מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1074 - כל המדורים ברצף
	השקר אינו ראוי להבנה
	יש חדש
	המצווה נקראת על-שם גומרה
	יראת ה'
	בעבור מה להיאסר
	ההספד הנועז
	מורדות ועליות
	המטאטא מתלכלך
	התפילה שגברה על שלטון הדיכוי
	תפילת תשלומין

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1074, ערב שבת פרשת עקב, י"א במנחם-אב תשס"ז (03.08.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

השקר אינו ראוי להבנה

כל עם מטפח את האהבה למולדתו ואת זיקתו לארצו. דווקא העם היהודי מחפש פתאום להבין את הצדק של אוייביו, השואפים להשמידו

רבים וטובים חשים תחושה גוברת והולכת שדבר-מה יסודי ובסיסי השתבש אצל חלק גדול מקובעי המהלכים בארץ. שוב אין זה ויכוח על מדיניות ועל צעד כלשהו, אלא תהליך עמוק הרבה יותר. משהו נפגע בתחושת הצדק הבסיסית שלנו, כיהודים. אותם גורמים מתנהלים כאילו היו מהאו"ם במקרה הטוב, ולפעמים הם אף מביעים הבנה יתרה לאוייב מלבני-עמם.

כזאת היא החלטתה של שרת החינוך לאשר ספר לימוד שבו ניתנת לגיטימציה לתפיסתם של הערבים, כי שיבת היהודים לארצם היא 'נַכְּבָּה', אסון. ההסברים כי צריך 'להבין את שני הצדדים' רק מחריפים את הדאגה. עַם שמתחיל להבין את אויבו מוכיח כי איבד למעשה את יצר הקיום היסודי ביותר.

הנמר והאיילה

בפלפולי מחשבה אפשר למצוא הסברים לכל דבר, גם לדברים המעוּותים ביותר, אבל זו רק הוכחה לגמישותו של ההיגיון האנושי. גם אדם שאינו בריא בנפשו יכול לשטוח מערכת שלמה של הסברים ונימוקים. בחושינו הטבעיים אנו יודעים להבחין בין היגיון בריא לבין נפתולי מחשבה סהרוריים.

הנמר, הרודף אחר האיילה, צודק מבחינתו: הוא צריך לאכול ולהביא טרף לצאצאיו;אבל עדיין לא ראינו את האיילה שתביע הבנה לצדק של הנמר. היא, מבחינתה, עושה הכול כדי להימלט ממנו, גם אם משמעות הדבר שהנמר וגוריו יגוועו ברעב. אין היא אמורה להבין את הצדק של הטורף, אלא כל-כולה מרוכזת בצדק שלה – לשרוד, להתקיים, ולגדל מספר גדול ככל האפשר של צאצאים בריאים וקלי-רגליים.

הערבים מטפחים תודעה שהם בעליה המקוריים של הארץ, וכי אנחנו, היהודים, הננו פולשים זרים, שבאנו לארץ לא-לנו וגירשנו אותם. האמת היא שגם מבחינתם זו תפיסה מעוּותת, שכן גם הם מכירים בקדושתה של תורת ישראל, ומשה רבנו מכונה אצלם 'נֶבִּי מוסה'. הם יודעים אפוא כי הארץ הזאת ניתנה נחלת-עולם לעם-ישראל.

טיפוח תודעת ה'נַכְּבָּה' הוא הרסני גם מבחינתם של הערבים. תודעה זו מחנכת לשנאת-ישראל ולגזל ארצו של העם היהודי. איסור גזל הוא אחד משבע מצוות בני-נוח, שגם אומות-העולם נצטוו לקיימן. גוי הגוזל מעם-ישראל את נחלתו עובר אפוא על איסור גזל וגורם רעה לעצמו.

אבל גם אם נניח שהערבים רשאים לראות את הדברים ראייה אחרת, וכי זכותם להאמין שארץ-ישראל שייכת להם וכי אנו הפולשים הזרים – הרי אנו ודאי צריכים לדחות תפיסה זו על הסף, כשם שהאיילה אינה מוכנה להראות אפילו שמץ של הבנה ל'צדק' של הנמר הדולק אחריה.

אנחנו צריכים לטפח בכל העוצמה את התודעה שלנו, כי הארץ הזאת היא נחלת אבותינו, שאותה קיבלנו מאת בורא העולם ומנהיגו. אנחנו צריכים להחדיר בילדינו את אהבת הארץ, כפי שעברה מדור לדור. שכל ילד יהודי יֵדע על-פה את התיאור המופלא של הארץ המופיע בפרשת השבוע: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית-שמן ודבש".

לא ככל העמים

עצם העובדה שצריך להסביר דברים פשוטים ויסודיים כל-כך היא ההוכחה שמשהו בסיסי ביותר השתבש אצל חלק גדול מהציבור. לא תמצאו תופעה כזאת בשום מקום אחר בעולם. כל עם מטפח את האהבה למולדתו ואת זיקתו לארצו. דווקא העם היהודי, ששב לארצו אחרי כאלפיים שנות נדודים, מחפש פתאום להבין את הצדק של אוייביו, השואפים להשמידו.

אולי זו הוכחה נוספת כי עם-ישראל אינו ככל העמים, וכי גם ערכים אנושיים בסיסיים כל-כך, כאהבת המולדת ויצר הקיום של העם, אינם יכולים להתקיים במנותק מהאמונה היהודית ומהזיקה לתורת-ישראל. אלה שורשי קיומו של העם היהודי, ורק כך נוכל להחזיק בארצנו ולחיות כאן בביטחון.

 יש חדש

ימי עיון בחסידות

בימים ראשון-חמישי, כ"א-כ"ה במנחם-אב, תוגש בע"ה סדרת שיעורים מיוחדת בסוגיות מרכזיות בתורת החסידות, מפי גדולי המשפיעים. השיעורים יתקיימו בשעות הערב בהיכל מנחם, רח' ישעיהו 22 ירושלים. לפרטים: 5384928-02. הקהל מוזמן.

תקליט ואירוע

הופיע סוף-סוף התקליט השלישי בסדרת עצם הנשמה, מאת הרב יאיר כלב. בתקליט, הקרוי עבודת הלב, שנים-עשר ניגונים חסידיים מקוריים ועמוקים, המוגשים בעיבוד מושקע ואיכותי. משפחת הרב גם מזמינה את הציבור לערב הודיה לרגל החלמתו, ביום חמישי, ב' באלול, בשעה 9 בערב, בחצר ביתו בכפר-חב"ד. טל' 6169770-052.

המשפיע ר' מענדל

המשפיע ר' מענדל פוטרפס היה אחת מדמויות-המופת החסידיות בדור האחרון. היכל מנחם הפיק תקליטור וידאו שבו אפשר לראות את ר' מענדל בלימוד, בתפילה, בהתוועדות ועוד. 36 דקות של צפייה בחסיד אותנטי. טל' 5384928-02.

פרידה ואיחולים

מערכת 'שיחת השבוע' נפרדת כאן, בצער, מהסופר זלמן רודרמן, שכתב בשש-עשרה השנים האחרונות את הסיפור השבועי ואת המדור 'חיים יהודיים'. אנו מאחלים לו הצלחה רבה בהמשך דרכו הספרותית, ובטוחים שהמוני הקוראים יוסיפו ליהנות מכתיבתו המשובחת, בכל בימה שיבחר.

 שלחן שבת

המצווה נקראת על-שם גומרה

הדברים האמורים בספר דברים הם הדברים שמשה רבנו אומר לבני-ישראל בעמדם בעבר הירדן, ערב הכניסה לארץ-ישראל. משה התחיל לומר את הדברים "בעשתי-עשר חודש באחד לחודש", כלומר, בראש-חודש שבט. פרשת עקב נאמרה כנראה באותו יום, או בימים הסמוכים לו.

בתחילת הפרשה משה מצווה את בני-ישראל להשמיד את כל האלילים שיימצאו בארץ-ישראל, ולא לחמוד את פסלי הכסף והזהב, שעלולים להכשיל את העם בעבודה זרה. בהמשך לכך הוא אומר: "כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות, למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ".

מהי ה'מצווה'?

מהי "כל המצווה"? לכאורה מתבקש לומר שהכוונה לאותה מצווה שציווה משה קודם לכן (השמדת האלילים). אולם קשה מאוד לפרש כך, מכיוון שמשה אומר כי בזכות קיום המצווה יבואו ויירשו את הארץ, ואילו קיום המצווה בפועל יכול להיות רק לאחר הכניסה לארץ. מכאן שהכוונה למצווה שאפשר לקיימה עכשיו, ערב הכניסה לארץ.

רש"י מביא על כך שני פירושים. תחילה הוא אומר: "כל המצווה – כפשוטו". כלומר, הכוונה לכל המצוות ולא למצווה אחת כלשהי. אולם פירוש זה יש בו כמה קשיים. ראשית, למה נקראות כל המצוות 'מצווה' (אחת)? ושנית, אם הכוונה לכל מצוות התורה, הרי בשלב שבו בני-ישראל עומדים עכשיו, לפני הכניסה לארץ, ביכולתם לקיים חלק מועט בלבד מכל מצוות התורה.

העיקר לסיים

לכן מביא רש"י עוד פירוש: "ומדרש אגדה – אם התחלת במצווה, גמוֹר אותה. שאינה נקראת המצווה אלא על שם גומרה". דברים אלה יש להם משמעות מיוחדת לשלב שבו בני-ישראל עומדים עכשיו – הם עומדים לסיים ולגמור את המשימה של הכניסה לארץ, שלקראתה חתרו בני-ישראל במשך ארבעים שנה.

 משה מעורר את בני-ישראל להקפיד הקפדה יתרה על קיום המצוות, שכן על-ידי כך יזכו שהכניסה לארץ – שעליה עמלו אבותיהם – תיקרא על שמם. כל המצוות שקיימו אבותיהם במשך ארבעים שנה במדבר ייחשבו כמצוות של הדור שנכנס לארץ, שהרי אין המצווה נקראת אלא על-שם גומרה.

עידוד מיוחד

בדברים האלה יש גם הוראה מיוחדת לימינו: דורנו הוא דור 'עקבתא דמשיחא', שיזכה בקרוב לצאת מהגלות וללכת לגאולה האמיתית על-ידי משיח-צדקנו. עלינו לזכור שאין המצווה נקראת אלא על-שם גומרה – הגאולה תבוא בזכות המצוות שמקיימים בדור הזה.

ידיעה זו צריכה לתת עידוד מיוחד לכל יהודי, להוסיף בקיום התורה והמצוות, ועל-ידי כך להחיש את הגאולה על-ידי משיח-צדקנו. במיוחד צריכים לזכור זאת כל מי שהתחילו לעסוק בדברים המחישים את הגאולה, כמו הפצת המעיינות חוצה. הואיל והתחילו ("אם התחלת במצווה, גמוֹר אותה"), עליהם להמשיך לפעול בזה, עד גמר וסיום העבודה, בביאת משיח-צדקנו במהרה בימינו.

(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 94)

 מן המעיין

יראת ה'

גודל האימה

"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי-אם ליראה את ה' אלוקיך" (דברים י,יב). הבעל-שם-טוב היה אומר: תמה אני עליך, גוף עלוב, שאין אתה מתפורר מאימת בוראך.

צריך יראה

כשיש יראת ה' – מה טוב, וכשאין יראה חס-ושלום, ודאי שצריך האדם להיות שרוי בפחד ובמורא, שכן כל ענייני העולם אינם שווים מאומה כנגד חוט השערה של יראת-שמים.

(רבי אהרן השני מקרלין)

יראת בושת

הציווי של יראת ה' אינו על יראת העונש, שכן על יראת העונש אין צורך לצוות. אלא הציווי הוא על יראה נעלית יותר והוא 'יראת בושת', שהאדם מפחד לעבור עבֵרה שכן הוא מתבייש מגדולת הבורא, בדוגמת אדם שמתבטל לפני אדם גדול.

(כתר שם טוב)

עדיפה יראת העונש

יראת העונש אינה עבודה תמה, שהרי האדם נזהר מחטא מתוך דאגה לעצמו. ובכל-זאת התורה מזהירה על העונש הצפוי לחוטא, כדי שיראת העונש תצילנו מהחטא. אמנם היראה הבאה מפנייה אישית אינה שלמה, אבל החטא גרוע ממנה.

(אור התורה)

יראה מהחטא עצמו

יראת חטא משמעותה שהאדם ירא לנפשו שלא להיפרד מהקב"ה על-ידי שום חטא ועוון, אפילו לא על-ידי איסור קל של דברי חכמים, כפי שנאמר (ישעיה נט,ב): "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם".

(לקוטי תורה)

נותנים מיד

"הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג,ד). "הכול בידי שמים" – כל הדברים שמבקשים עליהם, כשרוצים למעלה נותנים אותם, וכאשר לא רוצים למעלה אין נותנים אותם; "חוץ מיראת שמים" – כשמבקשים על יראת שמים, נותנים תמיד.

(הרבי המהר"ש מליובאוויטש)

נברשת בלי נורה

הרבי הריי"צ מליובאוויטש אמר: תורה בלי יראת שמים למה היא דומה, לנברשת חשמלית בלי נורות ולטלית קטן בלי ציצית...

יראה שגוברת על הפיתוי

מי שיש בידו יראת העונש בלבד, עלול חלילה להתפתות ליצר, שכן הנאת העבֵרה באה מיד, ואילו העונש בא לאחר זמן, וגם ביכולתו לעשות תשובה ולמנוע את העונש. אבל מי שמפחד מהחטא עצמו, מהפירוד מהקב"ה הנגרם על-ידו, מרגיש מיד את ההפסד מהעבֵרה, ואין הוא רוצה להיות נפרד מה' אפילו לרגע אחד.

(לקוטי שיחות)

 אמרת השבוע

בעבור מה להיאסר

לאחר המהפכה הקומוניסטית תבעו השלטונות מכל האזרחים למסור למדינה את אוצרות הזהב שברשותם. מי שנחשד בהסתרת זהב, היה נכלא ועובר עינויים, כדי לגלות את מקום מסתורו של הרכוש.

רבים מעשירי היהודים בעיר יקטרינוסלב ניסו להסתיר את הזהב שברשותם, ונכלאו ועונו. רב העיר, רבי לוי-יצחק שניאורסון, החליט לבקרם בכלא ולהוכיחם על שהם מסכנים את חייהם ואת שלום בני-משפחתם בעבור כסף וזהב.

בהיכנסו אמר להם: "אם אתם רוצים לשבת בכלא – אדרבה, שבו בעבור שמירת שבת וקיום התורה והמצוות; אבל להיכלא ולסבול עינויים בעבור זהב – זה דבר מגוחך ובלתי-הגיוני". דבריו שכנעו רבים, ובכך ניצלו חייהם.

 מעשה שהיה

ההספד הנועז

במראהו החיצוני היה דומה לצעירים רוסים בני-גילו. כמותם למד באוניברסיטה, ומשם שלחוהו מפעם לפעם ל'משימות לאומיות' בקולחוז. כחבריו לעבודה נשלח מפעם לפעם למשימות בעיר: קניות, הובלת מצרכי חלב ותוצרת חקלאית וכדומה. אולם לצד המשימות שהוטלו עליו, היה מנצל את הביקור בעיר לעיסוק אחר לגמרי.

הוא היה מגיע בחשאי ליהודים ומברר אצלם אילו צורכי דת ותשמישי קדושה חסרים להם. כעבור זמן היה מתגנב לבתיהם ופורק מילקוטו את 'סחורתו': מזוזות, ציצית, סידורים, לוחות של אלף-בית וכדומה.

זה היה בשנים הראשונות שלאחר המהפכה הקומוניסטית. השלטון דיכא את הדת, והמגמה הכללית הייתה להיות חלק מהעולם ה'נאור' הצועד לעתיד חדש. צעירים יהודים רבים הצטרפו לתנועת הנוער הקומוניסטית, ה'קומסומול'.

משפחות יהודיות מעטות מצאו את העוז לעמוד מול רוחות הזמן ולהישאר נאמנות ליהדות. בעיר יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק) שאבו היהודים הללו עידוד מרבי לוי-יצחק שניאורסון, רב העיר והמחוז, אשר גם בימי האימים של השלטון החדש הוסיף ביתו להיות מקור של תורה ואמונה.

גם בניו, מנחם-מענדל (לימים הרבי מליובאוויטש), ישראל-אריה-לייב ודובער, היו ידועים בכישרונותיהם הנדירים ובמוחם החריף, ויראתם הקודמת לחכמתם.

סמוך לבית הרב התגורר נער בגיל תיכון, מבית שאינו שומר מצוות, מרדכי גוראריה שמו. הנער, שכונה מיטיה, היה בעל אופי עדין ואציל-נפש, וידידותו עם בני הרב השפיעה עליו עמוקות, עד שנעשה שומר מצוות וירא-שמים.

חבריו ומוריו בתיכון לא ידעו בדיוק על השינוי שהתחולל בו, אך חשו כי ליבו כבר אינו עמם. בעקבות זאת החל מיטיה לסבול רדיפות ועלבונות. כשסיים את לימודיו בתיכון ורצה להתקבל לאוניברסיטה, נדחה בשתי ידיים. כשניסה שוב, השיב לו ראש האוניברסיטה בלעג: "לך אל שניאורסון שיעזור לך". אך לבסוף קיבלוהו.

דווקא בימי שהייתו בקולחוז זכה לאהדה כללית. גם הגויים אהבו אותו. הממונים עליו היו מרוצים מעבודתו, והדבר אִפשר לו לנהל את חייו הכפולים. מדי יום היה משכים קום ויוצא לשדה. בהיותו נמוך-קומה הסתתר בין גבעולי התירס הגבוהים, הניח תפילין, כיסה את התפילין בכובעו, והתפלל.

הוא נהג להתכתב עם הרב. מכתביו עסקו בשאלות הכרוכות בשמירת מצוות במקומו החדש. מדי פעם בפעם היה מגיע אל הרב ומקבל ממנו שליחויות חדשות, להעביר תשמישי קדושה בחשאי ליהודי הסביבה.

פעם אחת, באמצע הלילה, בא לפתע לקולחוז מפקח חדש. הלה הבחין באורות מנצנצים והתקרב אליהם. לנגד עיניו נגלתה שורת נרות דולקים, עשויים משמן שניצוק לתוך תפוחי אדמה. בהיותו יהודי הבין מיד כי אלה נרות חנוכה, ומיהר להעביר את המידע ה'מרשיע' לממונים עליו. כעבור כמה ימים פוטר מיטיה מתפקידו.

הצעיר לא הניח לעובדה זו להכניע את רוחו. להפך, הוא התמיד עוד יותר בלימודיו, והקפיד לקיים כל מצווה במסירות-נפש.

גם את לימודיו באוניברסיטה המשיך כסדרם. כאשר הגיעו הימים הנוראים רצה להתפלל בין יהודים. בבוקר היה הולך לאוניברסיטה כדי שנוכחותו  תירשם, ומשם היה פונה לבית הרב כדי להתפלל.

יום קיץ אחד אירע מאורע טרגי. הצעיר, שכבר עמד בקורס השלישי באוניברסיטה, ירד לרחוץ בים, נקלע למערבולת וטבע.

מנהלי האוניברסיטה ביקשו לערוך את ההלוויה כדרכם, ופנו לאחותו של הצעיר, שהייתה קומוניסטית ומזכירה בכירה בבית-חרושת ממשלתי, לקבל את הסכמת המשפחה. האחות, בהכירה היטב את רצונו של אחיה המנוח, התחמקה מהם.

היא מיהרה אל הרב שניאורסון ובדמעות אמרה לו: "רבי, רצונו של אחי מיטיה הוא רצונך, ככל אשר תצווה כן נעשה".

האחות, אגב, שילמה מחיר על הצעד שנקטה. אף-על-פי שביקורה בבית הרב היה חשאי, הגיעו הדברים לאוזני השלטונות. כאשר ניסתה להתקבל למפלגה הקומוניסטית, נענתה בלאו מוחלט, בעוון פנייתה אל הרב בעניין הלוויית אחיה.

ההלוויה נערכה אפוא כדת וכדין. רבים מבני העיר, ששמעו של הצעיר בעל מסירות-הנפש הגיע לאוזניהם, באו לחלוק לו כבוד אחרון. גם מטעם האוניברסיטה הגיעה משלחת רשמית של סטודנטים רבים עם מוריהם. הללו לא השתתפו בפועל בהלוויה, אלא עמדו בצד.

בדברי ההספד שנשא הרב תיאר את אורח-חייו המיוחד של הנער, וכיצד הקפיד, גם בבית וגם באוניברסיטה, על שמירת התורה והמצוות, קלה כחמורה.

"דעו לכם", פנה בקול תקיף ונחרץ אל הצעירים הרבים שעמדו שם, "כי מרדכי היה הוכחה ודוגמה חיה, שאפשר להיות יהודי מאמין שומר מצוות, ועם זה להיות 'איש בין אנשים', אהוב ומוערך!".

דבריו הרשימו עמוקות את כל הנוכחים. זמן רב לאחר המאורע עוד הדהדו דבריו בחוגים מגוּונים. עם זה, רבים היו משוכנעים שבגלל נאומו של הרב ישימו השלטונות את ידם עליו וישלחוהו לסיביר.

כעבור שלוש שנים אכן נאסר רבי לוי-יצחק והוגלה לגלות במזרח אסיה. הוא נסתלק במקום גלותו, באלמה-אטה, ביום כ' במנחם-אב תש"ד.

 לומדים גאולה

מורדות ועליות

הדרך אל הגאולה אינה דרך ישרה וחלקה אלא היא עוברת ירידות ועליות, נפילות וזינוקים קדימה. גם חייו של אדם, מטבעם, אינם זורמים בקצב אחיד ובמסלול קבוע. נכון יותר לתארם כשורה של עליות ומורדות, ואף של נפילות ממש.

כולנו מכירים את טעמה של הירידה או הנפילה הרוחנית. זו מתרחשת בדרך-כלל לא-הרחק מן העלייה. היא באה במפתיע. פתאום האדם מאבד את האש הפנימית שבערה בו, את החום וההתלהבות. הוא חש יובש וקרירות. לפתע מתעוררים בו כל מיני כוחות ומטרידים אותו בעוצמה גוברת. הוא עומד נבוך ומבולבל ואינו מבין למה כל זה קורה לו דווקא לאחר עלייה יפה כל-כך.

שלב המעבר

תורת החסידות (ראה הקדמה ל'שער הייחוד והאמונה' בתניא) מסבירה כי הירידה היא שלב טבעי במעבר מדרגה אחת לדרגה גבוהה הרבה יותר. האדם אינו צריך ליפול ברוחו נוכח הירידה שחלה אצלו, אלא להפך, עליו להתעודד ולהתחזק לקראת העלייה העצומה הצפויה לו לאחר הירידה.

ההסבר נעוץ בכלל, שבין 'יש' ל'יש' חייב להיות מצב של 'אַיִן'. בין שליבה אחת לשליבה שנייה בסולם, יש חלל ריק. כשמדובר בעלייה קטנה, מדורגת, שלב ה'אַיִן' הוא זעיר, ולפעמים כמעט לא-מורגש. אך כאשר צריך האדם לעלות למדרגה גבוהה לאין-ערוך ממדרגתו הקודמת, הוא חייב לעבור שלב של ירידה ואף נפילה, שבמהלכו הוא משתחרר מהמושגים ומאמות-המידה של דרגתו הקודמת, ונפתח למושגים החדשים של הדרגה החדשה.

כאשר מדובר בעלייה של ממש לדרגה חדשה לגמרי, אי-אפשר להישאר בעולם המושגים של הדרגה הקודמת. השלב הקודם – אף שהוא טוב וקדוש – עלול להפריע לתהליך הקליטה של המושגים החדשים, וחייבים להיפרד ממנו. מצב זה, שבו האדם עוזב את דרגתו הקודמת, אך טרם קיבל את דרגתו החדשה – הוא היוצר את הירידה או הנפילה.

משלים רבים מובאים על כך. למשל, גרעין שעליו להירקב לגמרי בטרם יצמח ממנו אילן חדש. כך גם בתהליך של לימוד והבנה, יש שמופיעה קושיה חזקה ומותירה את העניין באי-הבנה מוחלטת, ולאחר מכן מגיעים להבנה מעמיקה וחדשה בסוגיה. העיקרון הוא, שהירידה מאפשרת את צמיחתו של שלב חדש ונעלה יותר.

הגמרא (בבא-מציעא פה,א) מספרת על ר' זירא, שכשעלה לארץ-ישראל קיבל עליו להתענות מאה תעניות, כדי לשכוח את התלמוד הבבלי, שלא יבלבל אותו בבואו ללמוד את תורת ארץ-ישראל, שעמדה במדרגה גבוהה יותר. זו דוגמה מובהקת לתפקידה של הירידה, כהכנה לקראת עלייה גבוהה ומחודשת.

ליפול ולקום

על כך נאמר (משלי כד,טז): "שבע ייפול צדיק וקם". ה'נפילה' אצל הצדיק אינה תאונה שקורית לו, אלא חלק מעבודתו ושלב שהוא אפילו הכרחי בהתקדמותו ובהתעלותו. העליות והירידות מעידות שהוא שרוי בתהליך של עלייה, שהוא חי ומתקדם. דווקא יציבות ממושכת עלולה לרמז על קיפאון בעבודת ה'. אדם שדרכו ישרה לפניו ואין בה עליות ומורדות, יש לו בהחלט סיבה לחשוש שמא דרכו אינה דרך של צדיקים.

אולם גם כאשר הצדיק 'נופל' – אין זו נפילה אמיתית, ככתוב (תהילים לז,כד): "כי ייפול לא יוטל". אמנם הוא ירד ממדרגתו הקודמת, אך עודנו במדרגה גבוהה למדי. ר' זירא, לאחר שביקש לשכוח את התלמוד הבבלי, לא נהפך חלילה לעם-הארץ. הוא נשאר תלמיד-חכם, אלא ששכח את הכללים ושיטות הלימוד של בבל. גם בעת הירידה נשאר באדם רושם מסויים ממדרגתו הקודמת, ובכוחו הוא עולה ומגיע לדרגתו החדשה. וכך, גם בירידה שלפני הגאולה, כבר מתנוצץ אור הגאולה, והיא המובילה אל הגאולה.

 פתגם חסידי

המטאטא מתלכלך

"המטאטא מנקה את כל הבית, אבל הוא עצמו נשאר מטונף. מי שעוסק בהוכחת אחרים על חטאיהם, ייתכן שינקה את הבריות, אבל בו-עצמו ידבק הרע" (הבעל-שם-טוב)

 חיים יהודיים

התפילה שגברה על שלטון הדיכוי

רבבות יהודים עוברים מדי יום ביומו ליד בית-חב"ד שבתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. הם פוגשים שם יהודי מבוגר, עטור זקן לבן, המציע לעוברים ושבים להניח תפילין. רבים אומרים שאינם יכולים לסרב לו, גם אם הם ממהרים. על משמרתו זו הוא עומד זה למעלה מעשור, מאז יצא לגמלאות.

ר' יעקב לפקיבקר, תושב בני-ברק, שנכנס זה עתה לשנתו השמונים, נושא עמו סיפור מיוחד ומופלא, הקשור לצדיק והמקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש), שיום הסתלקותו חל בכ' במנחם-אב. ר' יעקב הוא יהודי צנוע, הבורח מן הפרסום. בקושי רב הצלחנו לחלץ מפיו את עיקרו של הסיפור, ואת שאר הפרטים דלינו מרעייתו, הגב' שרה, ומבני-משפחה אחרים.

שבע שנים בסיביר

זה היה בשנת תשכ"ט. ר' יעקב ורעייתו נותרו אחרונים מכל בני-משפחתם מאחורי מסך הברזל. פעמים רבות הגישו בקשות לצאת מברית-המועצות, ונענו בסירוב. אחת הסיבות לסירוב המוחלט הייתה העובדה שר' יעקב 'זכה' להיאסר על-ידי השלטון הקומוניסטי ובילה שבע שנים קשות ומרות בסיביר.

הם התגוררו אז בטשקנט שבאוזבקיסטן, עם שלושה ילדים (עוד ארבעה נולדו בארץ). מספרת שרה: "מדי מחצית השנה הגשנו בקשה חוזרת, ושוב ושוב נענינו בסירוב. הבהירו לנו שאין סיכוי שנקבל היתר יציאה, אבל המחשבה שנגזר עלינו להישאר ברוסיה הייתה קשה מנשוא, ולכן הגשנו עוד ועוד בקשות. בחודש אדר תשכ"ט הגשנו עוד בקשה, אבל היינו נואשים למדיי".

תפילה על הציון

לר' יעקב היה ידיד, ר' יוסף נימוטין שמו. הוא זכה לשמש את רבי לוי-יצחק שניאורסון בהיותו באלמה-אטה, ולאחר מכן השגיח על קברו. "הכרתי אותו מצ'רנוביץ, שאליה הגעתי לאחר שחרורי", מספר ר' יעקב. "באותו זמן התגורר ר' יוסף בצ'רנוביץ, ואני לנתי בביתו זמן-מה. התיידדנו מאוד. לאחר מכן הוא חזר לאלמה-אטה, אך מפעם לפעם היה מגיע לטשקנט והיינו נפגשים".

פתאום צץ רעיון במוחו של ר' יעקב: הוא התקשר בטלפון לידידו, ר' יוסף, וביקשו להניח 'פדיון-נפש' על ציון קברו של רבי לוי-יצחק ולעורר רחמים עליו ועל משפחתו, שיזכו לצאת מרוסיה ולהגיע לארץ-ישראל. ר' יוסף הבטיח לו למלא את בקשתו ולהתפלל בעבורו.

"הם עומדים לצאת"

למחרת התקשר ר' יוסף לחברו ואמר: "עשיתי כבקשתך, והלכתי להתפלל בעבורכם בציון. כשיצאתי מהציון הקדוש – התעלפתי". ר' יעקב תמה לפשר ההתעלפות ור' יוסף השיב: "בעומדי בציון הייתה לי הרגשה שהבקשה נתקבלה. הדבר ריגש אותי מאוד, וכאשר יצאתי מהמקום וחשבתי שהנה, אתם עומדים לצאת מאחורי מסך הברזל, ואני אאבד את אחד מאחרוני ידידיי שעוד נותרו כאן – התעלפתי!".

בדיוק באותו זמן ביקשה אחותו של ר' יעקב, הגב' טייבל ליפסקר, שהתגוררה בארה"ב, לשלוח לאחיה חבילה. היא כתבה על כך לרבי מליובאוויטש. למרבה תדהמתה השיב לה הרבי: "אין צורך, הם כבר עומדים לצאת משם". הדבר היה פלאי לחלוטין, שכן מהשלטונות עדיין לא נתקבלה שום תגובה, ולכאורה לא היה להם שום סיכוי לצאת. אולם לא חלפו ימים רבים ומשפחת לפקיבקר קיבלה את ההיתר ויצאה מעמק הבכא.

ר' יעקב לפקיבקר. לעורר רחמים בציון הצדיק

 פינת ההלכה ומנהג

תפילת תשלומין

שאלה: מי ששכח להתפלל, האם יש דרך לתקן זאת?

תשובה: מי ששכח ולא התפלל תפילת שמונה-עשרה ('עמידה'), וכבר עבר זמנה, צריך להתפלל לאחר תפילת שמונה-עשרה הבאה תפילה לתשלומין. אם שכח ערבית, ישלים אותה בשחרית. שכח בשחרית, ישלים במנחה. וצריך להתפלל את תפילת ההשלמה סמוך לתפילה של אותה שעה. אם שהה הרבה לאחריה, לא יוכל להתפלל עוד את תפילת התשלומין.

בין שתי התפילות יפסיק (לאחר 'נפילת אפיים') ב'אשרי' (בשחרית) או בפרק תהילים אחר (במנחה או בערבית).

מי ששכח להתפלל תפילה וניגש להתפלל את התפילה שאחריה כשליח-ציבור, יוצא ידי חובת התשלומין בחזרתו את התפילה בקול רם.

טעה ולא התפלל מנחה ביום שישי – מתפלל פעמיים ערבית של שבת, והשנייה לתשלומין. כך גם מי ששכח מנחה בערב ראש-חודש, מתפלל ערבית שתיים (ושתיהן עם 'יעלה ויבוא'), והשנייה לתשלומין. שכח מנחה של שבת, מתפלל פעמיים ערבית במוצאי-שבת, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה.

אם שכח שחרית בשבת, מתפלל מנחה שתיים, אף שכבר עבר (זמן) תפילת מוסף, כי 'מוסף' אינו חלק מסדר התמידים, ואינו מפסיק ביניהם. תפילת מוסף שעבר זמנה (בדיעבד – כל היום, אפילו אחרי מנחה), אין לה תשלומין.

לעומת תפילה, שאותה אפשר להשלים, הרי על קריאת-שמע נפסק להלכה מה שאמרו חז"ל "איזהו 'מעוּות לא יוכל לתקון'? זה שביטל קריאת-שמע של ערבית או של שחרית" (שאף שנזהר מעתה לקרוא קריאת שמע של ערבית ושחרית לעולם, אין זה מועיל להשלים את 'האור' והקדושה שחיסר).

מקורות: ברכות כו,א-ב. רמב"ם הל' תפילה פ"ג ה"ח-י. טור ושו"ע או"ח סי' נח ס"ז וסי' קח. שו"ע אדמו"ר הזקן שם. תניא, אגרת התשובה פ"א. וראה לקוטי תורה בלק עג,ד.