויראת-השמים שלו ורוב הצדקה שנתן – יעמדו לזכותו והוא יחזור לאיתנו.

אך כל זה לא נחשב בעיניו של ר' פינחס. הוא קיבל באהבה את תוכחתו של חברו ר' שמואל, ושאיפתו הייתה אחת – לחזור ולהיות חברו הטוב של ר' שמואל מונק'ס.

 דרכי החסידות

מעיין שופע

הימים ט' וי' בכסלו קשורים באדמו"ר רבי דובער שניאורי, בנו וממלא-מקומו של רבנו הזקן, בעל התניא, שכונה בפי החסידים 'אדמו"ר האמצעי'. הוא נולד בט' בכסלו תקל"ד. בשנת תקפ"ז נאסר בגין הלשנה, ובי' בכסלו שוחרר ממאסרו, ויום זה היה ל'חג הגאולה'. אולם בשנה שלאחר מכן, בדיוק ביום-הולדתו, ט' בכסלו, נסתלק.

בספר 'בית רבי' (חלק ב, עמ' 4 הערה ה) מסופר עליו: "אמירת החסידות של אדמו"ר האמצעי הייתה שלא על-פי דרך הטבע. היה יכול לומר בשבת אחת הרבה פעמים דברי חסידות וכל פעם כמה שעות. בימי חג היה אומר בריבוי רב עד שהשומעים היו נלאים משמוע ומוחם קטן מהכיל את רוב השפע, והוא לא נלאה כלל. פעם אחת אמר אחת-עשרה פעמים ובריבוי רב, עד שנכנס אליו דודו, רבי יהודה-לייב (מהרי"ל, בעל 'שארית יהודה'), ואמר לו: לאו כל מוחא סביל דא. פעם אחרת, בשמחת-תורה, אמר גם-כן הרבה פעמים חסידות והחסידים לא אכלו כל היום, וגם בליל מוצאי החג אמר הרבה דברי חסידות, ולאחר מכן אמר לחסידיו: עתה לכו לקיים שמחת יום-טוב. כל רצונו ומגמתו של הרבי האמצעי היה שתשתפכנה אבני-קודש בראש כל חוצות, ואם שני חסידים נפגשים, יהיה דיבורם בדברי חסידות, בעניינים של 'אריך' ו'עתיק' וכדומה".

איך צריך להיראות חסיד

הרבי הרש"ב אמר: מתיאורו של הרבי האמצעי את הקלים שבקלים, אפשר לצייר מה קיווה לראות בחסיד. הרבי האמצעי כותב: "אפילו קל שבקלים בשעת נעילה מתעורר בתשובה ובוכה במר נפשו" (ספר השיחות ה'תש"ה עמ' 42).

ביום-הכיפורים, בין מנחה לנעילה, היה הרבי האמצעי יושב חבוש שטריימל, שלוב ידיים ותפוס עמוק במחשבות, ומקצה השטריימל הייתה נוטפת זיעה, מחמת יגיעת המוח. הרבי הרש"ב היה מציין את גודל מוחו וחשיבות יגיעת המוח של הרבי האמצעי, ואפשר לשער מה היה הרבי האמצעי פועל באותה שעה (ספר השיחות ה'תש"ג עמ' 14).

הרבי האמצעי ענה למישהו ב'יחידות': "כשאחד מדבר עם חברו בענייני עבודה והם לומדים יחד, הרי זה שתי נפשות אלוקיות מול נפש טבעית אחת" (ספר השיחות ה'תש"ג עמ' 14).

בנו, ר' מנחם-נחום, הראה פעם לאביו, הרבי האמצעי, את עבודת התפילה של החסיד ר' בנימין קלצקר, בשעה שהתפלל בבית-המדרש הגדול. נענה הרבי האמצעי: "משרתי עליון, מלאכי מעלה, היו רוצים להתחלף בעבודתו זו של ר' בנימין" (ספר השיחות ה'תש"ג עמ' 125). על חסיד שהתנועע בשעת התפילה מרוב התרגשות, ובהחזיקו בידיו בשולחן התנועע גם השולחן, אמר הרבי האמצעי: "נענועו בשעת התפילה הוא בבחינת מזון למלאכי עליון" (ספר השיחות ה'תש"א עמ' 111).

שאלת חיים

בליובאוויטש היה יהודי אחד, בעל-עגלה, ושמו נחום נחומוביץ'. פעם אחת נכנס לבית-המדרש בשעה שהחסיד ר' פינחס רייזס התפלל. התפעל ר' נחום מאוד מהתפילה, נטל סידור ופתחו ואמר את ה'עבודה' של יום-הכיפורים ו'על חטא' ונפל 'כורעים', שאצל יהודים פשוטים זו הדרגה הגבוהה ביותר. וטען לעצמו: "אני והבהמה איננו יכולים להיות שווים". לא רצה עוד להיות בעל-עגלה והיה לשמש בית-כנסת. אמר על כך הרבי האמצעי: "גולם עץ זה נעלה מגאון-הגאונים" (ספר השיחות ה'תש"ג עמ' 126).

בהתוועדות יו"ד כסלו תר"מ אמר הרבי מהר"ש: "אצל חסידי רבנו הזקן היה עניין החסידות שאלת-חיים. כשלמדו חסידות והבינו את לימודם היו חיים ובשמחה, וכשלא למדו חסידות חלילה, היו בצער ובדיכאון. לעומתם, את חסידי הרבי האמצעי היו צריכים לעורר, אבל כשעוררו  אותם, היו רואים בהם את התקשרותם לעניין והתקשרות העניין אליהם. כל תנועה וכל מילה היו יקרות" (ספר השיחות ה'תש"א עמ' 52).     

 בציפייה לגאולה

ישועה קרובה לבוא

"באמת זהו אות אמת וסימן טוב לישראל במה שיתארך זמן הגלות בלחץ ודוחק דווקא, כי מזה דווקא מורה, אשר יש תקווה וישועה קרובה לבוא, לגאלם גאולה שלמה במהרה בימינו" (מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים א, עמ' נא)

 חיים יהודיים

הצ'לן החסיד שחיבר 'תפילה סימפונית'

זה סיפורם של ילידי הארץ, שגדלו ללא כל רקע דתי, שלא חוו שום מאורעות מטלטלים או מסעות חוצי ג'ונגלים בחיפוש הזהות האישית, ובכל-זאת מצאו את עצמם משנים כיוון ומקימים יחדיו בית חסידי. הוא דורון טויסטר (49), יליד רמת-גן. היא תפארת-הגר (השם תפארת נוסף לאחר החזרה בתשובה), בת קיבוץ גל-און של השומר-הצעיר. השניים מתגוררים ברחובות, הורים לשמונה, ושום דבר בחזותם החיצונית אינו מסגיר את עברם, או את עיסוקו המיוחד של דורון.

קרוב לעשרים שנה דורון הוא הצֶ'לן הראשון של התזמורת הסימפונית ראשון-לציון. אין כמעט תזמורת חשובה בארץ שלא אירחה אותו כסולן. בקרב שוחרי המוזיקה הקלסית הוא נחשב אחד הכישרונות הבולטים. לצד הנגינה הוא גם כותב יצירות ועיבודים. יצירתו 'תפילה סימפונית', המשלבת נעימות מנוסח התפילה, ניגוני חב"ד ועיבודים קלסיים, מנוגנת מעת לעת על-ידי התזמורת שבה הוא חבר. כך גם יצירות נוספות שלו, בעלות מוטיבים יהודיים-חסידיים מובהקים.

דעות קדומות נשברו

בגיל חמש החל לנגן בפסנתר. "אימי הייתה מורה לפסנתר. נשאבתי לתוך הנגינה, ועד מהרה היא מילאה את עולמי. ניגנתי בעצמי, האזנתי לתקליטים, הלכתי לקונצרטים. באחד הקונצרטים התבוננתי בנגן צ'לו. 'כזה אני רוצה!', אמרתי לאימי. התחלתי ללמוד צ'לו, ומאז אני והוא לא נפרדים".

בצבא היה חבר ב'רביעיית צה"ל'. שם גם הכיר את אשתו, ומי שגרמה במידה רבה את המהפך בחייהם. הדבר התחיל בהיכרות עם אנשים שומרי מצוות. המפגש איתם שבר דעות קדומות אנטי-דתיות שהושרשו בליבה בקיבוץ. היא יצרה איתם קשרים הדוקים, הוזמנה להתארח אצלם בשבתות ובחגים, ומשכה לביקורים האלה גם את דורון. זו הייתה ההתחלה.

הקשר העמיק

לאחר נישואיהם נסעו בני-הזוג למדינת אינדיאנה שבארה"ב, כדי להשתלם באוניברסיטת בלומינגטון. "היה שם פרופסור יהודי, יאנוש שטרקר שמו, שנחשב אחד המורים הטובים בעולם לצ'לו", אומר דורון. הוא למד אפוא צ'לו, ואשתו למדה אמנות. כארבע שנים וחצי עשו בארצות-הברית, והקשר עם התורה העמיק והלך. "הייתי יושב שעות בספרייה הגדולה של האוניברסיטה וקורא רמב"ם, משניות, תנ"ך ועוד. הרגשתי שהאמת נמצאת בהם", מספר דורון.

גם אשתו הייתה שותפה מלאה לתהליך. סייע להם הרב אברהם גרוסבאום, שליח חב"ד באינדיאנפוליס, הרחוקה כשעת נסיעה מבלומינגטון. הרב גרוסבאום נהג לפקוד לעיתים את הקמפוס ולפעול בקרב הסטודנטים היהודים.

ההצעה המפתה נדחתה

לאחר התקופה הזאת חזרו לארץ, כאשר הם על סף חיי תורה ומצוות. "עוד לא שמרנו שבת, אבל תכננו לעשות זאת... קיבלתי אז הזמנה מתזמורת חשובה בדרום-אפריקה, עם חוזה ותנאים טובים, אך כשהתברר לי שאיאלץ להופיע בשבתות, דחיתי את ההצעה", אומר דורון.

ארבע שנים ניגן בתזמורת הסימפונית של באר-שבע, שם גם השלימו בני-הזוג את ההתקרבות לשמירת תורה ומצוות. לימינם עמד רב הקמפוס דאז באוניברסיטת בן-גוריון, הרב יחזקאל סופר. "הוא העמיד אותנו על הרגליים ונטע בנו את היסודות לחיים יהודיים וחסידיים", אומר דורון.

דורון והצ'לו בתזמורת הסימפונית: "אני והוא לא נפרדים"

 פינת ההלכה ומנהג

החזקת תינוק בתפילה

שאלה: האם מותר להחזיק תינוק על הידיים בשעת התפילה וברכת המזון?

תשובה: חז"ל אסרו לאחוז בשעת תפילת העמידה ('שמונה עשרה') תפילין, ספר-קודש (חוץ מסידור), סכין, מטבעות וכדומה, כדי שלא תיטרד דעת האדם מדאגה שמא ייפול מידו הדבר. ה'פרי מגדים' כתב שהוא הדין בשעת קריאת-שמע ופסוקי-דזמרה. ברור אפוא שזה הדין גם בברכת המזון, שהכוונה ותשומת-הלב בה חשובה ביותר, ולעניין הפסקה באמצע היא חמורה כתפילת העמידה.

אם אפשר, ראוי שבתפילת העמידה אף לא יהיה תלוי תיק, מצלמה וכדומה על הכתף (ראה להלן).

על הדין האמור בתפילה כתב ה'ברכי יוסף' שאסור (אפילו) להושיב תינוק לפניו בשעת התפילה. ומן הסתם כוונתו לתינוק העלול להפריע, שכן תינוק שאפשר לחנכו לעמוד בדרך-ארץ, כתבו הפוסקים שמצווה להביאו לבית-הכנסת וללמדו לענות אמן.

על-כן ברור, שכאשר צריך לברך ברכת המזון יש למצוא אדם אחראי שיחזיק את התינוק או ישמור עליו במקום ההורה (או השמרטף) המטפל בו.

כל זה אם יש מישהו אחר שיכול לשמור על התינוק. אולם אם החלופה להחזקת התינוק היא להשאירו ללא השגחה, ולדאוג מה יקרה לו ולסביבתו, ברור שעדיף להתפלל כשהתינוק על הידיים, או לברך כשהוא על הברכיים.

דוגמה לדבר מדין הרוכב על החמור בדרך והגיע זמן התפילה, שההלכה קובעת שאם יש לו מי שישמור על החמור –  ראוי היה שיֵרד ממנו כדי להתפלל, אך למעשה נפסק בגמרא שיֵשב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו אם יֵרד.

מקורות: ברכות כג,ב. ל,א. רמב"ם הל' תפלה פ"ה ה"ב. טושו"ע או"ח סי' צד ס"ד, ושו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ה. סי' צו ס"א, ושו"ע אדמוה"ז ומשנ"ב שם. הלכה ברורה להרב דוד יוסף שם בבירור הלכה ס"ק ב, וש"נ. ערוה"ש צז,ז. סי' צח מג"א ס"ק א ומחה"ש שם. רמ"א סי' קכד ס"ז, מג"א ס"ק יא ושו"ע אדמוה"ז ס"י. סי' קפג ס"ח, ובשו"ע אדמוה"ז סי"א. אשי ישראל פי"א ס"כ. וראה טושו"ע סי' קצג ס"א, ובשו"ע אדמוה"ז סי' קפה ס"א.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)