נולדתי בירושלים, בשבת פרשת ואתחנן, י"א במנחם-אב תרפ"ט. השמחה על הולדתי הייתה מהולה במתיחות הכללית שהשתררה באותם ימים עם הערבים. איש עוד לא ידע כי נרקמת מזימה כוללת, שעתידה להקיף ערים רבות ברחבי הארץ.
סבי, הגאון רבי צבי-פסח פראנק, רבה של ירושלים, התכונן לעשות את השבת הבאה, פרשת עקב, בחברון – לרגל שבת 'שבע ברכות' של אחייניתו, בת גיסו, הרב אורלנסקי, רבה של זיכרון-יעקב. עם לידתי שונתה התכנית והוחלט שהסבא יישאר בירושלים וישמש סנדק בברית-המילה שלי.
בבוקר שבת פרשת עקב החלו הפרעות. יהודי ירושלים הסתגרו בבתיהם. גם סבי נותר בביתו. אבי, ר' תנחום, ושתי אחיותיי, החליטו להסתכן בהליכה ל'שערי צדק', מקום הברית. בהגיעם לשם פגשו את דודם, רבי אריה לוין, שהתגורר בקרבת מקום. רבי אריה שימש לבסוף סנדק בברית.
ביום ראשון הגיעו לירושלים הידיעות הקשות על הטבח בחברון. כמו-כן נודע על אירועי הדמים ברחבי הארץ, ובכלל זה בירושלים עצמה. בין הנטבחים בחברון היה גם הרב אורלנסקי, אבי הכלה. החתן והכלה עצמם נמנעו ברגע האחרון מלהגיע לחברון, ובכך ניצלו חייהם.
סבי קיבל את הידיעות בצער עמוק ביותר. בתוך היגון הרב על גדיעת חייהם של יהודים בכלל ושל בני משפחה בפרט, היה מקרה אחד שהסב לסבא ייסורי-נפש, שלא נרפאו כל ימי חייו.
וזה דבר המקרה:
כשנה קודם לכן פנה אליו ראש ישיבת חברון, הגאון רבי משה-מרדכי אפשטיין, וביקש את התערבותו בעניינו של אחד התלמידים, תושב ניו-ג'רסי שבארצות-הברית. אותו בחור נפשו חשקה בתורה, אך הוריו לחצו עליו לחזור לביתו בגלל הסכנה הנשקפת בארץ-ישראל.
סבי היו לו מהלכים בקרב יהודים בחו"ל, והרב אפשטיין ביקשו להפעיל את השפעתו על ההורים שיניחו לבנם להישאר בישיבה. ואכן, סבי נכנס לעובי הקורה, והבחור נשאר בחברון. בחור זה היה בין הנטבחים באותה שבת. הירצחו רבץ אפוא על מצפונו של סבי והוא מיאן להתנחם עליו.
שנים חלפו. בחודש כסלו תשכ"א כבר הייתי נשוי ואב לתינוק, וגוייסתי לשירות מילואים. לילה אחד נכנסתי לשיחה עם אחד החברים ביחידה, שנתגלה כבקי בתולדות ארץ-ישראל. משום-מה עלה העניין של פרעות תרפ"ט וסיפרתי, כמשיח לפי תומי, על הבחור מניו-ג'רסי שנרצח בישיבה בחברון.
בן-שיחי הקשיב בתשומת-לב ואמר: "עתה נשלמה התמונה כולה". מתברר שהלה ידע את המשך הסיפור בלא שידע את ראשיתו. וכך סיפר: אביו של תלמיד הישיבה מחברון היה סנטור בבית-הנבחרים האמריקני. אמנם הוא לא חבש כיפה, אך החשיב עצמו יהודי דתי. בנו, שהתחזק בשמירת תורה ומצוות, ביקש ללמוד בישיבה בארץ-ישראל דווקא. באין-ברירה נכנעו הוריו לרצונו.
לאחר ששכלו את בנם, בפרעות תרפ"ט, הפך האב השכול את אבלו למנוף של פעילות למען היישוב היהודי בארץ-ישראל. הוא פתח במסע לחצים נמרץ על משרד-החוץ האמריקני, שיתבע מממשלת בריטניה לחדול ממתן יחס מועדף לערביי ארץ-ישראל לעומת תושביה היהודים.
פעולותיו של האב השיגו את המטרה, והדיפלומטיה הבריטית נכנעה ללחץ האמריקני. הנציב העליון, ג'ון צ'נסלור, שהעניק לערבים יחס אוהד ונהג ביהודים יד קשה, הוחלף בארתור ווקוף, שהיה הנציב הטוב ביותר ליהודי ארץ-ישראל.
בימי כהונתו של ווקוף הייתה הרווחה ליהודי היישוב. ווקוף פתח את שערי הארץ לעליית יהודים. לעלייה זו הייתה השפעה מכרעת על המאזן הדמוגרפי בארץ, לטובת היהודים. לימים התברר כי בזכות מדיניות זו גם ניצלו רבים-רבים מגיא ההריגה באירופה.
בסיום שיחתנו חשתי כי אני מוכרח לפגוש את סבי ולספר לו על כך. חשבתי כי הדברים עשויים להביא מעט נחמה לליבו הדווי, כאשר יֵדע את ההתפתחויות החיוביות לאחר הירצחו של תלמיד הישיבה הקדוש.
חזרתי לביתי ביום רביעי בלילה. בשבת הקרובה עתיד הייתי לראות את סבי, אך חשתי דחף עז לפגוש אותו כבר באותו לילה.
כשהגעתי לבית סבי שמח לקראתי אך היה מופתע משעת הביקור. "יש לי סיפור בשבילך", פתחתי ושיתפתי אותו בפרטים החדשים שנודעו לי. הוא ישב והקשיב, ודמעות של התרגשות זלגו מעיניו. "לא היית צריך לטרוח כל-כך", אמר, "אבל שימחת אותי מאוד שלא חיכית לשבת". ישבתי בחברתו עוד שעה קלה, וקודם שנפרדנו שב על דבריו כי שימחתי אותו מאוד.
בשבת בבוקר, כ"א בכסלו (תשכ"א), יצאתי מביתנו בשכונת בית-וגן בדרכי לבית סבי שליד שכונת קטמון. בדרך עצרתי ליד בית אחותי, ושם קיבלתי את הבשורה הקשה על מותו הפתאומי של סבי, שעה קלה קודם לכן.
באותם רגעים של עצב עמוק נדמה היה לי כי אני שב ושומע את קולו של סבי האומר לי, פעם אחת ועוד פעם: "שימחת אותי מאוד שלא חיכית לשבת".
מאז מלווה אותי תחושת סיפוק עמוקה על שהספקתי להביא לידיעתו את דבר הישועה וההצלה שהתערבותו בעניין הבחור הביאה לאלפי יהודים ולארץ-ישראל.
(לפי סיפורו של הנכד, ר' יעקב פרנק, לירוחם לנדסמן מ'משפחה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
