חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:16 כ"ב בחשון התש"פ, 20/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - 1057, כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש חול-המועד פסח, ח"י בניסן ה'תשס"ז (06/04/07)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - 1057, כל המדורים ברצף
כשאין מוצא – יש מוצא
יש חדש
אכילה שמחזקת את האמונה
שביעי-של-פסח
אל ייאוש
ההבטחה קוימה
גילוי הארת המשיח
חג הגאולה האחרונה
יציאת-מצרים נוסח טהראן
ילדים בחול-המועד

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1057, ערב שבת חול-המועד פסח, י"ח בניסן תשס"ז (6.4.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 

 עמדה שבועית

כשאין מוצא – יש מוצא

מכיוון שבסופו של דבר קורים דווקא הדברים הבלתי-צפויים, הבה נתפלל שיקרה דווקא ה'בלתי-צפוי', שבעצם כולנו מצפים ומייחלים לו. זה הזמן להאמין ולבקש

אנו חוגגים את חג-הפסח באווירה ציבורית של התפרקות כללית. כל המערכות מתפוררות לנגד עינינו, ורמת הדכדוך הכללית עולה ועולה. כל הבוחן את המציאות בראייה מפוכחת, מבין שאין לבעיותינו פתרון רציונאלי. יותר ויותר אנשים מדברים בדאגה על הצפוי לנו אם לא נדע לבצע כאן מהפך דרמטי, בכל תחומי החיים, אך למרבה הצער איננו רואים את הכוחות שיהיו מסוגלים לבצע את המהפך. הבעיות הקשות הן השתקפות של רִיק במישור הרוחני-ערכי, אבדן זהות, ותהייה על עצם משמעות הקיום היהודי.

ברור שאסור לצפות רק לניסים, וחובתו של כל אחד ואחד לפעול ככל האפשר בדרכי הטבע, אך יש רגע שאתה יודע כי רק ישועה אלוקית-ניסית תחלץ אותנו מהמשבר החמור שאנו שרויים בו. במצב כזה הדבר המתבקש הוא לזעוק אל ה' שימהר להביא לנו את הגאולה.

לא בכוחות עצמנו

האמונה היהודית גורסת כי גאולתו של עם-ישראל לא תהיה שגרתית וטבעית. הגלות הארוכה והקשה תגיע לקיצה רק על-ידי משיח-צדקנו, שיהיה נביא ובעל כוחות רוחניים כבירים. אנו בהחלט נדרשים לעשות ככל התלוי בנו, באמצעים ארציים וטבעיים, להביא שקט ושגשוג לעם-ישראל, אבל ברור לנו שהגאולה האמיתית והשלמה תהיה מפתיעה, בלתי-צפויה, גאולה ניסית.

היו שסברו בעבר כי אפשר לפתור את סבלות העם היהודי בדרך הטבע. אנחנו נגאל את ארץ-ישראל, אנחנו נקבץ את הגלויות, אנחנו נביא את הגאולה. גם יהודים מאמינים נתפסו, מקצתם, לאשליה שאפשר לחולל את גאולת עם-ישראל בכוחות אנושיים רגילים, ולהשאיר את בואו של המשיח 'לעתיד לבוא'.

מאז עשינו דרך ארוכה. משנה לשנה התבררה מהותה של ה'גאולה' שאליה הגענו בכוחות עצמנו. כיום ברור לכול שאין לאיש פתרון אמיתי. כל הניסיונות לפתור את סבך הבעיות מולידים בעיות קשות וחמורות פי כמה וכמה. כיום כולנו נושאים עיניים למרומים בתפילה לישועה ניסית.

לבקש באמת

זו הנקודה שבה צריכה להתפרץ מלב כולנו זעקה לגאולה השלמה, שרק היא תביא את הפתרון והישועה האמיתית לכל הבעיות המציקות לנו, הבעיות הגשמיות והרוחניות גם יחד. מכיוון שבסופו של דבר קורים דווקא הדברים הבלתי-צפויים, הבה נתפלל שיקרה דווקא ה'בלתי-צפוי', שבעצם כולנו מצפים ומייחלים לו. חז"ל אומרים שהמשיח בא בהיסח-הדעת. אף-על-פי שהכול מצפים לו ומתפללים לבואו, הופעתו תהיה בכל-זאת בבחינת הפתעה גמורה.

גם בני-ישראל, בצאתם ממצרים, עמדו במצב דומה. אף הם נקלעו למצוקה קשה – הים לפניהם, המצרים מאחוריהם והמדבר סוגר עליהם מהצדדים. העם התלבט בין מלחמה במצרים לבין כניעה או התאבדות בים, כדברי המדרש. איש לא חלם שהישועה תבוא על-ידי בקיעת הים והליכה בתוכו. אולם כאשר זעקו אל ה', הביא להם את הגאולה הניסית המפתיעה.

הזעקה הזאת, שאמורה לבקוע מליבנו, נשחקת על-ידי השגרה. אף-על-פי שכולנו מאמינים בביאת המשיח, מצפים לגאולה ומתפללים לבואה, אנו מבקשים אותה לא-אחת כמצוות אנשים מלומדה. כשיש לנו בעיה אישית מציקה – אנו יודעים לזעוק באמת ולהתפלל בכוונה כנה; אבל התפילה לגאולה, שתביא את הפתרון האמיתי והשלם לכל בעיותינו ומצוקותינו, נעשית כדבר שבשגרה.

שביעי של פסח הוא הזמן להתחזק באמונה השלמה בבוא הגאולה ובציפייה לקראתה. נאכל את 'סעודת משיח', שמטרתה להחדיר את האמונה בבוא המשיח לתוך דמנו ובשרנו. ויהי רצון, שעוד השנה נזכה לערוך את 'סעודת המשיח' השלמה והאמיתית – לכבודו של משיח-צדקנו שכבר יבוא וישב עמנו ויביא את הגאולה האמיתית והשלמה.

 יש חדש

סעודת משיח

בשביעי של פסח נהוג לקיים את המנהג שייסד הבעל-שם-טוב, לערוך אחרי תפילת מנחה סעודה מיוחדת – 'סעודת משיח'. נוטלים ידיים, אוכלים מצות וגם שותים ארבע כוסות. סעודות משיח נערכות בבתי-כנסת רבים ברחבי הארץ, ומחזקים בהן את האמונה בביאת משיח-צדקנו בקרוב ממש. צעירי-חב"ד מפיצים בבתי-הכנסת עלון צבעוני מהודר, בעשרות-אלפי עותקים, על מנהג קדוש זה ועל הנחיצות שבחיזוק האמונה והציפייה לגאולה.

הילולת יהושע בן-נון

לקראת יום ההילולא של יהושע בן-נון, החל בשבת הבאה, פרשת שמיני, תהיה עלייה המונית לציונו, השוכן בכפר חארס שבשומרון, ליד אריאל. האירוע יהיה אי"ה ביום חמישי בלילה, מהשעה 11 ועד אחר תפילת ותיקין. על-פי הודעת ועד שוכני שומרון, המארגן את העלייה, היא תהיה בליווי ביטחוני, וצפויים להשתתף בה אלפי יהודים. טל' 02-6277720.

עצם הנשמה 3

בימים האלה מופיע התקליט השלישי בסדרת עצם הנשמה, מאת הרב יאיר כלב. בתקליט שנים-עשר ניגונים חסידיים מקוריים ועמוקים, המוגשים בעיבוד מושקע ואיכותי. זו הזדמנות להתוודע לעושר המיוחד של הניגונים החסידיים העתיקים. טל' 052-5675770.

שבחות ופיוטים

החזן והפייטן חזקיהו ויצמן מגיש את שבחות – תקליט של בקשות ופיוטים בנוסח יהודי בבל, בליווי תזמורת מורחבת ומקהלת חזנים. בתקליט תשעה פיוטים. טל' 054-7356567.

 שלחן שבת

אכילה שמחזקת את האמונה

בחג-הפסח אנו מצוּוים לאכול מצה, ונמצא שבחג הזה הגוף הגשמי של היהודי ניזון מאכילת מצווה. זה דבר ייחודי לחג-הפסח, שאין כמותו בכל החגים האחרים.

אמנם גם בשבתות ובימים-טובים האכילה היא מצווה – בשבת יש חיוב "לענגו בעונג אכילה ושתייה", וביום-טוב יש חיוב של "שמחה... במאכל ובמשתה" – אך אין הדבר דומה למצוות אכילת מצה. בשבת וביום-טוב אין המאכל עצמו מצווה, אלא שעל-ידי אכילתו מקיימים מצווה (והוא כמו סיבה שעל-ידה מתקיימת המצווה), ואילו בחג-הפסח המצה עצמה היא מאכל מצווה.

הגשמי מחזק את הרוחני

המצה מכונה בספר הזוהר 'מיכלא דמהימנותא' – מאכל האמונה. כשם שמזון רגיל מחזק את הגוף, כך המצה היא מאכל מיוחד שיש בו הכוח לחזק את האמונה. על-ידי אכילת המצה מתחזקת האמונה בלב נשמות ישראל.

מה הקשר בין מאכל גשמי לבין כוח רוחני כמו האמונה? מובא על כך משל ממאמר חז"ל: "אין התינוק יודע לקרות אבא, עד שיטעום טעם דגן". היכולת של התינוק לומר 'אבא' היא יכולת נפשית-רוחנית, ובכל-זאת הוא מגיע לכך על-ידי אכילה גשמית. כך גם המצה הגשמית מחזקת את כוח האמונה שבנפש האדם.

בלי להבין

משל זה מסביר את עומק מהותה של אכילת המצה. כשהתינוק אוכל דגן, עדיין אינו קורא 'אבא'. דבר זה יקרה רק אחר-כך. כמו-כן אין לו שום הבנה במהות עניינו של אבא – הוא אינו יודע שזה אביו-מולידו, ושהוא הדואג לכל צרכיו. ובכל-זאת פועלת אכילת הדגן שהתינוק יוכל לקרוא 'אבא', ובקריאה זו טמון בהעלם כל עומק עניינו של אבא.

בדרך דומה המצה מחזקת את כוח האמונה. אמנם בעת אכילת המצה אין האדם מרגיש את חיזוק האמונה, וכמו-כן אין הוא מבין בהכרח את מהותה, אבל האכילה עצמה פועלת שהאמונה תתחזק, ובתוך האמונה הפשוטה הזאת טמון הקשר הפנימי והעמוק עם עצמותו ומהותו יתברך.

אין הסתר

זו המעלה המיוחדת של אכילת המצה בחג-הפסח על אכילת שבת ויום-טוב: אמנם גם האכילה בשבת וביום-טוב היא מצווה, אבל פעולתה היא על חלק מהגוף, ולכן אין בכוחה לפעול על כללות הגוף והנפש הבהמית שלא יסתירו את אור הנשמה. אולם אכילת המצה, מכיוון שהיא מחזקת את האמונה, שהיא כוח מרכזי ובעל עוצמה רבה, אין הגוף והנפש הבהמית יכולים להסתיר ולהעלים את הגילוי.

אמונה עניינה אמת, שהוא בבחינת "הבריח התיכון", ה"מבריח מן הקצה אל הקצה". היא חודרת לכל פרט ולכל נקודה במהותו של האדם, וממילא לא ייתכן שיהיה דבר המעלים על האמונה. זו המעלה המיוחדת של אכילת המצה בחג-הפסח.

(תורת מנחם (תשי"א) כרך ג, עמ' 41)

 מן המעיין

שביעי-של-פסח

ראש-השנה למסירות-נפש

שביעי-של-פסח, היום שהקב"ה אמר בו "דבר אל בני-ישראל וייסעו" (שמות יד,טו), נחשב ראש-השנה למסירות-נפש. בשביעי-של-פסח כל אחד ואחד יכול וצריך לקבל עליו שכל השנה תהיה לו תקיפות של מסירות-נפש, על התורה, על מצוותיה, ועל עבודת הבורא.

(ספר השיחות)

כניסה למים

אף-על-פי שקריעת ים-סוף והליכת בני-ישראל בתוך הים ביבשה היו משולבות בנפלאות גדולות ובניסים רבים, תחילת כניסתם למים לא הייתה בדרך נס. למים נכנסו בתחילה במסירות-נפש, ורק אחר-כך, ובזכות זה, נבקע הים לפניהם.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

ניצוץ של יראת-שמים

"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה'" (שמות יד,לא). במשך כל התקופה שבה הנחית ה' עשר מכות על מצרים היו יהודים שהיו להם ספקות שמא יד המקרה בכך, אולם כשהגיעו ל"וייראו העם את ה'", כאשר היו חדורים יראת הרוממות – ידעו והרגישו כי הכול בא מן השמים. ניצוץ אחד של יראת שמים שקול כנגד כל המופתים.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

מהאמונה לשירה

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז ישיר משה" (שמות יד לא; טו,א). כאשר בני-ישראל האמינו בה', והאמינו שמשה הוא עבדו, "אז ישיר משה" – היה משה יכול לומר שירה.

(דגל מחנה אפרים)

שירת האמונה

היו לישראל עוד ניסים גדולים במדבר, ומדוע עליהם לא שרו שירה, אלא על נס קריעת ים-סוף? אלא שעל-ידי קריעת ים-סוף באו ישראל לידי אמונה שלמה. על אותה אמונה אמרו ישראל שירה.

(רבי ישראל מרוז'ין)

מופתים ומטרתם

עשר המכות שהונחתו על מצרים מטרתן הייתה בעיקר לשבור את קליפת מצרים. לעומת זה, המופתים שבקריעת ים-סוף מטרתם הייתה הפוכה – הם נועדו בעיקרם בעבור בני-ישראל, להכינם לקראת הגילויים של מתן-תורה.

(ספר המאמרים תרפ"א)

הים נהפך לחומת-מגן

"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד,כב). ללמדנו, כי בשעה ששומרים אמונים לקב"ה ולתורתו, גם אם הולכים בים, לא זו בלבד שה'ים' מתבטל, אלא יתרה מזו, הוא-עצמו נהפך לחומת-מגן.

(לקוטי שיחות)

הקב"ה נושע עם ישראל

חז"ל אומרים שבשעת קריעת ים-סוף הקב"ה נושע כביכול עם ישראל. זהו שנאמר (שמות טו,א) "אשירה לה'" – השירה היא על הישועה של הקב"ה כביכול.

(אור התורה)

 אמרת השבוע

אל ייאוש

במחנה-העבודה ברגן-בלזן ניתנה בשנת תש"ד רשות לאסירים בעלי דרכונים דרום-אמריקניים לאפות מצות. בליל חג-הפסח נערך מעין סדר-פסח, במיוחד לילדים, שנוהל על-ידי הרבי מבלוז'ב, ר' ישראל שפירא. לאחר אמירת הקושיות הוסיף הרבי ואמר: "מה נשתנה סבל זה, שואה זו, מכל הצרות אשר פקדו את העם היהודי בעבר?".

והוסיף לפרט: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה. בעבר בכל הלילות הארוכים בגלות, אכלנו גם חמץ וגם מצה. חמץ מסמל הגבהה והתרוממות-רוח, ואילו המצה מסמלת עוני ושפלות. בעבר, בלילות-הגלות, היו לנו גם ימים של התרוממות הרוח. אבל הלילה הזה, השואה הזאת, 'כולו מצה' – אנו שרויים בשפל המדרגה, ללא כל התרוממות-רוח".

וסיים: "אבל אל-נא תתייאשו, ידידיי הצעירים. מיד אחרי הקושיות אנו אומרים: 'עבדים היינו', והמילה 'עבדים' היא ראשי-תיבות: דוד בן ישי עבדך משיחך".

 מעשה שהיה

ההבטחה קוימה

הנוכחים נעצו עיניהם בפניו המאירות של ר' זכריה שטיין, שיראת-שמים נסוכה עליהן וזקן שיבה מעטר אותן. רק קולו נשמע, חוזר לימי ילדותו הרחוקים, בכפר קטן ששכן בין קוסוב לקיטוב.

אביו של זכריה נמנה עם חסידיו של רבי חיים מקוסוב (בעל ה'תורת חיים'). הוא ניהל בית-מרזח, שממנו פרנס בדי-עמל ובדוחק רב את בני-ביתו. יום אחד הכריעה אותו העבודה הקשה, והוא חלה ולא קם.

כעבור זמן עזבו האלמנה וילדיה את כפר מגוריהם ועברו לקיטוב, מקום מגורי הסבא והסבתא. את הבן, זכריה, הפקידה האם בידי אביה, כדי שיחנכו לתורה וליראת-שמים. הסבא, איש של צורה, השגיח על נכדו וגידלו כראוי.

כעבור כמה שנים, כשזכריה כבר היה נער, ביקשה ממנו אימו להירתם לפרנסת הבית. אף שנפשו חשקה בתורה, הבין זכריה ללב אימו וקיבל עליו את הדין.

מבית הסבא פנו האם ובנה ליענקל, בעליו של בית-מסחר למשקאות חריפים. "הנה בני", אמרה לו האם, "נער חרוץ ונבון, שיהיה לך לעזר. נהג בו כבוד ושלם לו בהגינות, כפי שסיכמנו בינינו".

עד מהרה השתלב זכריה בעבודתו. רוב שעות היום שירת לקוחות שהגיעו למקום, רבים מהם שיכורים, זוללים וסובאים. עשרות ואולי מאות פעמים ביום היה יורד אל מרתף בית-המסחר כדי להעלות ממנו כדים מלאים יין-שרף.

משכורתו לא הייתה גבוהה במיוחד, אך יענקל דאג למילוי כל מחסורו במזון ובבגדים, וכך היה יכול להפנות את כל שכרו לכלכלת אימו ואחיו.

אותו יום היה יום-השוק ובית-המסחר המה מלקוחות. כשירד זכריה למרתף נבעת למראה שהתגלה לעיניו. מבוהל כולו רץ למעלה והזעיק את מעסיקו. יענקל ירד למרתף ולתדהמתו גילה שם גופת אדם.

"מוכרחים להודיע מיד למשטרה", אמר יענקל בלב חרד. כעבור זמן-מה הגיעו למקום שוטרים. לאחר חקירה קצרה הוציאו מהמרתף את הגופה, ועצרו את זכריה המסכן בחשד לרצח, שכן הוא היחיד שביקר באותן שעות במרתף.

הדי המקרה פשטו עד מהרה בכל העיר. היהודים המודאגים החלו מוגיעים את מוחם בניסיון לחלץ את הנער הצעיר מהצרה שאליה נקלע. עד מהרה נכנסו גם עסקני הקהילה לעובי הקורה והחלו לפעול בכל הכיוונים.

אימו של זכריה מיהרה אל ביתו של הצדיק מקוסוב. "רבי, הצל את בני!", זעקה לפניו בתחינה. "אל ייאוש", אמר לה הצדיק, "הלוא 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים'. בטחי בה' ובעזרתו יתברך לא יאונה לבנך כל רע".

משפטו של זכריה נמשך כשנתיים. לבסוף פסקו השופטים כי בהעדר עדויות או ראיות המנקות את זכריה מהחשד ברצח – הוא הרוצח ועונשו מוות בתלייה.

אין צורך לתאר את עומק שיברון-הלב של האם המסכנה, למשמע גזר-הדין הנורא. עד מהרה שבה אל הצדיק מקוסוב, ובסערת-נפש עזה דרשה ממנו לפרוע את ההבטחה שנתן לה כשנתיים קודם-לכן. הצדיק שב על דברי ההרגעה. "שלמה המלך כבר אמר, 'צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו'", הוסיף, תוך הבעת אמונה וביטחון כי זכריה יֵצא מהפרשה בשלום.

הגיע יום ביצוע גזר-הדין. המתח בקרב יהודי העיר היה רב. עמוד התלייה כבר הוכן בכיכר העיר, שהייתה גדושה קהל רב. שני תליינים לובשי שחורים החזיקו בזכריה משני צדדיו.

על פי הנוהל המקובל בימים ההם, קם מזכיר בית-המשפט והכריז: "האם יש מישהו בקהל היכול להעיד לטובתו של זכריה שטיין?". דממה ששרתה בכיכר. המזכיר חזר על שאלתו ולאחר מכן אמר את הדברים בפעם השלישית והאחרונה.

לפתע הורגשה תזוזה בקהל. איכר צעיר מכפר סמוך פילס לו דרך בין ההמון, עד שהתייצב לפני השופטים והשוטרים. "אני הוא שהרגתי את חברי באותו יום", פתח ואמר, לתדהמת הכול. "שירַתי אז כחייל בצבא המלך, ובאותו יום חזרתי לחופשה קצרה בביתי. נודע לי כי יום קודם-לכן מכר שכני את השוורים שהיו לו. הנחתי אפוא שהוא נושא בכיסו כסף רב. עקבתי אחריו, וכשראיתיו פונה לבית-המסחר למשקאות חריפים, נכנסתי ובאתי אחריו. ניצלתי רגע של חוסר עֵרנות וגררתי אותו לקומת המרתף, שם חנקתי אותו למוות ורוקנתי את כיסיו מהכסף".

הקהל בכיכר האזין לדברים בנשימה עצורה. "אני מודה ומתוודה על חטאי ומבקש מכם לשחרר את הנער, החף מכל פשע", הוסיף האיכר.

"מדוע נזכרת לומר זאת רק עתה, רגע לפני ביצוע גזר-הדין?", הקשו השופטים בתימהון.

"אומר לכם", השיב האיכר. "זה תקופה ארוכה פוקד את חלומותיי איש זקן, החובט בגופי וטורף את שנתי. 'לא דיי שרצחת אדם אחד, כעת תגרום שאדם נוסף ימות בגללך, על לא עוול בכפו?!', צועק עליי האיש. כל התקופה חששתי לגלות את האמת ולהפליל את עצמי, אולם היום חדרה בי ההכרה כי אין לי שום ברירה, מפני שאם ייתלה הנער הזה, ירדוף אותי הפשע הכפול כל ימיי, ואזי טוב מותי מחיי".

כעבור רגע הותר זכריה מכבליו ושוחרר לחופשי.

ר' זכריה נהג בקביעות לספר את סיפורו ביום-השנה להצלתו, וכמו-כן במועדי-ישראל, שבהם חוגגים ומציינים ניסים של ישועה והצלה.

 חסידות

גילוי הארת המשיח

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות תש"ב עמ' 109): "הבעש"ט קרא לסעודת היום של אחרון של פסח 'סעודת משיח'. כשם שיש שמות לסעודות שבת ויום-טוב – 'עתיקא קדישא', 'זעיר אנפין' וכדומה – כך קראו לסעודה זו 'סעודת משיח'. בעת הסעודה הייתה הדלת פתוחה לכול, וכל מי שנכח אז בבית היה טועם מן הסעודה. 'סעודת משיח' נערכת באחרון של פסח, שכן ביום זה מאיר גילוי הארת משיח-צדקנו".

כ"ק אדמו"ר הרש"ב הנהיג מנהג נוסף בסעודה זו – שתיית ארבע כוסות של יין. מנהג זה נתקן בשנת תרס"ו, בעת 'סעודת משיח' שנערכה בישיבת 'תומכי תמימים'. הרבי ציווה אז לתת לכל אחד מתלמידי הישיבה, ה'תמימים', יין לשתיית ארבע כוסות (היום יום, עמ' מז).

התנוצצות אור הגאולה

מנהגים אלה הם ביטוי לתהליך גדול שמתחולל בעולם החל מימות הבעש"ט. כל ספרי החסידות מדברים על כך, שהתגלות הבעש"ט וגילוי אור החסידות הם הכנה לימות המשיח. הבעש"ט הוא התנוצצות אורו של משיח – זו הלשון המקובלת בקרב אדמו"רי החסידות.

ידועה האיגרת שכתב הבעש"ט, ובה הוא מספר על 'עליית נשמה' שהייתה לו, ושבמהלכה הגיע עד היכלו של המשיח. שאל הבעש"ט את המשיח: "אימתי קאתי מר?" (=מתי יבוא מר?), וענהו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". מכאן נובע, שהפצת מעיינות החסידות בכל חלקי העם היא הכנה לביאת המשיח.

הופעת החסידות היא אפוא סוג של הכנה רוחנית, שמכינה את העולם לקראת התגלותו של המשיח. מי שיתעמק במהותה של החסידות ובמסגרת החיים שבנתה, ימצא קווים רבים שמתחברים עם מושגים הקשורים בתקופת המשיח. העיסוק בפנימיות התורה הוא הכנה לתורתו של משיח. ההתלהבות והשמחה בעבודת-ה' קשורות אף הן לאופייה של עבודת ה' השלמה בימות המשיח.

גם המנהג של 'סעודת משיח' קשור לתפיסה זו. הרעיון שמאחורי הסעודה הוא, לקבל את הארת המשיח לא רק בכלים הרוחניים של הבנה ורגש, אלא בצורה של סעודה, שהאדם אוכל ומרגיש את טעמה, ואחר-כך היא מתעכלת בקרבו ונעשית דם ובשר כבשרו.

מחול משיח

אף גילוי המשיח לא יישאר במישור הרוחני. המשיח יבוא כמציאות ממשית, שנוכל לראותה בעיניים ולמששה בידיים. מציאות מוחשית, כמו סעודה שאנו אוכלים, כמו יין שאנו שותים. הסעודה הזאת מעניקה לאדם את היכולת לחשוב על ביאת המשיח לא רק במונחים מופשטים, אלא בצורה מוחשית ומציאותית.

ככל שאנו מתקרבים לגאולה, נדרשת הכנה גדולה יותר. זה הטעם למנהג שתיית ארבע הכוסות. אחד הנימוקים לארבע הכוסות של פסח הוא, שהן מקבילות ל"ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את אומות-העולם, וכנגדן עתיד להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמות" (כמאמר חז"ל). אם-כן, כאשר אנו מתקרבים לימים שבהם יתקיימו הייעודים הללו, אנו שותים עוד ארבע כוסות בסיום הפסח, כדי לעורר את גילוי ארבע הכוסות של ימות המשיח.

כ"ק אדמו"ר הריי"צ הנהיג לערוך 'מחול משיח' בשעת סעודת משיח. אמר על כך חתנו וממלא מקומו, הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם תשי"ב, כרך ב, עמ' 157): "מאמר זה אפשר לפרש בשני אופנים: א) זה ריקוד ששייך ומהווה הכנה למשיח. ב) זה ריקוד שמשיח עצמו משתתף בו. וכיוון שהדבר תלוי בנו איך לפרש, נפרש כפי שכדאי לנו – כפירוש השני – שמשיח נמצא כבר ומשתתף ורוקד יחד עמנו הריקוד שלו".

 בציפייה לגאולה

חג הגאולה האחרונה

"החג האחרון של פסח הוא חגה של הגאולה האחרונה, שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות, על-ידי משיח-דקנו – 'גואל אחרון'" (כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק')

 חיים יהודיים

יציאת-מצרים נוסח טהראן

מחזה לא-שגרתי אירע בליל חג-הפסח תשל"ט. עם סיום תפילת ערבית בבית-מדרשו, יצא הרבי מליובאוויטש לרחוב וצעד אל אולם רחב-ידיים, שבו התכוננו כמה מאות נערים, ממוצא איראני, לעריכת הסדר. הרבי בירך אותם בלבביות רבה, התעניין בשלומם, ופנה משם לעבר אולם נוסף, לא-הרחק משם, שבו התאספו כמה מאות נערות, אף הן יוצאות איראן, לעריכת ה'סדר'. גם להן ביקש הרבי לאחל חג שמח. מי היו הנערים והנערות הללו?

הסיפור התחיל כשמונה חודשים קודם-לכן. בקיץ תשל"ח יצאו לטהראן, בשליחות הרבי, שני חסידי חב"ד, הרצל אילוליאן, יליד איראן ובאותם ימים תלמיד ישיבת חב"ד בברוקלין, והרב שלום הכט, רב הקהילה הפרסית בקווינס שבניו-יורק. הם באו לטפל בענייני יהדות בעבור יהודי המקום.

שליחות בעין-הסערה

עד מהרה התברר להם כי נקלעו לעין-הסערה. המונים החלו להציף את הרחובות, מניפים תמונות של המנהיג הגולה, האייתולה חומייני. זו הייתה ראשיתה של המהפכה באיראן. צבא השאה ירה במפגינים, אך נכשל בדיכוי המהומות. פחד השתרר בקרב היהודים.

שבועיים לאחר מכן חזר הרב הכט לניו-יורק, ובמקומו בא הרב יוסף רייטשיק, יליד קליפורניה, שעוד קודם לכן ביקר ופעל באיראן. "ביום שהגעתי לטהראן התקיימה במרכז העיר הפגנה של כמיליון איש נגד השאה. זה היה מפחיד", מספר הרב רייטשיק.

"הוציאו את הילדים"

כמה עשרות מעשירי הקהילה היהודית התארגנו לשלוח את ילדיהם לחו"ל, עד יעבור זעם. אילוליאן ורייטשיק סייעו להם להשיג אשרות לארה"ב, והבטיחו עזרה גם בקליטת הילדים באמריקה. בראש-חודש כסלו תשל"ט נחתה בניו-יורק קבוצת הנערים, ונקלטה על-ידי חסידי חב"ד, ובראשם הרב יעקב הכט, פעיל נמרץ וידוע בתחום החינוך.

כחודשיים לאחר מכן צלצל הטלפון בביתו של הרב יעקב הכט. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, ומעבר לקו נשמע קולו הנרגש של ראש הקהילה היהודית בטהראן, דוד שופט: "אתם מוכרחים להוציא את הילדים שלנו מכאן. מחיילים את הבנים, מתנכלים לבנות, ומרגע לרגע החיים כאן נעשים מסוכנים יותר". הרב הכט החליט להביא את העניין לפני הרבי. "עשו הכול כדי להוציא משם כמה שיותר ילדים", הורה הרבי.

אלף ניצולים

מכאן והלאה קיבל העניין תאוצה. זה היה מבצע לוגיסטי ענק, הכרוך באין-ספור סיכונים. צריך היה לארגן אשרות אמריקניות במספר סיטוני. הוצאת הנערים והנערות מאיראן הייתה חייבת להיעשות במסווה של נסיעת סטודנטים ללימודים, כדי ששלטונות איראן לא יכשילו את המבצע. בו-בזמן היה צריך להכין מקומות לקליטת מאות הנערים והנערות.

"לקראת חג הפסח, כעבור פחות משלושה חודשים, קלטנו כשבע-מאות נערים ונערות", אומר הרב רייטשיק. לאחר הפסח הגיעו עוד שתי קבוצות, ומניין המחולצים מאיראן, במיזם ייחודי זה, הסתכם בכאלף בני-נוער. אלה היו אפוא הנערים והנערות שהרבי בא בעצמו לבקרם באותו ליל-סדר בלתי-נשכח.

אילוליאן (מימין) ורייטשיק (משמאל) עם כמה מהנערים במנהטן

פינת ההלכה ומנהג

ילדים בחול-המועד

שאלה: האם בחול-המועד מותר לפתוח חוג במועדון ולכתוב או לצייר כדי להעסיק את הילדים?

תשובה: בתלמוד ירושלמי אמרו: "כלום אסור לעשות מלאכה (בחול-המועד), אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים ויגעים בתורה...". כמה מגדולי הראשונים הסבירו את הטעם שהותרה מלאכת 'דבר האבד' בחול-המועד: "כדי שלא יצטערו על איבודה, וייבטל מלימודו". וכתבו הפוסקים: "וכוונת השם יתברך בנתינת המועדות – כדי להידבק באהבתו ויראתו, ולעסוק בתורתו התמימה".

מותר לטייל בימים האלה, הן ברגל הן ברכב, לבקר במקומות ולהשתתף באירועים כשרים, אך יש להיזהר במשנה-זהירות מקלות-ראש. וכתבו ראשונים שהשחוק וקלות-הראש חמורים יותר מאיסורי המלאכה.

למעשה, על-פי-רוב נשאר זמן שאינו מנוצל לטיולים ולאירועים, וזמן זה הוא 'דבר האבד' ביותר, כמאמר "אין אבֵדה כאבֵדת הזמן", וכנפסק להלכה בדיני מלמדים, שזו אבֵדה בלתי-חוזרת. בזמננו, ששהיית הילדים והנוער באפס-מעשה (ובפרט ברחוב) היא הרסנית, מצווה רבה על כל מי שיכול, לפתוח חוגים ולארגן פעילויות כדי להעסיקם בעיסוקים חיוביים. זה חלק בלתי-נפרד ממצוות החינוך המוטלת על ההורים.

וכתבו פוסקי דורנו, שאם לשם כך נחוץ לכתוב ולצייר ולעשות מלאכות מגוּונות –  מותר הדבר.

מקורות: הג"מ פ"ו מהל' יו"ט אות מ, ומ"מ רפ"ז. שו"ע תקלו, א. א"ר סי' תקל. ש"ש כהלכתה ח"ב, פס"ו סנ"ט; חוה"מ כהלכתו פ"א סכ"ו-כז ופ"ו סע"ה, וש"נ. זמן: מד"ש ה,כג. ב"ב כא,ב ותוס', וחו"מ סו"ס שו. לימוד בחוה"מ: יו"ד רמה, יב-יד ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן הל' ת"ת א,י. תקכ"ט ו-ז.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)