נושאים נוספים
	התקשרות 678 - כל המדורים ברצף
	על-ידי ה'מיצר' באים אל ה'בלי מצרים'
	נרקוד בתשעת הימים לקבלת פני משיח
	ימי בין המצרים
	פרשת דברים
	הלכות ומנהגי חב"ד לשבוע ט' באב

גיליון 678, ערב שבת קודש פרשת דברים-חזון, ה' במנחם-אב ה'תשס"ז (20.07.2007)

 דבר מלכות

על-ידי ה'מיצר' באים אל ה'בלי מצרים'

האם ימי בין המצרים הם הגורמים למאורעות שקרו בהם, או להיפך, המאורעות גרמו לכך שהימים האלה נקראים "בין המצרים"? * להפוך את הימים מימי צרה לימי שמחה או להמשיך בתוך ימים אלו 'נחלה בלי מצרים'? * כאשר האדם נמצא ב'מיצר', אל לו להיחלש אלא עליו להתגבר בתוספת כוח * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בעניין "בין המצרים"¹ מצינו במדרש² ב' פירושים: פירוש הא' – "כההיא דתנן .. בסימניו ובמצרניו" (בין מיצר וגבולי השדות³), וכמובא במפרשי התנ"ך⁴ ש"בין המצרים" "יש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס", ולכן "כל רודפיה השיגוה"¹. ופירוש הב' – "יומין דעקא [=ימי צרה], משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב".

והחילוק ביניהם: לפי פירוש הא' – "בין המצרים" הוא הסיבה לכך ש"כל רודפיה השיגוה", כיוון שהיתה "בין המצרים"; ואילו לפי פירוש הב' – "בין המצרים" הוא מסובב מזה ש"כל רודפיה השיגוה", שבגלל זה נעשו "יומין דעקא".

והעניין בזה:

ישנם חמשה דברים שאירעו בתחילת ימי בין המצרים, וחמשה דברים שאירעו בסוף ימי בין המצרים⁵.

ובכן: כאשר אירע המאורע הראשון מהחמשה דברים – עדיין לא היה עניין "בין המצרים", ורק מצד מאורע זה נעשה "בין המצרים", והיינו, שמאורע זה היה הסיבה שמצד זה נעשו ימים אלו "בין המצרים", "יומין דעקא". ולאחרי שנעשו "יומין דעקא" – הנה מצד העניין ש"מגלגלין⁶ זכות ליום זכאי", ועל-דרך-זה גם להיפך, אזי נעשה "בין המצרים" ("יומין דעקא") הסיבה לכך ש"כל רודפיה השיגוה".

ועוד חילוק בין ב' הפירושים: לפי פירוש הא' – הרי "בין המצרים" מצד עצמו אינו עניין רע, ואין זה אלא שכאשר רודפים אחרי מי שנמצא "בין המצרים" הרי זה נעשה עניין רע, כיוון שאינו יכול לברוח; אבל לפי פירוש הב' – הרי "בין המצרים" הוא עניין רע מצד עצמו, "יומין דעקא".

ב. והנה, תכלית "בין המצרים" הוא – שבקרוב יהפכו לששון ולשמחה (כמו שכתוב בתנ"ך⁷ ומבואר במדרשי חז"ל⁸), ועד שמעניין "בין המצרים" יבואו ל"נחלה בלי מצרים"⁹, "נחלת יעקב"¹⁰, "לא כאברהם כו' ולא כיצחק כו' אלא כיעקב שכתוב בו¹¹ ופרצת גו'"¹².

ועל פי זה מובן, שבהתאם לב' הפירושים ב"בין המצרים" ישנם ב' פירושים ב"נחלה בלי מצרים":

ובהקדם המבואר בליקוטי תורה¹³ [. .] בדיבור-המתחיל עניין נחלת יעקב: "נחלת יעקב נקרא נחלה בלי מצרים, ועיין מזה בפרדס¹⁴ ערך נחלה".

ובפרדס שם מבאר ש"נחלה בלי מצרים" קאי על ספירת הבינה. ומבאר ב' פירושים: (א) "בבינה אין מגיע שם צעקת וקטרוג הצרים הצוררים", והיינו, ש"מצרים" קאי על הצרים הצוררים, (ב) "מצרים מלשון מצר, והדבר המושג יש לו מצרים שהוא גדר הגבול, אבל בבינה ומבינה ולמעלה אין השגה כלל ואינה נגבלת, ולכן נקרא נחלה בלא מצרים, שאין לה גבול". ומבאר, ש"התפארת יקרא לפעמים נחלה בלי מצרים . . בהיותו עולה למעלה בבינה" (וכמו שכתוב בליקוטי תורה ש"תפארת עולה עד הכתר אשר הוא למעלה מבחינת מיצרים וגבולים").

ונמצא, שב' הפירושים שבפרדס בעניין "נחלה בלי מצרים" הם בהתאם לב' הפירושים שבמדרש בעניין "בין המצרים":

עניין "בין המצרים" כפירוש הב' שבמדרש, "יומין דעקא" – נהפך לששון ולשמחה להיות "נחלה בלי מצרים" כפירוש הא' שבפרדס, שמתבטל צעקת וקטרוג הצרים הצוררים; ועניין "בין המצרים" כפירוש הא' שבמדרש, מלשון גבולים – נהפך לששון ולשמחה להיות "נחלה בלי מצרים" כפירוש הב' שבפרדס, למעלה מהגבלת ההשגה.

ג. ומזה מובן חילוק נוסף בין ב' הפירושים:

לפי פירוש הא' שבפרדס – הרי עניין "מצרים" עצמו הוא עניין לא טוב, שצריכים לבטלו. אבל לפי פירוש הב' שבפרדס – הרי עניין "מצרים" עצמו, עניין ההשגה, הוא עניין טוב, אלא, שאין זה תכלית השלימות, כיוון שצריכה להיות גם העבודה שלמעלה מהשגה. אבל לאידך, צריך להיות גם עניין ההשגה, כי, ההשגה היא ההכנה והמעביר שעל-ידה באים לבחינה שלמעלה מהשגה, ויתירה מזה, גם העניין שלמעלה מהשגה, תכליתו שיומשך ויאיר בהשגה.

ועל-דרך הידוע¹⁵ בעניין "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"¹⁶, שגם עניין "בכל מאדך", תכליתו שיומשך ויאיר "בכל נפשך" בכל עשר כוחות הנפש, כוחות פנימיים.

וכן הוא בעניין התורה, שעניינה השגה, אלא שצריך להיות "ברכו בתורה תחילה"¹⁷, שהוא עניין הקבלת-עול שלמעלה מהשגה, ועניין זה צריך להיות נרגש גם בהשגה בתורה, היינו, שבהשגת התורה צריך להיות נרגש עניין האלקות שלמעלה מהשגה.

וזהו החילוק שבין תורה לשאר החכמות, להבדיל, ששאר החכמות כל עניינם הוא השגה בלבד, מה שאין כן בתורה צריך להיות נרגש גם האלקות, ובאופן שיאיר גם בהשגה, ואז גם ההנחה ("דער אָפּלייג") בשכל היא בתוקף ובעומק יותר, מצד האלקות שבזה השייך לעצם נפשו.

ד. והנה, על פי האמור לעיל שכאשר העניין של "בין המצרים" נהפך לששון ולשמחה אזי נעשה מ"בין המצרים" "נחלה בלי מצרים", מובן, שיש מעלה בעניין "בין המצרים", שעל-ידו דווקא באים לעילוי של "נחלה בלי מצרים".

ומעלה זו היא לא רק לפירוש ש"בין המצרים" היינו בין הגבולים, כמו הגבול שבעניין ההשגה (כנ"ל), אלא גם לפירוש ש"בין המצרים" היינו "יומין דעקא", מצד הצרים הצוררים – כיוון שמזה דווקא באים ל"נחלה בלי מצרים".

ומזה מובן, שבבוא זמן "בין המצרים" לא צריכה להיות נפילת הרוח (שפועלת חלישות בעבודה, כמבואר בתניא¹⁸), אלא אדרבה, יש לנצל את עניין "בין המצרים" (לפי ב' הפירושים) כדי להפכו ולבוא על-ידו ל"נחלה בלי מצרים".

ועל דרך זה בכל ימי השנה, שכאשר ישנו עניין המיצר ומעכב כו', צריכים להפכו לטוב.

ועל דרך המבואר בארוכה באגרת הקודש¹⁹, שכאשר ישנו דבר המבלבל, אזי העצה היא להתבונן בעניין גלות השכינה, שניצוץ הארתה מתלבש בבחינת גלות בדבר המבלבל [וניצוץ זה שרשו נעלה מאד, שלכן ירד למטה כל-כך, כידוע²⁰ שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר], וכיוון שכן, הרי זה צריך לפעול בו התגברות ותוספת כוח בעבודה.

וכן הוא בעניין "בין המצרים", שדווקא על-ידי המיצר נעשית התגברות והוספה יתירה, וככל שהמיצר הוא למטה יותר, עד לפירוש היותר תחתון ב"בין המצרים", הנה על-ידי זה דווקא יכולים להתקשר עם הגבוה ביותר.

וכן הוא בעניין "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – שעניין "בכל מאדך" קשור [לא רק עם "בכל נפשך", כנ"ל (ס"ג) שהבלי גבול שלמעלה מהשגה צריך להיות מאיר ונרגש גם בהשגה, בכוחות פנימיים, אלא] גם עם "בכל לבבך", "בשני יצריך"²¹, והיינו, שדווקא על-ידי היצר הרע (דוגמת הפירוש היותר תחתון ב"בין המצרים") באים לעבודת "בכל מאדך", בלי גבול.

ה. ועל פי זה יש להוסיף בפירוש "בין המצרים" – לשון רבים:

כאשר ישנו עניין המיצר למטה, הנה "מן המיצר קראתי גו' ענני במרחב"²², היינו, שעל-ידי המיצר באים לבחינת מרחב העצמי, בלי גבול.

אמנם, בחינת מרחב העצמי נקרא גם כן בשם מיצר²³, להיותו בבחינת נקודה שלמעלה מאורך ורוחב וגובה ועומק.

וזהו "בין המצרים" לשון רבים – שהמיצר שלמטה, שהוא מטה מטה ביותר, מתקשר עם המיצר שלמעלה, שהוא גבוה גבוה ביותר, מרחב העצמי.

ועניין זה יתגלה כאשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, שתמורת "בין המצרים" תהיה "נחלה בלי מצרים", כפי שיתגלה בקרוב על-ידי משיח צדקנו.

(מהתוועדות שבת פרשת מטות-מסעי ה'תשי"ט. 'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ט ג (כו), עמ' 149-153)

_______________

1)    איכה א, ג.

2)    איכ"ר פ"א, כט.

3)    פי' מת"כ.

4)    פרש"י עה"פ.

5)    תענית כו, סע"א ואילך.

6)    שם כט, א. וש"נ.

7)    זכרי' ח, יט. וראה רמב"ם הל' תעניות בסופן.

8)    ראה תוספתא סוף מס' תענית. יל"ש ירמי' רמז רנט. פס"ר פ' על נהרות בבל. ב"ר ס"פ ויחי.

9)    ראה גם מכתב ו' מנ"א שנה זו (אג"ק חי"ח ע' תפג): "וכמדובר בהתועדות כו'".

10)  ישעי' נח, יד.

11)  ויצא כח, יד.

12)  שבת קיח, סע"א ואילך.

13)  מסעי צו, ב.

14)  שער כ"ג פי"ד.

15)  ראה לקו"ת שה"ש לט, ב. ובכ"מ.

16)  ואתחנן ו, ה.

17)  ראה נדרים פא, א. לקו"ש חט"ו ע' 3. וש"נ.

18)  פכ"ו.

19)  סכ"ה (קמא, א).

20)  ראה לקו"ת פ' ראה יט, ג. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ובכ"מ.

21)  ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש"י עה"פ.

22)  תהלים קיח, ה.

23)  ראה גם אוה"ת נ"ך ח"ב ריש ע' א'לו.

 משיח וגאולה בפרשה

נרקוד בתשעת הימים לקבלת פני משיח

למעלה מגלות וגאולה

עניינם של ג' בתי-המקדש: בית-המקדש הראשון – היה בזמן שלמה, שאז "קיימא סיהרא באשלמותא", גילוי מלמעלה למטה, זמן של גאולה; בית-המקדש השני – היה בזמן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", בדרך מלמטה למעלה, זמן של גלות. ועל שני בתי-מקדשות אלו נאמר "יחיינו מיומים". ואילו בית-המקדש השלישי – עליו נאמר (בהמשך הכתוב) "ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו", שקאי על בית-המקדש שלעתיד, שהוא למעלה מב' הקווים של גלות וגאולה.

ולכן תהיה הגאולה שלעתיד גאולה שלימה, שאין אחריה גלות – שמכיוון שגאולה זו היא למעלה לגמרי מב' הקווים של גלות וגאולה, לכן היא גאולה שלימה ואמיתית, במהרה בימינו, על-ידי משיח.

(שיחת ש"פ דברים, שבת חזון, תשט"ו. 'תורת מנחם-התוועדויות' תשט"ו ח"ב (יד), עמ' 241)

אליהו כבר בישר אתמול

ויהי רצון שמהדיבור בכל עניינים אלו נבוא תיכף ומיד למעשה בפועל על-ידי הקב"ה – שעוד לפני שאומרים הפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" בהפטרה, נעשה כבר עניין "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה בפועל ממש על-ידי הקב"ה – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

ולאחרי זה ממשיכים בכל מעשינו ועבודתינו במשפט, תורה, וצדקה כללות כל המצוות – שהרי בתקופה ראשונה של ביאת משיח צדקנו, ועל אחת כמה וכמה ביום הראשון לביאת משיח צדקנו, אין מצוות בטלות, ואדרבה, ביתר שאר וביתר עוז, באופן נעלה יותר ובתכלית השלימות.

וכיוון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא" – יבוא ביום שישי זה, יום שישי בפרשת "אלה הדברים אשר דיבר משה", שבתחילתה מדובר אודות הכניסה לארץ, ובסיומה מדובר אודות כיבוש ארץ סיחון ועוג, וסיום וחותם ההפטרה בפסוק "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה [. .].

והשאלה שאליהו הנביא צריך להודיע ולבשר על הגאולה – מתרצת כבר הגמרא ש"לבית דין הגדול אתא", כך שיתכן שאליהו הנביא כבר בא לגליל או לטבריה ובישר שמשיח צדקנו בא ביום ששי זה!

ובודאי ששאלות אלו לא יפריעו ולא יבלבלו אף אחד, שכן, העיקר הוא שמשיח צדקנו לא יתאחר אפילו רגע אחד, ויבוא תיכף ומיד ממש.

והעיקר – שמהדיבור בזה נרקוד תיכף ומיד למעשה בפועל, ולא יהיו שאלות אם מותר לרקוד בתשעת הימים, כי כשבא משיח צדקנו בפועל "מראה באצבעו ואומר זה", והגאולה האמיתית והשלימה ישנה בפועל, הרי לא זו בלבד שמותר לרקוד, אלא יתירה מזה – שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, וביתר שאת וביתר עוז (לפי ערך גודל הירידה).

ומתוך ריקוד – "ילכו מחיל אל חיל (עד) יראה אל אלקים בציון".

(שיחת ש"פ דברים, שבת חזון, תשמ"ט, התוועדויות תשמ"ט חלק ד, עמ' 97-98)

 ניצוצי רבי

ימי בין המצרים

כשהרבי צפה בבוא הרבי מצ'ורטקוב בשנת תרפ"ח לברלין * על מנחם-אב תשכ"ו והוראות מיוחדות בתשל"ו * לבקש את הרבנים שידברו בענייני בית המקדש * ומכתב דחוף לרב הכותל

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

בימי בין המצרים של שנת תרפ"ח הגיע האדמו"ר מצ'ורטקוב לביקור בברלין. הרבי נשיא דורנו שהה אז במקום, והחליט לבקרו כאלמוני ולחזות במחזה. במכתב משפחתי ששלח לאחר מכן לחמותו המיועדת, הרבנית נחמה דינה ע"ה, תיאר הרבי את השמחה שהקיפה את חסידי ואוהדי צ'ורטקוב – שבאו לקיים את "והיו עיניך רואות את מוריך" – כאשר אווירת בין המצרים נדחקת לצדדים.

הנהגות הרבי ביום החורבן

הנה תיאור מימי בין המצרים תשכ"ו שכתב הרה"ת אברהם אלטר הלוי שי' הבר ("מכתבים מבית חיינו" עמ' 157):

בהפטרה של שבת (שבת חזון) התאפק כ"ק אדמו"ר שליט"א כמעט כל הזמן מבכי, ובפרט במקומות שהיו יותר תוכחה וכו'. כן היה גם בהפטרה אתמול (תשעה באב) בבוקר, גם כן כמעט כל הזמן התאפק כ"ק אדמו"ר שליט"א מבכי. בהפטרה במנחה היה כרגיל [. .].

בערב תשעה באב בתחילה הודיעו שהרבי יתפלל מנחה בשעה 6:00 , אבל לבסוף נסע הרבי לביתו ב-5:40 לערך, והודיעו שמנחה תתקיים ב-6:30. כך היה – הרבי חזר מביתו כ-5 דקות לפני זה, וב-6:30 התפללו מנחה.

ב-7:50 לערך נסע הרבי לביתו לסעודה המפסקת (מעניין שנסע עם נעלי גומי, ואינני יודע בדיוק למה נסע עם נעלי גומי – כי לכאורה בסעודה המפסקת (על פי מה שכתוב בשולחן ערוך) אין צריך ללכת בנעלי גומי. ואו שזה בשביל לחזור מביתו עם נעלי גומי (שהדין הוא שצריך לבוא לבית הכנסת עם נעלי גומי), או אז ס'איז רבי'סקע זאַכן [=שזה עניינים של רבי]).

מעריב התפללו למטה. הרבי ישב על באַקס (עטוף בנייר) עם הפנים לצד מזרחית-דרומית. איכה קרא שוסטרמן כרגיל. לאחרי מעריב המתין הרבי שיכריזו זמן התפלה בבוקר, ור' יוחנן הכריז לשעה 10:00 (חדקוב היה חזן, כי יש לו יארצייט בתשעה באב, אגב: הוא אמר משניות אחר התפלה, אבל (מה שמותר ללמוד) פרק אלו מגלחין במועד-קטן).

בבוקר בא הרבי ל-770 כ-40 דקות לפני 10:00, ובעשר ירד למטה והביט כל זמן התפילה ברשימות [=הצמח צדק] על מגילת איכה. ולפי מה שזלמן גופין [=הרה"ח ר' זלמן גופין – משפיע ישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד] סיפר לי, הנה את קריאת-שמע אמר עם הצבור עד "אמת", ואחר-כך שב לעיין ברשימות. בסיום קריאת התורה שב למקומו (מאותו צד שבו עלה לבימה, היות והלך אחרי הספר תורה שאותו מחזירים מצד זה, זאת אומרת צד דרום של הבימה). ר' זלמן דוכמן היה החזן של קינות. לאחר עלינו הכריזו שמנחה ב-3:15 (את כל ה-3 תפילות התפללו בבית המדרש למטה).

למנחה ירד הרבי עם טלית ותפילין, ובשום אופן לא היה אפשר להבחין אם זה רש"י או ר"ת (אגב: למנחה תלו בחזרה את הפרוכת על הארון-קודש), והחזן התחיל שיר של יום (וכנראה שהחזן אמר עם בית יעקב) וקווה ותהלים, ואחר-כך אשרי וכו'.

רעש הכי גדול בכותל

ביומנו של אחד השלוחים לארץ הקודש בשנת תשל"ו אנו קוראים על הוראות רבות של הרבי, הגהות לנוסח של מודעות רחוב, ועוד, כדלהלן:

יום ב' פרשת פינחס

בבוקר (בשעה 11 ואחר-כך בשעה 1) ערכנו ביקור אצל הרב וייס וכו'. בערב [מסרנו] דו"ח טלפוני, על-ידי המזכיר הרב בנימין קליין. הת[מים] א.ב. פעווזנר מדבר [בטלפון עם המזכיר]. גם ר' חנוך גליצנשטיין מדבר, ומוסר נוסח מודעה ומבקש הגהה.

 יום ג' פרשת פינחס

חזרנו על שיחת כ"ק אדמו"ר בפני הרב גץ . . א.ב. פבזנר וש.ד. לבקובסקי שוחחו מלשכת הרב גץ . . אחר-כך נערך ניסיון להדפיס מודעות כי בינתיים הגיעה הגהה [=על נוסח המודעה].

יום ה' פרשת דברים

בערב – ביקור אצל הראב"ד הרב וייס; . . הדפסת מודעות . . הגיעה הוראה טלפונית ממזכירות הרבי לטלפן לרבנים ולבקשם שידברו בקשר לענייני בית המקדש. יצוין עוד כי, בראש חודש מנחם אב ביקש הרב חדקוב "למסור להשלוחים שיעשו 'רעש' הכי גדול בכותל". ואכן נוצל המעמד להתעוררות והתחזקות בקיום המצוות כהוראת כב' קדושת אדמו"ר.

המכתב שנמסר לפני תחילת הצום

בערב שבעה עשר בתמוז תשל"ו שוחח הרב אפרים וולף עם הרב חדקוב, מזכירו של הרבי. בין השאר הקריא לו הרב חדקוב בטלפון את המכתב – נושא תאריך ט"ו תמוז – שכתב הרבי לקראת ימי בין המצרים.

אחר-כך שאל הרב חדקוב האם נמצא בסביבתו אחד מהשלוחים שעלו לארץ-הקודש באותה שנה. הרב וולף השיב בשלילה ונתבקש למסור לאחד השלוחים שיתקשר אליו. הת' שלום דוכמן התקשר להרב חדקוב. בשיחה נשאל אם הוא נוטל חלק במבצעים. כשהשיב בחיוב גילה לו הרב חדקוב כי הרבי שיגר מכתב לרב מאיר יהודה גץ – רב הכותל המערבי, אולם מכיוון שהמכתב צריך להימסר לתעודתו עוד לפני בין המצרים – הוא יימסר בלשונו בטלפון, ועל השלוחים לדאוג שהוא יגיע בזמן – קרי עוד לפני תחילת הצום.

הת' יוסף יצחק גורביץ, שלום דובער לבקובסקי ואברהם ברוך פבזנר פגשו את הרב גץ בשעה 1:00 בלילה ומסרו לו את תוכן המכתב.

 ממעייני החסידות

פרשת דברים

אלה הדברים (א,א)

כדבורים היו בניי . . מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעליה, כך כל מה שישראל מסגלין מצוות ומעשים טובים הם מסגלים לאביהם שבשמים (מדרש רבה)

משל הדבורים מורה על דרגה נעלית ביותר של עבודת ה' לשמה: האדם אינו חושב כלל על עצמו, על העילוי הנפלא שיגיע אליו באמצעות עבודתו, אלא הוא חושב רק על קיום רצון הבורא, כמאמר (קידושין בסופה) "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

(לקוטי תורה דברים עמ' כח)

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל (א,א)

לפי שהן דברי תוכחות . . סתם את הדברים והזכירם ברמז (רש"י)

יחד עם הוכחה נסתרת זו הוכיח משה את ישראל גם בתוכחה גלויה, כאמרו (עקב ט) "ממרים הייתם", "מקציפים הייתם".

אומר על כך הרבי ה'צמח-צדק':

התוכחה הגלויה היתה מכוונת כלפי חלק הנשמה המלובשת בגוף, שהיא זקוקה לתוכחה גלויה; ואילו התוכחה המוסתרת נועדה לעורר את חלק הנשמה שלמעלה מהגוף, שדי לה ברמז בעלמא, כמאמר "די לחכימא ברמיזא".

זהו "אשר דיבר משה אל כל ישראל": דבריו היו מכוונים לכללות הנשמה, על שני חלקיה.

(אור התורה)

ולבן (א,א)

תפלו על המן שהוא לבן (רש"י)

תוכחתו של משה את ישראל על שזלזלו במן הייתה ברמז בלבד, ואילו תוכחתו לבני גד ולבני ראובן על שהעדיפו את עבר הירדן נאמרה בגלוי ובבירור.

המשמעות הפנימית של ההתנגדות למן היתה – סירובם של ישראל לעסוק בפנימיות התורה, בטענה שאין להם עסק בנסתרות (לחם סתם רומז לנגלה שבתורה, ואילו המן, לחם מן השמים, רומז לנסתר שבתורה). ומכיוון שהנסתר שבתורה שייך לנסתר שבנשמה, פנימיות הנפש, אף התוכחה היתה ברמז ובסתר. ואילו בני גד ובני ראובן סירבו להיכנס לארץ ולעסוק בבירור ענייני העולם, אלא רצו להישאר בעבר הירדן, שהיתה ארץ מקנה, שבה יכלו להיות רועי צאן, הרחק משאונה של עיר. לכן הוכיחם משה בתוכחת מגולה, שכן עבודת הבירורים קשורה לכוחות הגלויים שבנפש.

(לקוטי שיחות כרך ט עמ' 20)

הואיל משה באר את התורה הזאת (א,ה)

בשבעים לשון פירשה להם (רש"י)

מדוע נערך התרגום על-ידי משה דווקא?

כי המשמעות הפנימית של תרגום זה היא – החדרת אחדות הקדושה למקום הפירוד והטומאה. לשון הקודש מורה על אחדות, ככתוב (נח יא) "ויהי כל הארץ שפה אחת" (לשון הקדש, רש"י); ואילו שבעים לשון, שנוצרו בעקבות חטא דור ההפלגה, מורים על פילוג ופירוד. וכדי להגיע עד למקום הפירוד חייבת ההשפעה לבוא מדרגה נעלית ביותר, לפי הכלל הידוע: כל הגבוה יותר, יורד למטה יותר.

(לקוטי שיחות כרך ג עמ' 862)

רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם (א,ו)

אין אדם רשאי להסתגר באוהלה של תורה ולהסתפק בעבודתו עם עצמו; עליו לנסוע למקום רחוק מיהדות ולהביא לשם את אור התורה.

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 695)

ואשימם (א,יג)

חסר יו"ד (רש"י)

הרבי הריי"צ השתתף פעם באסיפת רבנים בריגה, ובנאומו יצא נגד פשרות והיתרים ביהדות ובחינוך. בתוך הדברים אמר: על "ואשימם" אומר רש"י שהוא חסר יו"ד, אך בספרי תורה שלנו כתוב "ואשימם" מלא. הפלא ופלא – היו"ד נמצאת ובכל זאת היא חסרה! אלא מאי, קושרים את היו"ד [=את היהודי] בחבלי עבותות הפשרה ומולחים אותה בהיתרים, עד שנדמה לך שהיא חסרה...

(לקוטי דיבורים ב עמ' 712)

שמוע בין אחיכם (א,טז)

אמר הבעל שם טוב:

"שמוע" – מי ש"שומע" ומרגיש גודל אהבת הבורא לכל יהודי, איך שכל יהודי יקר למעלה, "בין אחיכם" – אדם כזה מבין את גודל חשיבותו של כל יהודי ("בין" לשון הבנה), וכתוצאה מכך הוא מעורב בין הבריות ומתענג מכל יהודי.

"שמוע" – אם רצונך להשיג "שמיעה" והרגשה זו, "בין אחיכם" – עליך להיות מעורב בתוך הבריות, מכיוון שכל יהודי, גם הפשוט ביותר, אחיך הוא.

(כתר שם טוב (הוספות) סימן כח)

לא תכירו פנים במשפט . . כי המשפט לאלקים הוא (א,יז)

"לא תכירו פנים במשפט" – אל תיראו במשפט שלמעלה את הפנים של מידת החסד, אף ש"משפט איהו רחמי" (תקוני זהר בהקדמה),

"כי המשפט לאלקים הוא" – היינו מידת הדין, אלא שהיא מתלבשת במידת הרחמים.

למה הדבר דומה, לאדם שרואה את המלך ופניו צהובות, ולכן עולה על דעתו שהמלך יאהבנו אפילו אם ימרוד בו.

(מגיד דבריו ליעקב עמ' נא)

והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (א,יז)

הרמב"ן אמר פעם לבנו:

אם תסתפק פעם באיזה דבר אם הוא מותר או אסור, בראש ובראשונה עליך לסלק את הנאתך מהדבר, ורק אחר-כך תשקול את צדדי הספק. שכן כאשר יש לאדם צד הנאה מאיזה דבר, הוא מוצא תמיד סברות להתירו.

הוסיף הבעל-שם-טוב, כי הדבר נרמז בפסוקנו:

"והדבר אשר יקשה" – אם אתה מתקשה להחליט באיזה דבר אם הוא מצווה או לאו, "מכם" – הספק נובע מההנאה שיש לך בדבר. "תקריבון אלי" – סלק אפוא את הנאתך מהדבר ותתכוון אך ורק לשם שמים, "ושמעתיו" – אתן לך הבנה איך להתנהג (ושמעתיו מלשון "והם לא ידעו כי שומע יוסף").

(כתר שם טוב עמ' ג)

ובמדבר אשר . . נשאך ה' אלקיך (א,לא)

התוכן הפנימי של מסעות בני-ישראל במדבר, שהוא סמל הקליפות, הוא הכנעת כוחות הטומאה והרע, "אתכפיא סטרא אחרא"; ועבודה זו מנשאת ומרוממת את הנשמה עד רום המעלות.

(אור התורה)

אוכל בכסף תשבירני (ב,כח)

"אוכל בכסף" – כאשר אתה נכסף ומתאווה לאכול, "תשבירני" – שבור ובטל את התאווה.

(אור תורה עמ' נא)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ערב שבת-קודש
ה' במנחם-אב

יום ההילולא של האריז"ל – מעורר בפשטות – שנוסף לההוספה ב'משפט' ו'צדקה' בכלל, שהם בהדגשה מיוחדת אצל האריז"ל – שיוסיפו בכל הפעולות דהפצת המעיינות חוצה "זאת החכמה", ובפרט כמוסבר בתורת חסידות חב"ד¹.

ב'שבת חזון'² לובשים בגדי שבת³.

שבת-קודש פרשת דברים
ו' במנחם-אב, 'שבת חזון'

בקריאת התורה מסיימים לכוהן "כאשר דיבר לכם" ומתחילים ללוי "איכה אשא לבדי", כנדפס בחומשים⁴.

גם השבת עורכים 'סיום' עם סעודה⁵.

מנחה⁶. פרקי-אבות – פרק ג'⁷.

מוצאי שבת:

מבדילים על היין⁸.

יום שני
ח' במנחם-אב, ערב תשעה באב

אחר חצות (12:47 באזור המרכז) לומדים דברים המותרים בתשעה באב, כמו איוב, ובדברים הרעים שבירמיהו, ומדרש איכה⁹.

אמירת שיעורי חת"ת היום: לכתחילה – לפני חצות היום¹⁰. בדיעבד – עד השקיעה¹¹.

לימוד רמב"ם: רק לפני חצות¹² (השלמה – רק במוצאי תשעה-באב).

לימוד ענייני בית-הבחירה: כמו בחת"ת דלעיל¹³.

במנחה אין אומרים תחנון¹⁴.

סעודה המפסקת ¹⁵:

נהוג לשבת על הארץ (בהפסק איזה דבר¹⁶) ואין חולצים הנעליים. ואסור לאכול שני תבשילים, אבל פירות חיים או חמאה וגבינה חיים, אפילו כמה מינים, מותר. ואסור לשתות משקאות חריפים, וקפה או תה מותר. לא ישבו לאכול שלושה ביחד, ואם אכלו – לא יזמנו. ומותר לאכול עד השקיעה (באזור המרכז: 19:43). נוהגים לאכול [בסוף הסעודה – פת טבולה באפר, וכן] ביצה קשה וקרה טבולה באפר, על-שם הכתוב "ויגרס בחצץ שיני, הכפישני באפר"¹⁷. ואם אוכלים תבשיל בסעודה המפסקת, יש נוהגים לאכול את הביצה אחרי ברכת המזון¹⁸ [וכנראה לא נפוץ בין אנ"ש להקל בזה].

יום שלישי
צום תשעה באב¹⁹

ביום שני, לפנות ערב, חולצים את הנעליים ומסירים את הפרוכת²⁰ [וכיסויי הבימה ועמוד הש"ץ].

בתשעה באב נועלים נעלי גומי ובד או סנדל שאינו של עור. ודלא כהמחמירים בזה²¹.

מדליקים אור רק כפי הנחוץ לתפילה ולקריאת הקינות, ולא יותר²².

אחר שמונה-עשרה – קדיש תתקבל. יושבים²³ על הארץ (כנ"ל) וקוראים 'איכה'. בכל פרק המתחיל 'איכה' מגביהים את הקול יותר²⁴. פסוק 'השיבנו' האחרון, אומר הקהל בקול רם יחד עם החזן²⁵.

בספר-המנהגים מובא סיפור על הרה"צ מרוז'ין וחסידיו, בקשר לזריקת 'בערעלאך' ומעשי שובבות בתשעה באב. כנראה הובאו הדברים כדי שלא ירבו באבלות יותר מדי²⁶.

אחר הקינות – 'ואתה קדוש', קדיש [שלם, ללא תתקבל²⁷]. עלינו, קדיש יתום²⁸.

אָבֵל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות²⁹.

תלמוד תורה:

אפילו בתשעה באב, ש"אסור לקרות בתורה… משום שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'"³⁰ – חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה³¹.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לומד בכל שנה ושנה בתשעה באב מדרש 'איכה רבה', וסוגיית 'רבי יוחנן' דפרק הניזקין (גיטין נה סע"ב – נח סע"א)³².

גם במשך המעת-לעת דתשעה באב יש לערוך 'סיום' (על מסכת מועד-קטן, שהוא מהעניינים המותרים ללמוד ביום זה)³³.

בנוגע ללימודי יארצייט בתשעה באב: עד חצות היום, לימוד משניות דאחרי התפילה הוא בפרקי דתענית³⁴ ומועד-קטן (פרק ג) הידועים, ולאחר חצות היום, נוהגים בזה כמו בשאר השיעורים, היינו שהעוסק בזה בכל ימות השנה שומר עליהם גם בתשעה באב³⁵.

לעניין לימוד חסידות, משמע שמותר³⁶.

אין נוהגים לישון על הארץ או לשים אבן תחת הראש³⁷.

שחרית:

שיעור נטילת-ידיים שחרית בתשעה באב – רק עד קשרי האצבעות³⁸. אם יש לכלוך על-גבי העיניים והרגילות היא לשטוף לכלוך זה במים – מותר³⁹.

אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"⁴⁰ עד למחרתו⁴¹.

בשחרית⁴² אין מניחים טלית ותפילין⁴³. אין אוחזים את הציציות בברוך-שאמר ובקריאת-שמע⁴⁴.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לובש הטלית בבוקר ופושטו, ואחר-כך מניח התפילין ומתפלל בהן – כל זה בחדרו, שלא ירגישו בדבר. ובעת שהתפללו – אמר תהילים וכיו"ב⁴⁵.

הש"ץ אומר 'עננו' בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. שכח לאומרה ונזכר קודם שאמר "ה'" מחתימת רפאנו – חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', ואם כבר אמר "ה'" – אומר 'עננו' בברכת 'שמע קולנו' וחותם: "ברוך אתה ה', העונה בעת צרה ושומע תפילה". שכח גם שם – אומרה כברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום'⁴⁶.

בשחרית אין נשיאת כפיים, ואין הש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו…". אין אומרים תחנון. הש"ץ אומר חצי קדיש. קוראים לשלושה אנשים⁴⁷ בפרשת ואתחנן "כי תוליד בנים", והשלישי הוא המפטיר. חצי קדיש⁴⁸. הפטרה בירמיהו (ח,יג – ט,כג) "אסוף אסיפם"⁴⁹.

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה עולה למפטיר. ולפעמים בשחרית וגם במנחה⁵⁰.

אמירת כל הקינות⁵¹. אשרי. ובא לציון גואל, ומדלגים פסוק "ואני זאת בריתי". קדיש שלם בלא תתקבל. עלינו. קדיש יתום. בסיום תפילת שחרית אין אומרים 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו'. לאחר מכן קורא כל אחד ואחד לעצמו 'איכה'⁵².

אם יש ברית-מילה, מלים אחר הקינות⁵³. האב והאם, המוהל והסנדק מותרים ללבוש בגדי שבת (אך לא נעליים) עד אחר המילה. מברכים על הכוס ונותנים לתינוקות⁵⁴.

אין 'שאלת שלום' בתשעה באב. וכן אין לומר 'בוקר טוב' וכדומה, או לשלוח שי לחברו. מי שאינו יודע מכך ונותן שלום, משיבים לו בשפה רפה ובכובד ראש, וטוב שיודיענו שתשעה באב היום⁵⁵.

אמירת תהילים היום: רק לפני מנחה⁵⁶, ואילך (השלמה – אחרי חצות הלילה, כרגיל⁵⁷).

אמירת חומש ותניא דחת"ת היום: רק לפני מנחה⁵⁸ ואילך (השלמה – מצאת הכוכבים, כרגיל).

לימוד הרמב"ם היום: רק במוצאי היום⁵⁹.

לימוד ענייני בית-הבחירה היום: אחרי חצות היום⁶⁰ (השלמה – מצאת הכוכבים)⁶¹.

עד חצות היום⁶² (12:47 באזור המרכז), אסור לעשות מלאכה שיש בה שיהוי קצת. ואין מכינים צורכי סעודה⁶³. ואין יושבים על הספסל⁶⁴.

כתב הרבי נשיא דורנו: "לא ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר הולך לבית-החיים בתשעה באב"⁶⁵.

מנחה:

תפילת מנחה – בשעה מאוחרת יחסית⁶⁶.

'אגרא דתעניתא' (=דמי הסעודות שנחסכו בגלל התענית) – נותנים לצדקה לפני תפילת מנחה⁶⁷.

מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה. קריאת-שמע (כדי לומר קריאת-שמע בתפילין, אומרים את כל שלוש הפרשיות⁶⁸). שיר-של-יום. אין כאלוקינו, וכל השיעורים (כולל: חת"ת⁶⁹. וענייני בית הבחירה⁷⁰) השייכים לשחרית⁷¹.

אחר-כך ⁷² סדר תפילת מנחה: וידבר. קטורת. אשרי. חצי קדיש. קוראים 'ויחל' לשלושה אנשים, והשלישי מפטיר ב"דרשו ה' בהימצאו". יהללו. חצי קדיש⁷³. שמונה-עשרה. אומרים 'נחם' בבונה ירושלים, ו'עננו' (בתפילת לחש) ב'שומע תפילה'⁷⁴. שכח 'נחם' – אומרה בברכת 'שמע קולנו' אחר 'עננו', או ב'רצה' קודם 'ותחזינה', או ב'מודים' קודם 'ועל כולם', ואם שכח – אינו חוזר. שכח 'עננו' – יאמרנה (ללא חתימה) אחר 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון'.

בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' בין גואל לרופא, 'נחם' בבונה ירושלים, "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו..." (או נשיאת כפיים – לנוהגים אותה בכל יום. ונוטלים תחילה ידיהם עד הפרק⁷⁵). קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום⁹.

לאחר מנחה⁷⁶ (קודם השקיעה⁷⁷), מניחים תפילין דרבנו-תם⁷⁸ ואומרים קריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, ושש זכירות⁷⁹.

סיום הצום באזור המרכז בשעה 20:11 בערב.

יום רביעי
י' במנחם-אב

"כמדומה, שבליל מוצאי תשעה באב נוטלין את הידיים ג' פעמים לסירוגין כמו נטילת ידיים שחרית, אבל בלא ברכה"⁸⁰. הנטילה – לפני קידוש לבנה⁸¹. וכן נועלים הנעליים ורוחצים הפנים תחילה⁸².

בלילה אין אוכלים בשר ואין שותים יין⁸³.

צריך עיון אם למנהגנו יש להימנע היום מברכת 'שהחיינו'⁸⁴.

אולי יש לומר שבהוספה בלימוד (דט"ו באב) מתחילים כבר מתשעה באב ואילך⁸⁵.

יש לערוך 'סיום' גם במוצאי תשעה באב⁸⁶.

כתב הרבי: "על-פי מנהג ישראל, אשר תורה היא, לקדש הלבנה דווקא במוצאי תשעה באב… הרי הזמן גרמא לחדש ההתעוררות להחלטות טובות בכל ענייני תשובה והתורה ומצוותיה, שהן המבטלות סיבת הגלות… וכיוון שגדול כוח החלטות הנעשות בציבור – לקבלן בהתאסף רבים יחד בהתוועדות שמחה, שמחה באמירת דברי תורה, שהיא המשמחת לב ועיניים מאירה, ושמחה פורצת גדר והגבלה בלימוד התורה והידור בקיום מצוותיה, התוועדויות בפרט ביומין זכאין הסמוכין לט' באב, ועל-כל פנים: בחמשה-עשר באב, ובשבת "שלו" שלאחריו, ובשבת שלאחריה, שבת מברכים דחודש אלול, חודש החשבון (והתשלומין) דימות שנה זו. ובשלוש פעמים הווי חזקה – חזקת תורה ומצוותיה ומתוך שמחה וטוב לבב תמיד כל הימים"⁸⁷.

"אם יתעכב חס-ושלום משיח בימים הבאים, ימשיכו בעריכת 'סיומים' גם בימים שלאחרי-זה, עד חמישה-עשר באב, ועד בכלל. ולקשר ה'סיום' (ב'משפט' – הלכה) גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים – לקשר את ה'סיום' – "יומא טבא לרבנן" – גם עם סעודה והתוועדות.

"ויש לפרסם זאת בכל מקום האפשרי, הן במקומות שכבר קיימו זאת בימים שלפני-כן – שימשיכו בזה, ובתוספת חיות וחיזוק, ועל-אחת-כמה-וכמה במקומות שאליהם הפרסום לא הגיע – שיגיעו לשם ויפעלו לעשיית 'סיומים' גם שם, ולהוסיף ב'משפט' וב'צדקה' בכלל"⁸⁸.

הנוסעים למקומות שונים לאחר תשעה באב בכדי לדבר עם יהודים אודות יהדות בכלל ואודות תשעה באב בפרט – ייקחו עמם קופת צדקה (במקום להאריך בדיבורים לעורר על נתינת הצדקה) שמזכירה ומעוררת אודות נתינת הצדקה בפועל. וכן 'ייקחו' עמהם דברי-תורה מעניינא דיומא שניתן לומר בעל-פה באותיות המתאימות לשומעים (ללא יצירת רושם שבאים לספר להם דבר שאינם יודעים, ועל-אחת-כמה-וכמה שאין באים לעוררם לתקן הנהגתם), בדרכי נועם ובדרכי שלום⁸⁹.

פעם אמר הרבי: "עניינים הטובים (דתורה ומצוות וכו') שנעשו בשלושת השבועות – יש להמשיך בהם גם אחר תשעה באב, כדי לזרז הגאולה כו'. וגדול זכותו של חודש מנחם-אב, כזמן מסוגל ("מזל אריה") לתוספת בעבודת ה'"⁹⁰.

_____________

1)    'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 109.

2)    "מצווה לפרסם (ו"בשם אומרו") אודות תורת הרה"צ מברדיצ'וב בעניין 'שבת חזון' ש'חזון' מלשון ראייה, שבו מראים לכל אחד ואחת את המקדש דלעתיד מרחוק" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 132. "וזה צריך לעורר אצל כאו"א הוספה ב'משפט' וב'צדקה' (ובשבת – באופן המותר בשבת)" –  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.

3)    ספר-המנהגים עמ' 46, שכן נהג אדה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה, וראה גם בהוספות לשו"ע אדה"ז חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון.

הטעם – כדי למנוע אבילות דפרהסיא בשבת. ולהעיר מהנהוג בין אנ"ש (וכלל החסידים – נטעי-גבריאל פכ"ה הערה טו), שאף את פסוקי התוכחה מהפטרת 'חזון' [אבל – גם את הפטרת ת"ב שחרית] אין קוראין בניגון איכה, שלא כמנהג העולם (המובא בשו"ת הריב"ש סי' קיב, מג"א סי' רפב ס"ק יד, שערי-אפרים שער ט סכ"ז). וראה 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק ג.

4)    כך נהגו אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בליובאוויטש, ולא כנדפס בס' המנהגים ס"ע 31 ובלוח כולל-חב"ד. וראה בקשר להנהגה זו ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר, הערה 5.

5)    סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 (נעתק ב'לוח השבוע' בשבוע שעבר).

6)    הסיבה לאריכות הקטעים לעולים בקריאת התורה בפרשת 'ואתחנן' במנחת-שבת ובימי שני וחמישי, היא לכאורה מפני שאין רוצים לסיים או להתחיל ב'בית פעור'. וע"ע.

7)    הנה בפסוקים שלמים אין הסתייגות לאומרם עם השמות בכל מקום שהם, אך בחלקי-פסוקים [אולי – כיוון שאין הם כשרים להיאמר כך, ד"כל פסוקא דלא פסקיה משה – אנן לא פסקינן", ועל-דרך הטועה ואומר "ברוך אתה ה'" שמסיים "למדני חוקיך" אף שגם "ברוך אתה ה'" הוא עניין שלם – הרה"ג ר' לוי-יצחק שי' הלפרין], הורה הרבי שאין אומרים אותם עם שם ה' כמות-שהוא (ע"פ 'התקשרות' גיליון רעח. ומפורשת ההוראה במק"א – 'התוועדויות' תשד"מ ח"א עמ' 317 ועמ' 368. וכן מנהג העולם אצל האשכנזים).                                   

ועל-כן, יש לדעת שהפסוקים דלהלן שבפרקי-אבות אינם שלמים:

פ"ג סוף משנה ג: "וידבר אלי"; משנה ו': "אלוקים ניצב"; "בקרב אלוקים ישפוט"; "אז נדברו". משנה י"ד: "כי בצלם"; "בנים אתם"; פ"ה משנה י"ח: "צדקת ה' עשה"; פ"ו מ"י: "עד יעבור"; "מכון לשבתך".

אגב, בפ"ב מ"י לכאורה צ"ל "והווי מתחמם כנגד אורן  של חכמים"; ובפ"ג משנה ט"ז "ומצודה פרושה" בשי"ן שמאלית, וכן בידיד נפש צ"ל "ופרוש חביבי עלי" - ראה שער הכולל פי"ז סכ"א (תודה להרה"ת ר' יצחק-צבי שי' הכהן יעדוואב מאוסטרליה).

8)    בלוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"א ס"י, כתב שנותנים לשתות לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע להתאבל על ירושלים [ובאמת קשה להגדיר מצב כזה. וראה א"א להרה"צ מבוטשאטש על אתר], ואם אין תינוק – שותה המבדיל בעצמו, ע"כ. והנה יש שמשום-כך מבדילים על 'חמר מדינה', כגון 'בירה' (ערוך-השולחן שם סכ"ו, וראה 'ימי בראשית' עמ' 200). ובין החסידים [לא רק חב"ד], רבים נוהגים שאין נותנים לקטן גם כשנמצא מוכן שם (ובפרט שחומרא זו סותרת את הדעה שצריך לשתות בעצמו דווקא, ראה המוסגר בשו"ע אדה"ז סי' רצה ס"ד, ובארוכה במילואים לס' 'קיצור הלכות משו"ע אדה"ז' סי' זה עמ' קט, וש"נ).

מאידך, ראה שיחות קודש תשל"ח ח"ג עמ' 496 (בהוצאה החדשה: ח"ד עמ' 388), שבמוצש"ק מטו"מ, ב' מנ"א, שכח המבדיל [הת' הר"ר ישראל-מרדכי שי' קאזאמינסקי] והחל לשתות את היין מהכוס, והרבי הורה בידו תנועת-תמיהה ואמר [או סימן בידו] שיתנו לילד לשתות [היו שם מעט בחורים. הילד היה אלחנן-דוב שי' בר"ד מרוזוב, בן י"א אז, שחונך בביתו שלא לשתות מהיין ולכן סירב לראשונה, ושוב סימן לו הרבי לשתות, ולבסוף נענה] וכשהילד שתה, חייך הרבי [ביותר, ויצא לחדרו ] (והוא מרשימת הרה"ח ר' [אז: הת'] שלום-יעקב שי' חזן. ההוספות במוסגר מפי ר' אלחנן ואחרים שהיו שם).

9)    לוח כולל-חב"ד (מנהג ישראל, רמ"א סו"ס תקנ"ג).

10)  כנ"ל.

11)  כיוון שאף בת"ב עצמו אחה"צ (שאסור מדינא) אומרים חת"ת כדלהלן.

12)  כן הוא ב'מורה שיעור' להרמב"ם (מוגה).

13)  ע"פ ההוראה ללומדם בת"ב אחה"צ (כלהלן הערה 72).

14)  את פרקי המשניות שאומרים חיובים ובעלי יארצייט אחרי התפילה, אומרים בתפילה זו כרגיל, ראה להלן ע"י ציון 35, שמתירים זאת אפילו בת"ב אחה"צ.

15)  ע"פ לוח כולל-חב"ד.

16)  המקור להימנע מלשבת על הקרקע ממש, מובא בשע"ת סי' תקנ"ב ס"ק ג מברכ"י שם ס"ק ח בשם מהר"ש שער-אריה. אמנם הכף-החיים שם ס"ק לט דן להקל לשבת ע"ג קרקע מרוצפת, ומבאר בזה מנהג מהרי"ל (בהוצאת מכון-ירושלים עמ' רנד. רנו. וכ"כ במקור-חיים לבעהמ"ח חוות-יאיר סי' תקנ"ט ס"ג) שישב בת"ב על הקרקע ממש. ובילקוט-יוסף ח"ז עמ' קכט כתב, שלמנהגם יושבים אבלים על הקרקע ממש (ועיי"ש ח"ה עמ' 582 סט"ו), וראה בארוכה בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ו.

באבילות ובתשעה-באב, ישב הרבי על ארגז נמוך, שגובהו מעל ג' טפחים (וכן דעת בעל 'מנחת שלמה' בס' הליכות שלמה על ת"ב הע' 14, נדפס בקובץ 'ישורון' גיליון יד עמ' תשפז, וציינו שזה דלא כמהרש"ם בס' דע"ת יו"ד סי' שפז ס"ב).

17)  בירושלמי סוף תענית (פ"ד ה"ו) מסופר שהאמורא רב, משאכל כל צרכו, היה טובל פיתו באפר, ואמר: "זו סעודת תשעה באב", לקיים מה שנאמר (איכה ג,טז) "ויגרס בחצץ שיני", הובא בב"י סי' תקנ"ב ובהגהת הרמ"א בשו"ע שם ס"ו. במקביל כתב הטור שם שבאשכנז נוהגים לאכול [ללא הגבלה באיזה זמן] ביצים [ובב"י מהגמ"יי: קרים וקשים] שהן מאכל אבלים, והביאו הרמ"א שם בס"ה. בא"א להרה"צ מבוטשאטש סו"ס תקנ"ב נתן טעם לטבילת הביצה באפר, כיוון שביצה מגולגלת ופחמין מחזירין את הלימוד, ויום ת"ב הוא כנגד מצות ל"ת דגיד הנשה, שהוא לשון שכחה.

18)  בנטעי-גבריאל פנ"א סי"ט כ' שאומרים לפני ברהמ"ז 'על נהרות בבל', וכמדומני שאין מנהגנו כן, אלא אומרים 'שיר המעלות' כהוראת אדה"ז בסידורו (נעתק בשער הכולל פל"ד ס"ב ובפסקי הסידור שבסוף השו"ע הוצאת קה"ת ח"א במהדורה הישנה עמ' 349, ומשום-מה נשמט מהמהדורה החדשה עמ' תרכו) לומר זאת בכל יום שא"א תחנון (ואין מוסיפים על האבלות יותר מהמוכרח. ואולי אדרבה – יש בזה משום עידוד, כבכמה עניינים).

19)  בעניין חולה בתשעה באב, בעלמא נהוג לפסוק שיאכל כרגיל (וראה פסקי-תשובות סי' תקנ"ד ס"ק ט, שם מביא גם את אלה שהחמירו לאכול בשיעורים וכיו"ב. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק סו הערה ח), וכן שמעתי מכמה מרבני אנ"ש שאינם מכירים כלל פסיקה כזו שיאכל בשיעורין בדומה ליוהכ"פ. ואף שבשו"ת הצמח-צדק או"ח (במהדורת תשנ"ד: סי' קח-קי) מציע לאכול בשיעורים, הרי שם מדובר: (א) למי שרוצה להחמיר, וגם זה - רק (ב)  לבריאים (שבגלל המגפה דאז ר"ל חייבים היו גם הם לאכול).

ומה שהביא הרבי עניין "כדי-אכילת-פרס" דווקא ב'מנהגי בין המצרים (ותענית ציבור)' (בסוף 'רשימות על מגילת איכה' להצמח-צדק, קה"ת תשי"א, עמ' 61, ומשם לספר-המנהגים עמ' 45), כשהכוונה כנראה לחידושו האמור של הצ"צ, לכאורה כוונתו בשני הקטעים הללו (שיעור עינוי בד' צומות [=שבצומות האחרים לכו"ע אין אוכלין בשיעורין] בככותבת, ושיעור אכילת פרס) היא רק לעניין זה, שמי שאכל בשיעורין בכל התעניות נקרא 'מתענה' ויאמר עננו ויעלה לתורה (כמ"ש בפסקי תשובות סי' תקס"ו אות ו בשם שו"ת מהר"ם שיק סי' רצ, מרחשת ח"א סי' יד ס"ק ובשם הגרש"ז אויערבך, הובא גם בש"ש כהלכתה בהערות ס"פ לט). וראה קובץ 'אהלי שם' גיליון 3, עמ' קח.

חולה וקטן האוכלים סעודה, אומרים ['שיר המעלות' – כדלעיל בהערה הקודמת] 'נחם' בברהמ"ז רק לאחר 'הרחמן', כיוון שיש פלוגתא אם לאומרו בברכה שלישית (ראה שער-הכולל פל"ד ס"ט, נטעי-גבריאל פרק סו סעיף יא וש"נ).

20)  לוח כולל-חב"ד.

21)  עיין שערי-תשובה ואחרונים בסימן תרי"ד. דרכי-חיים-ושלום ס"ק תרע"ג – ספר-המנהגים עמ' 46.

22)  שו"ע סי' תקנ"ט ס"ג, וראה 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ז.

ה' נרות הנהוגים בעמוד הש"ץ, כשיש 'חיוב', מדליקים היום וגם מחר כרגיל. [בקיצור שו"ע סי' קכד ס"ב ובמשנ"ב סי' תקנ"ט ס"ג, מא"ר בשם מהרי"ל, כתבו "אין מדליקין נר תפילה". אבל במהרי"ל עצמו ס"ע רמז איתא: "נהגינן שלא להדליק נר בביהכ"נ בט' באב כי-אם נר אחד [ובשינויי נוסחאות בעמ' רנ: ב' נרות] לחזן" וראה כה"ח ס"ק כו. כולם לא הבדילו בבירור בין ערבית לשחרית. וכן צ"ב אם יש הבדל בין ה' נרות כשיש חיוב (שיש בו תועלת לנשמה), לבין הנהוג כשאין חיוב* ב' נרות [שו"ע הקצר ס"פ כד] שהוא (רק) לכבוד ביהכ"נ**. בלוח כולל-חב"ד לא נעתק הנושא כלל, וכנראה הוא כנ"ל].

מי שיצא לצרכיו, מותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו לתפילה (שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. ותמיד רצוי לגעת במקום המכוסה, כדי ליטול ולברך אשר יצר בידיים נקיות, שם). במטה-אפרים שם כ' שהנוטל בכל השנה ג"פ יכול גם עתה ליטול כך, והובא בכמה ספרים ללא חולק. ולפ"ז ניתן בשחרית, לאחר לבישת הבגדים, ליטול ידיו שוב עם מגבת כנהוג כל השנה (אלא שרק עד קשרי אצבעותיו) כדי לברך ברכות-השחר.

בדברים שבין איש לאשתו נוהגות היום כל ההרחקות שבסי' קצ"ה (כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תרט"ו ס"א ביוהכ"פ, ודין ט"ב זהה ליו"כ כדבריו בקו"א יו"ד סי' קפ"ד ריש ס"ק ב). וכנראה שמסיבה זו, כשחל ברי"מ היום, אין לוקחים זוג ל'קוואטר' (ראה גם בנטעי-גבריאל ח"ב פרק פא סי"ז והערה כ).

______________

*)    באג"ק חט"ז עמ' יב מופיעה ההוראה לנהוג כן (רק) כשה'חיוב' עובר לפני התיבה. אבל בפועל בבית חיינו מדליקין ה' נרות גם לשבת ויו"ט וכו', וכן הורה הרבי - מפני שה'חיוב' אומר אז קדיש, הרה"ח רי"ל שי' גרונר.

**)   בכל-בו סי' יז בשם הרא"ש כתב שמדליקים נרות בבית הכנסת לפני שייכנס אדם להתפלל שם, זכר למקדש. בס' כד הקמח מביא לזה סמך מהפסוק (ישעיהו כד,טו) "באורים כבדו ה'". בבמדב"ר (ד,כ) הובא בשל"ה מס' תמיד "ענייני תפילה" (דפוס אמשטרדם רנו, רע"ב) מדובר על "נר אחד שחרית ונר אחד ערבית". ובשו"ת מכתב סופר (למוהר"ר שמעון סופר מקראקא, ח"ב סי' א) כתב בארוכה בנושא משמעות הנרות (ועוד עניינים) בביהכ"נ, זכר למקדש.

_______________

23)  היינו לא רק שלא יישב על הספסל, אלא שיש לקרוא איכה וקינות לא בעמידה אלא דווקא בישיבה על הקרקע. כן הביא בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ה מס' נוהג כצאן יוסף, ומשמעות הרוקח, מהרי"ל, כל בו וסדר היום, עיי"ש.

24)  לוח כולל-חב"ד.

25)  רמ"א סי' תקנ"ט ס"א. וכנראה לא נהוג אצלנו בזה ככל הפרטים שבמנהגי מהרי"ל (הוצאת 'מכון ירושלים' עמ' רנא) וברמ"א שם.

26)  וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 262: "בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'… ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'…".

27)  קדיש של הש"ץ: יהא שלמא – כיוון שהוא לאחר אמירת פסוקים. ללא תתקבל – כי כבר אמר תתקבל מיד אחרי שמו"ע. וראה ערוך השלחן שם ס"ג. וע"ד האמור במג"א ר"ס תרצ"ג.

28)  לוח כולל-חב"ד.

29)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע ונו"כ סי' תקנ"ט ס"ו.

30)  שו"ע או"ח ר"ס תקנ"ד.

31)  "ראה שו"ע שם ס"ב. וראה שדי-חמד, אסיפת-דינים, מערכת בין-המצרים ס"ב סי"ב, על-דרך ובדוגמת קדימת הלימוד בעניינים שהזמן גרמא, הלכות החג בחג וכיו"ב, בכל השנה. ראה טושו"ע ודאדה"ז או"ח ר"ס תכט, ובט"ז שם" – ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574 (וכ"כ בילקוט-יוסף ח"ה עמ' 580, ובנטעי-גבריאל מהדו"ב ח"ב פרק עה הערה יז. וע"ש בשו"ת שבסוף הספר סי' יז. ועיין ביאור בזה בשיחת ש"פ דברים תשל"ד (שיחות-קודש ח"ב עמ' 340-342, נעתק ב'התקשרות' גיליון תיט עמ' 17)). וראה לקוטי-שיחות חלק ט' עמ' 250, שבשנת תש"ל המליץ כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשהורה באותה שנה על עריכת משמרות ללימוד במשך כל היממה דתשעה באב, שהמתאים ביותר בלימוד עניינא דיומא הוא רשימות כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' על מגילת איכה.

בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 מובא "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל) בתורה (בנביאים) פרשת היום ע"ד 'צום הרביעי' ו'צום החמישי' (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)". פרשת היום: מלכים-ב כה,א-כא. ירמיהו לט,ב-י. נב,יב-כז. דברי הימים-ב לו,יז-כ.

32)  ספר-המנהגים.

33)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 הע' 189 (ועד"ז בכ"מ, כגון לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 336, כרך כח עמ' 287, סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564 הע' 117 וסה"ש  תנש"א ח"ב עמ' 708 ועמ' 733).

34)  אולי הכוונה למשניות ממסכת זו העוסקות בענייני התעניות, מפ"א מ"ד עד ספ"ג.

35)  אג"ק חלק יא עמ' שו. ומציין שם ללוח היום-יום ביום זה, והכוונה לומר שלימודי יארצייט דינם כמו שיעורי חת"ת. (ומה שבתשעה באב תשמ"ח סיים הרבי במנחה דת"ב את המשניות דמו"ק, היתה הנהגה חד-פעמית וכנראה היה בזה עניין מיוחד).

36)  בספר-המנהגים עמ' 77 מובא בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש ז"ל, שאבל ר"ל בימי השבעה לומד פנימיות התורה. והרי אבל חמור בעניין זה מתשעה באב, כמבואר בטור יו"ד סו"ס שפד. וראה 'רשימות' חוברת ד עמ' 6, שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב למד פעם דא"ח בתשעה באב, "וכנראה למיגרס בעלמא" [כ"כ המאירי מו"ק כא,א בקשר לדברי מוסר]. וראה גם ספר-המנהגים עמ' 46 והערה 11. וע"ע 'לשמע אזן' ס"ע רטו. ומ"מ רצוי ללמוד מעניינא דיומא, ראה המובא לעיל הערה 31.

37)  ספר המנהגים.

38)  שם עמ' 47. ובמכתב המצויין שם: "כן הורה גם-כן כ"ק מו"ח אדמו"ר. ויש לומר אשר בתשעה באב מפני החלישות שבקדושה אין הטומאה מתאווה כל-כך לשרות, ועל-דרך מה שכתוב בשו"ע רבינו מהדורא בתרא סו"ס ד, ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו" – אג"ק ח"ג עמ' קמז, עיי"ש. וראה לעיל הערה 22.

39)  לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ג.

40)  סידור אדה"ז, וכן הוא בכתבי האריז"ל. וראה השקלא-וטריא בזה בספרים שהובאו בשדי-חמד, פאת-השדה, אסיפת-דינים, בין-המצרים ס"ב ס"ק ט [בהוצאת קה"ת: כרך ח' עמ' א'תשס"ה] – ספר-המנהגים שם. וראה בארוכה בס' חקרי-מנהגים עמ' קפה ואילך (גם בקשר לאמור בהערה הבאה).

41)  הוראת הצמח-צדק בשם רבנו הזקן. ודלא כיש נוהגים לברך בלילה כשנועל הסנדל – ספר-המנהגים שם.

42)  ולכאורה, כיוון שאין מניעה ללמוד היום פנימיות התורה (ראה לעיל הערה 36), הנוהגים לומר פרק תניא לפני התפילה (סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 412, ובכ"מ. ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 246: "על הסדר, או באופן אחר"), יאמרו זאת גם היום (ועדיף ללמוד מענינא דיומא, כמו באגה"ת פ"ז).

43)  ע"פ ס' המנהגים, מטור ושולחן-ערוך סימן תקנ"ה ס"א. בטור כתב "ויש שאינן רוצין לשנות המנהג, וגם אינן רוצין להיות בלא ציצית, ומתעטפין בטלית-קטן תחת בגדיהם". ובב"י בשם האגור (סי' תתמו) "היחידים לובשין ט"ק תחת בגדיהם בלי ברכה". ובשו"ע ס"א כתב זאת כמנהג כללי: "לובשים ט"ק תחת הבגדים בלא ברכה". הביטוי "תחת בגדיהם", הוא בניגוד לדברי הטור סי' ח והשו"ע שם סי"א "עיקר מצות ט"ק ללובשו על בגדיו" - ז"א שמדין השו"ע (והרמ"א - שלא הגיה ע"ז מאומה) שאין להוציא הציציות לחוץ עד חצות [כמ"ש בלוח דבר בעתו, וכן נהגו בישיבת תו"ת בצרפת], ודלא כמנהג העולם ואנ"ש. בנטעי גבריאל ס"פ נז סיים,שמנהג העולם ללכת בט"ק כרגיל, ועם זאת הביא  בפנ"ח סכ"ב את מנהג העולם שלא לאחוז את הציציות בק"ש כדלהלן, וכתב שם שמקורו מהאמור לעיל, וה"ז תרתי דסתרי.

הברכי יוסף שם הביא שראה להמקובל מוהר"ר שלום שרעבי שהניח טו"ת כרגיל בשחרית. אך מהנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב המובאת בפנים מוכח שאפילו למנהג רבותינו אין זה "כרגיל" (ולא כמ"ש בס' ציצית הלכה למעשה פי"ב הע' 57), שהרי רק לבש את הטלית ומייד פשטו ואח"כ הניח תפילין (בלבד) והתפלל.

למעשה יש ללבוש את הט"ק שישנו בו בלילה, או עכ"פ ללבשו כשהידים אינן נקיות, כדי שלא להתחייב בברכה (ראה לקט יושר עמ' קי ענין ג, משנ"ב ס"ק ב, ולוח דבר בעתו).

44)  מנהג העולם, נטעי-גבריאל פנ"ח סכ"ב וש"נ.

45)  משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – ספר-המנהגים, ועיי"ש בהערה. וראה 'רשימות' חוברת ד עמ' 6.

46)  לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' קיט ס"ה.

47)  מי שאינו מתענה – ישתדל (אם אפשר – באמירה לגבאי מראש) שלא יקראוהו לעלות לתורה, ראה הדעות בס' פסקי-תשובות סי' תקס"ה ס"ק ז.

48)  וכן נהג הרבי (בשנת תשמ"ח), וכמ"ש בשערי-אפרים שער ח סעיף צט, וזאת למרות דברי אדמוה"ז (ע"פ המג"א) בשו"ע שלו סי' רפב סי"ב וי"ח, שאין להפסיק בקדיש  בין המפטיר להפטרה (וכמו שהקשה בגיליון רע"א לסי' תקנ"ט ס"ד). וראה בס' בירור-הלכה תנינא סי' תקנ"ט, שריכז עשרות שיטות הסוברות שיש לנהוג כן (אך לא ביאר הטעם).

49)  ר"א סי' תקנ"ט ס"ד.

50)  ספר המנהגים.

51)  לאמירת פיוט 'אלי ציון' – נהג הרבי לעמוד (המנהגים השונים בזה ראה נטעי-גבריאל פרק סא סעיף יב, וש"נ).

אין אומרים את הקינות שחוברו בדורותינו לזכר קדושי השואה (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 1005 שהרבי שלל זאת. וראה נטעי-גבריאל שם סי"ד).

52)  לוח כולל-חב"ד. אצל אדמו"ר מהורש"ב בשחרית היו מסיימים את התפילה בשעה 12:30 לערך [ואם התחילו בשעה מוקדמת יחסית, הרי שהאריכו הרבה בקינות. וראה בשערי-תשובה ר"ס תקנ"ט, שבמקום שאין מאריכין בקינות, טוב שלא להשכים, בעניין שישהו באמירת הקינות עד סמוך לחצות היום], ואחר-כך היה אומר [לעצמו, לא בציבור] 'איכה' במשך שעה וחצי לערך, ורק אחרי כן ישב על כסא כרגיל – ספר-המנהגים עמ' 48.

53)  בספר מהרי"ל – מנהגים (הוצאת מכון-ירושלים ס"ע רנה) איתא, שאז, ב'ובא לציון', אומרים 'ואני זאת בריתי'. וצ"ב מנהגנו בזה.

54)  לוח כולל-חב"ד.

55)  שו"ע סי' תקנ"ד ס"כ ומשנה-ברורה שם.

56)  ראה בס' 'תורת מנחם - מנחם ציון' ח"א עמ' 312 שהרבי הסביר שבתהילים יש "נעימות וזמירות" שזהו עניין של שמחה, שלכן לא אמר תהילים (ברבים) בימי ה'שבעה' בשנת תשמ"ח, עיי"ש הציון לעניין ת"ב בשחרית.

נשים רשאיות, לכאורה, לומר (אם נוהגות בזה): שיר-של-יום, 'אין כאלוקינו', חת"ת ו(מה שהורה להן הרבי) ענייני 'בית הבחירה' – מייד אחרי חצות היום. גברים אומרים זאת כדלהלן רק אחרי ק"ש בתפילין דרש"י – כנראה כסדר ההשלמה דשחרית.

57)  מפשטות הלשון בספר-המנהגים "וכל השיעורים השייכים לשחרית".

58)  ספר-המנהגים – מנהגי ת"ב.

59)  כן הוא ב'מורה שיעור' לרמב"ם (מוגה). ואולי כיוון שלא רצה הרבי להקל בדין ת"ב, קבע מראש שילמדו זאת בלילה לימוד כסדרו, לא בגדר "השלמה" (משא"כ חת"ת, כמבואר באג"ק כרך יג עמ' שלא), אף שבכל יום עיקרו ביום דווקא, כמ"ש בסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39.

60)  והעירני ח"א, שאולי כיוון שמותר ללמוד ענייני בית-הבחירה אחה"צ – ניתן יהיה גם לסיים אז מס' מידות ותמיד, אף שבשיחות (כמה מהן צויינו לעיל בהערה 33) לא נזכרה בפירוש בעניין הסיום היום אלא מס' מו"ק (אלא שברוב המקומות הלשון היא "בלימוד המותר אז ע"פ שו"ע" וכד'). ועצ"ע.

61)  סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 691 סוף הערה 87. והנה בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 286 איתא, שהואיל והשיעורים בתורה הם "חיי נפשו", הרי זה גם למי "דלא ידע מאי קאמר" (למרות שכמובן, מאותה סיבה, צריך לעשות הכול על-מנת להתעמק בהם), וזה כולל חת"ת, רמב"ם ו'בית הבחירה', עיי"ש. וכנראה שזו גם הסיבה להיתר אמירתם בת"ב אחה"צ (אף שמדינא ניתן היה לאומרם בבוקר, מצד צער, או מדין "להוט אחר התורה", או מצד "סדר היום", אך בפועל ההוראה היא להחמיר ולדחותם לאחר חצות – ראה נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק קו הערות ה,יא). וגם אם נאמר ששיעור הרמב"ם נתקן מראש לאומרו בלילה (רק במוצאי ת"ב – כי בכל יום עיקרו ביום דווקא, סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39) ולא כהשלמה, עדיין צ"ע מדוע בענייני בית-הבחירה לא נאמר דבר זה. ואולי מפני שעניינם הוא "בניין ביתי" וזה שייך בעיקר לפני תום יום ת"ב. וע"ע.

62)  ב'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א שבהערה 26: "כפי שראיתי על הרבי – הנה בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו מתיחות ועצבות".

63)  וכבר כתבו, שיותר טוב לעסוק בצורכי סעודה אפילו קודם חצות, מאשר לדבר דברים בטלים וכדומה (טור ברקת סי' תקנ"ט ס"ק י).

64)  לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע שם סכ"ב ונו"כ.

65)  ספר-המנהגים עמ' 47. וראה הסבר ע"ז באג"ק חלק יא עמ' שז.

66)  ספר-המנהגים שם, ע"פ שו"ע אדה"ז סימן קכט. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ב, שיש המתפללים מנחה גדולה בת"ב כזריזין מקדימין להנחת תפילין, ודחה זאת. וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מתפלל בקביעות בכל התעניות, כולל תשעה באב, בשעה הרגילה לתפילת מנחה בכל יום (15:15).

בכף-החיים סי' תקנ"ט ס"ק יט הביא מס' פתחי-עולם (שמחברו היה מחסידי חב"ד), שבמנחה תולין את הפרוכת במקומה כמו שלובשים את הטלית. וכן מנהגנו, וכך נהגו אצל הרבי (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

67)  כדאיתא בספרים (מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב) שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שדמי המאכלים שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלו לקדושה ממש - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460.

68)  ודלא כמשנה-ברורה סי' תקנ"ה ס"ק ה. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ג, ובספר 'נטעי גבריאל' הל' בין-המצרים, בשו"ת שבסוף הספר (במהדו"ב - סימן יט) בענין זה.

אך כיוון שאין כאן עניין דהשלמת רמ"ח אברים (כבק"ש קטנה לצאת י"ח, וק"ש שעל המטה) אלא רק לומר הפרשה בתפילין (כמו בהנחת תפילין דר"ת בכל יום), אין לחזור תיבות "ה' אלוקיכם אמת" (ראה אג"ק חט"ז עמ' רצד). וצריך ביאור מ"ט חוזר אצלנו הש"ץ 'ה"א אמת' בק"ש שבסדר התפילה בשבתות וימים-טובים בשחרית, אף שהוא לאחר זמנה. ואולי הוא ע"פ הכסף-משנה ספ"א מהל' ק"ש, דמדאורייתא זמנה כל היום.

69)  לכאורה, את שיעור התניא ניתן היה לומר בבוקר, ראה לעיל ובהערה 36, אבל מהלשון 'כל השיעורים' משמע שסדר האמירה צ"ל דווקא אחרי שחרית. ואגב, התניא שהרבי היה אומר לפני התפילה, לא היה מהשיעור היומי.

70)  ראה ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 (ושם, שיש לזה השלמה במוצאי היום). אך בשיעור הרמב"ם היומי, ההוראה במורה-שיעור, המוגה, היא ללמדו (רק) במוצאי תשעה באב. (ראה 'התקשרות' גיליון כח עמ' 16, גיליון לו עמ' 15 וגיליון נב עמ' 16).

71)  ספר המנהגים. ראה גם אג"ק חלק יז עמ' קמו, שטוב ללמוד שיעורי חת"ת בסמוך לשחרית. ובשו"ע אדה"ז סי' קנה ס"א, שכן עדיף לגבי כל שיעורי תורה הנלמדים ביום.

72)  ספר המנהגים. סדר התפילה – לוח כולל-חב"ד (וראה לעיל הערה 47).

73)  כשהתפלל הרבי כש"ץ, התחיל את החצי קדיש במנחת ת"צ מייד לאחר סיום ברכות ההפטרה (כדי למנוע הפסק, ע"ד מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו אמרו 'יהללו' והחזירו את הס"ת לארוה"ק.

74)  מי שאינו מתענה, לא יאמר 'עננו' (גם לא "ביום צום התענית הזה"). ראה הדעות בזה בפסקי תשובות סי' תקס"ה ס"ק א.

75)  הוראת הרבי ביו"כ, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ריז. ושם, שגם הם צריכים ליטול ידיהם במוצאי היום ג"פ לסירוגין עד הפרק.

76)  הרבי נהג תמיד להניח בבוקר (ראה לעיל ע"י ציון 45) רק תפילין דרש"י. למנחה הניח שוב תפילין דרש"י, ולאחריה חלץ אותן בחדרו והניח תפילין דר"ת, ואחריהן תפילין דשימושא-רבא וראב"ד.

77)  ראה פסקי הסידור אות נג. קובץ 'אהלי שם' גיליון ז, עמ' רלח. אך מסתבר, שמי שלא הניח עדיין – יניח גם אחרי השקיעה.

78)  לעצם ההנחה בת"ב – "מסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר על-דבר הנהגות אביו כ"ק אדמו"ר מהרש"ב. והוא דלא כמו שכתב במשמרת-שלום ס"מ משו"ת הרמ"ע מפאנו" – ספר-המנהגים שם [וראה שם להלן עמ' 77 אודות אבל ר"ל בתוך שבעה שיניח תפילין דר"ת, בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש, ושכן מובא בשם המקובל מוהר"ר שלום שרעבי].

79)  ספר-המנהגים, והאמירות – ה"ה מכלל סדר היום.

80)  "לא שמעתי זה בפירוש, אבל למדתיה מהנהגת מוצאי יום-הכיפורים" – ספר-המנהגים.

81)  כמו במוצאי יום-הכיפורים – אג"ק חלק כ עמ' רפד.

82)  לוח כולל-חב"ד.

83)  על-פי הרמ"א סי' תקנ"ח.

לאחר קידוש לבנה במוצאי ת"ב תש"ל, החלו הת' לזמר בנוכחות הרבי "כי אלוקים יושיע ציון", והרבי נזף בהם מיידית ושאל "היכן המשפיע?", באומרו שזה דבר טוב, אבל ע"פ שו"ע צריך להמתין עד מחר בצהרים.

ולהעיר ממנהג העולם לזמר ולרקד "טובים מאורות" בסוף קידוש לבנה, גם במוצאי ת"ב (לוח 'דבר בעתו'. נטעי-גבריאל פמ"ט הערה ז וסוף פפ"ז).

84)  בלוח כולל-חב"ד משמע שאסור עד חצות, וכן מנהג העולם. מאידך הרה"ק מבארדיטשוב נ"ע פירש דברי המג"א שגם בשר ויין שרי (משחרית), ארחות-חיים תקנ"ח סק"א בשמו. וראה ביה"ל תקנ"ח ד"ה עד חצות. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק פט ס"ז. ש"ש כהלכתה ח"ב פמ"ב הע' טו-טז. בירור הלכה סו"ס תקנ"ח. שו"ת: שאילת יעב"ץ ח"א סי' צו. אז-נדברו ח"ח סי' מ. אבן-ישראל ח"ז סי' כז. יחוה-דעת ח"ה סי' מא. פסקי-תשובות שם ס"ק ד.

85)  כהוספה על האמור בש"ס סוף תענית בזה, משמעות המג"א או"ח רלח - לקוטי-שיחות חלק יד עמ' 206, הערה ד"ה 'בנתנם סימן', עיי"ש.

86)  "ועי"ז תהיה מעלה נוספת – שני סיומים (בת"ב עצמו ובמוצאי ת"ב), ש'כפול' קשור עם הגאולה" – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 94.

87)  ממכתב (כללי-פרטי) מוצאי ת"ב ה'תשד"מ.

88)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

89)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 121, 123.

90)  משיחת ש"פ ואתחנן תשמ"א, בלתי מוגה, שיחות-קודש תשמ"א ח"ד עמ' 409-408.