ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ט,א)
וצריך להבין: הלוא אהרון ובניו היו באוהל מועד עוד קודם לכן, כדכתיב בסוף הפרשה הקודמת, "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים" – מדוע אפוא הוצרך משה לקרוא להם? ועוד, לאיזה צורך קרא משה גם לזקני ישראל, והלוא לא מצינו (כאן) שדיבר אליהם?
ביאור העניין:
"יום" – רומז לאור וגילוי, כנאמר (בראשית א) "ויקרא אלוקים לאור יום".
"שמיני" – רומז לספירת הבינה (הספירה השמינית, מלמטה למעלה, מספירת היסוד).
"קרא" – פירושו גם המשכה והשפעה, כדכתיב (ישעיהו ו), "וקרא זה אל זה", ותרגומו, "ומקבלין דין מן דין".
"ביום השמיני קרא משה" – משה רבינו המשיך את הגילוי דספירת הבינה,
"לאהרון ולבניו ולזקני ישראל" – ועל-ידם נמשך גילוי זה לכל ישראל.
(ספר-המאמרים תש"ה, עמ' 167)
עגל בן בקר לחטאת (ט,ב)
להודיע שמכפר לו הקב"ה על-ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה (רש"י)
נשאלת השאלה: הלוא בימי המילואים כבר הקריב אהרון קרבן לכפר על חטא העגל (תצווה כט, וברש"י שם) ואם-כן מדוע הוצרך לקרבן נוסף?
בספר התניא (איגרת-התשובה פרק ד) מבואר שבכפרה יש שני עניינים: א) כפרת העוון, ב) שיהיה החוטא מרוצה וחביב לפני הקב"ה כקודם החטא (וכמו אדם שחטא כנגד המלך, שגם לאחר שפייס את המלך והמלך כבר מחל לו, שולח הוא דורון למלך כדי להיות מרוצה וחביב לפניו כמו קודם החטא).
ולפי זה, הקרבן שהקריב אהרון בימי המילואים השיג כפרה וסליחה (לנפש האדם), ואילו הקרבן שהקריב ביום השמיני היה בגדר 'דורון' (נחת-רוח לה' יתברך).
זה גם הדיוק "להודיע שמכפר לו הקב"ה": התורה מודיעה את חיבתו של אהרון, שחזר להיות "מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא".
(ליקוטי-שיחות, כרך כב, עמ' 19)
ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד (ט,כג)
למה נכנס משה עם אהרון? ללמדו על מעשה הקטורת (רש"י)
"קטורת" – עניינה "בחד קטירא אתקטרנא", דהיינו קישור וייחוד.
"ללמדו על מעשה הקטורת" – נמצא שמשה לימד את אהרון כיצד להתקשר עם הקב"ה בתכלית הדבקות והייחוד. ואף שאהרון כבר הקריב את קרבנות היום, שבאמצעותם בוודאי זכה לקרבת אלוקים ("קרבן" מלשון קירוב), בכל זאת צמאה נפשו להתקשרות ולדבקות העליונה של בחינת 'קטורת'.
(משיחת שבת-קודש פרשת שמיני ה'תש"מ)
ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם (י,ב)
עבודת הקטורת היא התקשרות והתחברות, כמו "בחד קטירא אתקטרנא". המשמעות הפנימית של העלאת קטורת על מזבח הפנימי היא – גילוי התקשרותה של פנימיות הנפש לקב"ה.
עבודה זו היא בבחינת "אש זרה" – שכן התגלותה של פנימיות הנפש 'זרה' לעבודה הרגילה של האדם, שהיא בדרך-כלל בחיצוניות הנפש בלבד.
ועד כדי כך, שזו עבודה "אשר לא ציווה אותם" – זו עבודה שאי-אפשר לצוות עליה את האדם, אלא האדם מגיע אליה מעצמו. ובדוגמת פתגמו המפורסם של רבי לוי-יצחק מברדיטשוב בקשר ליום-הכיפורים, שביום קדוש זה היינו צמים גם ללא ציווי מפורש לצום, שכן "מי רוצה לאכול".
(ליקוטי-שיחות כרך לב עמ' 98)
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (י,ב)
היום השמיני לחנוכת המשכן (שבו מתו נדב ואביהו) שייך לחנוכה, שכן מלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסלו, אלא שחנוכת המשכן נדחתה עד א' בניסן (ולכן קוראים בחנוכה את פרשת הנשיאים, פרשת חנוכת המשכן).
והרי רמז לחנוכת המשכן במילה 'חנוכה':
ח – יום שמיני למילואים, נו – בגימטרייה נד"ב (56), כה – בגימטרייה אביהו"א (25).
רמז שביום השמיני למילואים נסתלקו נדב ואביהוא.
(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר ב עמ' רסח)
ותצא אש מלפני ה' (י,ב)
שתויי יין נכנסו למקדש, תדע: שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו' (רש"י)
אם האיסור על כניסתם של שתויי יין למקדש טרם ניתן, מדוע נענשו על כך נדב ואביהוא?
רש"י מרמז לתשובה בלשונו הטהור – "משל למלך שהיה לו בן בית". נדב ואביהוא, שהיו בבחינת "בני בית" כביכול אצל הקב"ה, היו צריכים להבין מעצמם שאין זה כבודו של מקום להיכנס למקדש שתויי יין.
(ליקוטי-שיחות כרך יב עמ' 52)
זאת החיה אשר תאכלו (יא,ב)
היה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל... אף בשרצי המים... וכן בעוף... וכן בשרצים (רש"י)
נס מיוחד במינו היה כאן, שלא מצאנו כמותו אלא בתיבת נח: בהמות, חיות, עופות, דגים ושרצים – כולם נקבצו (א) למקום אחד, (ב) למדבר, שאינו מקום יישוב.
ובכל זאת רש"י אינו מדגיש את ההפלאה שבנס זה, אלא הוא מציגו כאילו היה אירוע טבעי. וטעמו ונימוקו עמו: הלוא הדבר היה נחוץ לצורך לימוד התורה (כדי להקל על בני-ישראל להבין היטב את הלכות התורה), ומכיוון שהתורה היא בעלת-הבית על העולם, אין פלא שהיא מסוגלת לשדד את מערכות הטבע, והדבר אינו מעורר התפעלות מיוחדת.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשל"א) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
