עניינו של חודש אדר הוא ניסים שלמעלה מהטבע, כנרמז גם בשמו, שהוא על שם "אדיר במרום ה'" * לעומת זאת, חודש שבט הוא חודש רגיל שאפילו היום המיוחד שבו – ראש-השנה לאילנות – איננו "יום-טוב" * ובכל-זאת הקב"ה קבע את סדר החודשים כך שחודש אדר יתברך ויקבל את השפעתו מחודש שבט דווקא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. שבת מברכים הוא לעולם בשבת שלפני ראש-חודש, כלומר, שהמשכת הברכה לחודש זה היא – מהחודש שלפניו.
ובענייננו: שבת מברכים אדר ראשון הוא בשבת האחרונה דחודש שבט, כלומר, שהמשכת הברכה לחודש אדר ראשון היא – מחודש שבט שלפניו.
ועניין זה (שהמשכת הברכה דכל חודש היא מהחודש שלפניו) אינה רק מפני ההכרח שברכה זו תבוא לפני ראש-חודש (בחודש שלפניו), אלא כך הוא מצד פנימיות העניינים – שהמשכת הברכה לחודש זה צריכה להיות מהחודש שלפניו, כדלקמן.
ב. ביאור הדברים:
ידוע שלכל חודש – אופן עבודה מיוחד, בהתאם לעניינו של חודש זה. וכמרומז גם בתואר "חודש" – מלשון חידוש, כלומר, ש"שמו אשר יקראו לו בלשון-הקודש" מבטא את עניין החידוש – עבודה חדשה המיוחדת לחודש זה.
ועל-פי-זה יש לתמוה, לכאורה, על העובדה שהמשכת הברכה לחודש זה – נתינת-כוח לעבודה החדשה דחודש זה – נלקחת מהחודש שלפניו, לכאורה. הרי זה בבחינת דבר והיפוכו:
מכיוון שמדובר אודות עבודה חדשה השייכת לחודש זה, היינו, שעבודה זו לא היתה בחודש שלפני-זה – כיצד ייתכן שהמשכת הברכה והנתינת-כוח לעבודה חדשה זו היא – מהחודש שלפניו, שעבודתו באופן אחר?!
והביאור בזה – שמצינו דוגמתו בכמה-וכמה עניינים, וגם בכללות עניין התורה ומצוותיה:
כללות העניין דקיום המצוות – נחשב לעבודה ופעולה של יהודי, ובלשון הידוע (תניא ריש פרק ל"ז): "מעשינו ועבודתנו", היינו, שזהו עניין שנתחדש על-ידי עבודתו ופעולתו של היהודי, ועל-דרך זה בנוגע ללימוד התורה – שהתורה היא "תורתו", "תורה דיליה היא", שלכן, רב שמחל על כבודו כבודו מחול (קידושין לב,ב).
וביחד עם זה – הנה הנוסח דברכת המצוות הוא: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", היינו, שהמצוות הן מצוותיו של הקב"ה, וכן בנוגע ללימוד התורה: "ונתן לנו את תורתו... נותן התורה".
כלומר: מצד אחד מדגישים שעניין זה נתחדש על-ידי עבודתו של יהודי, היינו, עניין שלא היה קיים מקודם לכן (כביכול), וביחד עם זה אומרים שהנתינת-כוח לחידוש דעבודת האדם הוא – "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", "נותן התורה" – מלמעלה.
ומדוגמה הנ"ל בעבודה הפרטית דכל יום ויום – לימוד התורה וקיום המצוות, שלמרות היותה חידוש שנפעל על-ידי עבודתו של יהודי, מכל-מקום, המשכת הברכה והנתינת-כוח לזה היא ממקום-אחר – מובן גם בנוגע לעניין הכללי דשבת מברכים החודש, המשכת ברכה לכללות העבודה דחודש שלם, שלמרות שמדובר אודות עבודה חדשה השייכת לחודש זה דווקא, מכל-מקום, המשכת הברכה והנתינת-כוח לזה היא – מהחודש שלפניו.
ג. ויש להוסיף בזה – שלא זו בלבד שהדיוק הוא רק על המשכת הברכה מחודש שלפניו, ללא כל נפקא-מינה איזה חודש זה, אלא עוד זאת, שישנו דיוק שהמשכת הברכה לחודש זה תהיה מחודש פלוני דווקא. ובענייננו – המשכת הברכה לחודש אדר ראשון צריכה להיות (לא רק מחודש שלפניו סתם, אלא) מחודש שבט דווקא.
והביאור בזה:
לכאורה יש מקום לומר שעיקר הדיוק הוא על המשכת הברכה מחודש שלפניו, אלא מכיוון שסדר החודשים הוא באופן מסויים, נמצא – בדרך ממילא – שהברכה לחודש אדר ראשון היא מחודש שבט, אבל אין זו הוכחה שיש קשר ושייכות בתוכן עניינם של שני חודשים אלו. שהרי אילו היה סדר החודשים באופן שונה – היתה הברכה דחודש אדר ראשון מחודש אחר.
אמנם, לאמיתתו של דבר אי-אפשר לומר כן, כי:
בשלמא כאשר מדובר אודות מעשה ידי אדם, מובן, שכאשר אדם מצרף שני דברים יחדיו מאיזו סיבה שהיא – הרי הקשר שביניהם אינו אלא מצד סיבה פרטית זו, ואילו שאר הפרטים שבדבר – באים בדרך ממילא, אבל בעצם אין קשר ושייכות פנימית ביניהם. – הקשר אינו אלא בפרט אחד (הסיבה שגרמה לצירופם יחד), ואילו שאר הפרטים הם עניינים בפני-עצמם, ומה שנצטרפו כאן, אין זה אלא מפני הכרח צדדי.
אבל בנוגע למעשה ידי שמים, כאשר הקב"ה מצרף ומקשר שני דברים, הרי גם כאשר צירוף זה הוא מפני סיבה מסויימת – אין כל הכרח שכתוצאה מכך יהיה צירוף וקשר שאר פרטי הדבר (שבאים, לכאורה, בדרך ממילא), מכיוון שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות", ולכן, גם כל שאר הפרטים שבדבר הם בתכלית הדיוק, וכמו כן מובן בנוגע לענייני התורה (כבנידון דידן – קביעת החודשים כו') – שכל פרט ופרט הוא בתכלית הדיוק.
ועל-פי זה: גם כאשר הברכה דכל חודש צריכה להיות בחודש שלפניו – אין הכוונה שרק פרט זה הוא בדיוק, ואילו החודש הפרטי המדוייק אינו אלא תוצאה – בדרך ממילא – מצד סדרן של החודשים, אלא כל פרטי הדבר הם בתכלית הדיוק, היינו, שישנו קשר ושייכות פנימית בין שני חודשים פרטיים אלו דווקא (החודש המתברך והחודש המברך).
ובנידון דידן – מכיוון שהמשכת הברכה לחודש אדר ראשון היא מחודש שבט דווקא, מובן, שיש קשר ושייכות פנימית בין שני חודשים אלו, כדלקמן.
ד. תוכנם של שני חודשים אלו (אדר ושבט) הוא, לכאורה, בניגוד זה לזה, כי:
חודש אדר קשור עם עניין הניסים (נס פורים), וכמרומז גם בשמו – "אדר" על שם "אדיר במרום ה'" (ראה ביצה טו,ב), היינו, שבעניין ה"מרום" גופא הרי זה באופן ד"אדיר".
ולעומת זאת – חודש שבט הוא חודש רגיל (כשאר חודשי השנה), ללא הדגשה מיוחדת על עניין של ניסים כו', ואפילו היום המיוחד שבחודש שבט – "ראש-השנה לאילן", הנה מצד עצמו אינו יום-טוב (שהרי אינו מופיע במשנה וגמרא בתור יום-טוב), ועד שבנוגע לשלילת אמירת תחנון יש צורך בלימוד מיוחד מזה שהובא ביחד עם שאר ראשי השנה (כמדובר בהתוועדות דחמשה-עשר בשבט סי"ד).
יתירה מזה: אפילו המעלה המיוחדת דחודש שבט, "בעשתי-עשר חודש באחד לחודש... הואיל משה באר את התורה הזאת" (דברים א,ג-ה) – אין זה אלא פירוש וביאור ענייני התורה שכבר נאמרו לפני-זה ["באר את התורה הזאת" – שכבר ניתנה לפני זה, שלכן שייך לומר עליה "התורה הזאת", מראה באצבע ואומר "זאת"]. "משנה תורה", ולא הוספת עניין חדש, מה-שאין-כן חודש אדר – הוא עניין וסדר חדש לגמרי, באופן ד"אדיר במרום ה'".
ועל-פי זה תמוה: מהו העילוי המיוחד דחודש שבט – שלכן דווקא ממנו מתברך חודש אדר?!
והביאור בזה – שהיא הנותנת: העילוי דהמשכת הברכה לחודש אדר מחודש שבט דווקא הוא – שאפילו חודש רגיל, חודש שלכאורה אין בו מעלה מיוחדת, גם הוא מברך את חודש אדר.
ועל-דרך שמצינו בכמה-מקומות שכאשר הברכה ניתנת על-ידי המנגד – יש בה יתרון מיוחד, כיתרון האור מן החושך דווקא.
ה. ליתר ביאור – ובהקדים:
העילוי דהמשכת הברכה מעניין הופכי, באופן דיתרון האור מן החושך – אינו שייך, לכאורה, להמשכת הברכה מחודש שבט לחודש אדר, מכיוון ששני החודשים (גם חודש שבט) הם ענייני קדושה, שהרי גם חודש שבט הוא חודש על-פי תורה, וישנם בו כל העילויים ד"חודש" (כולל – החידוש דבני-ישראל, "שהם עתידים להתחדש כמותה"), כפשוט.
אמנם, גם בקדושה ישנו עניין של "חושך", אבל – למעליותא, היינו, בחינה שלמעלה באין-ערוך מכללות עניין הגילויים, שלכן נקראת "חושך" – "ישת חושך סתרו".
והעניין בזה:
בעניין האור ישנם כמה וכמה דרגות: אור, הארה, הארה דהארה, והארה דהארה דהארה.
והנה, למרות גודל מעלת האור, שהוא מעין המאור. ועד כדי כך שהתהוות הבריאה יש מאין (עם היותה בכוח העצמות ש"מציאותו מעצמותו") היא על-ידי האור, להיותו מעין המאור, כמבואר באיגרת-הקודש (ס"כ (קל. סע"א ואילך)).
– ועד שעילוי זה הוא בכל הדרגות שבאור – לא רק "הקו בעצמו" (שהוא הארה מאור-אין-סוף), אלא גם בהארת הקו, הארה דהארה, והארה דהארה דהארה, כמבואר באיגרת-הקודש (שם) שהתהוות הנבראים היא מהארה דהארה דהארה (של הקו), מכיוון שגם הוא "מעין המאור" –
הנה כל זה הוא בבחינת האורות והגילויים בלבד:
אמנם, יש בחינה שלמעלה מכללות עניין האורות והגילויים. היינו. לא רק בחינה נעלית ביותר ב"אור", אלא בחינה שבאין-ערוך לגמרי אפילו ביחס לדרגה הכי נעלית שבאור, שלכן נקראת בשם "חושך", להיותה שלא בערך כלל לעניין האור והגילוי.
ובנוגע לענייננו:
מכיוון שלחודש שבט אין מעלה מיוחדת בעניין האורות והגילויים [דלא כחודש אדר, עניין של נס, "אדיר במרום הוי'"] – הרי אדרבה: מזה מוכח שדרגתו בקדושה היא – למעלה מכללות עניין האורות והגילויים, בחינת "ישת חושך סתרו".
וזהו העניין שברכת חודש אדר היא מחודש שבט – המשכת הברכה ממקום נעלה ביותר שבאין-ערוך לכללות עניין האורות והגילויים, בחינת "ישת חושך סתרו", שמבחינה זו מתברך חודש אדר, שיוכל להיות העניין ד"אדיר במרום הוי'" – בעניין האורות והגילויים.
ו. האמור לעיל אודות הקשר דחודש שבט עם בחינת ה"חושך" דקדושה ("ישת חושך סתרו") – מודגש ביותר בדורנו זה, שבו נתגלה עניין נוסף בחודש שבט – יום ההסתלקות וההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, בעשירי ("העשירי יהיה קודש") בשבט:
הסתלקות של צדיק היא – בפשטות – עניין של חושך, העדר האור והגילוי.
ועניין זה מובן גם ליהודי פשוט שבפשוטים – כי כאשר לומד "עין יעקב" (בטרם שייך הוא ללימוד סוגיות הגמרא כו') יודע הוא ש"שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" (ראש-השנה יח,ב) – דבר הכי מבהיל!... ועל-אחת-כמה-וכמה – הסתלקות של נשיא בישראל, "הנשיא הוא הכול", "לב כל קהל ישראל".
אמנם, אף-על-פי שמצד עניין האורות והגילויים הרי זה מצב של העדר האור והגילוי – הרי אדרבה: היא הנותנת, שלאמיתתו של דבר הרי זה קשור עם בחינה נעלית ביותר שבאין-ערוך לכללות עניין האור והגילוי, בחינת "ישת חושך סתרו".
וזהו תוכן הביאור בגודל העילוי דיום ההסתלקות וההילולא – כמבואר בארוכה באיגרת-הקודש סימן ז"ך וכ"ח, וכמבואר שם שהגילוי שנמשך ביום ההסתלקות וההילולא – "פועל ישועות בקרב הארץ": "ישועות" מורה על בחינה נעלית ביותר (ראה איגרת-הקודש ס"ג) ובחינה זו נמשכת ומתגלה למטה מטה ביותר – בארץ, ובארץ גופא – "בקרב הארץ".
כלומר: לא זו בלבד שגם לאחרי ההסתלקות ישנה המשכה והשפעה כו' (אף שבחיצוניות הרי זה מצב של העדר האור והגילוי), ובלשון חז"ל (סוטה יג,ב) "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש", "משמש במרום" (זח"א קלג,א) אלא אדרבה: לאחרי ההסתלקות ההמשכה היא מבחינה שבאין-ערוך לכללות עניין האורות והגילויים (כי ביחס לעניין הגילויים הרי זה מצב של הסתלקות). וכאמור – גילוי זה נמשך ופועל עד למטה מטה, "פועל ישועות בקרב הארץ".
ועל-פי זה מובן מה שחודש אדר מתברך מחודש שבט – מכיוון שחודש שבט עניינו בחינת "ישת חושך סתרו", בחינה שבאין-ערוך לכללות עניין האורות והגילויים, וכמודגש גם ביום ההילולא דעשירי בשבט – שההמשכה היא מבחינה שלמעלה מכללות עניין האורות והגילויים.
ויש להוסיף בזה – שהעניין ד"משמש במרום" (שמצינו בעניין ההסתלקות) קשור עם עניינו של חודש אדר – "אדיר במרום הוי'", אלא שהעניין ד"משמש במרום" הוא בדרגה שבאין-ערוך לכללות עניין הגילויים (עניין ההסתלקות). ומבחינה זו נמשכת הברכה דחודש אדר – להיות אדיר במרום הוי'" בבחינת האורות והגילויים.
ז. ויהי-רצון שכל אחד ואחד ינצל את המשכת הברכה והנתינת-כוח מחודש שבט על כל ענייני העבודה דחודש אדר ראשון – בנוגע למעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר".
ובפרט כאשר מתבוננים בגודל העילוי דהמשכת הברכה מחודש שבט, כולל המשכת הברכה מיום ההילולא דעשירי בשבט – כפי שנתבאר לעיל בארוכה, שאז יודעים שניתנו כל הברכות והכוחות הנעלים ביותר, ולא נותר לנו אלא לקבל כל העניינים אלו, ובלשון הידוע של בעל ההילולא: "עמדו הכן כולכם" והעיקר – להמשיך כל עניינים אלו למטה מטה, "פועל ישועות בקרב הארץ", עד למעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר".
וכל עניינים אלו נעשים מתוך תענוג – בהתאם להוראה הנלמדת מיום השבת, שעניינו – "כל מלאכתך עשויה", כך שכל ענייני העבודה דיום השבת הם מתוך תענוג – "וקראת לשבת עונג".
דהנה, אף שגם ביום השבת ישנו העניין דעבודת ה' – במכל-שכן וקל-וחומר מימי החול (ש"כל יומא ויומא עביד עבידתיה"), ואדרבה – העבודה דיום השבת היא גדולה ונעלית יותר מאשר בימי החול (בענייני קדושה), מכל-מקום, מצד התענוג שבזה – אין מרגישים כלל את הקושי והיגיעה שבדבר, ועד ש"כל מלאכתך עשויה", היינו, שאין זה בגדר של "מלאכה" (באופן של יגיעה וקושי) כלל. וכידוע הדוגמא לכך בהלכה – שמותר להתענות "תענית חלום" בשבת, מפני ש"התענית הזה תענוג הוא לו" (שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סרפ"ח ס"ג), היינו שאפילו "תענית" יכול להיחשב – על-פי תורה – לעניין של תענוג.
וכאשר העבודה נעשית מתוך תענוג – אזי נפעלת תוספת הצלחה בכל ענייני העבודה, כפי שרואים במוחש.
ועד שזוכים להצלחה בקירוב וזירוז הגאולה – השייכת במיוחד לחודש אדר, כמובן מדברי רש"י בעניין "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט,א) – "ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח" [כפי שדובר כבר בארוכה אודות ביאור דברי רש"י (ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 344 ואילך)], והרי פסח עניינו – גאולה.
ובפשטות – שבקרוב ממש זוכים לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, שאז יהיה העניין ד"משפטים" בתכלית השלימות – על-ידי הסנהדרין שיחזרו להיות "אצל המזבח", מכיוון שיקויים הייעוד, "ואשיבה שופטיך כבראשונה".
וכל זה – מתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך עונג.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים, מברכים החודש אדר ראשון ה'תשד"מ; 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשד"מ כרך ב, עמ' 973-980 – בלתי מוגה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
