נושאים נוספים
	התקשרות גליון 650 - כל המדורים ברצף
	"חזק חזק ונתחזק" בעבודתנו עד סוף כל הדורות
	משיח יפעל שלום ואחדות בעולם
	"כי צוּרם מכרם וה' הסגירם"
	פרשת ויחי
	אמירת 'שמע' ו'עלינו' עם הציבור
	'מבצע חנוכה' תשל"ד / אמן ללא כוונה
	הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בשולחן-ערוך¹ נפסק:

"קרא קריאת-שמע ונכנס לבית-הכנסת, ומצא ציבור שקורין קריאת-שמע – צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, כדי שלא ייראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות-שמים עם חבריו.

"[והוא הדין שאר דבר שהציבור אומרים, כגון 'תהילה לדוד' – צריך לקרוא עמהם, שכן דרך-ארץ].

"והוא הדין אם הוא בבית-הכנסת ואומר דברי תחנונים או פסוקים במקום שרשאי לפסוק (=להפסיק).

אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק, כגון מ'ברוך שאמר' ואילך – לא יפסיק, אלא יאמר (את) התיבות שהוא אומר בשעה שהציבור אומרים פסוק ראשון, בניגון הציבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם.

"[ויש אומרים, דמפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת-שמע לקבל עול מלכות-שמיים עם הציבור.

"ויש אומרים, דבפסוקי-דזמרה יש להפסיק, אבל בברכות שלפני קריאת-שמע אין להפסיק כלל בשביל פסוק ראשון של קריאת-שמע, אלא יאמר אותן התיבות בניגון כמו שהציבור אומרים קריאת-שמע.

"ולעניין הלכה למעשה – כסברא השלישית, דבפסוקי-דזמרה יש להפסיק, ובאמצע הברכות של קריאת-שמע אין להפסיק, אלא יאמר התיבות בניגון הציבור. ומאן דמפסיק בברכות דקריאת-שמע לקרוא פסוק ראשון עם הציבור – ראוי לגעור בו]".

ויש להעיר בכמה נקודות בנושא זה:

א. במקור דברי הבית-יוסף לעניין הפסק לאמירת 'שמע' עם הציבור, בספר 'תרומת-הדשן'² בראש דבריו בנדון, נוטה לומר שאין להפסיק לאמירת פסוק ראשון גם בפסוקי-דזמרה, ואחר-כך כתב שאין ראיה לאסור להפסיק לזה בפסוקי-דזמרה. והנה מרן שבספרו 'בית-יוסף' על הטור הביא את כל דברי ה'תרומת-הדשן', ופסק בשולחן-ערוך³ כנטייה הראשונה – על-כרחך הבין בדבריו, שמה שכתב שם אחר-כך שאין ראיה לאסור⁴ – לא חזר בו, וזו אינה אלא דחייה בעלמא. וכן הבינו בדבריו הב"ח והט"ז⁵, וכן דעת אדמו"ר הזקן (או מהרי"ל?) שציין במראה-מקומות שבצד השולחן-ערוך שלו ל'תרומת-הדשן' רק על דעת המחבר (ואילו על "הסברא השלישית", כלשונו, הסוברת לחלק בין קריאת-שמע לפסוקי-דזמרה, ציין לט"ז ופרי-חדש בלבד⁶).

ב. עד היכן הוא "פסוק ראשון"? ה'אליה-רבא'⁷ הביא בשם תשב"ץ-קטן⁸, שצריך לאומרו עד 'ואהבת' (ולא עד בכלל, דהיינו גם 'ברוך שם'). וכן כתבו: ה'דברי-חמודות'⁹, ה'פרי-מגדים'¹⁰, רבי עקיבא איגר¹¹, ה'משנה-ברורה'¹² וה'כף -החיים'¹³.

ואף שבשו"ע אדמו"ר הזקן לא הביא בזה את דברי ה'דברי-חמודות' וה'אליה-רבא' הנזכרים (שחיו לפני תקופתו וראה את ספריהם), אולי כוונתו בהגדרת "פסוק ראשון" היא תמיד גם ל'ברוך שם', כלשונו¹⁴ "שגם הוא בכלל הייחוד" (וכוונתו כפשוטו, שהוא חלק בלתי-נפרד מפסוק ראשון. וכמו שפסק להלן¹⁵ שאם לא אמרו – מחזירין אותו. כך גם לעניין הפסק לדבר שבקדושה בין 'שמע' ל'ברוך שם', שבס' מסגרת-השולחן על קיצור-שולחן-ערוך¹⁶ דן להקל כדעת הרמ"ע מפאנו להפסיק להם גם בין שמע לברוך שם, ומה שכתב אדמוה"ז¹⁴ שלא להפסיק שם – מייחס זאת בדוחק רק להפסקה לשאלת שלום. אבל מלשון אדמו"ר הזקן בסידורו¹⁷, ברור לגמרי שגם להפסקות אלו אסור להפסיק בין 'שמע' ל'ברוך שם'), ואין צריך להודיע זאת בכל פעם מחדש.

ג. בס' תהלה-לדוד¹⁸ הקשה על לשון (המגן-אברהם ו) אדמוה"ז "והוא הדין", לומר עמהם "תהילה לדוד", שהרי כאן הוא (כמו בסעיף הבא, סעיף ג בשו"ע ובשו"ע אדמוה"ז, שם מדובר ב"מי שקרא קריאת-שמע ונכנס לבית-הכנסת ומצא ציבור שקורין קריאת-שמע – טוב שיקרא עמהם כל קריאת-שמע ויקבל שכר כקורא בתורה" הלשון היא רק "טוב שיקרא") רק משום "דרך ארץ" (במגן-אברהם מופיעה הלשון קורא סתם) ולא חיוב כמו בפסוק ראשון "שלא ייראה כאילו אינו רוצה לקבל עול-מלכות-שמים עם חבריו". אמנם בשו"ע אדה"ז הלשון בקשר לאמירת 'תהילה לדוד' היא – צריך, משמע שאכן אמירה זו היא חיוב יותר מאמירת כל הקריאת-שמע דלהלן, והטעם לכאורה כיוון ששם כבר קרא עמהם פסוק ראשון, אבל כאן שאינו אומר עמהם מאומה, אין זו כל-כך "דרך ארץ".

ומסתבר כפי שהציע הרב טוביה שיחי' בלוי, שהכוונה רק במקום שהציבור אומר זאת ביחד בקול, כמנהג הספרדים [ואולי גם כשהאשכנזים שרים 'אנעים זמירות' או 'אדון עולם'. ואולי זה המקור לאמירת י"ג מידות עמהם¹⁹], אבל במקום שהציבור אומר בקול נמוך, זה בכה וזה בכה, כמנהג האשכנזים, אין הדבר ניכר ואין מקום לכאורה ל"דרך ארץ", ע"כ. זה מסביר את מה שכתב הערוך-השולחן²⁰, שאצלם אין מקפידין על אמירת 'תהילה לדוד', ובדרך-כלל גם לא על אמירת 'עלינו'²¹, רק על הכריעה בו²². ומה שבפועל נהוג ורווח ביותר בימינו גם לומר 'עלינו' (מה-שאין-כן ב'תהילה לדוד') עם הציבור (וראה להלן בסוף הבירור), אולי זהו על-פי מה שכתב בס' בית-מאיר כאן, שצריך לומר 'עלינו' במכל-שכן מ'תהילה לדוד', בגלל הכריעה שבו. וכמו שמפסיקים בברכות קריאת-שמע לאמירת התיבות "מודים אנחנו לך" עם הציבור²³, אף שהעיקר הוא (רק) להשתחוות עמהם²⁴.

ד. בפרי-מגדים²⁵ העיר (לפי הבנתו בדברי התרומת-הדשן ומרן המחבר) על לשון מרן (ואדמוה"ז) "והוא הדין" המשווה בין מי שבטל לבין מי שעוסק בתחנונים במקום שרשאי להפסיק – שהרי לעוסק בתחנונים הוא רק רשות להפסיק²⁶, מה-שאין-כן ביושב ובטל צריך לומר עמהם, ע"כ. ואכן מוכח מזה, שהמחבר ואדמוה"ז אינם מכירים כאן היתר, אלא חיוב (=הוא הדין) וזה גם במצב של "דרך ארץ" כנ"ל.

ה. בעניין 'עלינו' עם הציבור, כבר העירו²⁷ ממכתב הרבי²⁸, בעניין המתפלל בחודש אלול במניין שנוהגים בו לומר 'לדוד ה' אורי' אחר 'עלינו', וההוראה שם היא: "יאמר 'עלינו' עם הציבור, ו'לדוד גו' אורי' לאחרי זה".

ו. בעניין אמירה עם הציבור, יש להעיר, שהרבי נזהר לומר תמיד 'עלינו' עם הציבור²⁹, אולם כשהיה נכנס בימי שני וחמישי לשמוע קריאת-התורה, לא אמר 'אשרי' עם הציבור אלא אמר אז פרקי תהילים.

---------------------

1)    הלשון נעתק משו"ע הבית-יוסף הלכות קריאת-שמע, אורח-חיים סי' סה ס"ב. הוספות אדמו"ר הזקן עליו (באותו סעיף בשו"ע שלו) ניתנו בסוגריים מרובעים.

2)    סי' ג.

3)    סי' סה ס"ב.

4)    וה'דברי חמודות' על הרא"ש ברכות פ"ג אות לט הבין שזו מסקנתו.

5)    ראה 'הלכה ברורה' להרב דוד שי' יוסף סי' נא, ב'בירור הלכה' ס"ק יא.

6)    אגב, גם הלשון בשו"ע רבינו סו"ס זה "ומאן דמפסיק... ראוי לגעור בו" לקוחה מהפרי-חדש סו"ס זה.

ועצ"ע, שכבר בס' תשב"ץ-קטן, לתלמיד מהר"ם מרוטנבורג (סי' רמא), כתב למעשה להפסיק בפסד"ז!

7)    ס"ק ב.

8)    הנ"ל הערה 6.

9)    הנ"ל הערה 4.

10) באשל-אברהם ס"ק ג.

11) בהערותיו על גיליון השו"ע, ס"ק ב.

12) ס"ק י.

13) ס"ק ה.

14) סי' סו ס"ב.

15) סי' סא סי"ג, דלא כמסקנת הביאור-הלכה להמשנה-ברורה בשו"ע הב"י באותו סעיף.

16) סו"ס טז. צויין במהדורה החדשה של שו"ע אדמוה"ז סי' סו אות יז.

17) (שצויין שם) נדפס בסוף השו"ע ח"א – במהדורה הישנה עמ' 313 באמצע ד"ה מי שאין לו, ובמהדורה החדשה עמ' תרכ ד"ה וכן אין להפסיק.

18) סו"ס סה.

19) שדנו בזה בס' תהלה-לדוד סי' סו ס"ק ז ובשו"ת אגרות-משה או"ח ח"ג סי' פט (המוסגר – הוספה שלי).

20) סי' סה סו"ס ו. ובס"ז כתב כן גם לעניין אמירת כל קריאת-שמע , שבשו"ע איתא ש"טוב" לאומרה עם הציבור.

21) שהמקור הראשון שגם היא 'דרך ארץ' לאומרה עם הציבור, הוא בבית מאיר (כדלהלן) ומחצית השקל בסי' סה.

22) המקור למנהג הכריעה ב'עלינו' הוא במג"א סי' קלב ס"ק ב בשם עמק הברכה, ובשו"ע אדה"ז סי' קיג ס"ג. בקצות-השולחן סי' כד סעיף יא כתב "ואף מי שאינו אומר עלינו עם הציבור, כגון שהוא באמצע פסוקי דזמרה – יש לו לכרוע בשעה שהציבור כורעים", ובבדי-השולחן ציין ע"ז למג"א ודרך-החיים [ללא מיקום מדוייק], ולע"ע לא מצאתים, אבל נמצא בשו"ע אדמוה"ז סי' קט ס"ב במוסגר (אפילו כשעומד בשמו"ע!), ובמהדורה החדשה ציינו שמקורו מא"ר בשם השל"ה.

23) שו"ע אדמוה"ז סי' סה ס"ה.

24) כמבואר בשו"ע אדמוה"ז סי' קט ס"ב.

25) משבצות-זהב ס"ק א.

26) ראה על-דרך-זה בדברי-חמודות הנ"ל הערה 4.

27) ס' 'הפסק בתפילה' (תשס"א) עמ' כח. 'התקשרות' גיליון תר"ל עמ' 18 הערה 8.

28) אג"ק כרך יט עמ' תל.

29) ולהעיר ממה שסיפר הרה"ח רי"ל שי' גרונר, שבג"פ שהשתתף בברית-מילה כשהרבי היה סנדק, תמיד אמרו 'עלינו' וגם הרבי אמר זאת (וצ"ע אם זה רק מפני שהציבור אמר, או שאכן כך מנהגנו אף שלא נזכר בסידור אדמוה"ז. מקור המנהג ממהרי"ל עמ' תעט, הובא בש"ך סו"ס רסה, שכאשר מלים בביהכ"נ מלים קודם 'עלינו'. אך למעשה נהגו העולם שמסיימים 'עלינו' כרגיל אחרי שחרית, ואומרים זאת עוה"פ במיוחד גם כשמלים מייד אחרי התפילה, וגם כשאינו בביהכ"נ, כמ"ש בס' אוצר-הברית (תשנ"ג, עמ' רלא)).